פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המערער הועסק אצל המשיבה מס' 2 (להלן - החברה) כמנהל עבודה החל מחודש יולי 1988 ועד לחודש אוגוסט 1991, מועד בו עזב את מקום עבודתו בשל מצבו הרפואי. 2. המשיב מס' 1 (להלן - המשיב) הוא מנהל החברה ומחזיק ב- 99% ממניותיה. רעייתו היא בעלת מניה יחידה. 3. על מערכת יחסי העבודה שבין המערער לחברה חלות ההוראות הקבועות בצו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות. 4. מכוח הוראות אלה חלה חובה על החברה להפריש 37.33% משכרו של המערער לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות (להלן - קרן הביטוח). אין חולק, כי החברה לא מילאה אחר חובה זו. 5. תחת זאת, ביטחה החברה את המערער החל מחודש נובמבר 1989 בביטוח מנהלים בחברת הביטוח "מנורה". לפי האמור בפוליסת הביטוח, לא בוטח המערער ברכיב "אובדן כושר עבודה". 6. בחודש אוגוסט 1991 אושפז המערער בבית החולים וולפסון ואובחנה אצלו חולשה בגפיים. בשל מצבו הרפואי נקבעה למערער על ידי המוסד לביטוח לאומי דרגת נכות בשיעור 100% החל מיום 12.11.1991. 7. לאור ההחמרה שחלה במצבו הבריאותי פנה המערער לקרן הביטוח בבקשה לקבל פנסיית נכות. קרן הביטוח דחתה בקשתו זו מן הטעם שבתקופה הרלוונטית לא היה המערער חבר בקרן הביטוח, ומשכך אין הוא זכאי לפנסיית נכות. 8. בשל דחייה זו הגיש המערער את התביעה, מושא ערעור זה, לבית הדין האזורי בתל אביב (עב 301538/93 ; השופטת ורדה סאמט ונציגי הציבור שמר ונויפלד), בה עתר לסעדים הבאים : "א. פיצוי מלא בגין מלוא נזקיו בשל אי ביטוחו של התובע במסגרת הקרן לביטוח פועלי הבנין. ב. פיצוי מלא בגין מלוא נזקיו בשל אי ביטוחו במסגרת ביטוח מנהלים לגבי 'אבדן כושר עבודה'. ג. פדיון חופשה שנתית. ד. תשלום דמי הבראה. ה. תשלום עבור שעות נוספות". עוד ביקש המערער להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב שהיה, כאמור, בעל המניות העיקרי בחברה בתשלום הסכומים שיושתו על החברה. 9. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המערער בחלקה, וקבע כי אכן חלה על החברה החובה לבטח את המערער בקרן הביטוח, וכי ההפרשות לביטוח המנהלים אינן יכולות לבוא במקום חובה זו המעוגנת בצו ההרחבה החל על הצדדים. כפועל יוצא מקביעה זו ולאור חוות דעת רפואיות שהוצגו בבית הדין האזורי, לפיהן הפך המערער לנכה, ואין ביכולתו לשוב לשוק העבודה הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה : "לתובע נגרמה נכות מלאה ותמידית בטרם הגיעו לגיל 65, ולו היה מבוטח כנדרש בקרן פועלי הבניין זכאי היה לקבל גמלת נכות מוחלטת כמוגדר בתקנות קרן פועלי הבנין". לצורך קביעת שיעור הנזק שנגרם למערער כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח ושלילת הזכות לקבלת פנסיית נכות הורה בית הדין האזורי על מינוי אקטואר ועריכת חישוב אקטוארי בהתאם לפרמטרים הבאים: א. התאריך הקובע לצורך חישוב זכאותו לפנסיית נכות המערער הוא 12.11.1991 שזהו, למעשה, המועד בו הוכר המערער על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"נכה". חישוב הפיצוי בגין הפסד פנסיית הנכות הוא ממועד הכרתו של המערער כנכה ועד להגיעו לגיל 65. ב. אין לכלול את הפסד פנסיית השאירים של אשת המערער בתחשיב הנזק שנגרם למערער, שכן לא הוכח מדוע יש להתחשב בנתון זה כאשר לא קמה זכותה של אשת המערער לפנסיית שאירים, שעה שהמערער עודנו בחיים. ג. שכרו הקובע של המערער לצורך חישוב הפסד פנסיית הנכות והפיצוי המגיע למערער בגין הפסד זה הוא 3,250 ש"ח. יצויין, כי הדיון בבית הדין האזורי בכל הנוגע לחוות הדעת האקטוארית מתנהל בימים אלה. 10. עוד נקבע בפסק הדין כי המערער זכאי לפידיון חופשה שנתית ולתשלום דמי הבראה. יתר תביעותיו של המערער נדחו. כנגד דחיית יתר תביעותיו של המערער נסוב הערעור שלפנינו. נתייחס אחת לאחת להשגות המערער. הרמת מסך 11. בבית הדין האזורי טען המערער, כי המשיב שהחזיק ב-99% ממניות החברה היה הרוח החיה בחברה וכל המעשים שדובר בהם - מעשיו הם. עוד טען המערער כי פחות מחודשיים לאחר שהוגשה התביעה בבית הדין האזורי ביום 22.4.1993 הקים המשיב חברה חדשה - "שחר ידגר ובניו קבלנות בניין ונכסים בע"מ" (להלן - החברה החדשה)- אליה הוברחו כל הנכסים והזכויות של החברה. 12. בית הדין האזורי פסק, כי הרמת מסך נעשית אך בנסיבות חריגות, וכי במקרה שלפנינו לא הוכחו כל נסיבות חריגות בגינן יש להרים את מסך ההתאגדות. עוד ציין בית הדין האזורי, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי החברה החדשה הוקמה על מנת להתחמק מחובות שחבה בהן החברה, או כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. 13. בערעורו לפנינו חזר המערער על טענות שהשמיע בבית הדין האזורי, תוך שהוא מדגיש, כי מתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי שהוגשה בבית הדין האזורי עולה כי המשיב העביר עבור עובדי החברה דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי רק עד שנת 1994, וכי החל משנה זו החל המשיב להפריש דמי ביטוח אך ורק עבור עובדי החברה החדשה. לטענת המערער, יש בכך כדי להעיד כי החברה רוקנה מכל תוכן, ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות. 14. החברה מצידה טענה כי לא הובאו ראיות על ידי המערער לביסוס טענת הרמת מסך, וכי החברה החדשה לא קמה מתוך כוונה לרוקן מתוכן את החברה כי אם משיקולים עיסקיים לגיטימיים. בסיכומיה הדגישה החברה כי המשיב לא העביר לחברה החדשה נכסים שהיו בבעלות החברה, וכי הקמת החברה החדשה אירעה כשנתיים לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ולכן אין לה משמעות לסוגיה, מושא ערעור זה. 15. נקודת המוצא בדיוננו היא הכלל, לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה. חיוב אורגן של החברה בחיובי החברה אינו דרך המלך. בעניין זה נפסק כי : "הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345). כלל זה יפה אף כאשר עוסקים אנו בחברה שרוב מניותיה מוחזקות על ידי אדם אחד. בעניין זה נפסק כי : " כידוע, רואים גם בחברת-מעטים ובחברת-יחיד הפרדה גמורה בין החברה שהיא גוף משפטי לבין אותו יחיד שבידו - או אותם מעטים שבידם - הבעלות והשליטה על החברה" (ע"א 11/74 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' אולפני הסרטה בישראל בע"מ פ"ד כט(1), 297). 16. יחד עם זה, יתכנו מקרים בהם מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אורגן של החברה בחיובי החברה. כך יעשה אם יוכח למשל כי אורגן החברה עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ופעל על מנת להונות את נושי החברה (ראו לעניין זה : דב"ע מו/50-3 אלכסנדר תעשיות נעלים בע"מ ואח' - יצחק חלו, פד"ע יח', 415 וגם א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט - 1989, עמ' 46). דוקטרינת הרמת המסך שהייתה בעבר פרי פיתוח הפסיקה מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן - החוק), בו נקבע כי "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". יובהר, כי על המקרה שלפנינו לא חלות הוראות החוק שנכנס לתוקפו זמן רב לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים והגשת תביעה זו על ידי המערער. 17. הלכה פסוקה היא, שכאשר עסקינן בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות. יפים לענייננו דבריו של השופט אליקים רובינשטיין בפרשת בן אבו לפיהם: "על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה' (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא - כתארו אז - לנדוי). 'מסקנה זו (של הרמת המסך - א"ר) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות' (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין). אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה 'משפחתי', הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר" (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ, טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2005). 18. על המעמד המיוחד של עובדי החברה עת עוסקים אנו בסוגיה של הרמת מסך עמד השופט שמואל צור בפרשת ערב חדש בזו הלשון: " כללי הרמת המסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עמה. מערכת יחסים זו מושתתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל החוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. בכל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה ...בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו איפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(39), 35 וראה לעניין זה גם עע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(88), 35). 19. בפסק הדין בעניין יוליוס אדיב (עע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפתיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ ואח', עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(94), 35) נדון מקרה בו לא העביר המעביד את ההפרשות המתחייבות לקרן הפנסיה למרות שניכה מדי חודש בחודשו משכרו של העובד סכומים עבור קרן הפנסיה. בית דין זה סבר כי "זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות". 20. נשאלת השאלה האם במקרה שלפנינו הונחה תשתית עובדתית המצדיקה הרמת המסך. כאשר אנו בוחנים את הצדקת הרמת המסך במקרה הנוכחי, בו עסקינן, כאמור, בחברה משפחתית יש ליתן את הדעת לנתונים הבאים : א. אין מחלוקת, שהתחייבות החברה לבטח את המערער בקרן הביטוח לא קוימה, למעט תקופה קצרה ביותר. כתוצאה מהפרה זו נגרם למערער, לכאורה, נזק משמעותי, שלגבי שיעורו טרם הסתיים הדיון בבית הדין האזורי. ב. בגין נזקים אלה, הגיש המערער ביום 22.4.1993 את תביעתו הנוכחית, בה תבע סכום כולל של 900,000 ש"ח, כאשר סך של 624,060 ש"ח מסכום זה הוא בגין הנזק לו טוען המערער כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח. ג. בתאריך 15.6.1993, דהיינו קרוב לחודשיים ממועד הגשת התביעה, מושא ערעור זה, רשם המשיב ברשם החברות את החברה החדשה. ד. בעלי המניות ומטרות החברה החדשה זהות למעשה לאלה של החברה. ה. מחומר הראיות, לרבות מתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי שהוגשה בבית הדין האזורי עולה כי עד לחודש יולי 1994 דיווח המשיב למוסד לביטוח לאומי על עובדים בחברה ושילם בעבורם דמי ביטוח. החל מחודש זה הפסיק המשיב להעביר למוסד לביטוח לאומי ניכויים עבור עובדים בחברה. לעומת זאת, בחברה חדשה, שהוקמה כאמור בשנת 1993, החל המשיב לדווח על עובדים החל מחודש נובמבר 1993. כשנשאל המשיב בחקירתו הנגדית האם החברה ניגשה למכרז כלשהו מאז שנת 1992 השיב המשיב כי לא זכור לו כי החברה ניגשה למכרז. עוד הוסיף, כי מאז שנת 1992 לא הגישה החברה מאזנים (ראה עמוד 102 לפרוטוקול בית הדין האזורי). כשנשאל לגבי החברה החדשה השיב המשיב כי החברה ניגשה למכרז בשנת 1998. נתונים אלה יש בהם כדי להעיד על העברת פעילות החברה לחברה החדשה, ריקונה מתוכן של החברה והפיכתה, למעשה, לחדלת פרעון. ו. המשיב היה בעל 99% מהמניות בשתי החברות. אשתו הייתה בעלת מניה יחידה "משום שיש דרישה לשני בעלי מניות (עמ' 104 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורה 15). ז. המשיב היה המוציא והמביא בכל הקשור לפעילות שתי החברות ועל פיו ישק דבר. בעניין זה נאמרו בחקירתו הנגדית הדברים הבאים : "אני זה שהייתי אחראי על קבלת עובדים לחברה. אני הייתי מראיין אותם, אחראי משכורות, על תנאים סוציאליים, על התפקידים של כל אחד מהם" (עמ' 80 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 5-8). ח. הנימוק הנטען על ידי המשיב, כי הקים את החברה החדשה כדי לעבור מפעילות בשוק המוסדי לפעילות בשוק הפרטי, בו לא נדרשים אישורים לניהול פנקסי ניכוי מס במקור לא סביר ותמוה. האם חוקי מדינת ישראל אינם חלים על פעילות בשוק הפרטי? יתר על כן, מי מנע בעד המשיב לפעול בשוק הפרטי באמצעות החברה? מדוע נזקק המשיב להקים את החברה החדשה כדי לפעול בשוק הפרטי, מה מנע בעדו לפעול לשם זה בחברה הקיימת, שמטרות ההתארגנות שלה, כך נראה, זהות לאלה של החברה החדשה. לא למותר לציין, כי החברה החדשה גם היא עסקה בהמשך דרכה לפחות פעם אחת בבנייה עבור מוסדות ציבוריים (ביה"ח תל השומר) בשנת 1998. 21. בחינת הנתונים הללו מציבה תמונה של חברה המפרה התחייבותה, גורמת נזק למערער וכשהיא עומדת לפני תביעה בסכום משמעותי מקים בעל המניות העיקרי בחברה, המחזיק כאמור ב-99% ממניותיה, חברה חדשה, תוך העמדת המערער בפני שוקת שבורה, לגבי תשלום נזקו. הנימוק להקמת החברה רחוק מלשכנע, אינו סביר על פניו ויש בו משום חוסר תום לב. כגודל חולשתו של התירוץ להקמת החברה החדשה כך מתגברת ומוכחת הטענה, כי אכן כוונת הקמת החברה החדשה, תוך ריקון תוכנה של הקודמת הייתה להתחמק ממחוייבות החברה כלפי המערער על פי כתב התביעה, שהביאה, כך נראה, להקמת החברה החדשה. יש לציין, כי בנסיבות דומות בהן הוקמה חברה חדשה לאחר הגשת תביעה או לאחר פתיחת הליך בהוצאה לפועל תוך ריקון החברה הקודמת, כאשר בעלי המניות ומטרות ההתאגדות היו זהות מצאו בתי המשפט להרים את מסך ההתאגדות (ראה לעניין זה: דמ 2466/01 יורי פטשקובסקי - מרכז החקלאות מפרי ארצנו ש.מ.ר בע"מ ואח', ניתן ביום 13.5.2004 (לא הוגש ערעור); עב 2976/03 לינה איזיק - ניו מידן 2000 בע"מ ואח', ניתן ביום 11.4.2005 (לא הוגש ערענר); הפ (ת"א) 503/02 שאול ששון יורשי המנוח נחום זכריה ז"ל ואח', ניתן ביום 30.1.2005 ; ברע (ת"א) 2417/05 גל יעד בע"מ - ט.א מכונות מזון וקידוד בע"מ ואח', ניתן ביום 1.9.2005). בנסיבות אלה, הרמת מסך מתבקשת כדי למנוע קיפוחו של המערער וכדי למנוע אי צדק. אשר על כן, ערעור המערער בנושא זה מתקבל. התאריך הקובע לעניין זכאותו של המערער לגמלת נכות 22. בית הדין האזורי קבע, כי מאחר שבמקרה שלפנינו לא נבדק המערער על ידי הוועדה הרפואית שליד הקרן, יש לראות ביום 12.11.1991 - הוא היום בו נקבעה למערער דרגת נכות בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי -כמועד הקובע לצורך חישוב הנזק שנגרם למערער כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח. 23. בערעורו טען המערער, כי מחוות דעת רפואית שהוגשה מטעמו עולה, כי כבר בחודש אוגוסט 1991 הפך לנכה, ומשכך יש לחשב את הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח החל ממועד זה. 24. סבורים אנו, כי דין הערעור בנושא זה להתקבל. מעיון בפרוטוקול ועדת אי הכושר של המוסד לביטוח לאומי שדנה בעניינו של המערער עולה כי המערער איבד את כושרו להשתכר כבר ביום 14.8.1991. עם זה לאור ההוראות הקבועות בסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 לפיהן הזכות לגמלת נכות תתחיל בתום 90 יום מהתאריך הקובע נקבע כי המערער יהיה זכאי לגמלה החל מיום 12.11.1991. משאלו הם פני הדברים יש לקבוע - כפי שקבע גם המוסד לביטוח לאומי - כי המערער הפך לנכה כבר ביום 14.8.1991. ערעור המערער בנושא זה מתקבל. קיזוז סכומים ששולמו ביתר 25. בית הדין האזורי קבע, כי לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים שילמה החברה למערער סכום של 17,620 ש"ח לפנים משורת דין, וכי החברה זכאית לקזז סכום זה ששולם כאמור ביתר מכל סכום שייפסק לחובתה. 26. בערעורו טען המערער כי משלא הוגשו כל תלושי שכר לביסוס הטענה כי סכום זה אכן שולם למערער, אין לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה החברה. 27. אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי. המערער עצמו הודה בחקירתו הנגדית, כי קיבל לאחר סיום יחסי העבודה סכומים שונים מהחברה, אם כי לא ידע שיעורם המדוייק. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל טענת המערער כאילו אי הצגת תלושי השכר משמעה כי המערער לא קיבל הסכומים הנטענים על ידי החברה. רכיב "אובדן כושר עבודה" בביטוח מנהלים 28. המערער טען בבית הדין האזורי, כי החברה והמשיב התחייבו לבטחו במסגרת ביטוח מנהלים בביטוח הכולל רכיב של "אובדן כושר עבודה", אך הלכה למעשה לא בוטח בגין רכיב זה. 29. בית הדין האזורי לא לקח בחשבון עת חישב את הנזק שנגרם למערער את העובדה, כי המערער לא בוטח ברכיב "אובדן כושר עבודה" במסגרת ביטוח המנהלים. 30. דין הערעור בעניין זה להידחות בחקירתו הנגדית של המערער בבית הדין האזורי אמר המערער את הדברים הבאים : "שחר [המשיב בעניינו - ע.ר] לא הבטיח לי שאני אקבל במסגרת פוליסת ביטוח המנהלים 'אבדן כושר עבודה'. אף שאתה מפנה את תשומת ליבי לסעיף 7 בתצהירי שהנתבעים [המשיבים בענייננו - ע.ר] הבטיחו לי 'אבדן כושר עבודה' הנכון הוא שהם לא הבטיחו לי זאת. גם מה שכתוב בכתב התביעה בסעיף 10א שכאילו הבטיחו לי 'אבדן כושר עבודה' זה לא נכון". 31. דברים אלה מדברים בעד עצמם. ערעור המערער בנושא זה נדחה. פנסיית שאירים 32. בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם המערער בבית הדין האזורי חושב גם הנזק שנגרם לאשת המערער כתוצאה מהפסד פנסיית השאירים. 33. בית הדין האזורי לא הביא בחשבון בחישוב הנזק שנגרם למערער כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח את הפסד פנסיית השאירים של אשת המערער. סבורים אנו, כי אכן לא היה מקום להתייחס להפסד פנסיית השאירים של אשת המערער, שכן נכון למועד פסק הדין לא נתקיימו התנאים המזכים בפנסיה זו. שעות נוספות 34. בתצהיר שהוגש בבית הדין האזורי טען המערער כי עבד בממוצע שלוש שעות נוספות מדי יום ביומו וכן זכאי הוא לגמול שעות נוספות. 35. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, בזו הלשון: "במקרה זה סומך התובע [המערער בענייננו- ע.ר] גרסתו על טענה כללית בלבד, לפיה עבד על פי דרישת הנתבעים [המשיבים בענייננו-ע.ר] כ- 3 שעות נוספות בממוצע ליום, ומשכך זכאי לגמול בגין שעות אלה, אותן לא קיבל מהנתבעת [החברה בענייננו- ע.ר]. התובע לא פירט תביעתו לעניין רכיב זה, ולא הציג בפנינו כל מסמך או ראיה אחרת, כגון כרטיסי עבודה, יומני עבודה של התובע, ו/או רישומים על שעות העבודה, שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו. התובע לא זימן עדים שיש ביכולתם להעיד על דרישת הנתבעת לשעות נוספות, כנטען על ידו.... לא הוכח שבמהלך כל תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת העלה התובע בפני הנתבעת דרישה לתשלום בגין שעות נוספות, אם בע"פ ואם בכתב ו/או כי עבד מדי יום ביומו כ- 3 שעות נוספות". 36. לא מצאנו מקום להתערב במסקנה זו של בית הדין האזורי המעוגנת בהלכה המשפטית הנוהגת (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ - ישראל בר-אדון, פד"ע ד 39; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד - דקל מרקט -שותפות, פד"ע ח 343; עע 300380/98 אברהם כהן - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28). פסיקת הוצאות המשפט: 37. בית הדין האזורי פסק לזכות המערער הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. בערעורו טען המערער כי סכום זה מותירו בחסרון כיס. הלכה פסוקה היא, כי פסיקת הוצאות משפט הוא עניין המסור מעצם טיבו, לערכאה הדיונית ואין זה מדרכו של בית דין זה - כמו כל ערכאת ערעור - להתערב בפסיקת הוצאות, אלא במקרים קיצוניים (ראה לעניין זה: ע"ע 410/99 עו"ד חיים קידר - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פד"ע לז 415). לא השתכנענו כי המקרה שלפנינו בא בגדר החריג לכלל. סוף דבר במקרה הנוכחי, התקיימו הטעמים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות, ולפיכך יש לחייב את המשיב בתשלום כל הסכומים שיושתו על החברה - היא המשיבה 2 לערעור. כמו כן התאריך הקובע לצורך חישוב הנזק שנגרם למערער כתוצאה מאי ביטוחו בקרן הביטוח הוא 14.8.1991. בנושאים אלה, מתקבל הערעור. ביתר הנושאים הערעור נדחה. מאחר שחלק מערעור המערער נדחה על המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערער הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. על בית הדין האזורי לסיים את הדיון בהליך בהקדם האפשרי. פנסיהקרן פנסיהבניין