פסק דין 1. התביעה בתיק שבפנינו הוגשה על ידי 97 עובדי משרד ראש הממשלה אשר שימשו כמאבטחי המשרד בין השנים אפריל 1987 ועד ליולי 1993, כנגד מדינת ישראל (להלן: "המדינה"). התובעים עתרו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי וביקשו כי בית הדין יקבע כי זכאים הם לתשלום הפרשי שכר מינימום, תוספת תשלום עבור שעות נוספות ותשלום תוספת בגין עבודתם במשמרות, תוספת ותק וחישוב שכרם מחדש על פי יתר רכיבי השכר כפי שיקבע בית הדין. בבסיס עתירתם עמדה הטענה כי, בעקבות כניסתו לתוקף של חוק שכר המינימום כל התשלומים הנ"ל צריכים היו להשתלם בנוסף על שכר המינימום. כמו כן תבעו הנתבעים תביעת הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה - 1951. 2. ביום 13.1.02 ניתן על ידי בית הדין האיזורי, בראשות כב' הש' לויט, פסק דין בעניינם של התובעים בו התקבלה תביעתם של התובעים לעניין חישוב הפרשי שכר מינימום ונקבע כי בחישוב שכרם של התובעים לעניין שכר המינימום אין להביא בחשבון את הרכיבים: ביגוד, הבראה, טלפון (כפי שהודתה המדינה במסגרת ההליך), תוספת משמרת ותוספת קרן השתלמות וכן רכיב הוותק בשיעור ותקו הריאלי של כל תובע בכל זמן נתון. באשר לתביעה לשעות הנוספות נקבע כי לאור הודעת המדינה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות יש לשלם לתובעים את השעות הנוספות כמפורט בתביעה. 3. על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי, בפסק דינו של הש' צור מיום 28.7.03 קיבל את ערעור המדינה באשר לנטען לענין תוספת קרן השתלמות וקבע כי יש לכלול תוספת זו בין הרכיבים בשכר המינימום. ביחס לתביעת התובעים לגמול שעות נוספות, התקבלה טענת המדינה לפיה על התובעים להוכיח את היקף השעות הנוספות אותם עבדו והתיק הוחזר לבית הדין האיזורי לצורך הוכחת התביעות. לאור קביעה זו אף הותיר בית הדין הארצי להכרעת בית הדין האיזורי גם את המחלוקת באשר לאורך יום העבודה (8/10 שעות) ואלו שעות משעות עבודתם יקבעו כ"שעות נוספות". ערעור התובעים באשר לפסיקת פיצויי הלנת שכר נדחה ונפסקו להם הפרשי הצמדה וריבית בלבד. 4. לאור פסקי הדין כאמור היה על המדינה לערוך תחשיבים מפורטים באשר להפרשי השכר המגיעים לתובעים על פי פסקי הדין, כאשר לראשונה נערך תחשיב על פי פסק הדין של בית הדין האיזורי ובפבר' 2003 הפקידה המדינה בידי ב"כ התובעים, בנאמנות, את הסכומים שעל פי חישוביה היה עליה להשלים לתובעים. לאחר תוצאת הערעור סברה המדינה כי התחשיבים היו ביתר ועל כן פנתה אל ב"כ התובעים ודרשה כי יוחזרו לה חלק מהכספים. 5. לאחר פסק הדין של בית הדין הארצי ומשהושב התיק לבית הדין בסוגית השעות הנוספות, העלו התובעים בפני בית הדין טענה נוספת והיא כי במסגרת בדיקת התחשיבים לאחר פסק הדין, לעניין חישוב שכר המינימום, הסתבר לתובעים כי בחישוב שכר הדרגה של המאבטחים נכללו אף התוספות בשכר המשולב, מכח ההסכמים הקיבוציים בדירוג האחיד כאשר בהתאם להסכמים אלו, אין להביאם בחשבון לענין שכר מינימום. כאמור, המדובר בהסכמי תוספות השכר המכונים "הסכם 87", תוספת 89, תוספת הסכם 90-92 ותוספת הביניים (להלן - "התוספות"). כן ביקשו התובעים כי יקבע מועד לקביעת סדרי הדין בתיק וכן להורות למדינה לבצע את החישובים כמתחייב ולהשלים את התשלומים המגיעים לתובעים משהמדינה לא נענתה למכתביהם. 6. בדיון תזכורת שהתקיים ביום 7.3.04 בפני מותב זה טענו הצדדים הן לעניין התחשיבים, הן לעניין טענת התובעים באשר להכללת התוספות כאמור בשכר המינימום וכן בשאלת המשך ניהול ההליכים בתיק. לעניין התוספות המדינה טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין, אולם לאחר שמותב זה שקל את כל טיעוני הצדדים, קבענו בהחלטתנו מיום 30.4.04, כי במסגרת ההליך הנותר בפנינו להכרעה (בשאלת השעות הנוספות) יכריע אף בית הדין באשר למעמדם של רכיבי התוספות שנקבעו בהסכמים הקיבוציים ושאלת הכללתם בשכר המינימום. על החלטה זו הוגש בר"ע ע"י המדינה אשר נדחתה ביום 10.10.04. 7. על כן, נותר לנו להכריע בשתי סוגיות: א. האם יש להוציא את התוספות מכוח ההסכמים הקיבוציים משכרם של התובעים לצורך חישוב שכר המינימום. ב. בחינת זכאותם של התובעים לגמול שעות נוספות , היקף כמות השעות לו זכאי כל תובע ובמסגרת הכרעה בשאלה זו לקבוע מהו אורך יום העבודה ואלו משעות עבודת התובעים יחשבו כ"שעות נוספות". 8. בהתאם להחלטת ביה"ד הגישו הצדדים תצהיריהם, כאשר התובעים בנוסף לשלושת התצהירים של התובעים כהן בועז, זוננפלד אורי ונעמה ששון צירפו חוו"ד הגב' רות גילה באשר לתוספות ההסכם הקיבוצי ובדיקת חישוב המדינה שהוגש. הנתבעת הגישה תצהיר מאת הגב' מרקוביץ, אשר חלקו נמחק בהחלטת בית הדין מיום 19.1.05, בשל הרחבת חזית. העדים למעט הגב' גילה נחקרו בפני בית הדין על תצהיריהם ע"י מכלול המסמכים והראיות שהוגשו לתיק ועל כן נותרה הכרעתנו בשאלות המפורטות לעיל. באשר לגב' גילה, משהמדינה לא ביקשה לחקרה נותרה חוות דעתה כפי שהיא מבלי שהוגשה כנגדה חוות דעת סותרת. 9. התוספות על פי ההסכמים הקיבוציים כאמור, בבדיקת תחשיבי הפרשי שכר המינימום אשר נערכו על ידי המדינה לשם ביצוע פסקי הדין דלעיל, הסתבר כי לא הופחתו מן השכר (לענין שכר המינימום) הרכיבים שנוספו לשכר העובדים על פי ההסכמים הקיבוציים משנת 1987, 1989 הסכם 90-92 והסכם 92 (תוספת הביניים). עת העלו התובעים טענתם זו לראשונה בפני מותב זה עם החזרתו של התיק לענין השעות הנוספות, עמדה המדינה על דעתה וטענה הן טענה פרוצדוראלית, מדוע אין להתיר לתובעים לפתוח ולטעון טענותיהם אלו וכן לגופו של ענין הכחישה טענת התובעים בהתבסס על העובדה כי התובעים היו חתומים על חוזה מיוחד מכח תקנה 1(ד) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד) תש"ך 1960. התובעים בשל כך, נדרשו לטעון ארוכות בפני בית הדין כנגד טענות הנתבעת ביקשה לדחות תביעה זו של התובעים על הסף וכאמור לאור הכרעתנו כי יש טעם בטענות התובעים ויש ליתן להם את יומם אף בטענה זו, ניהלה המדינה הליך הוכחות אף לענין זה בטענות מטענות שונות אשר דרשו מהתובעים אף להגיש את חוו"ד הגב' גילה מטעמם לתמיכה בטיעוניהם. 10. לא זו אף זו, בדיונים המקדמיים שהתנהלו בפני בית הדין חזר וביקש בית הדין מהמדינה לשקול האם אכן יש ממש בפרשנותה לאמור בהסכמים אלו ובפרט לסעיף הקובע מפורשות כי התוספות דלעיל "לא יובאו בחשבון לענין שכר המינימום", אך המדינה עמדה על טיעוניה בתוקף וגררה הן את התובעים והן את בית הדין להתדיינות בפלוגתא עיקרית זו. 11. למצער רק לאחר שהוגשו סיכומי התובעים, לראשונה מודה המדינה בסיכומיה באופן מפורש כי אין להכליל בשכרם של התובעים לענין שכר המינימום את רכיבי התוספות על פי ההסכמים הקיבוציים (המפורטים לעיל). הסכמתה זו של המדינה הן באופן לא מפורש בתצהיר הגב' מרקוביץ ובאופן מפורש בסיכומים, לאחר חקירתה של הגב' מרקוביץ בפנינו, הינה חמורה ביותר ומצביעה כי לאורכו של ההליך, הן ההליך בפני הש' לויט והן בהליך שבפנינו, עד לעריכת הסיכומים, היה ידוע למדינה כי שילמה לתובעים שכר נמוך והפרה את הוראות חוק שכר המינימום וההסכמים הקיבוציים עליהם היא חתמה. בכך פגעה המדינה בזכויותיהם הקוגנטיות המוגנות של התובעים במודעות מלאה והגרוע מכל במצח נחושה. 12. למותר לציין, כי התובעים אשר נדרשו להתמודד עם התדיינות משפטית ארוכה משנת 1995 ועד שנת 2003 עת ניתן פסק הדין בבית הדין הארצי, גילו באופן אקראי באמצעות בדיקת חישוביהם, למרות שחובת הגילוי בענין זה הייתה מוטלת על המדינה, כי המדינה התעלמה מההסכמים הקיבוציים. בשל כך, נאלצו התובעים להמשיך ולנהל בפני מותב זה הליך ארוך, אשר דרש מהתובעים הגשת חוות דעת מטעמם וכן ניהול הליכים נוספים בבית הדין ובבית הדין הארצי. התנהלות זו של המדינה, הן באי תשלום שכר כדין והן בהתנהלות משפטית כפי שהייתה בענין התובעים בתיק זה , אינה לגיטימית ומצדיקה נקיטת סנקציה חריפה כנגד המדינה. 13. לענין זה טען ב"כ התובעים לראשונה בסיכומיו ובסיכומי התשובה וביקש כי בית הדין ידון בשנית בשאלת פיצוי הלנת שכר, על הלנת שכר המינימום לאור הודאת המדינה על חבותה בתשלום זה. למצער אין בסמכות בית הדין לפסוק הלנה על רכיבים אלו, הגם כל העיוותים שנגרמו לתובעים עד כה שכן שאלת פיצויי ההלנה נדונה בפסק הדין בראשות כב' הש' לויט ואף נדונה בפסק דינו של בית הדין הארצי, אשר קבעו מפורשות כי אין לפסוק פיצויי הלנה על הפרשי שכר המינימום המגיעים לתובעים. משהוכרעה סוגיה זו בפסק דין חלוט של בית הדין הארצי, אין כל מקום כי מותב זה ידון בה מחדש. למרות האמור על ידינו לעיל סבורים אנו כי על התנהלות זו של המדינה יש לפסוק כנגד המדינה הוצאות ריאליות אשר יתנו ביטוי לפיצוי המגיע לתובעים על אופן ניהול ההליכים וחלוף הזמן ועל כך נדון בפרק הוצאות נפרד בסיומו של פסק דין זה. 14. על כן, לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי על המדינה לשלם לתובעים את כל הפרשי השכר באופן שהתוספות שנקבעו בהסכמים הקיבוציים המפורטים לעיל, אשר נכללו בשכר התובעים כחלק משכר המינימום, יוצאו וישולמו בנוסף על שכר המינימום שהיה על המדינה לשלם לתובעים, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום ועד לתשלום המלא בפועל. "תוספת 1987" 15. טענה המדינה כי תשלום "תוספת 1987" על השעות הנוספות ושעות שבת נעשה בטעות מפאת מבנה השכר הייחודי של התובעים וכן היוותה בסיס לחישוב התוספות האחוזיות (תוספת משמרת). על כן טענה המדינה כי יש לקזז מכל סכום שיגיע לתובעים, את "תוספת 87" ששולמה לתובעים על השעות הנוספות ושעות שבת. בבואנו להכריע בטענה זו של המדינה עלינו לקבוע ראשית בגין אילו שעות זכאים התובעים לתשלום "תוספת 87". אין ספק כי "תוספת 87" לאור האמור בהסכם 1987 צריכה להשתלם על המשרה המלאה של העובד. בענייננו המדובר בתובעים אשר הועסקו על בסיס שכר לשעה, בשל אופי עבודתה ועבודתם בוצעה במשמרות וחלקיות משרתם נבחנה לפי שעות עבודתם בפועל. (ראה תלוש שכר והפרשנות שניתנה על גבי התלוש למילה חלקיות). לפיכך היקף המשרה של התובעים נקבע בהתבסס על מלוא שעות העבודה אותם עבדו בפועל. על כן לאור האמור התובעים זכאים ל"תוספת 87" עבור כל שעות עבודתם בפועל ובכלל זה אף עבור השעות שבוצעו בחג, שבת ושעות נוספות. סוגיה נוספת בענין זה שהתבקשנו להכריע בה היא, האם אף יש לכלול את "תוספת 87" בשכר הקובע לצורך חישוב גמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבת? לענין זה קובע סעיף 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה כי השכר הרגיל על פיו יקבע גמול השעות הנוספות הוא "כל התוספות שמעביד משלם לעובדו". מכאן שאף הכללת התוספת על ידי המדינה בעת תשלום השכר, ובכלל זה השעות הנוספות ושעות שבת נעשתה כדין ולא בטעות.על כן נדחית טענת המדינה לקיזוז תשלום "תוספת 87" ששולמה לתובעים בעבר עבור גמול השעות הנוספות ושעות שבת. השעות הנוספות 16. כפי שפירטנו בתחילת פסק דין זה, המשך ההתדיינות בין הצדדים בפני מותב זה אחרי פסק דינו של הש' צור בביה"ד הארצי התמצתה בשתי סוגיות של תביעת התובעים לשעות נוספות, עליהן היה עלינו להכריע. השאלה הראשונה, שהינה אף השאלה המקדמית בטרם נדון בראיות שהוצגו בפנינו לענין השעות הנוספות, היא מהו אורך יום העבודה ומאיזה שעה יהיו זכאים התובעים לתגמול השעות הנוספות, משלא הוכרעה שאלה זו על ידי המותב הראשון בתיק זה. בענין זה חזרה המדינה וטענה בתשובותיה לבית הדין ואף בטרם הוגשו תצהירי הצדדים, כי את השעות הנוספות יש לשלם לתובעים החל מהשעה העשירית ולא מהשעה התשיעית. 17. כאמור, ב"כ התובעים חזר והדגיש הן בדיון המוקדם שהתקיים בפני מותב זה והן לאחר שהוגשו התצהירים, כי דווקא בשל האמור בתצהירי הנתבעת הן של הגב' ליטמן בגלגולו הראשון של תיק זה והן של הגב' מרקוביץ וכן אף מהפרשנות שיש ליתן להסכם הקיבוצי בענף השמירה, יש לשלם לתובעים שעות נוספות החל מהשעה התשיעית. באופן גלוי ביותר ניסו התובעים, במהלך הדיונים בפנינו, לסיים תיק זה בהסדר עם המדינה, זאת מתוך מטרה לקצר את ההליכים שנמשכו שנים רבות בבתי הדין ולא לנהל דיון עקרוני בשאלה החל מאיזו שעה יש לחשב את השעות הנוספות. 18. למצער אף בפלוגתא זו בחרה המדינה בסיכומיה, באמירת אגב, להודות בטענות התובעים ולהצהיר כי מקובלת עליה תביעת התובעים לתשלום גמול שעות נוספות מעבר לשעה השמינית בכל יום. אומרים אנו למצער ולא בכדי, שכן באם הייתה ניתנת הסכמת המדינה לפלוגתא זו עוד בדיון המוקדם בפני בית הדין, לא היו רחוקים הצדדים כלל ועיקר מלהגיע להסדר. כאמור כפי שאף פירטנו בסעיף 8 לפסק דין זה קיומם של ההוכחות נדרש דווקא בשל אי הסכמת המדינה לשתי הפלוגתאות בהם הודתה לראשונה המדינה בסיכומיה, ועל כך ינתן ביטוי בהמשך פסק דין זה, בפרק ההוצאות. על כן, לסיכום פלוגתא זו מתקבלת טענת התובעים, בה הודתה אף המדינה כי חישוב השעות הנוספות להתבצע מעבר לשעה השמינית. כימות השעות הנוספות - מבחן הראיה 19. בטרם נכריע באם זכאים התובעים לתשלום שעות נוספות , באיזה היקף ובאיזה שיעור, עלינו לקבוע האם הרימו התובעים את נטל הראיה המוטל על כתפיהם, כפי שנקבע בפסק הדין של השופט צור. 20. הסתבר לתובעים עת עמלו לבדוק את חישובי המדינה לאור פסקי הדין (ביה"ד האזורי והארצי) כי דוחו"ת השעות המפורטים של התובעים , אשר היו מצויים בידי המדינה מתחילתו של ההליך בבית הדין האזורי בוערו על ידי המדינה ונותרו רק דוחו"ת מרוכזים שערכה המדינה שעל בסיסם חושבו זכויות התובעים על פי פסק הדין. טוענים התובעים כי ביעור הדוחו"ת במהלך הליך המשפטי נעשה על ידי המדינה שלא כדין ובשל מחדלה זה נמנע מהתובעים לכמת את תביעתם כנדרש בפסיקה ואף על פי פסק דינו של השופט צור, על כן הנטל רובץ אל פתחה של המדינה. ביעור הדוחו"ת הסב לתובעים נזק ראייתי, שכן בידי המדינה בלבד היה מצוי פירוט דיווחי השעות של כל התובעים ועל כן על פי דוקטרינת ה"נזק הראייתי" , על המדינה האחריות בדבר מחדליה ובשל כך יש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המדינה. על כן טענו התובעים, כי יש לקבל את גירסתם לאופן קביעת מספר השעות הנוספות בכל חודש ולדחות את דרישת המדינה לפירוט וכימות תביעת השעות הנוספות של כל תובע. הגם שהתובעים טענו טענה זו בפנינו בסיכומיהם התבססו התובעים על בסיס הנתונים החודשי המרוכז, של המדינה לגבי כל תובע וצרפו בנוסף לתצהירי שלושת התובעים שנבחרו כמייצגים, ספר עב כרס של נתוני השעות הנוספות של כל התובעים לכל חודשי עבודתם, על פי ריכוז נתונים חודשי. 21. מנגד טענה המדינה כי אף שביעור הדוחו"ת המפורטים שהיה בידי המדינה בוער בטעות, האחריות על הוכחת מספר השעות הנוספות, באופן מדויק לכל חודש וחודש ולכל תובע ותובע מוטל על התובעים ואין להטיל על המדינה את הנטל הראיתי לענין זה. עוד טענה המדינה כי התובעים במהלך ניהול תביעתם היו רשאים בכל עת אף בטרם ניתן פסק הדין הראשון על ידי בית דין זה לצלם לידיהם את כל דיווחי השעות שהיו בידי המדינה . לא זו אף זו, טוענת המדינה כי התובעים לא עשו כל מאמץ לצרף או להמציא עם תצהירים העתקי יומניהם או דוחו"ת שעות המצויים בידיהם לתקופה מאוחרת יותר,וזאת בניגוד לפסק דינו של השופט צור ועל כן של כך יש לדחות את תביעתם לשעות הנוספות. 22. לאחר ששקלנו את מכלול טעוני הצדדים לענין המבחן הראייתי ברכיב זה ולאור תצהירי ועדויות התובעים המצויים בתיק בית הדין, הן בהליך העיקרי והן בפנינו וכן לאור ביעור הנתונים על ידי המדינה ( מבלי ליחס למדינה רשלנות או כוונה לענין ביעורם), סבורים אנו כי יש להפחית את הנטל הראייתי המוטל על התובעים להוכחות תביעתם לשעות נוספות ולא לדרוש מהם כימות פרטני יומי וחודשי של כל תובע. על כתפי המדינה היתה מוטלת האחריות לוודא, עת היא זו המערערת על פסק דינו של בית הדין האיזורי בשאלת השעות הנוספות כי ישמרו מכל משמר דוחו"ת השעות המצויים בידיה ומשלא עשתה כן ובוערו הנתונים האותנטים של השעות אותם ביצעו התובעים במהלך של שנות עבודתם במדינה, אין הכרח בכימות ופירוט גמול השעות הנוספות כפי שנדרש, עת עומדת בפני בית הדין תביעה רגילה של עובד לשעות נוספות. 23. בקביעתנו זו אין אנו מקילים על התובעים שכן עדיין מוטלת עליהם החובה לפרט את מספר השעות הנוספות שביצעו מידי חודש , אך פירוט זה אינו צריך להיות באופן בו דרשה המדינה זאת מהתובעים בסיכומיה. 24. עוד יואר על ידינו כי המדינה בסיכומיה סומכת ידיה על פסק דינו של השופט צור לענין כימות השעות הנוספות ונותנת לאמור בו פרשנות מצמצמת אולם מתעלמת היא מהאמור בסעיף 15 לפסק הדין של השופט צור כי: "המדינה כפי שהיא נוהגת הודתה בזכאותם של העובדים לתשלום על עבודה בשעות נוספות, אלא שהודאה זו אין בה כדי לשלול את הצורך לפרט את היקף השעות הנטען לגבי כל עובד ועובד ולהוכיח אותו. אכן, בתביעה מסוג זה, הנוגעת לעשרות רבות של עובדים, הדבר כרוך בפירוט נרחב ובמידע רב שאולי קשה להשיגו, אך אלה הם קשיים טכניים שאינן יכולים לבטל הצורך המהותי לכמת ולהוכיח את התביעה. לפיכך, אין מנוס, בנקודה זו, מלהחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת להשלימו בעניין תביעת העובדים לשעות נוספות". לאור האמור בפסק הדין, אין להסיק כפי שעושה המדינה בסיכומיה,באופן דווקני, כי על התובעים היה להגיש דוחו"ת מפורטים ומכומתים של השעות הנוספות ומשאלה לא הומצאו יש לדחות את תביעתם, אלא על התובעים היה לפרט את היקף השעות הנטען לגבי כל עובד ולהוכיח אותו ,אולם לא נאמר באיזה אופן להוכיחו. 25. התובעים למרות הקושי האוביקטיבי לענין נטל הראיה המוטל על כתפיהם, המציאו לבית הדין בנוסף לגירסה העובדתית שניתנה בתצהירים ואשר לא נסתרה בחקירה הנגדית, אף ריכוז הנתונים של המדינה של כל עובד, המפרט את ימי ושעות העבודה בכל חודש אשר מתוכם בלבד ניתן ללמוד כי התובעים ביצעו שעות נוספות מידי חודש. 26. על כן, לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי בשל אחריות המדינה לביעור הדוחו"ת תוך כדי הליך המשפטי ומשמסד הנתונים שצורף על ידי התובעים הוא מסד הנתונים המרוכז אותו הגישה המדינה לתובעים, לשם חישוב פסקי הדין, עוד בטרם נדון תיק זה בפנינו, מהשוואת מסד נתונים זה אל מול מדגם הדוחו"ת האוטנתים החודשיים שהוצגו בפנינו על ידי הגב' מרקוביץ (נספח א1-3 לתצהירה) קובעים אנו כי מקבלים אנו את מכלול הנתונים אשר הוגשו בפנינו כמספקים לבחינת טענות התובעים לתשלום שעות נוספות. נבחן להלן על בסיס מסמכים אלו באם זכאים התובעים לשעות נוספות ובאיזה שיעור. כימות השעות הנוספות 27. על פי הנתונים שהוגשו לבית הדין על ידי התובעים שהוא מסד הנתונים של שעות וימי עבודתם של התובעים ובהשוואה לדוחו"ת האוטנתים שהוגשו באופן מידגמי לתיק, עולה כי המונח "ימים" המופיע בריכוז הנתונים כפי שכונה על ידי המדינה הינו בפועל מספר המשמרות אותם ביצעו התובעים בחודש נתון. המדינה ניסתה להתכחש לכך בתצהירה של הגב' מרקוביץ, אולם עלה מחקירת הגב' מרקוביץ כי לא היה בידיה כל מידע של ממש וכל תצהירה נסמך על נתונים שלא היו ידועים לה מכלי ראשון ובכך לענין זה לא הוצגה גירסה של ממש מטעם המדינה. 28. יאמר ראשית כי המדינה בסיכומיה הודתה, כי בכל החודשים בהם ביצעו התובעים מספר שעות העולה על 180 שעות לחודש, זכאים הם לתשלום עבור השעות הנוספות שביצעו בפועל מעל 180 שעות. לאור הודעה זו של המדינה קובעים אנו כי על המדינה לבדוק את ריכוז הנתונים של כל תובע מידי חודש בחודשו ולשלם לכל תובע את גמול השעות הנוספות העולה על 180 שעות בחודש. 29. ברם, מאחר והתובעים בחלק ניכר מחודשי עבודתם היו סטודנטים וביצעו מספר משמרות הפחות ממספר המשמרות הנדרש מעובד במשרה מלאה, עלינו לבחון לאור מסד הנתונים וכן תצהירי התובעים האם יש ממש בתביעת התובעים כי זכאים הם לשעות נוספות, על פי החישוב שצורף לסיכומיהם. 30. נספח ב' לסיכומי התובעים היה צריך להיות מוגש ומצורף כנספח למי מתצהירי התובעים שהוגש בפנינו שכן זהו מסמך אשר נדרשים לו הסברים לא מפי ב"כ התובעים, אלא מהתובעים עצמם ואף היה עליהם להיחקר על נתונים אלו על ידי המדינה. 31. לא זו אף זו, נספח ב' הינו מסמך הכימות שהיה על התובעים מלכתחילה לצרפו לכתבי הטענות, אם לא בהליך העיקרי, אזי בהליך שהיה בפנינו או כפי שקבענו לעיל לכל המאוחר עם הגשת תצהירי התובעים, על כן מתעלם בית הדין מהנוסחה אותה מציע ב"כ התובעים לחישוב השעות הנוספות כמו גם מנספח ב' לסיכומים . 32. אכן כפי שעולה ממסד הנתונים אל מול תצהירי נציגי התובעים, אכן היו חודשים בהם התובעים ביצעו לכאורה מספר רב יותר של שעות נוספות ממה שהוצהר בפנינו על ידי העדים נציגי התובעים. אולם, משהעידו התובעים בפנינו ואף בפני המותב בהליך העיקרי, כי עבדו בממוצע 10 שעות נוספות לחודש ועדותם זו התבררה בעיננו כאמינה ביותר, הן כעולה מחקירתם הנגדית והן מריכוז הנתונים שהוגשו בפנינו, קובעים אנו כי התובעים הרימו את נטל הוכחת כימות השעות הנוספות שביצעו מידי חודש. על כן, זכאים התובעים לתשלום 10 שעות נוספות לכל חודש מחודשי עבודתם וזאת בנוסף לקביעתינו דלעיל בדבר גמול השעות הנוספות שיש לשלם לתובעים מעבר ל-180 שעות בחודש. 33. לא מצאנו לנכון כלל להיכנס לויכוח שניטש בין הצדדים לענין המשמרות הכפולות שכן לא הוצגו בפנינו ראיות מפורשות לענין זה על ידי התובעים ואף התובעים בתצהיריהם לא הצליחו לבסס טיעון זה ולא בכדי קבעו פוזיטיבית ממוצע של 10 שעות נוספות, על כן נדחית על ידינו טענת התובעים לכפל משמרות. חישוב השעה הנוספת 34. טענו התובעים בסיכומיהם כי זכאים הם לתשלום גמול שעות נוספות לפי 150% לכל השעות הנוספות שייפסקו לטובתם. המדינה ביקשה לדחות טענתם זו של התובעים אשר לא הציגו כל הצדקה ענינית או ראייתית לשלם שיעור זה בגין כל שעה נוספת. התובעים העידו בפנינו כי יש לקבוע כי ביצעו בממוצע 10 שעות נוספות לחודש וכי שעות אלו נוצרו כתוצאה מגלישה של שעה עד שעתיים במסגרת החפיפה בין המשמרות וכאמור לא הוכיחו מתי וכמה פעמים נאלצו לעבוד משמרות כפולות. על כן, לאור עדותם של התובעים וכאשר מירב השעות הנוספות שבוצעו על ידם היה בטווח השעתיים הראשונות לאחר תום משמרת של 8 שעות עבודה, זכאים התובעים לקבל עבור השעות הנוספות אותם קבענו לעיל, תגמול בשיעור של 125% בלבד מערך השעה ולא כנטען על ידם. על כן, אף בענין זה נדחית טענת התובעים ומתקבלת עמדת המדינה. 35. יואר, כי כאשר יבוצע חישוב שעות נוספות באופן פרטני לכל תובע ותובע על בסיס מסד הנתונים המצוי בידי המדינה, כפי שהוגש לבית הדין ויתברר כי מי מהתובעים בחודש מסוים עבר מכסת שעות חודשית (הכוללת שעות נוספות) של 210 שעות לחודש, אזי יהי זכאי אותו עובד על כל שעה נוספת מעל 210 שעות לתגמול של 150%. שעות נוספות בשבתות וחגים 36. טענו בפנינו התובעים, כי זכאים הם לפי אופן ההנחה שהוצגה על ידי בא כוחם בסיכומים, כי יש לקבוע באופן יחסי את תגמול השעות הנוספות אף על שעות חג ושבת לפי ריכוז הנתונים. מנגד טענה המדינה כי אין לקבל כלל טענה זו של התובעים הן משלא הוכח כימות השעות הנוספות ובאיזה חודשים של שבת או חג והן בשל העובדה כי התובעים תוגמלו עבור שעות חג ושבת על כל שעת עבודה בשיעור של 175% לכל שעה ובכל שילמה המדינה לתובעים סכום העולה על הקבוע בחוק והכולל תשלום שעות נוספות של 25% על כל שעות החג או השבת. טענת התובעים ברכיב זה נדחית על ידינו שכן היא משוללת כל יסוד ויש בה משום תביעת כפל תשלום. מרגע ששולם לתובעים עבור כל שעה בשבת וחג תעריף של 175% מערך השעה הרגילה תוגמלו התובעים יותר מהמגיע להם על פי הדין ובפועל קיבלו הוא תעריף שעה נוספת של שבת אף מבלי שביצעו שעות אלו כשעות נוספות. על כן טענה זו של התובעים נדחית. טענת הקיזוז 37. חוזרת המדינה בסיכומיה על טענת הקיזוז שעל המדינה לבצע בעת חישוב הסכומים לתובעים בשל סכומים שולמו ביתר לתובעים מכח מבנה השכר הייחודי שלהם. כאמור, טענה זו נדחתה על ידי המותב בראשות הש' לויט וכן בערעור ולו בשל כך יש לדחות טענה זו. יתרה מכך, המדינה העלתה טענה זו בטיעוניה בפני מותב זה בכתב תשובתה לטיעוני התובעים עוד בטרם החל הליך ההוכחות שבפנינו ומותב זה נתן החלטתו בדבר דחיית טענת הקיזוז הן בהחלטתו מיום 30.3.04 והן בהחלטתו מיום19.1.05, כאשר מחק טענות אלו מתצהירה של הגב' מרקוביץ, על כן נדחות טענות הקיזוז המועלות על ידי המדינה בסיכומיה. חישוב הותק הריאלי 38. התובעים במסגרת ההוכחות הגישו את חוו"ד של הגב' גילה בעיקר בשאלת ההסכמים הקיבוציים. בסעיף 13 לחוו"ד נתנה הגב' גילה אף את חוו"ד בענין אופן חישוב הוותק לתובעים , עת חישבה המדינה את חישוביה לצורך ביצועו של פסק הדין. אמנם מחד המדינה לא חקרה את הגב' גילה על חוו"ד , אולם מאידך, לענין זה לא היתה צריכה המדינה לחקור את הגב' גילה, שכן חוו"ד זו אינה חלק מהפלוגתאות אשר עמדו בפני בית הדין בהכרעתינו זו. 39. התביעה בפני בית הדין הן בתיק העיקרי והן בהכרעתינו זו הינה לפסק דין הצהרתי וככל שהתובעים חלוקים על אופן החשוב החשבונאי עם המדינה עליהם לעשות זאת לא במסגרת ההליך שבפנינו. על כן אין לנו אלא לדחות את בקשת התובעים לתיקון דרך חישוב הוותק הריאלי . הוצאות 40. המדיניות השיפוטית לענין פסיקת הוצאות תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן-תקנות סד"א) קובעת, בין השאר, לאמור: "511(א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (להלן-תוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו. (ב) החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו בכפוף לאמור בתקנה 512". עניין ההוצאות, הן החיוב בהן והן שיעורן, מסור היה מאז ומתמיד לשיקול דעתו של בית המשפט אשר "רשאי ואף חייב להתחשב בגורמים שונים, כגון: השלב של סיום המשפט, הטרחה שנדרשה לניהולו, תום הלב וכדומה שיקולים". (ע"א 797/79 הניה בן מאחר נ' פקיד השומה גוש דן ואח', פ"ד לה (חלק שני) 617,618). הכלל הוא כי בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו על מנת שלא יצא שכרו בהפסדו. החיוב בהוצאות לא נועד להעניש את הצד שהפסיד, אלא להחזיר לצד שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט. ראה בית המשפט לסטות מכלל זה עליו לנמק את הדבר בפסק דינו. (ד"ר א.וינוגרד "תקנות סדרי הדין", כרך שני, עמ' 891-892 והאסמכתאות שם). תקנה 512 לתקנות סד"א קובעת, בין השאר , כדלקמן: "512(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לעניין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור. (ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בתי הדין את הדיון". 41. השאלה מה הגישה העקרונית בה יש לנקוט בקביעת גובה ההוצאות הייתה ועדיין שנויה במחלוקת בין השופטים ובפרט בתחום דיני העבודה עת פוסקים אנו ככל הניתן במידת החסד. בנושא התפתחה פסיקה ענפה "המאמצת את ההנחייה הכללית הנ"ל מחד גיסא, אולם סולדת מתלונות על חריגות מכלל זה, מאידך גיסא... מכאן שאין אחידות בהתייחסותם של שופטים שונים לנושא זה והפערים בקביעותיהם הם משמעותיים". (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שנייה, עמ' 548). "הממעיטים סברו שאין להעמיד מחסום גבוה מדי של קביעת שכר טרחה לפני בעל דין לבל ימנע בשל כך מהגשת תביעה או הגנה ראויות, המרבים סברו שבהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק שבעל דין שזכה בדינו יצא בחסרון כיס של אי תשלום שכר טרחת עורך הדין שבו נשא. השאלה איזו משתי הגישות להעדיף שייכת לתרבות המשפטית של כל מדינה, למסורתה ולערכים שהתגבשו בקהיליית משפטניה. דומה שעם חקיקת חוק היסוד נוטה כיום הכף יותר מאשר בעבר לשיפוי בעל דין שזכה בדין על מלוא הוצאותיו הסבירות, באין נסיבות מיוחדות לסתור. הדעת אינה יכולה להשלים עם קביעה קטגורית שבעל דין אשר זכה במלוא תביעתו יצא, רק לעניין שכר טרחת עורך הדין אשר שילם, וחצי (או רבע) מתאוותו בידו או בכלל בלעדיה" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 36). כמתחייב מדברים אלה, פסיקת ההוצאות אמורה להיגזר מההוצאות הריאליות שהיו לבעל הדין בגין ההליך המשפטי - בכפוף לבדיקת סבירותן. שלילת הוצאות סבירות מבעל דין שזכה - יש בה "משום פגיעה בזכות קניינו, פגיעה שלא ניתן להצדיקה לפי סעיף 8 לחוק היסוד" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, מבואר ועקרונות יסוד, עמ' 36). הגישה שהתגבשה בפסיקתו של בית המשפט העליון היא כי יש לפסוק לזוכה הוצאות מלאות, על מנת שלא יגרם לו חסרון כיס, כאשר התעריף המינימלי משמש כעקרון מנחה בפסיקת ההוצאות, אך אינו מונע פסיקת הוצאות גבוהות יותר, ובלבד שהוצאו והוצאתם היתה סבירה(ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדר הדין, כרך שני, עמ' 903). 42. מעבר לשיקול דעת בית המשפט בקשר לטיב התביעה וההגנה, תום ליבם של הצדדים וכמות העבודה שהושקעה בניהול הדיון, על בית המשפט לקחת בחשבון כמה גורמים נוספים, ביניהם גובה הסכום אשר נתבע והסכום שהתובע זכה בו, טיב העילה אשר בגינה הוגשה התביעה והתנהגות הצדדים - סיבות וגורמים העשויים להגדיל או להפחית את סכום ההוצאות. באשר להתנהגות הצדדים - יש להבחין בין הגדלת ההוצאות בשל התנהגות מי מבעלי הדין לבין הטלת קנס בשל התנהגות כזאת. לבית המשפט מותר לשקול את התנהגות הצדדים אולם אסור לו לשוות להוצאות אופי עונשי. גורם נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון, בקביעת שכר טירחת עורך דין שהוא פוסק לבעל דין אשר זכה במשפט, "הוא , כמה יהיה אותו בעל דין חייב לשלם לעורך דין ששכר לניהול המשפט... אין בעל דין חייב לשכור עורך דין שיסתפק בפחות מאשר התעריף המינימלי של לשכת עורי הדין ואינו צריך לצאת בחסרון כיס מהמשפט בו זכה... אם אמנם נוהגים בתי המשפט לפסוק שכר עורך דין מתחת לסכומים הנגבים כרגיל על ידי עורכי דין בעלי עמדה.... הרי שהגיע הזמן לשנותו ולפסוק לבעל דין הוצאות ריאליות, קרובות למציאות. בהעדר סיבה מיוחדת, מן הראוי לפסוק לצד הוצאות מלאות שלא יגרמו לא חסרון כיס, אפילו הם עולים על התעריף המינימלי". (ההדגשות לא במקור) (ד"ר אליהו וינוגרד, תקנות סדרי הדין, כרך שני, עמ' 903 והאסמכתאות שם). פסיקת הוצאות במערכת בתי הדין לעבודה 43. תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 שכותרתה "הכלל בדבר הוצאות" קובעת לאמור: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון". כעולה מנוסח התקנה, עניין ההוצאות מסור לשיקול דעתו של בית הדין, אולם לא מצויה בתקנה הוראה דוגמת זו שבתקנה 512 לתקנות סד"א, הקובעת כי שכר הטרחה הנפסק לא יפחת מן התעריף המינמלי. "אין זו השמטה מקרית אלא העדר ההוראה נובע מאפיין המיוחד של ההתדיינויות בבתי הדין בתחום משפט העבודה ובטחון הסוציאלי, שבהן יש לקבוע אמת מידה שונה מזו שנקבעה בתעריף המינימלי בבתי המשפט". (דב"ע נא/6-9 חב' מייסון בע"מ נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פד"ע כג, 430) (להלן- פס"ד בעניין מייסון), וכן ההלכות השונות הנוגעות ליישומה של תקנה זו נגזרות מסוג ואופי ההליכים השונים הבאים בפני בית הדין". 44. המדיניות השיפוטית של בית הדין לעבודה, לעניין פסיקת הוצאות, "בסכסוכים אישיים נוהגים בתי הדין לעבודה להטיל על הצד שהפסיד לממן את הוצאות המשפט. המגמה היא לפצות את הצד שנגרר להתדיינות בעל כורחו בהוצאות או לפחות בחלק מהן... נראה כי במסגרת הפעלת שיקול דעתו של בית הדין בקשר לפסיקת הוצאות משפט כנגד צד זה או אחר, עליו ליקח בחשבון את התנהגות הצד במהלך המשפט ואת הטעמים שהביאו את הצד המפסיד להימנע מלשלם את המגיע ממנו בלא צורך בגרירת הצד שכנגד לבית הדין. (יצחק לובוצקי, סדר הדין בבית הדין לעבודה עמ' 185-186). מן הכלל אל הפרט 45. כמתחייב מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין אימוץ הוראה מהוראות סדר הדין האזרחי, במקרים הראויים, ומפסיקת בית הדין הארצי לעבודה המתייחסת נקודתית לאימוץ תקנה 512 לתקנות סד"א, אנו סבורים כי בנסיבות תביעה זו, כפי שפירטנו בסעיף 14-11 ו-18 לפסק דין זה וכן בהנמקות להלן להשאיר מצדיקות אימוץ תקנה 512 לתקנות סד"א. משכך פני הדברים, וכמתחייב מההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין להכריע בשאלת ההוצאות עליו להתייחס בראש וראשונה לאופי ההליך המצוי בפניו ולקחת בחשבון, בין השאר, מעבר לתוצאת פסק דין זה גם את התנהגות הצדדים, כאשר המטרה היא לפצות את הצד שנגרר להתדיינות בעל כורחו ולהחזיר לו את ההוצאות המשפטיות שהוציא לצורך ההתדיינות "כדי שלא יצא חוטא נשכר" (בש"א 2631/98 משה היימן ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם). לטעמנו, אין כל הצדקה לכך שהתובעים, אשר נאלצו לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לקבל את זכויותיהם הקוגנטיות, ואף לנהל תביעות אלו שנים ארוכות, שלא לצורך, למצוא עצמם כעת בחסרון כיס בשל ההוצאות שנגרמו להם במהלך השנים. 46. על כן, באופן חריג ביותר ולמרות שהמדובר בתביעה של קבוצת עובדים סבורים אנו כי יש לפסוק הוצאות ראליות לכל תובע ותובע באופן נפרד אשר יתן ביטוי לכיסוי הוצאותיהם כמו גם משך זמן ההליך והגררותם להליך הנוסף שהתנהל בפנינו ובשל כך, על המדינה לשלם לכל תובע ותובע סך של 3,000 ש"ח לכיסוי הוצאות המשפט. סכום הוצאות זה ישולם בתוך 60 יום מהמצאת פסק דין זה לצדדים וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין ועד לתשלום המלא בפועל. 47. התובעים ביקשו בסיכומיהם כי בית הדין יקצוב זמן לביצועו של פסק דין זה ובמידת הצורך אף ימנה רו"ח להכרעה במחלוקות החישוביות, אם תהיינה, לאור התנהלות המדינה מאז פסק דינו של השופט צור ועד לקבלת החישובים המדגמיים על ידי המדינה. אף בענין זה צודקים התובעים, שכן התנהלות המדינה בביצוע התחשיבים במהלך ההתדיינות בפנינו מחייבת קציבת מועדים לביצוע החישובים על פי פסקי הדין, שכן התובעים זכאים לתשלום הפרשי השכר בהקדם האפשרי. על כן, על המדינה להעביר לתובעים בתוך 60 יום את תחשיבי הפרשי השכר המגיעים על פי פסק דין זה בשילוב עם פסקי הדין הקודמים, באופן שיקל על התובעים לבדוק חישובי המדינה. התובעים יבחנו את חישובי המדינה וככל שיתעורר קושי בתחשיבים או תתעוררנה חילוקי דעות בין הצדדים יהיו רשאים התובעים להגיש בקשה לבית הדין או למנות במשותף רו"ח אשר יכריע בחישובים אלו. מאידך, אין בית הדין סבור כי לאחר שנתן את פסק דינו בתיק זה עליו לפקח על המדינה בביצועו של פסק הדין ותפקיד זה מוטל על כתפי התובעים. 48. סוף דבר א. התקבלה תביעת התובעים לתשלום הפרשי שכר המינימום כאשר אין להביא בחשבון לענין חשבון שכר המינימום את רכיבי ההסכמים הקיבוציים הכל כמפורט בסעיף 14 לפסק דין זה. ב. התקבלה טענת התובעים כי יש לחשב את השעה הנוספת בכל יום עבודה החל מהשעה התשיעית. ג. התקבלה בחלקה תביעת התובעים לגמול השעות הנוספות כאמור בסעיפים 28 ו-32 לפסק דין זה. ד. נדחתה טענת התובעים לאופן חישוב השעה הנוספת כאמור בסעיף 34 לפסק הדין ועל המדינה לשלם השעות הנוספות בשיעור של 125%. ה. נדחתה טענת התובעים לתשלום שעות נוספות בשבתות וחגים כמפורט בסעיף 36 לפסק דין זה. ו. נדחות טענות המדינה לקיזוז תשלומים הן על פי תוספת 1987 וכן טענת הקיזוז לתשלומים ששולמו לתובעים ביתר בשל מבנה שכרם הייחודי. ז. כאמור על המדינה לשלם לתובעים הוצאותיהם כאמור בסעיף 46 לפסק הדין, כאשר על הנתבעת לשלם לכל תובע ותובע הוצאותיו הריאליות בסך של 3,000 ₪. ח. המדינה תפעל לביצועו של פסק דין זה כאמור בסעיף 47 לפסק דין זה. ענף השמירהשכר מינימוםעובד אבטחה (מאבטח)