פסק דין כללי 1. בפנינו תביעתה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, הוצאות נסיעה, דמי פדיון חופשה, דמי הבראה, והפרשי שכר מינימום בשל תקופת עבודתה אצל בעל מספרת "סלון מייק" (להלן - הנתבע). כן תובעת היא פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. העובדות 2. הנתבע הינו ספר במקצועו ובעל מספרה בשם "סלון מייק". 3. התובעת הועסקה על ידי הנתבע כחופפת במספרה מחודש 3/02 ועד לחודש 10/03, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. 4. לטענת התובעת, עבדה במספרה חמישה ימים בשבוע (ימים א', ג'-ו') משך 10 שעות עבודה בכל יום מהשעה 08:30 ועד 18:15 למעט בימי שישי בהם עבדה מהשעה 9:00 ועד 13:00. לטענת הנתבע התובעת עבדה חמישה ימים בשבוע (ימים א', ג'-ו') בין השעות 8:30 ועד 13:30 וביום שישי בין השעות 8:00 עד 13:00. 5. על פי תלושי השכר שהוצגו בפנינו, בתחילת עבודתה קיבלה התובעת שכר חודשי בסך 2124.36 ₪ ברוטו. בחודש 12/02 הועלה שכרה לסך 2247.46 ₪ ברוטו. 6. הנתבע נתן לתובעת 3 המחאות דחויות עבור משכורת חודש 10/03 הכוללת דמי הבראה ופדיון חופשה ובסה"כ סך של 5105 ₪ בצ'קים כדלקמן: סך של 2105 ₪ לתאריך 28/10/03. סך של 2000 ₪ לתאריך 28/12/03. סך של 1000 ₪ לתאריך 28/11/03. ביום 24/05/04, לאחר שנפרעו ההמחאות, תיקן ב"כ התובעת את כתב התביעה בהתאם. התביעה להפרשי שכר מינימום 7. לצורך הכרעה בתביעה זו יש לבחון ולקבוע מה היה היקף עבודתה של התובעת, מה היו שעות עבודתה בפועל. 8. בכתב ההגנה טען הנתבע כי שעות עבודתה של התובעת בכל תקופת העסקתה היו: "בימים א, ג-ה בין השעות 8:30 - 13:30 וביום שישי בין השעות 8:00-13:00. סה"כ 25 שעות בשבוע בלבד" (סעיף 6א לכתב ההגנה). הנתבע ציין כי המספרה הייתה פתוחה בימי העבודה עד השעה 18:15. להוכחת טענתו ציין הנתבע "הייתכן, כי אדם יעבוד במקום עבודה כשנה וחצי ולא יבוא בכל טענה ו/או דרישה על כך שהוא מקבל רק מחצית משכרו?"(סעיף 6ג לכתב ההגנה). 9. התובעת טענה, כאמור, כי עבדה 10 שעות בכל יום, עד השעה 18:15 בערב, למעט בימי ו'. במסגרת עבודתה הייתה התובעת מבצעת הפקדות לחשבונו של הנתבע בכל יום חמישי, בבנק לאומי סניף מס' 874 . ביום 29/08/04 לאחר שניתן על ידי בית הדין צו גילוי מסמכים ספציפי לגבי ההפקדות שביצעה התובעת בבנק בימי חמישי, הוגש לבית הדין עותק מאישורי ההפקדות הנ"ל. מהאישורים עולה כי לעיתים הפקידה התובעת את הכספים בשעות הבוקר ולעיתים בשעות אחה"צ, לדוגמא: בתאריך 30/05/02 שעת ההפקדה הינה 18:12, בתאריך 22/08/02 שעת ההפקדה 17:23, בתאריך 05/09/02 שעת ההפקדה 18:18, בתאריך 24/10/02 שעת ההפקדה 18:13. 10. בתצהירו, שהוגש לבית הדין לאחר שהתקבלו העתקי ההפקדות, שינה הנתבע גרסתו וטען כי התובעת נהגה "עפ"י בקשתה המיוחדת" להישאר במספרה מעבר לשעות העבודה מאחר וביקשה להתאמן וללמוד ממנו את מקצוע הספרות. הנתבע טען כי התובעת לא עבדה אלא התאמנה על בובות ופיאות המצויות במספרה ובודאי שאינו צריך לשלם לה על כך. הנתבע אף הוסיף כי לא דרש מהתובעת כל תשלום עבור שימוש זה. 11. התובעת העידה בפנינו כי הנתבע היה נותן לה להתאמן על בובות רק בהפסקות הצהריים, לא בכל יום, וכי הייתה צריכה להישאר במספרה עד השעה 18:15 או יותר "עד שהקלינט האחרון היה מסיים" ועבדה בכל מיני מטלות שנתן לה הנתבע כגון: שטיפת מכוניתו, זריקת הזבל וכו'. (עמ' 5 שורות 17-20 לפרוטו'). 12. בפנינו העידה גב' אליס רוזנבט, שעבדה כחופפת במספרה סמוכה. גב' רוזנבט העידה כי נהגה לראות את התובעת בשעות הבוקר ובשעות הערב ב-18:15 עד למועד בו היא עצמה התפטרה מעבודתה (יולי 2003). כן העידה כי ראתה דרך הויטרינה השקופה את התובעת עובדת ולא ראתה אותה לומדת על בובות. 13. מקבלים אנו את גירסת התובעת כי היתה במספרה עד לשעות הערב - כטענתה, וכן את גירסתה בנוגע לסיבת שהותה במספרה, קרי לצורכי עבודה. עדותה של התובעת ועדות העדה מטעמה עשו עלינו רושם מהימן וגרסת התובעת באשר לשעות עבודתה נתמכה במסמכי הפקדות הבנקים. אנו קובעים על כן כי שעות עבודתה של התובעת במספרה בבעלות הנתבע היו משעה 8:30 ועד 18:15. 14. איננו מקבלים גרסתו (המתוקנת) של הנתבע כי במשך שעות על שעות מידי יום התובעת רק התאמנה על בובות ופיאות ולא עסקה בעבודות נוספות או טיפלה בלקוחות. ראשית, הנתבע עצמו חזר בו מגרסה זו בחקירתו משהעיד: "אם היתה נכנסת לקוחה אחר הצהרים גם התובעת היתה חופפת" (עמ' 8 לפרוטוקול). שנית, אישורי ההפקדות מדברים בעד עצמם ומצביעים על עבודתה של התובעת לצרכי המעביד בשעות אחה"צ. ושלישית, לא סביר בעינינו כי הנתבע היה מאפשר לתובעת להתלמד שעות כה רבות ולהשתמש בחמרים יקרים כטענתו במיוחד לאור טענותיו על מצב כלכלי קשה שהוביל בסופו של דבר לסגירת המספרה. 15. ואולם, גם אם מקבלים היינו גרסת הנתבע וקובעים כי התובעת התלמדה באותן שעות, היה הדבר מביא לאותה תוצאה שכן גם שעות ההתלמדות יש לראותן כשעות עבודה לעניין תשלום שכר. יפים לענייננו דבריו של השופט א. סופר לעניין מתלמדת במספרה : "9. הנתבע טוען כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת. לטענתו, התובעת פנתה אליו ואל אשתו , שגם היא ספרית במקצועה ובקשה ללמוד מהם את מקצוע הספרות. לאור יחסי הקרבה וההכרות שהיו בין התובעת לקרובת משפחתו של הנתבע, הסכים האחרון לקחת את התובעת תחת חסותו וללמד אותה את רזי המקצוע. התובע מעולם לא קיבל את התובעת לעבודה במספרתו ומעולם לא העסיקה, זאת משום שהיתה חסרת ניסיון ומשום שלא יכלה לבצע עבודות ספרות , אפילו הפשוטות ביותר. 10. בעניין זה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי המבחן על פיו בודק בית הדין אם אדם נחשב כעובד או כמתלמד הוא מבחן התועלת למעסיק. ראה: ע"ע 1054/01 אשר טוילי נ' יצחק דהרי, עבודה ארצי לג (67), 31 ע"ע 1182/02 חיים קאזיס, עו"ד נ' תאופיק ארייט, פד"ע ל"ח 394. 11. בפסק הדין בעניין טוילי , נפסק כי מתמחה של יועץ מס הוא "עובדו" של יועץ המס ועל כן זכאי הוא לשכר המינימום , על אף שהסכים לעבוד ללא תמורה. כך גם בפסק הדין בעניין קאזיס, שם נקבעה זכאותם של מתמחים במשפטים לשכר מינימום. בדומה למקרים אלו, אף במקרה שלפנינו, השתלבה התובעת בעבודתו ובפעילותו הרגילה של הנתבע ולא ניהלה עסק עצמאי . הנתבע, כמאמן הפיק תועלת מעבודתו של התובעת, אף אם היתה מזערית לטענתו. העובדה כי הנתבע לימד את התובעת מקצוע בתור מאמן, אין בה לכשעצמה כדי לשלול ממנה את מעמדה כ"עובד". 12. ברי לכל ,כי "חוק שכר המינימום אינו מוציא מתחולתו אנשים המבצעים עבודה על מנת ללמוד מקצוע" ואין חוק אחר המוציא מתחולתו של חוק שכר המינימום שוליית ספר. אף הנתבע תמים דעה בנקודה זו וכי גם לפי משנתו "גם מתלמד זכאי לשכר"... 13. לאור כל האמור, יש לקבוע כי חוק שכר מינימום חל על התובעת , כעובדת הנתבע, ולפיכך היה על הנתבע לשלם לתובעת לפחות את שכר המינימום עבור כל שעות עבודתה". ( ד"מ 1565/04 שירלי ממן נ' שמעון זריהן ניתן ביום 17.02.05) 16. התובעת עתרה לקבלת הפרשי שכר מינימום לכל תקופת עבודתה בסך כולל של 29,460 ₪. התובעת פירטה כי השכר החודשי שהגיע לה היה 3,613 ₪ על פי חישוב של 196 שעות חודשיות: 186 שעות רגילות על פי שכר מינימום (17.93 ₪) ו- 10 שעות נוספות בתעריף של 22.41 ₪ לשעה. על פי תלושי השכר שצורפו לתיק, שכרה החודשי של התובעת היה 2124.36 ברוטו החל מחודש 3/02 ועד 11/02, ומחודש 12/02 ועד לסיום עבודתה בחודש 10/03, שכרה החודשי עמד על 2247.46 ברוטו. 17. משקבענו כי התובעת עבדה בין השעות 8:30 ועד 18:15 בימים א,ג,ד,ה, הרי שעבדה במשך 9 שעות ו-45 דקות בכל יום וביום ו' עבדה 4 שעות ביום בין השעות 9:00 עד 13:00. מכאן, שסך כל שעות עבודתה בשבוע היה 43 שעות X4 שבועות=כ- 172 שעות חודשיות. היקף משרה זה שווה ערך ל-92.5% משרה. התובעת עבדה סה"כ 5 ימים בשבוע ועל כן כל שעה שמעבר ל- 9 שעות עבודה יומיות מזכה את התובעת בתשלום מוגדל של שעה נוספת. בענייננו, לפי שעות העבודה שקבענו לעיל, זכאית התובעת ל- 3/4 שעה נוספת ארבע פעמים בשבוע ובסה"כ לתשלום 12 שעות נוספות בחודש לפי תעריף של 125% ממחיר שעה רגילה (ר' דב"ע נ"ב/3/242 אוריינט קולור בע"מ נ' ממן מיכל פד"ע כ"ה 541). 18. בשנת 2002 שכר המינימום עמד על 3,266.58 ₪ לחודש. החל מינואר 2003 עלה שכר המינימום ל 3,335.18 ₪ לחודש. לתקופה שמחודש 3/02 ועד 12/02 זכאית היתה לפיכך התובעת לפי היקף משרתה ובהתחשב בשעות הנוספות שעבדה לשכר מינימום בסך של 3074 ש"ח לחודש. התובעת קיבלה בתקופה שמ-3/02 ועד 11/02 מידי חודש סך של 2124.36 ש"ח בלבד, ועל כן זכאית היא להפרש תשלום בסך של 950 ש"ח לחודש. בחודש 12/02 קיבלה התובעת 2275.04 ש"ח כך שההפרש המגיע לתובעת עבור חודש זה הוא בסכום של 799 ש"ח בלבד. 19. בחודשים 1/03 עד 10/03 קיבלה התובעת שכר בסך 2247.46 ש"ח במקום 3,139 ש"ח. ההפרש הינו בסך של 891.5 ש"ח לחודש. 20. התובעת עתרה לחיוב הנתבע בפיצויי הלנת שכר על ההפרשים שייפסקו לזכותה. תביעתה זו הוגשה ביום 20.11.03 ולפיכך התיישנה בכל הנוגע לשכר העבודה שעד לחודש 11/02. (ר'ע"ע 1182/02 חיים קאזיס נ' תאופיק ארייט פד"ע ח' 394, ע"ע 159/99 אורלי מרוביץ נ' עמישב שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע ל"ד 198). באשר ליתרת החדשים, הרי שלאור טענות הצדדים, לרבות טענת הנתבע כי התובעת קיבלה גם טיפים מלקוחות המספרה, אף שלאור הפסיקה היום אין לראות באלו שכר עבודה, יש מקום להפחתת פיצויי ההלנה והעמדתם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד. זכאות התובעת להחזר הוצאות נסיעה 21. ברכיב זה לכתב התביעה עותרת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הוצאות נסיעה כמתחייב מהוראות צו הרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, לפי שווי כרטיס חופשי חודשי בקו הרלוונטי (שערכו 143 ₪ לחודש), וזאת עבור תקופת עבודתה בנתבעת ובסה"כ 2,860 ש"ח. 22. לא היה חולק כי המרחק מביתה של התובעת למקום העבודה, מצדיק היזקקות לתחבורה. הנתבע לא כפר בסכום הכרטיס המוזל כנטען על ידי התובעת. הנתבע טען כי לא שילם לתובעת נסיעות אולם משהרבתה לאחר שילם לה תוספת של 100 ש"ח ע"מ שתבוא במונית ובזמן. בתלושי השכר לא מופיע רכיב של נסיעות. הסכום שבתלושי השכר לא מכסה את שכר המינימום שהגיע לתובעת כפי שקבענו לעיל וברור על כן שלא ניתן לראות בו ככולל נסיעות. אשר על כן, זכאית התובעת לתשלום הוצאות הנסיעה כנתבע בסך 2860 ₪. התביעה לדמי חופשה שנתית 23. ברכיב זה לכתב התביעה, עותרת התובעת לתשלום פדיון ימי החופשה. התובעת טוענת כי הינה זכאית ל-23 ימי חופשה וכי מתוכם ניצלה רק 5 ימים ועל כן הנתבע חייב לה סך של 2,898 ₪ עבור 18 ימים. ביום 24/05/04 ביקש ב"כ התובעת לתקן את סכום התביעה ברכיב זה והותירו על סך של 1,570 ₪. 24. מאחר והתובעת עבדה 20 חודשים הינה זכאית ל 20 ימי חופשה בלבד . לפי חלקיות משרתה זכאית התובעת ל-18.5 ימי חופשה בתשלום. בהתחשב בשכר המינימום היומי (153.93 ₪) ובהפחתת 5 ימים שהתובעת ניצלה, לפי הודאתה, הגיע לתובעת פדיון חופשה בסך של 2078 ₪. על פי תלושי השכר שהוגשו לתיק, במשכורת חודש 10/2003 שילם הנתבע לתובעת סך של 1328.04 עבור חופשה ועל כן התובעת זכאית ליתרה בסך 750₪. דמי הבראה 25. התובעת תובעת תשלום דמי הבראה למשך כל תקופת העבודה שמיום 3/02 ועד ליום 10/03, בטענה כי לא שולמו לה כלל דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתה. אי לכך, עותרת היא לחיוב הנתבע בתשלום דמי הבראה בסך של 3,366 ₪ מחושבים לפי 11 ימי הבראה כשהם מוכפלים בתעריף של 306 ₪ ליום הבראה. ביום 24/05/04 ביקש ב"כ התובעת לתקן את תביעתו ברכיב זה והותירה על סך 612 ₪. 26. מתלושי השכר שהוגשו לבית הדין עולה כי במשכורת חודש 10/2003 שולמו לתובעת דמי הבראה בסך 2754 ₪ עבור 9 ימי הבראה. בהתחשב בחלקיות משרת התובעת, בשנת העבודה הראשונה היתה התובעת זכאית ל-5 ימי הבראה X 92.5% שהם 4.625 ימים. בשנת עבודתה השניה היתה זכאית ל-6 ימי הבראה אילו עבדה שנה מלאה. מאחר ועבדה רק 8 חודשים הינה זכאית ל-4 ימי הבראה בלבד X 92.5% = 3.7 ימי הבראה. בסה"כ התובעת הייתה זכאית ל- 8.325 ימים X 306 ₪ =2547.45 ₪. לתובעת שולם סך זה ואף מעבר לו, כך שדין תביעתה בפריט זה להידחות. פיצויי פיטורים 27. בין הצדדים נטושה מחלוקת האם התובעת פוטרה, או התפטרה. לגרסת התובעת, בתאריך 24/10/03 ,או בסמוך לכך הגיעה באיחור של רבע שעה לעבודה . לדבריה הנתבע אמר לה מספר פעמים : "לכי תחפשי עבודה אחרת" ואף צעק עליה. לטענתה של התובעת בנסיבות אלו החזירה לנתבע את מפתחות המספרה ועזבה את עבודתה. לטענתה ביקשה מכתב פיטורין מן הנתבע, אך הוא סירב לתיתו. על גרסתה זו חזרה התובעת בעדותה בפנינו. 28. מנגד, לגירסת הנתבע, ביום שישי בסוף חודש אוקטובר 2003, יום מאוד עמוס במספרה, איחרה התובעת לעבודה ב-40 דקות ועל כן כעס עליה ואמר לה כי אינה יכולה לאחר לעבודה. לדברי הנתבע, הופתע לגלות כי בסוף היום התובעת החזירה את מפתחות המספרה ועזבה. אי לכך, לטענת הנתבע, התובעת היא שעזבה את מקום עבודתה, ולפיכך אינה זכאית לפיצויי פיטורים (ראה: סעיפים 19-23 לתצהיר הנתבע). 29. גדר המחלוקת בין הצדדים באשר לאירועי אותו יום, הינה בשאלה האם כטענת התובעת אמר לה הנתבע : "לכי תחפשי עבודה במקום אחר" ובכך יש לראות הודעת פיטורים, או שמא כטענת הנתבע רק אמר לה שאינו מסכים לאיחוריה לעבודה. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי אמר לתובעת : "אני אמרתי לה שנמאס לי מהאיחורים שלה, ואם היא לא יכולה להגיע בזמן לעבודה שתחפש לה מקום אחר" (עמ' 8 שורות 7-8 לפרוט')". הנה כי כן, בעדותו חיזק הנתבע את גירסת התובעת בדבר הצורך בחיפוש מקום עבודה אחר עבורה , משמע, פיטוריה. 30. ההלכה היא כי אין באופן שבו ראה צד אחד את סיום היחסים, כדי להכריע האם עסקינן בפיטורים או בהתפטרות [ראה: דב"ע נה/122-3 טהאה זבון - נפתלי מוצניק פד"ע כט', 228; דב"ע לה/45-3 נטשה מוחמד ואח' - "יזרום", פד"ע ז', 64; דב"ע שם/116-3 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע י"ב, 375], אלא שבית הדין הוא שיקבע על פי מכלול הנסיבות שהוכחו בפניו. 31. כן נפסק כי משאומר מעביד לעובד, כי "אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה" וכי "הוא יכול ללכת", פשיטא שהוא מפטרו, כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: "אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן" [ראה: דב"ע לה/41-3 היגר - שוורץ, פד"ע ז, ע' 24]. ואולם יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה. משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, נתונה למי שאמר את אשר אמר, האפשרות תוך זמן סביר להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית [ראה: דב"ע לה/41-3 הנ"ל]. 32. בענייננו, כאשר אומר הנתבע לתובעת: "לכי תחפשי עבודה במקום אחר" פשיטא שהוא מפטרה. אלא שנשאלת השאלה האם מדובר בהתפרצות פתאומית אשר הנתבע חזר ממנה בסמוך לאמירתה, או שמדובר בפיטורין לכל דבר ועניין. 33. לא הוכח בפנינו כי הנתבע חזר בו מאמירתו וביקש מהתובעת לשוב לעבודה. הנתבע אף ביקש מרו"ח שלו להכין לתובעת מכתב התפטרות ובו אישור כי התובעת קיבלה כל המגיע לה וכי אין לה כל תביעות כספיות. על מכתב זה סירבה התובעת לחתום, ובצדק (נספח ג' לתצהיר התובעת). משקבענו לעיל כי בניגוד לטענת הנתבע, הוא בדבריו פיטר למעשה את התובעת ומשלא מדובר בחזרה מאמירה שנאמרה בעידנא דריתחא, אין בידינו אלא לקבוע כי הנתבע התכוון לתוצאות מעשיו, היינו פיטורי התובעת. משפוטרה התובעת, זכאית היא לפיצויי פיטורים. 34. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים, הרי שאין חולק בין הצדדים באשר לתקופת עבודתה של התובעת - 20 חודשים. יתרה מכך, לאור שכר המינימום נכון למועד סיום העבודה ובשים לב להיקף עבודתה של התובעת ב-12 חודשי העבודה האחרונים, שכרה הקובע הוא 3106.5 ₪. לפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך של 5,177.5 ₪. 35. באשר לעתירה לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורין, נראה כי חילוקי דעות משפטיים ועובדתיים באשר להגדרת מעמדה של התובעת כמתפטרת או מפוטרת, היו גם היו בין הצדדים, ומשכך אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הפיטורים ועד למועד התשלום בפעל. 36. הודעה מוקדמת לאור העובדה שהתובעת פוטרה על אתר , הרי שהינה זכאית להודעה מוקדמת של חודש ימים בסך 3,139 ש"ח. 37. סוף דבר - אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו מורים כי הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך של 5,177.5 ₪. ב. הודעה מוקדמת 3,139 ₪. ג. פדיון חופשה 750 ₪. ד. החזר הוצאות נסיעה 2860 ₪ הסכומים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.10.03 ועד למועד התשלום בפועל. ה. הפרשי שכר מינימום בסך של 950 ש"ח לכל אחד מהחודשים 3.02 עד 11.02 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הראשון לחודש העוקב לחודש התשלום ועד התשלום בפועל. ו. הפרשי שכר מינימום בסך של 799 ש"ח לחודש 12.02 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.03 ועד התשלום המלא בפועל. ז. הפרשי שכר מינימום בסך 891.5 ש"ח לכל אחד מהחודשים 1.03 ועד 10.03 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ראשון לחודש העוקב לחודש התשלום ועד התשלום המלא בפועל. ח. הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח +מע"מ כחוק. הסכומים כולם ישולמו תוך 30 ימים מהיום. 38. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין. פיטורים