פסק דין השופטת נילי ארד 1. משך חמש שנים טיפלה המערערת, אזרחית הפיליפינים, במשיב 1 (להלן גם: מר לוגסי), קשיש סיעודי. בשנה הראשונה לעבודתה טיפלה גם ברעייתו, וזאת עד לפטירתה. המערערת התגוררה בבית משפחת לוגסי, במחיצת בתם, המשיבה 2 (להלן גם: גב' לוגסי או הבת). תשלום שכרה של המערערת נעשה משני מקורות: האחד - גמלת הסיעוד לה היה זכאי מר לוגסי, בשיעור של עד 15 שעות עבודה שבועיות בלבד. תמורת הגמלה הועברה מן המוסד לביטוח לאומי לחברת כוח האדם "תגבור" (להלן גם: החברה) ובאמצעותה נעשה התשלום ישירות למערערת. יתרת השכר שולמה למערערת על ידי מעסיקה, מר לוגסי. 2. בתום תקופת העסקתה הגישה המערערת תביעה לבית האזורי בנצרת (עב 2290/02; השופטת ורד שפר ונציגי ציבור מר אליעזר רוניס ומר אורי אמיתי) נגד המשיבים, מר לוגסי ובתו, ונגד חברת "תגבור". תביעת המערערת נגד החברה הסתיימה בהסכם פשרה לפיו שילמה החברה למערערת סך של 6,100 ש"ח. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי והתביעה כנגד החברה נדחתה (עב 2290/02). התביעה נגד מר לוגסי ובתו נותרה בעינה ופסק הדין בה הוא מושא הערעור שלפנינו. בתביעתה טענה המערערת, כי בפועל עבדה 11 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. תמורת עבודתה שילמו לה המשיבים שכר כולל, אשר עובר לסיום עבודתה עמד על סכום שווה ערך בשקלים ל-850 דולר, בתוספת 125 שקלים לשבוע כדמי כיס (להלן: השכר). זאת, עד לפיטוריה, על דרך סילוקה מן העבודה. המערערת תבעה תשלום הפרשי שכר, תשלום שכר מולן, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה. המשיבים ביקשו לדחות את התביעה והגישו תביעה שכנגד, לקיזוז סכומים שהוציאו עבור המערערת בגין שכר דירה, מזון, חשמל, מים וארנונה, ביטוח רפואי, שימוש בטלפון וכרטיס טלפון חודשי שרכשו עבורה. פסק דינו של בית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי העדיף את עדותה של גב' לוגסי, אותה מצא עקבית וכנה, כמו גם עדויות מטעמה, על פני עדותה של המערערת, אותה דחה כבלתי עקבית ובלתי מהימנה, תוך שנדחתה אף עדותו של העד מטעם המערערת, מר מרום. בית הדין הגיע למסקנה, כי המערערת לא הוכיחה את הטענה לפיה עבדה בבית משפחת לוגסי מספר שעות ביממה המקים לה זכאות לגמול שעות נוספות בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה). על כן נדחה רכיב זה של תביעתה. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נדחתה אף היא. בית הדין העדיף את מהימנות העדויות מטעם המשיבים, ובהסתמך עליהן קבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שפוטרה מעבודתה אצל מר לוגסי. הגם שהוכחו חילופי דברים קשים בינה לבין גב' לוגסי קבע בית הדין, כי המערערת "היא זו שהחליטה שאינה מעוניינת להמשיך ולעבוד". מכיוון שעזבה את בית משפחת לוגסי על-אתר חייב בית הדין את המערערת בתשלום דמי הודעה מוקדמת למעסיקה, מר לוגסי. נוכח אופי עבודתה של המערערת ובשל כך ש"נאלצה להתגורר בחדר אחד עם הנתבע [מר לוגסי], עובדה אשר מנעה ממנה כל שמץ של פרטיות, וגם פגעה ביכולתה לנוח מנוחה אמיתית ושלמה..." קבעו שני נציגי הציבור, בדעת רוב, כי על המשיבים לשלם למערערת תוספת גלובלית של 5,000 ש"ח. השופטת שפר הסתייגה אף היא מכך שהמערערת נאלצה לישון בחדר אחד עם המטופל הסיעודי, מר לוגסי, ומהעדר הפרטיות שנכפתה עליה, אולם לא מצאה בכך טעם המצדיק את תשלום התוספת הגלובלית. תביעת המערערת לתשלום פדיון ימי חופשה התקבלה, מאחר שהמשיבים לא הוכיחו שהמערערת קיבלה חופשה בתשלום לה הייתה זכאית מכוח החוק. עם זאת, הפחית בית הדין מדמי החופשה המגיעים למערערת סכום של 2,000 ש"ח, אותו קיבלה ממשפחת לוגסי כמתנה, וחייב את המשיבים לשלם למערערת 5,312 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה. בנוסף, חויבו המשיבים בתשלום דמי הבראה בסך 3,948 ש"ח. התקבלה תביעת המערערת לתשלום יתרת שכר בסך 4,226.92 ש"ח, ובקיזוז דמי ההודעה המוקדמת בתשלומם חויבה למשיבים הועמדה היתרה לתשלום שכר עבודתה של המערערת על 164.77 ש"ח. התביעה הנגדית שהגישו המשיבים, בה דרשו תשלום בגין הפרת הסכם העבודה נדחתה, למעט חיובה של המערערת בתשלום דמי הודעה מוקדמת, כאמור. כן נדחו טענות קיזוז שונות שהעלו המשיבים. מן הסכום הכולל לתשלום בסך 14,425 ש"ח נוכה, בהסכמת הצדדים, הסך של 6,100 ש"ח שקיבלה המערערת מחברת "תגבור" בהסכם הפשרה. בסיכומו של דבר חויבו המשיבים בתשלום 8,325 ש"ח למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2002. נוכח התוצאה לא ניתן צו להוצאות. כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי הוגשו הערעור והערעור שכנגד, מושאי דיוננו. הערעור - דיון והכרעה 4. טענותיה של המערערת בערעור הוסבו כנגד דחיית גרסתה בדבר אופי עבודתה ונסיבות סיום העבודה, וכנגד קיזוז סכומים מחיובי המשיבים כלפיה. במיוחד הדגישה המערערת, כי על פי חוזה העבודה היה עליה לעמוד לרשות מעסיקיה משך כל שעות היום והלילה, ובפועל עבדה 11 שעות ביממה. את הערעור שכנגד ביקשה לדחות, לאחר שטענות המשיבים בו לא הועלו בכתב ההגנה או בכתב התביעה שכנגד, ובהעדר תשתית ראייתית לנטען בו. המשיבים תמכו טיעוניהם בפסיקתו של בית הדין האזורי, ובערעור שכנגד הסתייגו מדחיית תביעתם כלפי המערערת לקיזוז סכומים ששילמו לה, לטענתם, ביתר. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי את ערעורה של המערערת קיבלנו בחלקו בלבד, ואת הערעור שכנגד החלטנו לדחות. טעמינו לכך יפורטו להלן. פרשנות המונח "שעות עבודה" 5. הגם שמתכונת העסקתם של עובדי סיעוד זרים נפוצה בישראל בעשור האחרון, באו שאלות דומות בפני בית המשפט העליון עוד בראשית שנות השבעים. באותה עת נפוצה התופעה של אחיות שסעדו חולים שהיו מרותקים למיטת חוליים. בפרשת מחטאוי התייחס השופט ויתקון לאחות הסועדת חולה בציינו כי "ברור שאף אם מותר לה, בשעות עבודתה, לקרוא עתון, להסתכל בטלויזיה או לסרוג אפודה, אין עיסוקים פרטיים כאלה מוציאים אותה מכלל שעות עבודתה" (ע"א 566/70 מחטאוי נ' קו צינור נפט אילת בע"מ, פ"ד כה(2) 622, 630). השופט כהן, שהיה בדעת מיעוט בנוגע לתוצאה באותו מקרה, פסק אף הוא, כי " אין לשלול כבלתי הגיונית, את האפשרות, ששעות בהן עובד ישן תיחשבנה לשעות עבודה, ואף לשעות נוספות. נראה לי שבעניין זה הכל תלוי במהות התעסוקה ובתנאי ההסכם שבין המעביד והעובד. אם לדוגמא אחות צריכה להשגיח על חולה בשעות הלילה ותפקידה הוא להגיש עזרה לאותו חולה בכל עת שהוא יעיר אותה משנתה, אין אני רואה כל סיבה מדוע שעות השינה לא תיכללנה בשעות העבודה ואף תזכינה את העובדת בתשלום בעד שעות נוספות" (שם, עמ' 626). פסיקתו של בית המשפט העליון יושמה בהלכות בית דין זה במהלך השנים, בהן נקבע כי את המונח "שעות עבודה" אין לפרש כשעות עבודה בפועל, אלא כסך השעות בהן עמד העובד לרשות מעסיקו ולא היה חופשי לעשות כרצונו (ראו: דב"ע לג/4-2 רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד 386, 389; דב"ע מה/22-3 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל - קורץ, פד"ע יז 21). סוגיית העסקתם של עובדי סיעוד השוהים בבית המטופל משך כל שעות היממה ותחולת הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה בנסיבות אלה נדונה בהרחבה בפסק הדין בענין טודוראנג'אן (עע 1113/02 טודוראנג'אן - מעין, ניתן ביום 25.1.2004; להלן: עניין טודוראנג'אן; עתירה לבג"ץ נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 8.9.2005: בג"ץ 3469/04 טודוראנג'אן נ' בית הדין הארצי לעבודה). באותה פרשה נדון עניינה של עובדת שטיפלה בילדה נכה תוך שהתגוררה בבית המשפחה. חברתי סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין, אליה הצטרפו נציגי הציבור, סברה בדעת הרוב ש"הדרישה כי עובד מסוג זה יוכיח את שעות העבודה אינה מציאותית". בנדון זה הקשתה סגנית הנשיא: " כך לדוגמה אם המטופל זקוק לעזרה בלילה על מנת להגיע לשירותים יהיה על המטופל לקום למשך כעשר דקות לעזור לו. האם על המטפל להוכיח זאת? ומה אם המטופל או קרוביו יכחישו זאת? האם יש להביא עדים ותצהירים על כך שהמטופל קם בלילה? ומה אם המטפל יטען שבמחצית השעה שלאחר מכן הוא לא נרדם? האם נכלול מחצית שעה זו בשעות העבודה שלו? האם נכלול חלק ממנה? מטפל מסוג המערערת בפנינו נמצא בבית גם כאשר אינו עושה דבר. כיצד נחשב שעות אלו? האם כאשר היא צופה בטלוויזיה או קוראת ספר אלו שעות עבודה? הוא מחויב להיות נוכח אך אינו מבצע כל עבודה בזמן זה. האם נראה זאת ככוננות דוגמת רופאים הצריכים להיות זמינים?". תשובתה של סגנית הנשיא לשאלות אלה הייתה שבעבודה סיעודית "אין אפשרות להתייחס לשעות אותן עובד העובד הלכה למעשה". מקרים שכאלה יש לראות כחריגים הנכללים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע כי הוראות החוק לא יחולו על עובדים שתפקידם דורש מידה מיוחדת של אמון אישי (סעיף 30(א)(5) לחוק), או על עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם (סעיף 30(א)(6) לחוק). בהתחשב בכך שלא ניתן להתייחס לשעות אותן עובד המטפל הסיעודי הלכה למעשה, ובכך שבמסגרת שהותו בבית משפחת המטופל נהנה המטפל מדיור וכלכלה ללא תשלום, קבעה סגנית הנשיא כי בנסיבות המקרה הנדון, כפי שהוכחו בעניין טודוראנג'אן, יש לשלם למטפלת הסיעודית "שכר בגובה שכר מינימום בתוספת 30% מעל שכר המינימום". לדעה זו הצטרפו נציגי הציבור. חברי הנשיא אדלר, בדעת מיעוט, סבר בעניין טודוראנג'אן כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי סיעוד הדרים בבית המטופל, חרף הקשיים הקיימים בהוכחת שעות העבודה במקרה זה. לפיכך, "העובדת נדרשת לשכנע את בית הדין מה היו מספר שעות עבודתה מדי יום, כבסיס לתביעתה מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק שכר מינימום וזאת, בין היתר, באמצעות רישום מדויק ונאמן"; וכי "ככלל, אין קושי להבחין בין שעות עבודה של עובדת בית לבין שעות פנאי ושינה". לדעה זו הצטרף חברי השופט צור, תוך שהוסיף והתייחס לקושי שבהוכחת שעות העבודה של מטפל סיעודי בדבריו אלה: "ניתן להתגבר על קושי זה בכך שנוותר על הצורך להוכיח באופן פרטני את העבודה בפועל בכל אחד מימי העבודה ובכל אחת משעות העבודה, ונסתפק בקבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה" (ההדגשה במקור - נ.א.). לאחרונה נדרש בית דין זה לסוגיה זו בפרשת לאחאטו, בה חזרה ועלתה שאלת זכאותה של המטפלת הסיעודית לגמול שעות נוספות. באותו מקרה נדרשה המטפלת הסיעודית לעמוד לרשות המטופלת משך כל שעות היממה, למרות שבחלק מהזמן פנתה לעיסוקיה. לאחר ניתוק יחסי העבודה תבעה המטפלת תשלום גמול עבודה בשעות נוספות בגין שעתיים עבודה ביום. בנסיבות אותו מקרה ציינתי בחוות דעתי כך: " אין לחייב את המערערת להוכיח את תביעתה בדרך של כימות השעות הנוספות הנתבעות, אחת לאחת. בענייננו אין מבחנן של "שעות העבודה" במניין השעות בהן בישלה והאכילה את המנוחה או עסקה בניקיון הדירה. די לנו בכך שהמערערת הוכיחה את "מתכונת העבודה בכללותה" כשיטתו של חברי השופט צור בפרשת טודוראנג'אן, כדי לקבוע כי הוכחה תביעתה של המערערת לגמול עבודה עבור לפחות שתי שעות עבודה נוספות ביום, אותן תבעה. מכסת שעות זו אף עונה, לטעמי, על המבחנים להם נדרשו הנשיא אדלר וסגניתו השופטת ברק-אוסוסקין בחוות-דעתם החולקות באותה פרשה" (עע 1151/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין, ניתן ביום 24.3.2005; וראו עוד: עע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ, ניתן ביום 6.2.2006). תביעת המערערת לגמול עבודה בשעות נוספות 6. חוזה העבודה לפיו הועסקה המערערת היה מסוג live-in home help, בו נקבע בין היתר, כי יום העבודה הוא 24 hours day/nigh, במסגרתו זכאית העובדת למנוחה בת שעתיים במשך היום, ומנוחה של שמונה שעות במשך הלילה. מלשון החוזה נשמעת לכאורה הדרישה לעבודה משך 14 שעות ביממה (24 שעות היממה פחות עשר שעות המנוחה להן הייתה זכאית). אולם, בנדון זה מקובלת עלינו דעתו של בית הדין האזורי, לפיה מתכונת העסקתה של המערערת וזכאותה לגמול עבודה בשעות נוספות יוכרעו על פי נסיבות המקרה כפי שהוכחו בפועל, ולא לפי לשון החוזה, שהוא חוזה סטנדרטי לעניין זה. עם זאת, אין מקובלת עלינו תוצאת הדברים בפסק הדין, ככל שהמדובר בתביעה לתשלום גמול שעות נוספות. שהרי, גם אם נלך לשיטתו של בית הדין האזורי ונבחן את עדותה של גב' לוגסי בלבד, שלפי התרשמותו של בית הדין הייתה אמינה ועקבית מזו של המערערת, מתבקשת המסקנה לפיה זכאית המערערת לגמול של שעתיים נוספות ליום עבודה. הטעמים למסקנתנו זו נבאר להלן. מתכונת עבודתה של המערערת 7. בכתב ההגנה טענו המשיבים כי המערערת עבדה ששה ימים בשבוע, פחות משמונה שעות עבודה ביום. לטענתם, עבודת הלילה של המערערת "הסתכמה במספר דקות, מדי לילה בשעה 02:00, שהוקדשו להחלפת חיתול לנתבע 1. התובעת [המערערת] הקיצה לצורך מטלה זו בעזרת שעון מעורר, ביצעה את ההחלפה האמורה, ושבה לישון עד לשעת בוקר מאוחרת 9.00-9.30". מאותה שעה ואילך הייתה המערערת עסוקה בטיפול במר לוגסי ובהגשת ארוחותיו עד לשעה 20:00, בה שכב לישון. אלא, שלטענת המשיבים, במהלך יום העבודה הייתה המערערת פנויה לעיסוקיה, בעת שמר לוגסי נח או צפה בטלוויזיה. לעיתים אף הזמינה חברות לבית המשפחה ובילתה בחברתן. גב' לוגסי אישרה בתצהירה שהמערערת חלקה חדר מגורים עם המטופל, מר לוגסי, אך דחתה את טענת המערערת לפיה נאלצה לחלוק את מיטתה עם כלבים וחתולים. בהקשר זה ציינה גב' לוגסי ש"הכלבים נהגו לרבוץ בכל מקום, ולעתים גם על המיטות. התרופה לכך - החלפת מצעים, אף מספר פעמים ביום, כנדרש". בחקירתה בבית הדין האזורי השיבה גב' לוגסי, כי הטענה לפיה המערערת עבדה שבע שעות ביום מתבססת על "השעות שהיא טיפלה בפועל באבי" (ההדגשה הוספה - נ.א.). ובמענה לבא-כוח המערערת הוסיפה: "אני הבנתי שאני מביאה פיליפינית ל-24 שעות, הגם שלא הייתה כל מניעה שפה ושם תצא לחברה והיא עשתה זאת, אבל לא ללא הגבלה"; המערערת "הייתה מנקה את הסביבה של אבא, מדיחה כלים, עושה לו אוכל ושתייה, כביסה פעם בשבוע, אבל אני עזרתי בכל". לשיטתם של המשיבים, מן הנכון הוא לספור אחת לאחת את השעות בהן עבדה המערערת בפועל, כגון פרקי הזמן שהקדישה להאכלתו של מר לוגסי, רחיצתו, ביצוע תרגילי פיזיותרפיה ושירות של מספר דקות מדי לילה. כל זאת, כאשר מצבו של מר לוגסי, בו טיפלה המערערת, הוגדר כך בפסק הדין שבערעור: "אין חולק שהנתבע בחלקה המכריע של התקופה נשוא התביעה, היה קשיש, בשנות ה-80 לחייו, לאחר אירוע מוחי שהותיר אותו משותק בפלג גופו השמאלי, וללא שליטה בסוגרים". 8. מתכונת עבודתה של המערערת עולה אף מכתב התביעה, בו נטען כי המערערת טיפלה במר לוגסי משך 11 שעות ביום: משעה 08:00 עש לשעה 15:00 ומהשעה 17:00 עד להשכבתו לישון בשעה 21:00. בנוסף על כך נדרשה לטיפול מיוחד בו בשעה 02:00 לאחר חצות. לא נעלם מעימנו שבית הדין האזורי מצא אי התאמות בגרסאות שמסרה המערערת בעדותה בתצהירה ובחקירתה, כגון, שעת הגשת ארוחת הצהריים, או השעה בה צפתה במחיצת מר לוגסי בטלוויזיה. אולם, סתירות אלה אינן משנות ממתכונת העבודה בכללותה, כעולה מעדותה של הבת, גב' לוגסי, התואמת את זו של המערערת, ולפיהן בפועל נדרשה המערערת לשהות במחיצתו של מר לוגסי ולטפל בו, מבלי שתהא גברת לזמנה, למצער כעשר שעות ביום. 9. על ההלכה הפסוקה בסוגיה זו עמדנו לעיל, בהרחבה הנדרשת, וענייננו בא בגדרה. מתכונת העסקתה של המערערת בפועל, כפי שהוכחה מגרסת המשיבים, מלמדת על כך שהמערערת עמדה לרשותו של מר לוגסי מעת יקיצתו ועד השכבתו לישון, ואף באשמורת שנייה של לילה. במצב דברים זה אין לראות בשעות בהן לא הייתה עסוקה בביצוע משימות מיוחדות עבורו כ"שעות פנאי" שעמדו לרשותה. שכן, אף במהלכן הייתה המערערת חייבת להימצא במחיצתו של מר לוגסי, שמא תידרש לחוש לעזרתו. זאת, מבלי שתהא חופשייה לעשות בזמנה כחפצה, לצאת ולבוא בכל שעה שהיא ולהתפנות לעיסוקיה הפרטיים או לנסוע מחוץ לעיר. במערכת נסיבות דומה הכרנו בפרשת לאחאטו בזכאותה של המטפלת הסיעודית לגמול שעות נוספות. 10. כללם של דברים בפרק זה הוא, אפוא, שהמערערת זכאית לתשלום גמול עבור שתי שעות עבודה נוספות ביום. המערערת צירפה לכתב התביעה המתוקן שהגישה לבית הדין האזורי טבלה ובה פירוט שכר המינימום בכל אחד מחודשי עבודתה. על נתונים אלה לא חלקו המשיבים בטיעוניהם. על פי טבלה זו, זכאית המערערת לגמול בגין שתי שעות עבודה נוספות בסך 64,792 ש"ח (ערך שכר מינימום לשעה בכל אחד מחודשי עבודתה של המערערת, כפול שעתיים, כפול 1.25 - ערך שעת עבודה נוספת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה בגין עבודה בשעה התשיעית והעשירית ביום). סיום יחסי העבודה בין הצדדים - התפטרות או פיטורים? 11. האירועים שהתרחשו בשעות הערב של יום 29.10.2002 הם העומדים בלב המחלוקת האם התפטרה המערערת מעבודתה בבית משפחת לוגסי או פוטרה. כפי שקבע בית הדין האזורי, אין חולק על כך שבאותו ערב נפל סכסוך בין גב' לוגסי לבין המערערת, במהלכו הטיחה גב' לוגסי במערערת כי העלימה מסמך עליו הייתה המערערת חתומה ובו צוין שקיבלה מלוא שכרה, לרבות דמי חגים. מאותו שלב נחלקו הגרסאות. המערערת טענה כי גורשה מן הבית "באישון לילה, בנסיבות משפילות, לאחר שהואשמה בגניבה על לא עוול בכפה", וגב' לוגסי טענה שהמערערת יצאה את הבית מיוזמתה ולא חזרה אליו עוד. בית הדין האזורי בחן את העדויות והגרסאות השונות בנוגע לאירועי אותו ערב וציין, כי לאחר שהמערערת הכחישה שהמסמך עליו חתמה נמצא ברשותה "יתכן מאד שהחל מאותו שלב הנתבעת [גב' לוגסי] הרימה קולה על התובעת [המערערת], ואולי אף אמרה לה, בלשון זו או אחרת, ש'תעוף לה מהעיניים', כפי שטוענת התובעת". אולם, באותו שלב גם המערערת "הייתה שרויה בסערת רוחות, והתרשמותנו, גם מעדותה בפנינו, הייתה שגם התובעת הייתה שרויה בעלבונה, בהלך רוח כזה מכוחו גם היא העדיפה שהנתבעת 'תעוף לה מהעיניים' ". לפיכך, נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 12. לאחר שנתנו דעתנו למסקנת בית הדין האזורי בהקשר זה ולטענות הצדדים, כמו גם לכלל חומר הראיות הנדרש לעניין, נחה דעתנו כי דין הערעור בנדון זה להידחות. זה מכבר פסק בית דין זה, כי יחסי עבודה המתקיימים לאורך זמן אינם באים לכלל סיום כתוצאה מדברים שנאמרו בעידנא דריתחא, שלא ביישוב הדעת. כך נאמר בהקשר זה בפסק הדין בעניין דניאל חיים: " בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים. כאמור גם פיטורים וגם התפטרות, כשהם מעשה חד צדדי, חייבים לבוא כביטוי חד משמעי לכוונת הפועל, להביא לידי סיום את יחסי העובד והמעביד. מכאן, שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיום היחסים" (דב"ע לב/26-3 דניאל חיים - אהרון, פד"ע ד 149, 152). המערערת נתלית בערעורה בהקשר זה בדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין היגר, לפיהם משאומר מעסיק לעובדו כי "הוא יכול ללכת" וכי אין לו מה לעשות עוד במקום העבודה, פשיטא שהוא מפטרו. דא עקא, שבאותו עניין נקבע כי "משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה האפשרות למי שאמר את אשר אמר, תוך זמן סביר, להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית" (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז 24; עוד בשאלת סיום יחסי עבודה שנעשו במצב של עידנא דריתחא ראו: עע 298/03 חי ישעיהו - סופיה קומיסרוב, ניתן ביום 11.12.2005; דב"ע שן/6-3 ניהול רשתות חניונים - ז'ק לוי, פד"ע כא 309; דב"ע נד/220-3 רחל גולן - אבינועם לוי, פד"ע כח 387). הגם שדבריה של גב' לוגסי למערערת, שנאמרו בעידנא דריתחא, ש"תעוף לה מהעיניים" ניתנים לפירוש כפיטורים, ספק אם כוונתה הייתה לפטר את המערערת על אתר ולהותיר בכך את אביה ללא השגחה וסיעוד. יתרה מזאת. כעולה מחומר הראיות, עוד באותו לילה בו התרחשה התקרית ובימים שלאחר מכן חזרו בני משפחת לוגסי וביקשו במפגיע מן המערערת לחזור לעבודתה בבית אביהם, אך לשווא. בכך נשמט הבסיס ל"גירושה " מביתו של מר לוגסי, ולטענה שחילופי הדברים הקשים בינה לבין הבת היו מעשה פיטורים. 13. מכל הטעמים הללו, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה אין המערערת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. למעלה מזאת. בנסיבות אלה, בהן עזבה המערערת את עבודתה בבית משפחת לוגסי, בדין חויבה בתשלום תמורת הודעה מוקדמת למשיבים, שנותרו בפני שוקת שבורה ונאלצו למצוא מטפלת מחליפה תחתיה. פדיון ימי חופשה 14. בדין יסודו של הערעור המוסב כנגד קיזוז סך של 2,000 ש"ח מפדיון דמי החופשה להם זכאית המערערת. לפי שקבע בית הדין האזורי, לא הייתה כלל מחלוקת בין הצדדים כי סכום זה ניתן למערערת כמתנה. משכך הוא, שלא כדין נוכה סכום זה מדמי החופשה המגיעים לה. מתנה שנותן המעסיק לעובד אינה בת קיזוז מזכות המוקנית לעובד בחוזה, בהסכם קיבוצי וקל וחומר בחקיקת מגן. לפיכך, לסך של 5,312 ש"ח בתשלומו חויבו המשיבים בגין פדיון דמי חופשה יתווסף סך של 2,000 ש"ח לו הייתה המערערת זכאית מלכתחילה, אלמלא הקיזוז. 15. לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בהכרעתו של בית הדין האזורי בדחיית רכיבי התביעה הנותרים שהגישה המערערת, אף לא בהחלטתו שלא לפסוק הוצאות משפט לצדדים. בנדון זה, נדחה ערעורה של המערערת. לטענות המשיבים בערעור שכנגד 16. בערעור שכנגד חזרו המשיבים על טענותיהם בתביעה שכנגד ובכלל זה על תביעתם לקיזוז תשלומים ששילמו למערערת עבור שכר דירה, מזון, חשמל, מים וארנונה, ביטוח רפואי, שימוש בטלפון וכרטיס טלפון חודשי שרכשו עבורה. דין הערעור שכנגד להדחות. כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי, לא נמצא בסיס עובדתי מספיק לטענותיהם של המשיבים בתביעה שכנגד. התביעה לתשלום שכר דירה, הוצאות מים, חשמל וארנונה נדחתה על ידי בית הדין האזורי כיוון שהמשיבים עצמם לא שילמו תשלומים בגין שכר הדירה בשל חילוקי דעות עם בעל הדירה. זאת, נוסף על העובדה שלרשות המערערת לא עמד חדר פרטי, והיא נדרשה להתגורר ולישון בחדרו של מר לוגסי. טענת קיזוז שהעלו המשיבים בנוגע לתשלום בגין ביטוח רפואי נדחתה כיוון שעל פי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים היה על המעסיק לממן את הוצאות הביטוח הרפואי. כך היו פני הדברים אף בנוגע לטענת הקיזוז לגבי כרטיס "טלכרט" שרכשו המשיבים למערערת מדי חודש. את תביעתם בנוגע לתשלום הוצאות השימוש בטלפון ורכישת מזון זנחו המשיבים בסיכומיהם, על כן דחה בית הדין האזורי את התביעה אף בנוגע לרכיבים אלה. התביעה לחיוב המערערת בתשלום בגין הפרת הסכם העבודה נדחתה משלא התבססה, כפי שפסק בית הדין האזורי, על מקור משפטי כלשהו. נתנו דעתנו לטענות המשיבים בערעורם ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו במסקנותיו אלה של בית הדין האזורי, המעוגנות כדבעי בחומר הראיות. אי לכך, אנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, בדחותו את התביעה שכנגד. 17. סוף דבר: הערעור שהגישה המערערת מתקבל בשני רכיבים אלה: המשיבים ישלמו למערערת גמול עבודה בשתי שעות נוספות ליום, בסכום כולל של 64,792 ש"ח. בנוסף ישלמו המשיבים למערערת סך של 2,000 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה. סך הכל ישלמו המשיבים למערערת סכום של 66,792 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2002, הוא מועד סיום עבודתה, ועד התשלום המלא בפועל. חיוב זה בא להוסיף על סך של 8,325 ש"ח שהושת על המשיבים בפסק דינו של בית הדין קמא. הערעור שכנגד נדחה במלואו. המשיבים ישלמו למערערת שכר טרחת עורך-דין בערעור זה בסך 6,500 ש"ח. מטפלתמשכורת