פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. מה דינה של הפחתה חד צדדית בשכר המועסקים בחוזה אישי מיוחד, בה נוקטת רשות מקומית לאור קשיים כלכליים - זוהי הסוגיה המשפטית הבאה לפתחנו במסגרת הליך זה. מושא ההליך הינו פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (מותב בראשות השופט מיכאל שפיצר; עב 4087/99), בו לא מצא בית הדין להתערב בהפחתת שכרם של המערערים במסגרת תוכנית הבראה. 2. העובדות הצריכות לענייננו כפי העולה מפסק הדין קמא א. המערער 1 הינו גזבר המשיבה (להלן - הגזבר ו - המועצה בהתאמה). המערער 2 הינו מהנדס המועצה (להלן - המהנדס). הגזבר משמש בתפקידו משנת 1983 והמהנדס משמש בתפקידו משנת 1990. במרוצת שנת 1993 נשלח לכל ראשי הרשויות המקומיות חוזר משותף מטעם המנהל הכללי של משרד הפנים והממונה על השכר והסכמי העבודה במשרד האוצר, הכולל הצעה לחוזה אישי להעסקת עובדים בכירים ברשויות המקומיות, כפי שגובש על ידי שולחי החוזר (להלן - חוזה הבכירים). בחוזר פורטו הנחיות והסברים באשר לתנאי העסקתם של עובדים בכירים ברשויות המקומיות בהתייחס להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985. ביום 04.04.95, לאחר שחוזה הבכירים אושר על ידי מליאת המועצה, נחתמו חוזי הבכירים בין המערערים למועצה. ב. במהלך שנת 1999, נקלעה המועצה לקשיים כלכליים חמורים. הקשיים האמורים באו לידי ביטוי, בין היתר, באי תשלום שכר העובדים. ג. ביום 04.05.99 התקיימה ישיבת מועצה, בה התקבלה פה אחד הצעת ראש המועצה "לקזז באחוזים מכל העובדים שניתן לקזז מהם, בצורה שוויונית, במקום לפטר עובדים, ההצעה לא כוללת מוצעים לפנסיה, בכירים ונבחרים...". כתוצאה מן המשבר אליו נקלעה, החליטה המועצה להנהיג תוכנית הבראה. ביום 15.09.99 התכנסה בעניינה של הרשות וועדה פריטטית בה נטלו חלק מר יעקב אגמון, סמנכ"ל משאבי אנוש במרכז השלטון המקומי ומר שלום בן אבי מטעם מרכז הסתדרות הפקידים. מדברי נציגי המועצה בפני הוועדה, עולה כי "משרד הפנים דורש לפטר 40 עובדים ולהוציא לפנסיה 20 עובדים ולקצץ 25% משכר הברוטו של כל העובדים... בישיבות שקיימנו עם מועצת הפועלים וועד העובדים לא הצלחנו לקדם את התוכנית בשל התנגדותם לפיטורי העובדים ולקיצוץ בשכרם". לאחר שמיעת הצדדים החליטה הוועדה הפריטטית על קווי מתאר לתוכנית הבראה. נביא בקצרה את עיקרי ההחלטה הנוגעים להליך דנן: "לא יקוצץ שכר בסיסי ולא יורדו דרגות ותוספות המבוססות על ההסכמים הקיבוציים... מעובדים שלהם תוספות מקומיות תקוצץ התוספת אותה הם מקבלים למשך שנה אחת, כדלקמן (קיצוץ פרוגרסיבי לפי שכר העובד,י.פ.)... מעובדים בחוזים מיוחדים ובכירים יקוצץ 30% משכרם הכולל". תוכנית הבראה המאמצת את החלטת הוועדה הפריטטית אושרה ביום 15.11.99 ברוב קולות חברי המועצה. תוכנית ההבראה נחתמה בידי המועצה, מועצת פועלי מרכז הגליל וועד עובדי המועצה. יצויין, כי בישיבת המועצה מיום 15.11.99, השתתף הגזבר והסביר את פרטי התוכנית, ובהם "קיצוץ בשכר - 2 מליון ₪, קיזוז בתוספות המקומיות כ 324 אלף ₪, קיזוז בשכר עובדים בכירים כ 140 אלף ₪". במעמד האמור לא הביע הגזבר כל מחאה כנגד הקיצוץ בשכר הבכירים. 3. טענות הצדדים בבית הדין קמא ופסיקת בית הדין א. המערערים טענו בבית הדין קמא, כי הקיצוץ בשכר חל רק על העובדים המקבלים תוספות מקומיות, ומשכך אין הוא חל עליהם; כיוון שהם עובדים לפי חוזה מיוחד אין מועצת הפועלים וועד העובדים רשאים לנהל משא ומתן בכל הנוגע לתנאי העסקתם וממילא הסכמתם של הגורמים האמורים לקיזוז בשכרם, אינה בת תוקף לגביהם; אין למועצה סמכות בדין לכלול אותם בתוכנית ההבראה ומשכך ההחלטה בעניינם בטלה. ב. טענות המועצה בפני בית הדין קמא, היו באלה: אישור תוכנית ההבראה, שהתגבשה בעקבות הליך פריטטי ובהתאם לו, מקנה תוקף לתוכנית ההבראה ולהפחתת שכר המערערים; באשר לעובדים הבכירים נקבע הסדר של הפחתה בשכר הכולל ללא קשר לתוספות המקומיות; קבלת טענות המערערים תביא להפלייתם לטובה על פני שאר עובדי המועצה ששכרם הופחת; בסיכומיה העלתה המועצה טענה לפיה קיים ספק באשר לתקפות חוזי הבכירים שנחתמו עם המערערים. ג. בפסק דינו דחה בית הדין בתחילה את הטענות בדבר הספק באשר לתקפות חוזי הבכירים שנחתמו עם המערערים. בית הדין הפנה בעניין זה למכתב המועצה מיום 13.07.95, אליו צורפה החלטת מועצת הרשות על אישור החלת הסכם הבכירים בעניינם של המערערים, בו התבקש אישורו של מר ישראל שפיצר, מנהל האגף לכוח אדם ושכר ברשויות המקומיות במשרד הפנים להסכמים. לעניין זה נזכיר אנו אף את מכתבו של מר שפיצר מיום 31.10.99, בו צויין כי החוזים האישיים של הגזבר, המהנדס ומזכיר המועצה, "נבדקו על ידינו והוחלט לאשרם, כך שהשכר של כל אחד מהם לא יעלה על 100% משכר בכירים בהתאם לחוזר המשותף של מנכ"ל משרד הפנים והממונה על השכר במשרד האוצר". ד. כן נדחו טענות המערערים, כי קיצוץ השכר לא חל עליהם כיוון שההפחתה חלה רק על עובדים המקבלים תוספת מקומית. כיוון שהמערערים לא חזרו על טענה זו בפנינו, אין אנו נזקקים לה - מה גם שפרשנותו של בית הדין קמא לתוכנית ההבראה מקובלת עלינו. ה. לאחר זאת, פנה בית הדין לדיון בשאלה המהותית שבבסיס ההליך - תקפות ההחלטה להפחית בשכר המערערים. נביא את הכרעת בית הדין בסוגיה האמורה, כלשונה: "על המועצה המקומית חורפיש חלות הוראות צו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג - 1953 (להלן "צו המועצות המקומיות"). בסעיף 140 לצו נקבע (א): 'מועצה רשאית להעסיק מזכיר, גזבר, וכן עובדים אחרים במשכורת, ולקבוע באישור השר, את משכורתם ותנאי עבודתם...'. במבוא לוחזה האישי - המהווה מכח סעיף 1 לחוזה, חלק בלתי נפרד הימנו, נקבע: 'והואיל ומועצת הרשות המקומית קבעה את שכרו לתנאי העסקתו של העובד עפ"י האמור... בסעיפים 139-140 לצו המועצות... כמפורט בחוזה זה להלן'. באמירה זו שבחוזה - שהמועצה היא הקובעת את שכרם של התובעים, גילו הצדדים את דעתם כי מוסכם ביניהם, ולא מכללא כי שכרם של התובעים יהיה נתון לשינויים. אכן ראוי ששינוי בשכר, והפחתתו במיוחד, ייעשו מתוך שכנוע והסכמה בין הצדדים. עם זאת, הרשות, המופקדת על ניהול ענייני הציבור, צריכה לשוות לנגד עיניה מכלול שיקולים רחב, ובנסיבות העניין, רשאית היא - מכח אותה הסכמה מכללא, להפחית משכר בכיריה, שעה שהפחתת השכר נעשית במסגרת תוכנית הבראה, על פי החלטה של ועדה פריטטית, ושתחולתה על כלל עובדי הנתבעת. בה במידה, הפחתת שכר, ובמיוחד שעה שהמדובר בהפחתה משמעותית של 30%, מצדיקה בחינה מדוקדקת של החלטה זו, נסיבותיה ותום הלב הנילווה אליה, אולם לדעתנו - הסמכות למועצה לקבל החלטה זו - ביחס לעובדים הבכירים, לא בטלה עם חתימת החוזה האישי, הן מכח הצו - כאמור, מכח הוראת המבוא לחוזה האישי, והן מכוחה של ההסכמה מכללא שבין הצדדים... במקרה שלפנינו - הושגה תוכנית ההבראה בעקבות מו"מ שסיומו בהחלטה של ועדה פריטטית והסכם הבראה. גם אם לא קיבלה העיריה הסכמה מצד התובעים - הרי שעניינם יוצג ע"י ארגון העובדים במסגרת המשא ומתן הכולל. התוכנית גם אושרה ע"י מליאת המועצה. גם מטעם זה, ההלכה שנקבעה בבג"ץ 239/83 יהושע מילפלדר ואח' - בית הדין הארצי ואח', אינה ישימה למקרה שבפנינו. לטעמנו הזכות לקבוע שכר ולשנותו מוקנות למועצה על פי החוק, וספק אם ביכולתה 'לוותר' בחוזה על זכות סטטוטורית זו, ומקרה זה של היקלעות למשבר כלכלי חריף, מוכיח כי הרסן התקציבי - וקביעת שכר הבכירים אסור שיישמט מידיה...". על פסק דינו של בית הדין קמא הוגש הערעור שבפנינו. 4. טענות הצדדים בערעור א. טענתם העיקרית של המערערים, הינה כי לא הסכימו, לא במפורש ולא מכללא, להפחתת שכרם, ולאור העובדה כי הם מועסקים בחוזה מיוחד, חוזה הבכירים, הרי שאין מועצת הפועלים או וועד העובדים מוסמכים לייצגם אל מול המעסיק במשא ומתן על הפחתת שכר. אשר לקביעת בית הדין קמא, כי הפחתת שכר לכלל העובדים זולת המערערים, מהווה פגיעה בעיקרון השוויון ציינו המערערים, כי "אין מקום להשוותם עם שאר העובדים ולו מן הטעם שמדובר בעובדים בכירים המועסקים על פי חוזים מיוחדים אשר כבר פגעו בשכרם... מה גם שחוזי העסקתם קיבלו את האישור הנחוץ על פי הוראותיו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב... יתרה מזו הרי שמצבה הכספי של המועצה נבע בין היתר מהעסקת עובדים ללא תקן, ומכאן שאין שום הצדקה להעניש את המערערים על ידי פגיעה בלתי חוקית בשכרם רק כדי לשמר את המשך העסקתם של עובדים שהועסקו בלתי חוקית". ב. המועצה תמכה בקביעות בית הדין קמא, והוסיפה, כי מבחינה סטטוטורית נתונה בידי המועצה הסמכות לקבוע ואף לשנות את שכר המערערים ותנאי עבודתם וכי המדובר בהפעלת שיקול דעת מינהלי, שיש לבוחנו לפי הכללים בהם נבחנת החלטה שלטונית. לעניין זה טוענת המועצה, כי "בית הדין לעבודה לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא בוחן הוא, בחינה מנהלית, את החלטותיה. הבחינה היא על פי תוכן ההחלטה, הנסיבות וההליכים שננקטו, החזקה היא כי רשות מנהלית פועלת כדין, אלא אם יוכח ההיפך, ובית הדין לא יתערב בהחלטתה, אלא אם אותה החלטה ניתנה בחוסר סמכות, או שיש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית". לטענת המועצה, החלטתה נעשתה בסבירות, מידתיות, תום לב, לצרכי הציבור ותוך שמירה על עיקרון השוויון - ומכאן שלא נפל בה כל פסול או רבב, ואין להתערב בה. המועצה העלתה על נס את עיקרון השוויון, לפיו לא יתכן שהעובדים הזוטרים ינזקו במסגרת תוכנית ההבראה ואילו העובדים הבכירים יהיו חסינים הימנה. אוחזת המועצה בטענות מן המשפט המינהלי, וגם מטענת "פררוגטיבת הניהול" לא תנח ידה, תוך שהיא גורסת כי "ברירת המחדל בדיני העבודה הנה, שימור הפררוגטיבה הניהולית של המעביד המאפשרת לו עשיית השינויים הנחוצים בתנאי עבודתם של העובדים. הבסיס בדיני עבודה הוא שאדם מסכים לשעבד את כוח העבודה שלו למעביד בתמורת תשלום. זכותו של העובד לא להסכים לתשלום שנקבע על ידי המעביד, שמורה לו, אך התרופה היחידה העומדת בפניו היא התפטרות שנחשבת כפיטורין. מעבר לתרופה זו אין לעובד כלום". המועצה אף העלתה טענות באשר להסכמתם המשתמעת של המערערים להפחתה. כך צויין כי הגיזבר היה שותף בהכנת תוכנית ההבראה והשתתף בישיבות המועצה הרלוונטיות וכי הוא והמהנדס, כעובדים בכירים, היו ערים לכלל התהליך שארך כחצי שנה - אך מצאו להחשות, ולהעלות טענותיהם רק לאחר צאת התוכנית לדרכה ותוך ידיעה כי בדרישתם שלא להפחית בשכרם, יש כדי לפגוע אנושות בהצלחת התוכנית. המועצה מבקשת כי נזקוף שתיקה זו לחובתם של המערערים. אשר לטענה כי וועד העובדים אינו מייצג את המערערים, נטען כי אין דבר בחוזה הבכירים המלמד כן, כי לא ראוי שברשות אחת תהא יותר מנציגות אחת לעובדים וכי המערערים לא מיחו במהלך גיבוש ואישור תוכנית ההבראה ולא דרשו ייצוג נפרד. 5. אשר לדעתנו במסגרת בחינת המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין, נדון בשאלה האם רשאית הייתה המועצה לשנות את הסכמי העבודה עם המערערים באופן חד צדדי, ואם לאו - האם הסכמת נציגי העובדים, יכול שתשמש הסכמה לעניין זה. ראשון ראשון ואחרון אחרון. לפני שנעשה כן, נסלק מדרכנו שני מכשולים, כדלקמן. א. מעסיק שהוא רשות ציבורית בטרם נכנס לעבי הקורה, נתייחס בקצרה לטענת המועצה, כי יש לבחון את הפחתת שכר המערערים, באספקלרית המשפט המנהלי, ולבחון האם נפל בהחלטתה, פגם מן הפגמים הנשקלים, כאשר אנו בוחנים החלטה או מעשה מינהלי, זאת, כאשר חזקת כשירות המנהל, נר לרגלנו. אכן כאשר המעסיקה הינה גוף ציבורי הפועל בתחום המשפט המנהלי חלות עליה חובות מתחום זה, תום לב, סבירות, שוויון, שקילת שיקולים רלוונטיים וכל כיוצא בזה, לרבות המחוייבות לנהוג לטובת הציבור ולשקול שיקולים ציבוריים רחבים. עם זאת רשות ציבורית המעסיקה עובדים, אינה משתחררת מ"כובעה" כמעסיקה, על כל החובות הנובעות מכך במשפט העבודה. כך לא תשמע טענת מעסיק ציבורי, כי הינו מעסיק עובד 24 שעות ביממה ולא משלם שכר מינימום אף אם הציבור הרחב עשוי להנות מכך. בענייננו אין המדובר בהבטחה שלטונית או בהחלטה שלטונית להעניק סובסידיה לדוגמה. מאלו יכולה הרשות לחזור בה, לפי הכללים הקבועים בדין ובפסיקה. חובות הרשות כגוף הפועל במשפט הציבורי וכמעסיקה, אינן משיגות זו גבולה של זו, אלא מהווים נדבכים שונים בהתנהלות המועצה. משכך אין אנו מקבלים טענותיה של המועצה כי די בכך שפעלה משיקולים רלוונטיים, במידתיות ולטובת הציבור. ב. צו המועצות המקומיות וסעיף 1 לחוזה הבכירים אין בידנו לקבל את קביעת בית הדין קמא, כי סמכות המועצה להעסיק בעלי תפקידים ולקבוע את שכרם ותנאי עבודתם, כוללת גם את הכח לשנות את השכר ותנאי העבודה חד צדדית. באמור בסעיף 140 לצו, יש כדי ללמד למשל, כי המועצה היא המעסיקה וקובעת השכר, ולא ראש הרשות. אך אין בצו מה שלא נאמר בו במפורש, ובודאי שלא ראוי בענייננו ליתן פרשנות, שאף לא מתיישבת עם לשון הסעיף, והמקנה למועצה כח מוחלט בשינוי חוזה עבודה, שלא נתון כעניין שבשגרה לכל מעסיק אחר אלא אם הותנה כך מראש או נקבע בדין. ג. שינוי חד צדדי בחוזה העבודה כאמור, גורסת המועצה כי יש לייחס למערערים הסכמה לשינוי, באשר לא מיחו כנגדו במהלך גיבוש ואישור תוכנית ההבראה. ראשית יאמר כי לא נשמעו בבית הדין קמא עדויות ולא הובאו ראיות, משבפרוטוקול הדיון מיום 05.03.02, נרשם מפי באי כח הצדדים, כי "לאור העובדה שהמחלוקת בתיק היא משפטית בלבד לאמור, האם הקיצוץ בשיעור של 30% משכרם של התובעים נעשה כדין או לא, אין צורך בשמיעת ראיות ויוגשו סיכומים על ידי הצדדים". משכך, מתקשים אנו לקבוע עובדות נכוחות באשר להתנהלות המערערים. למשל אין אנו יודעים מה ידע המהנדס על גיבושה של תוכנית ההבראה והאם הוא והגזבר העלו תהיות וטענות כנגד הקיצוץ בשכר הבכירים, עובר לאישור התוכנית במועצה. נעיר, כי התלבטנו רבות בשאלה, האם אין לדחות את ערעור הגזבר, שהיה שותף בגיבוש תוכנית ההבראה והיה ער לרזיה, בשל כך שהסכים לכך שלא ישמעו עדויות ולפיכך לא הוכיח כי מיחה נגד הקיצוץ הצפוי בשכר, עוד בעת גיבוש תוכנית ההבראה. למרות שלא נקיים אנו מן הספק כי המערערים בכלל והגזבר בפרט נהגו בעת גיבוש תוכנית ההבראה שלא בתום הלב והגילוי הנדרשים מבכירי עובדי רשות שנמצאת בקשיים כלכליים - לא מצאנו לדחות את ערעורם רק מטעם זה. זאת, באשר שני הצדדים הסכימו שלא יובאו ראיות ובאשר תובענת המערערים הוגשה לבית הדין קמא ביום 23.11.99, בסמוך לאישור תוכנית ההבראה, כך שאין המדובר במקרה בו המערערים השתהו עד למאוד בפניה לערכאות. מן האמור עולה, כי מחד, אין בידינו לקבוע פוזיטיבית כי המערערים הסכימו, ולו בהתנהגות, להפחתת השכר האמורה. מאידך, העובדה כי לא מצאנו סימוכין לכך שהם התריעו על אי הסכמתם בפני המועצה תוך כדי דיוניה בתוכנית ההבראה, תשקול לעניין התוצאה הסופית אליה נגיע. הנה כי כן, נדרשים אנו לדון בשינוי חד צדדי בחוזה עבודה. בסוגיה זו כבר נפסק, כי "חוזה עבודה אישי, שלא נקבע מועד סיומו, אינו חוזה לעולמי עד. ההנחה היא, כי משלא נקבע בחוזה האישי מועד לסיומו, בידי כל אחד מהצדדים לחוזה, הפועל בתום לב, להביאו לידי סיום במתן הודעה.... ומה כוחו של צד לחוזה, שלא נקבע מועד לסיומו, להפסיק באופן חד - צדדי ותוך מתן הודעה סבירה - תניה מתניותיו של החוזה, בלא להפסיק את החוזה כולו ? האין לומר כי משניתן לצד לחוזה הכוח להפסיק את החוזה כולו, פשיטה שניתן לו הכוח להפסיק תניה מתניותיו ? לדעתי, התשובה על כך היא בשלילה. לא הרי הפסקת החוזה כהרי הפסקה (או שינוי) בתניה שבו... תניה בחוזה, ההנחה היא כי היא מתקיימת כל עוד מתקיים החוזה... צד לחוזה אינו רשאי (אין לו זכות) ואינו יכול (אין לו כח) לקרוע מעל החוזה תניות אלו או אחרות, ולהביא בהן שינוי על ידי מעשה חד צדדי. צד לחוזה אינו רשאי ואינו יכול להפריד כרצונו בין חלקי החוזה, ולהכניס בו שינויים חד צדדיים כרצונו. אכן, אם צד לחוזה עומד על רצונו להכניס שינוי בתניות החוזה, עליו להביא תחילה את החוזה כולו לסיומו - כפי שהוא רשאי לעשות. משעשה כן, עליו לכרות חוזה חדש, תוך שעליו לשכנע את בעל דברו להסכים לתוכנו של החוזה החדש... משמעותה של הקביעה היא, כי אם צד לחוזה מודיע על הפסקת התניה, ואינו נוהג על פיה, הוא נחשב כמפר של החוזה. התניה עצמה ממשיכה, במישור הנורמטיבי, לעמוד בעינה.. הפרה זו מעניקה לצד האחר תרופות שונות, הקבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970" (בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר - איגוד ערים אזור נתניה ואח' פ"ד מא (2) 210). טוענת המועצה כאמור, כי "זכותו של העובד לא להסכים לתשלום שנקבע על ידי המעביד, שמורה לו, אך התרופה היחידה העומדת בפניו היא התפטרות שנחשבת פיטורין. מעבר לתרופה זו אין לעובד כלום" - ולא היא. בפרשת מילפלדר פנו העובדים לבית הדין וביקשו, בין השאר, שיוצהר כי הינם זכאים למנוחה שבועית בהיקף שנהג אצל מעסיקם, עובר לשינויו באופן חד צדדי על ידי המעסיק. בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק פסק, כי "... אין גם לומר כי העובדים הסכימו, בעצם המשך עבודתם, לשינוי בהוראות ההסכם, שכן מיד עם הודעת המעביד על השינוי הם הודיעו על התנגדותם לו. בנסיבות אלה, אין למעביד הזכות והיכולת לשנות מתניות החוזה האישי, אלא אם כן הוא מביא את החוזה לידי סיום. דבר אחרון זה לא התרחש בענייננו, וכל הדיון כולו התנהל על יסוד הנחת המשכיות יחסי העבודה. התוצאה היא איפוא, כי הודעת המעביד בדבר שינוי התניות לעניין שעות החופשה ומנוחת הפיצוי מהווה הפרה מצדו של חוזה העבודה האישי, מבלי שהפרה זו הביאה לביטול התניות או שינויין. מכאן שהעותרים זכאים להכרזה אותה ביקשו בתביעתם בבית הדין האזורי לעבודה". נמצאנו למדים, כי לא אלמן עובד ישראל, אשר תנאי שכרו שונו באופן חד צדדי. אכן, יכול הוא להתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ולזכות בפיצויי פיטורים, אך גם רשאי הוא, כל עוד מעסיקו לא בחר לסיים את העסקתו וכל עוד לא ניתנה הסכמת העובד לשינוי במפורש או מכללא, ואפשר כי הסכמה זו תלמד אף מהתנהגות, לפנות בתביעה לבית הדין להצהיר כי הוא זכאי לתנאים הקבועים בחוזה, לפני שינויו החד צדדי. כאמור, לא מצאנו לקבוע פוזיטיבית, כי התנהגותם של המערערים עלתה כדי הסכמה לשינוי, מכאן שרשאים היו הם לפנות לבית הדין בבקשה "להורות לנתבעים שלא לפגוע בשכרם של התובעים". ודוק - אין באמור כדי לפגוע בפררוגטיבת הניהול של המעסיק. לא נזקקים אנו בהליך זה לקבוע גבולות וגדר לאותה פררוגטיבה, די לנו כי נציין שבנסיבות העניין, הפחתה חד צדדית של 30% בשכר עובד, אינה באה בגדרה של פררוגטיבה זו. חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין נזקקה לעניין זה לאחרונה, תוך שקבעה "מעסיק המבקש לשנות את תנאי העבודה, היינו את תנאי חוזה העבודה, אינו רשאי לעשות זאת ללא הסכמת העובד. ברי שאין לקבוע מסמרות. יש לבחון כל שינוי לגופו. במסגרת הזכות הניהולית של מעסיק הוא רשאי לשנות את הסדרי העבודה, לשנות מבנה של מחלקות שונות, לצמצם חלק מהמחלקות. אך זאת בצורה סבירה, תוך פגיעה מינימלית בתנאי העבודה. הפחתה חד צדדית של שכר צריך שתבוא בהסכמה. מצב כלכלי קשה מצדיק פיטורין בגלל צמצום ורצון להבריא את מקום העבודה, מצדיק הפחתה זמנית של השכר, אך אין לעשות זאת ללא הסכמה" (עע 197/03, עע 198/03 פרי שר אסייג - חנה גורן הפקות, לא פורסם, ניתן ביום 16.06.05). ד. הסכמת ארגון העובדים בפתחם של דברינו בסעיף זה, נציין כי אין אנו נדרשים לשאלה מי הוא האורגן המוסמך מטעם הסתדרות העובדים הכללית החדשה לחתום על הסכם קיבוצי המממש תוכנית הבראה. כן, אין אנו מתייחסים לשאלה מה גבולות סמכותו של האורגן המוסמך מטעם ההסתדרות לחתום על הסכם קיבוצי שיש בו כדי לפגוע בזכויות נורמטיביות בחוזי העבודה האישיים של העובדים, חברי הארגון. יוצאים אנו מתוך הנחה כי תוכנית ההבראה המצורפת לכתבי הטענות שהגישו הצדדים בבית הדין קמא ואשר נחתמה על ידי המועצה, ועד עובדי המועצה ומועצת פועלי מרכז הגליל, כוחה יפה כדי להפחית בתוספות החלות על העובדים חברי ההסתדרות במועצה, עליהם חלים כלל ההסכמים הקיבוציים הרלונטיים. המערערים הועסקו במתכונת חוזה בכירים. נביא מספר מן התניות בחוזה המלמדות על טיבו: "2. חוזה זה יבוא במקום כל ההסכמים, ההסדרים והנוהגים הקודמים בין הרשות המקומית לבין העובד. 5. א. ההסכמים הקיבוציים, לרבות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, החלים על עובדיה האחרים של הרשות המקומית לא יחולו על העובד. ב. חוזה זה הינו הסכם אישי ומיוחד המסדיר את היחסים בין הרשות המקומית לבין העובד וקובע באופן בלעדי את תנאי העסקתו של העובד. ד. מיום חתימת חוזה זה העובד לא ישמש חבר ועד העובדים או נציגות של עובדים ולא יפעל מטעם ועד או נציגות כאמור, או עבורם. 8. תמורת עבודתו תשלם הרשות המקומית לעובד סך של...... לחודש החל מיום תחילת תוקפו של חוזה זה (להלן - המשכורת הכוללת). ה. העובד לא יהיה זכאי לקבל כל תמורה או תשלום מאיזה סוג שהוא מעבר למשכורת הכוללת והתשלומים האחרים שפורטו בחוזה זה". החוזה האישי המיוחד בו מועסקים המערערים הינו צורת העסקה אלטרנטיבית להעסקה במתכונת קיבוצית. במפעל מאורגן, אשר עובדיו מועסקים על פי הסכמים קיבוציים, נקבע חלק ניכר מן ההוראות החלות על הצדדים, במסגרת הסכמים אלה. אל מול המעסיק ניצב הארגון היציג שהינו בעל דברו. במתכונת ההעסקה בחוזים אישיים מיוחדים, אין ארגון העובדים, ככלל, מיצג את העובדים במשא ומתן על זכויותיהם ותנאי עבודתם. העובדים, ביחוד כאשר המדובר בעובדים בכירים בשירות הציבורי, נהנים במסגרת החוזה המיוחד בדרך כלל מתנאי שכר משופרים, כאשר "המחיר" לכך הוא, בדרך כלל ובכפוף לקבוע בהסכם ולדין הכללי בנדון - אי תחולת ההסכמים הקיבוציים, בטחון תעסוקתי מופחת והעדר ייצוג והגנה מטעם אירגון העובדים. חברתי השופטת ורדה וירט - ליבנה, עמדה על המאבחן בין שתי צורות ההעסקה ונפקויותיהן בעב 301470/99 מאיר נתן - מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 01.08.02), אנו איננו נדרשים להרחיב בנושא זה. כפי שארגון העובדים אינו משמש כמגן וצינה לעובדים בחוזים המיוחדים, כך אין הוא מוסמך להסכים מטעמם לשינוי חד צדדי בתניות חוזם האישי. לאמור "לא מדובשך ולא מעוקצך". ידע מעסיק הבוחר להתקשר עם עובדיו בחוזים אישיים, כי שוב אין למולו בעל דבר אחד, המוסמך בעניינים כאלה ואחרים, לחייב בהחלטתו את כלל העובדים. אלא, בכל הקשור לשינוי שברצונו לחולל בחוזה האישי, עליו לבוא דברים עם כל עובד ועובד המועסק במתכונת זו (וראו, רות בן - ישראל דיני עבודה כרך ג', עמ' 899 - 911, באשר להתנגשות הפנימית בין הממד הקיבוצי לממד האישי) . חיזוק לעמדתנו זו, מוצאים אנו בהחלטת הנשיא סטיב אדלר מיום 11.11.04. אשר לה צורף הסכם העקרונות להבראת הרשויות המקומיות. בעוד בהסכם נקבעו העקרונות לתוכניות הבראה שיחולו על העובדים המאורגנים, הרי שבהחלטה צויין, כי "בית הדין רושם לפניו את הצהרת נציגי מרכז השלטון המקומי, כי במהלך תקופת ההבראה ועם סיום הפחתת השכר במסגרת תוכנית עידוד הצמיחה, יעשה מרכז השלטון המקומי להפחתת שכרם של העובדים והנבחרים... ברשות מקומית, בשיעור שיוסכם בין הרשות המקומית לבין העובד או הנבחר ולא יעלה על 10% משכרו. לשם ביצוע התחייבות זו יוציא מרכז השלטון המקומי חוזר לרשויות". הנה כי כן, למדנו שהפחתת שכר בכירים המועסקים בחוזה בכירים, מחייבת הסכמתם. 6. משבאנו עד כאן, אנו קובעים כי המועצה לא רשאית היתה להפחית את שכרם של המערערים למשך שנה באופן חד צדדי, ועליה להשלים את שכרם, ככל שהופחת. עם זאת אנו קובעים כי הסכומים ישאו הפרשי הצמדה, שיחושבו מן המועד בו היה כל הפרש אמור להשתלם ועד למועד תשלומו בפועל, אך בלי שישאו ריבית. ערים אנו להלכה, כי חוב כסף פסוק ישא כעניין שבשגרה הפרשי הצמדה וריבית (ראו ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ ואח' - רבקה הורביץ ואח' פ"ד לה (3) 533). עם זאת, במקרה דנן, משהמערערים לא טענו והוכיחו כי התריעו במהלך גיבוש תוכנית ההבראה, על כי לא יסכינו להפחתת שכר, במיוחד כאשר המדובר בעובדים בכירים ובהם הגזבר, מצאנו לסטות מן הכלל האמור, מכח שיקול הדעת המוקנה לנו. לאמור "פסיקת ריבית נתונה לשיקול דעת בית המשפט ואף שבדרך כלל ראוי שזו תפסק החל מיום היווצר עילת התביעה, נראה לי כי בנסיבות העניין, אין הדבר כן. התנהגותו של המשיב מעידה עליו שנהג בצורה תמוהה אם לדבר בלשון המעטה. אף שכיהן קרוב ל - 20 שנה כראש מועצה והיה בעמדה בה יכול היה לדאוג לענייניו כראוי, שתק והמתין כל אותה תקופה...". אכן, המערערים לא שקטו על שמריהם תקופה כה ארוכה. אך לאור מעמדם והעובדה כי יצרו מצג שאינם מתנגדים לתוכנית תוך גיבושה ופעלו אחר כך בדרך שיש בה כדי לפגוע בתוכנית, מצאנו להורות כאמור. בקובענו כך, התחשבנו אף בעובדה כי משכר עובדי הרשות האחרים הופחתו תוספות, ולעיקרון השוויון, אף כי אינו עומד בדד, יש ליתן חשיבות. נוסיף עוד, כי מעת שגובש הסכם העקרונות מיום 11.11.04 וההחלטה שצורפה לו, על הרשויות המקומיות לפעול על פיהם, לפנות לבכירים ולהגיע עמם להסכמה על הפחתת שכר. כאשר אם עובד בכיר כלשהו לא נענה לפנית הרשות להפחית בשכרו כאמור, לא מן הנמנע כי סירובו הינו טעם ענייני לפיטוריו, ברשות שנקלעה לקשיים כלכליים. 7. בטרם סיום - המשבר ברשויות המקומיות בשנים האחרונות עלה כדי מחדל לאומי. המשבר הוליד קשיים רבים ואיים על בטחונם התעסוקתי ושכרם של העובדים. עמדנו על כך, בהחלטות שניתנו בסכסוכים הקשורים לעניין, כי רק שיתוף פעולה של כלל הגורמים, ובהם העובדים הבכירים, והרתמות משותפת, תוך שילוב ידיים והפגנת לכידות, עשויים להביא להיחלצות מן המשבר. נסיוננו להביא הליך זה לכלל סיום בפשרה לא צלח. עם זאת ולאור האמור, אף כי לפי שורת הדין מצאנו כי לא היה בסמכות המועצה להפחית את שכרם של המערערים באופן חד צדדי, אנו ממליצים בפניהם שלא לעמוד על תשלום החוב במלואו. זאת על מנת להטות כתף יחד עם שאר עובדי המועצה, במאמץ להבראת הרשות. 8. סוף דבר - הערעור מתקבל כאמור בסעיף 6 לעיל. בנסיבות המיוחדות של הליך זה, אין צו להוצאות. הפחתת שכר / ירידה בשכר