פסק דין השופט שמואל צור 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (השופט מאיר נחתומי; פ 800480/97) וגזר הדין של אותו בית דין (השופטת הדס יהלום) אשר הרשיע את המערערת בעבירות של העסקת שמונה עובדים יהודים בשבת, על פי סעיף 9 ו-26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1952 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), והשית עליה קנס בסך 61,920 ש"ח. 2. המערערת הינה חברת בע"מ שהפעילה, במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, חנות לממכר צעצועים. ביום 23.8.97 בשעה 16:00 ביקרו בחנות מפקחים מטעם המשיבה ומצאו שהתנהלו בה הליכי מסחר והועסקו 8 עובדים יהודים. 3. בערעור טוענת המערערת בעיקר כי יסודות העבירה המיוחסת לה לא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי. לטענתה, בניגוד לפרשה שנדונה בפסק דין "הנדימן" (ע"פ 1003/00 הנידמן - עשה זאת בעצמך בע"מ נגד מדינת ישראל; עבודה ארצי, כרך ל"ג (95), 33; אושר ברע"פ 10687/02, פ"ד נ"ז(3), עמ' 1 וכן דנ"פ 3211/03 - לא פורסם), הרשיע בית הדין האזורי את המערערת בלא שהיתה בפניו עדותם של מי מן העובדים. עוד טענה המערערת כי בתמצית הרישום ממשרד הפנים שהוגשה לבית הדין האזורי אין ציון של "יהודי" בצד פריט הדת, כך שלא הוכח שהעובדים היו יהודים. כמו כן טענה המערערת כי בפני בית הדין האזורי לא היתה עדות על כך שהעובדים עבדו בשבת. הוסיפה המערערת וטענה כי ההחלטה להגיש נגדה כתב אישום נגועה באכיפה סלקטיבית של הוראות החוק ולעניין העונש טענה כי בית הדין לא התחשב במצבה הכלכלי ובשאר נסיבות העניין. המדינה תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי ומתבססת, בין השאר, גם על פסיקתנו בפרשת "הנדימן" הנזכרת לעיל. 4. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מוצאים כי דין הערעור להידחות. מדובר בהליך פלילי. בהליך שכזה מוטל על המדינה המאשימה להרים את נטל ההוכחה לפי אמות המידה המקובלות במשפט פלילי. שאלת נטל ההוכחה בהליך כמו זה שבפנינו נדונה בפרשת "הנדימן" והאמור שם כוחו יפה גם לענייננו. ואמנם, לדעתנו בהליך שבפנינו עמדה המדינה בנטל המוטל עליה. הרשעת המערערת מבוססת על עבודתו של המפקח אשר ערך ביקורת במקום עסקה של המערערת. המפקח נפגש עם מנהל החנות ודרש ממנו להציג בפניו את העובדים. מנהל החנות קרא לעובדים ואלה הופיעו בפני המפקח וזיהו עצמם (עמוד 3 לפרוטוקול). המפקח העיד על כל אלה. איש לא טען - לא כל שכן הוכיח - שעובדים אלה לא היו עובדים או שהיו לקוחות החנות או עובדי אורח. בנסיבות אלה די בתשתית שהניח המפקח כדי להרים את נטל ההוכחה שמדובר בעובדים של המערערת. 5. המדינה הציגה תדפיס ממרשם האוכלוסין לגבי כל אחד מן העובדים. בתדפיס זה, בצד הפריט "דת" אין כל ציון, אך בצד הפריט "לאום" רשום "יהודי". לדעתנו, די בכך כדי להוכיח את "יהדותו" של עובד לעניין הוכחת העבירה שבסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. בסוגיה זו הרחבנו את הדיבור בפסק דין "הנדימן" ואין לנו אלא לחזור על שאמרנו שם. נוסף ונאמר ש"יהודי" אינו חייב להיות יהודי כדת, או יהודי מאמין או יהודי שומר מצוות דווקא. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו מבחין בין "יהודי" בהקשר הדת לבין "יהודי" בהקשר הלאום. אלה כמו אלה יהודים הם לצורך חוק זה. לפיכך, די לנו בכך שמרשם האוכלוסין משקף את העובדה שהלאום של פלוני הוא "יהודי" כדי לבסס את "יהדותו" לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה. לא למותר לציין כי איש מן העובדים לא טען - לא כל שכן הוכיח - כי הוא אינו נמנה על העם היהודי או שהוא אינו בן הדת היהודית או שהוא שייך ללאום או דת אחרים. לעובדה זו יש משקל שאין להתעלם ממנו בבוא בית הדין להכריע את הדין. זאת ועוד, המפקח העיד כי כל העובדים הודו שהם יהודים (עמוד 4 לפרוטוקול). גם לעובדה זו יש לתת משקל נכבד והיא מצטרפת לראיות האחרות הנוגעות לעניין. 6. הוא הדין לעניין טענת המערערת כי העובדים לא עבדו. לעניין זה די בכך שהעובדים נכחו במקום עסקה של המערערת בשעות הפעילות שלה בשבת ולא הובאה כל טענה או ראיה המפריכה עובדה זו. 7. אשר לגובה הקנס - על המערערת הושת קנס מינהלי בסך 61,920 ש"ח, שהוא 60% מן הקנס המירבי הקבוע בחוק. לא מצאנו כל נימוק של ממש המצדיק הפחתת שיעור הקנס שהוטל. לא למותר להזכיר כי עניין לנו בעבירות המתייחסות להעסקת 8 עובדים. בית הדין האזורי נמנע מלהטיל על המערערת את שיעור הקנס המירבי הקבוע בחוק. בית הדין האזורי ציין כי לא הובאו בפניו ראיות של ממש באשר למצבה הכלכלי של החברה ביום(סעיף 7 לגזר הדין). נוסיף לנאמר כי יש צורך להעניק את מלוא התוקף להוראות בדבר העסקת עובדים בניגוד לחוק ולמאמצי האכיפה הננקטים בעניין זה. 8. סוף דבר - הערעור נדחה. העסקת יהודים בשבתעבודה בשבת / חגיהדות