הוראות סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות התשמ"ו-1985 קובע כדלקמן: "ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן: (1) לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו ; (2) לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה, ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס המנהלי אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו". בדברי ההסבר לסעיף זה כפי שפורסמו בה"ח התשמ"ה, עמ' 66 נכתב כי כדי למנוע הגשת בקשות סרק להישפט בבית המשפט מוצע, כי אם מורשע האדם ונגזר דינו לקנס מינהלי בלבד, לא יפחת הקנס מסכום הקנס המינהלי שהוטל עליו, גם אם הוא עולה על הקנס הקבוע בחוק לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט להפחית את הקנס בנסיבות מיוחדות שיירשמו. בגישה זו הלך בית הדין לעבודה זה בפסיקתו וציין כי תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות הינה למנוע מצב, על פיו מי שלא שילם קנס מינהלי ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט, ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק. אכן, ייתכנו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הקטנת הקנס על פי החלטה מנומקת. להלן פסק דין בנושא: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי; פ 535/03) הרשיע את הנאשמים על פי הודאתם בעבירות הבאות: א. העבדה שלא כדין - עבירה על סעיפים 2(א)(1) ו-(2), סעיף 4 וסעיף 5 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן - חוק העסקת עובדים זרים). ב. העבדה שלא כדין (חוזה עבודה) - עבירה על סעיפים 2(ב)(2) ו-1ג לחוק העסקת עובדים זרים. ג. העבדה שלא כדין (ביטוח רפואי) - עבירה על סעיפים 2(ב)(3) ו-1ד לחוק העסקת עובדים זרים. 2. בית הדין האזורי גזר על המשיבים את העונשים הבאים: א. כל אחד מהנאשמים (המשיבים בענייננו - ע.ר) יחתום על התחייבות בסך 104,400 ש"ח כאמור בסעיף 72 לחוק להמנע מביצוע עבירה כעבירות נשוא כתב האישום וזאת במהלך 3 השנים הבאות. ב. על הנאשם 2 (המשיב 2 - ע.ר) מושת קנס בסך 10,000 ש"ח שישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מ-1.5.04. ג. על הנאשמת 1 (המשיבה 1 - ע.ר) יושת קנס בסך 75,000 ש"ח שישולם ב-75 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל מיום 1.5.04. 3. בית הדין האזורי נימק את העונש הקל יחסית שגזר על הנאשמים, בין השאר, בכך: "שבמובן מסויים נפלה הנאשמת לטעות (לפחות) בהתקשרותה עם החברה בונפיל -א.ב. בע"מ ובשים לב למצב הכלכלי הכללי, כמו גם מצבה של הנאשמת, והצהרתם כי לא יבצעו עבירות כאמור מתוך כוונתם לנהל עסקם כחוק". 4. המדינה ערערה על קולת העונש וטענה, בין השאר, את הטענות הבאות: א. הקנס שהוטל על המשיבה מס' 1 (להלן - המשיבה) בשיעור של 75,000 ש"ח והקנס שהוטל על המשיב מס' 2 (להלן - המשיב) בסך 10,000 ש"ח נופל בהרבה משיעור הקנס המקסימאלי הקבוע על עבירה על סעיף 2 לחוק העסקת עובדים זרים, שהוא לגבי המשיבה כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), קרי 104,000 ש"ח לכל עבירה של העסקת עובד שלא כדין. מאחר שמדובר בעשרה עובדים שלגבי כל אחד מהם נעברו שלוש עבירות הקנס המקסימאלי הוא 3,000,000 ש"ח. ב. הקנס שהטיל בית הדין האזורי, נופל אף משיעור הקנס המנהלי (להלן - הקנס המנהלי) הקבוע בתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - איסור העסקת עובדים זרים שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"ב - 1992 (להלן - התקנות), אשר עמד בעת ביצוע העבירות על סך 5,000 ש"ח לכל עובד אשר הועסק בניגוד לחוק. ג. פסיקת קנס בשיעור הנמוך ממחצית שיעור הקנס המנהלי הקבוע בתקנות גורעת מהערך ההרתעתי של הקנס והופכת את העבירה לכדאית מבחינה כלכלית. בנסיבות האלה אין ליתן משקל יתר למצבם הכלכלי של המשיבים, בשיקולים לעונש. ד. הסתמכותם של המשיבים על חברת כוח אדם שהתחייבה לדאוג לקבלת כל הרישיונות אינה מהווה טעם להקלה בעונש. ה. בנסיבות העניין, היה מקום לגזור על המשיבים קנס הגבוה מן הקנס המנהלי. 5. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי כשהם טוענים בתמצית את הטענות הבאות: א. מדובר בנגריה המעסיקה שלושים עובדים ומפרנסת שלושים משפחות. הטלת קנס גבוה עלולה לפגוע בתעסוקתם של עובדים אלה. ב. המדינה לא טרחה במשך למעלה מחצי שנה להמציא למשיבים את כתב הערעור. כתוצאה מכך התארכו ההליכים ונגרם למשיבים עינוי דין. בנסיבות אלה, יש להקל בעונשם של המשיבים. ג. המשיבים סמכו על ההסכם בינם ובין קבלן כח האדם אלי בונפיל (להלן - בונפיל) ושלמו לו סכומים ניכרים מתוך אמונה בתום לב, כי מדובר בהתקשרות לגיטימית, ורק בדיעבד הסתבר להם, כי "נפלו בפח". ד. מדובר במעידה חד פעמית, בעבירה שבוצעה לפני שנתיים, כאשר מאותה עת המשיבים לא מעסיקים עובדים זרים. ה. מצבה הכלכלי של החברה קשה, והיא סובלת מהפסדים ניכרים. 6. בבואנו לשקול את גודל העונש שמן הראוי לגזור על המשיבים עלינו לשים על כפות המאזניים את הנתונים הבאים: א. המשיבים הודו בעבירות המיוחסות להם. ב. מחצית הקנס המקסימאלי אותו ביקשה המדינה להשית על המשיבים במהלך הדיון בבית הדין האזורי מסתכם לטענתה ב - 1,500,000 ש"ח, בעוד שהקנס המינהלי מסתכם ב-150,000 ש"ח. ג. בין המשיבה ובין בונפיל נערך הסכם שעיקר תנאיו לעניינינו הוא זה: "הקבלן יהיה האחראי הבלעדי לכל הפעולות הכרוכות בקבלת האישורים המתאימים להעסקת העובדים בעלי הנתינות הזרה, טיפול בעובדים אלו בארץ לרבות טיפול רפואי, ביטוח רפואי ואחר, דאגה לרווחתם המלאה והחזרתם למדינות המקור שלהם בכל מקרה בו לא יהיו רשאים עוד לשהות בארץ. באם יתברר כי עובדי הקבלן הובאו לארץ שלא כדין, או מכל סיבה אחרת קיים צורך להפסיק העסקתם, הרי הקבלן הוא שישא בכל עלות החזרתם לחו"ל וכן ישא בכל קנס ו/או אגרה שיהיה צורך לשלמה. לא ישררו כל יחסי עובד ומעביד בין הלקוח לבין עובדי הקבלן, באמצעותם סיפק את השרותים נשוא הסכם זה ללקוח. העובדים הנ"ל יהיו עובדיו של הקבלן בלבד. הקבלן מתחייב להחתים עובדים אלו על מסמך המצהיר על ידיעתם והסכמתם האמורה לעיל, בנוסח אשר ינוסח על ידי הלקוח. הקבלן ורק הקבלן יהיה אחראי לתשלום משכורות עובדיו וכל תשלום סוציאלי מכל סוג שהוא המגיע להם, לרבות, אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, דמי חופשה, פיצוי פיטורין, דמי הבראה לבוש והנעלה, החזר הוצאות, שעות נוספות וכד'". ד. יש רגליים לטענה שמצבה הכלכלי של החברה אינו טוב. 7. א. נתונים עובדתיים אלה צריכים להיבחן בראש ובראשונה לאור הוראות סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות התשמ"ו-1985 (להלן - חוק העבירות המנהליות), שזו לשונו: "ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן: (1) לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו ; (2) לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה, ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו". בדברי ההסבר לסעיף זה כפי שפורסמו בה"ח התשמ"ה, עמ' 66 נכתב: "כדי למנוע הגשת בקשות סרק להישפט בבית המשפט מוצע, כי אם מורשע האדם ונגזר דינו לקנס בלבד, לא יפחת הקנס מסכום הקנס המינהלי שהוטל עליו, גם אם הוא עולה על הקנס הקבוע בחוק לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט להפחית את הקנס בנסיבות מיוחדות שיירשמו". 8. בגישה זו הלך בית דין זה בפסיקתו בע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים נפתלי פד"ע לח, 145 בסעיף 6, בו נקבע: "תכליתו של סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות הינה למנוע מצב, על פיו מי שלא שילם קנס ונשפט יזכה ליתרון על פני מי ששילם את הקנס ללא משפט, רק מעצם העובדה שנשפט, ולא מנימוקים אחרים. מדיניות אחרת תכשיל את מטרתו של החוק. אכן, ייתכנו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הקטנת הקנס על פי החלטה מנומקת, אך הן אינן קיימות במקרה דנן. לזכותו של המשיב ניתן לציין את טענותיו בפנינו: הוא הגיע לגיל 60 וסגר את עסקו, הוא שילם עבור כרטיסי הטיסה של הפועלים לארץ מוצאם ולטענתו זו הפעם היחידה בה העסיק פועלים זרים. לאלה ניתן להוסיף כי זאת הפעם הראשונה שהמשיב הורשע בגין עבירה על חוק העסקה שלא כדין. עם זאת, על אף שאלה נסיבות המצדיקות הקלה בעונש, אין בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל שנקבע בסעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, לפיו אין לקבוע במשפט עונש פחות מזה שיש לשלם כקנס מינהלי". כך גם נפסק בע"פ 4/03 מדינת ישראל - תמרי ברוך עבודות עפר ופיתוח סביבתי, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(52), 43 (להלן - עניין תמרי). 9. המשיבה סומכת בטיעוניה על ההסכם שלה עם בונפיל, לפיו הוא המעביד, וכל האחריות להעסקת העובדים מוטלת עליו, לרבות השגת כל האישורים ודאגה למילוי כל התנאים החוקיים להעסקת העובדים. 10. בעניין זה קובע סעיף 4 לחוק העסקת עובדים זרים כי כאשר "נעברה עבירה לפי סעיף 2 בידי קבלן כח אדם, יואשם בעבירה כאמור גם מי שהעסיק בפועל את העובד הזר אלא אם כן הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה". 11. א. לכאורה, על פי סעיף זה מעסיק בפועל (להלן - המשתמש) המוכיח, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה, לא יואשם כלל בעבירה על פי סעיף 2 לחוק עובדים זרים, ואם יואשם אפשר שיזוכה. ברם, יש לפרש סעיף זה לפי התכלית החקיקתית שלו, שחבוי בה העיקרון, שאין לפטור מחבות את המשתמש על ידי גלגולה על אחר, במקום שמצפים מן המשתמש לדעת את העובדות ולפעול לכשרות ההעסקה. ב. הסעיף עצמו מונה שני תנאים מצטברים ,שלכאורה, אינם מתיישבים זה עם זה. אם המשתמש אינו יודע שעבר עבירה, כיצד הוא יכול לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. סתירה זו לא סתירה היא, אם מפרשים את "הידיעה" המיוחסת למשתמש בסעיף 4 לחוק העסקת עובדים זרים כ"ידיעה קונסטרקטיבית". הווה אומר על המשתמש מוטלת החובה לדעת, האם העסקת העובדים היא כשרה או שמא היא בלתי חוקית. אין המשתמש יכול לעצום עיניים ולסמוך באופן עיוור על קבלן כח האדם בעניין זה, אלא עליו בטרם ההעסקה של העובדים הזרים לדרוש לחקור ולבקש הוכחות לכשרות ההעסקה ולמילוי כל תנאי ההעסקה בהתאם לחוק העסקת עובדים זרים. אין המשתמש יכול לרחוץ בנקיון כפיו, ולחסות בהסכם עם קבלן כח אדם, אלא עליו לוודא בטרם העסקת העובדים שהקבלן אכן פועל כדין. ג. בית דין כבר חיווה את דעתו, כי המעסיק אינו יכול להיתלות ב"אישור" של חברת כוח אדם כתירוץ להעסקת עובד שלא כדין ולפתוח בכך "מסלול עוקף" להכשרת ההעסקה (ראה: ענין תמרי בסעיף 7 סיפא). ד. במקרה הנוכחי, סמכה החברה על קבלן כח האדם, בשעה שהיה עליה לוודא, האם אכן דאג הוא להעסקת עובדים כשרים בלבד על ידה, ובתנאי העסקה התואמים את הוראות החוק. ה. המסר שצריך לצאת מבית דין זה הוא, שהסתמכות המשתמש על קבלן כח אדם ביחס לכשרות ההעסקה של עובדים זרים, ככלל, אינה פוטרת מאחריותו הפלילית של המשתמש, אם העסקת העובד הזר נעשתה שלא כדין, וגם אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד להקלה בעונש, אלא אם כן היו קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים פטור או הקלה בעונש על פי נסיבות המקרה. 12. במקרה הנוכחי לא ניתן לתלות בהעסקה באמצעות קבלן כח אדם כשלעצמה טעם להקלת העונש, ולכן מוצדק במקרה הנוכחי להטיל על המשיבה ועל המשיב גם יחד קנס בסך 150,000 ש"ח, באופן שעל המשיבה יוטל קנס של 125,000 ש"ח והקנס שיוטל על המשיב יסתכם ב 25,000 ש"ח. איחוד הקנסות במקרה זה מוצדק בהתחשב בכך, שהמשיב אינו רק מנהל החברה, אלא גם בעליה, כך שהטלת קנס כולל על המשיבה והמשיב גם יחד בסכום הקנס המינהלי המירבי, ובחלוקה שקבענו בין המשיב למשיבה, אינה גורעת בנסיבות אלה מהתכלית החקיקתית של הטלת הקנס המנהלי המירבי. 13. לא מצאנו לנכון להטיל במקרה זה קנס גבוה יותר - בהתחשב בכך שמדובר במעידה ראשונה ויחידה עד כה, במצב כלכלי לא שפיר של המשיבה ובהתנהלות המדינה בכל הקשור לערעור זה שגרמה להתמשכות ההליכים. 14. המדינה לא ערערה על מידת פריסת הקנס לתשלומים, ולכן אנו לא נתערב בעניין, שלא הוגש ערעור לגביו. ברם, מן הראוי לציין, כי בהתאם לסעיף 16 לחוק העבירות המינהליות ניתן בנסיבות המנויות בו לפרוס קנס ללא יותר מ-6 חודשים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. התכלית הקיימת בסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, לפיו לא יפול בדרך כלל, קנס המוטל על ידי בית המשפט מסכום הקנס המנהלי קיימת גם על פריסת התשלומים על ידי בית המשפט אשר אינה צריכה לעלות על פריסת התשלומים הקבועה לקנס מינהלי,כאמור, בסעיף 16 לחוק העבירות המנהליות. עם זה, אין בדברים אלה כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להחליט על פריסת יותר משישה תשלומים וללא חיוב בהפרשי הצמדה וריבית בנסיבות המצדיקות פריסה של יותר משישה תשלומים וללא חיוב בהפרשי הצמדה וריבית. 15. סוף דבר - הערעור מתקבל. על המשיבה מוטל קנס בסך 125,000 ש"ח. על המשיב מוטל קנס בסך 25,000 ש"ח. אין שינוי בפריסת התשלומים. הערעור על פסק דין זה הוא ברשות לבית המשפט העליון. קנס מנהליקנס