סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין המערערים הם גימלאים של האוניברסיטה העברית. תביעתם היא להכיר ברכיבי שכר מסויימים ככלולים בשכר הקובע לגימלתם. מדובר ברכיבים של שעות נוספות גלובליות ללא דיווח, החזקת רכב וכוננות. העובדות הרלוונטיות המערער 1, מר בן יונה, עבד באוניברסיטה העברית בין השנים 1950-1977. בתפקידו האחרון הוא שימש כעובד מעבדה במחלקה לפיזיולוגיה של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. ערב פרישתו לגימלאות לא קיבל מר בן יונה את רכיבי השכר בם הוא מבקש להכיר כרכיבים פנסיוניים. המערער 2, דב קורן, עבד באוניברסיטה העברית בין השנים 1956-1976. בתפקידו האחרון הוא שימש כמזכיר אדמיניסטרטיבי (משק ושירותים) בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.נמר קרן לא קיבל בשכרו ערב פרישתו לגימלאות את תוספת השעות הנוספות הגלובליות ללא דיווח, החזקת רכב וכוננויות. המערער 3, מר אביזוהר, עבד באוניברסיטה העברית בתקופה 1977-31.10.1995. בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל המשק של ארבעת הקמפוסים של האוניברסיטה העברית. מר אביזוהר קיבל במשך שנות עבודתו ועד צאתו לגמלאות החזר הוצאות רכב. כמו כן החל משנת 1990 הוא קיבל תשלום בגין שעות נוספות. התשלום בוצע בשני חלקים - האחד, "גמול בגין העסקה בשעות נוספות גלובליות" והשני, גמול נוסף על בסיס דיווח באמצעות שעון הנוכחות. ערב צאתו לגמלאות שולם לו גמול כוננות. המערערת 4, גברת הריסון, עבדה באוניברסיטה בין השנים 1964-31.8.1991. בתפקידה האחרון היא שימשה כעוזר חשב לתקבולים וגבייה.והגברת הריסון קיבלה החזרי הוצאות נסיעה (להבדיל מהחזר הוצאות רכב) במשך כל שנות עבודתה. החל משנת 1990 היא קיבלה תשלום עבור העסקה בשעות נוספות באותה צורה כפי שזה שולם למר אביזוהר. ערב פרישתה לגמלאות שולם לה גמול כוננות. תביעתם של המערערים מבוססת על הסכם מיום 13.3.90. הם תבעו לכלול רכיבים אלו בשכרם הקובע וכן לחייב את האוניברסיטה העברית לשלם להם הפרשים של הפנסיה בגין הרכיבים האמורים החל מיום 1.4.1993 בצירוף פיצויי הלנת גימלה או הפרשי הצמדה מהיום שכל תשלום אמור היה להשתלם. ההסכמים הרלוונטיים בשנת 1959 נחתם בין האוניברסיטה לוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים הסכם פנסיה (להלן - "הסכם 59"). בשנת 1982 נחתם הסכם פנסיה חדש באוניברסיטה (להלן - "הסכם 82").בהן הסכם 59 והן הסכם 82 הינם הסדרים קיבוציים. במרץ 1990 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין האוניברסיטה לבין הסתדרות הפקידים וועד התאגדות עובדי האוניברסיטה שעניינו מעבר העובדים לשבוע עבודה של 5 ימים (להלן - "הסכם 90"). פסק דינו של בית הדין האזורי השופט הראשי יעקב נויגבורן, אליו הצטרפו נציגי הציבור מר שחרור ומר יפרח (עב' 1257/99) דחה את תביעתם להכרה ברכיבים האמורים כחלק מהשכר הקובע לפנסיה. בית הדין האזורי קבע כי תוספת שעות נוספות גלובליות ותוספת אחזקת רכב הינן תוספות אמיתיות שניתנו בתמורה לעבודה ולאחזקת רכב ולא תוספות פיקטיביות לשכר. על כן אין הן מהוות חלק מהשכר הקובע לפנסיה. אשר לרכיב הכוננות קבע בית הדין האזורי כי הוא מהווה רכיב לפנסיה. תוספת הכוננות הוחלפה בתוספת שכונתה "תוספת מאמץ וסיכון". ואכן המערערים קיבלו שווה ערך לתוספת הכוננות בפנסיה. טענות המערערים בקליפת האגוז בבית הדין האזורי ובפנינו המערערים טענו כי לפי הסכם 90 מקבלים עובדי האוניברסיטה העברית תמורת שעות נוספות גלובליות ללא דווח, החזקת רכב וכוננויות ללא דווח וללא קשר לדרישות התפקיד. הוסכם שהעובדים יקבלו תוספות אלו באופן שוטף כפיצוי על השחיקה בשכרם. על כן קיבלו ומקבלים העובדים את התוספות גם בעת היעדרותם מהעבודה, כגון בעת חופשה, מחלה, מילואים או חופשת פרישה. גובה התוספות משתנה עם העלייה בדרגה. התוספות אם כן הן פיקטיביות ואינן תלויות בביצוע כלשהו, הן על כן מהוות חלק אינטגרלי משכרם הרגיל. אשר לזכאות הגימלאים לתוספות להם זוכים העובדים, טענו המערערים כי גם לפי סעיף 13 להסכם 59 וגם לפי הסכם 82, משזכו עובדי האוניברסיטה לשינוי בשכרם, הרי שגם הפנסיונרים זכאים שהתוספות שמקבלים העובדים יכללו בפנסיה. נתייחס לטענות המערערים באשר לכל אחת מהתוספות בנפרד. שעות נוספות גלובליות רכיב השעות הנוספות הגלובליות שולם ללא קשר לשעות העבודה שבוצעו בפועל ובנוסף לתשלום עבור שעות נוספות מדווחות אשר בוצעו בפועל. רכיב זה נפרד ושונה מרכיב השעות הנוספות שבוצעו בפועל. מאחר והתשלום בגין השעות הנוספות הגלובליות נעשה גם כאשר העובדים לא נכחו בעבודה, הרי היתה זו תוספת לשכר. שיעורו גדל כאמור עם העלייה בדרגה. עוד טענו המערערים כי לפי נהלי חישוב תשלומי גמלאות הנוהגים במשיבה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], ה'תש"ל - 1970, דין תשלום גלובלי עבור שעות נוספות הוא כדין משכורת רגילה. החזקת רכב אשר לתוספת זו טוענים המערערים כי ביסוד הזכאות עמדו אמנם שני תנאים: היות העובד בעל רישיון נהיגה וחתימה של העובד על טפסי דיווח. ברם לטענתם תנאים אלה הינם פורמאליים במהותם. רכיב החזקת הרכב ניתן באופן קבוע, ללא קשר לדרישות התפקיד וללא קשר לכמות הנסיעות שבוצעה בפועל. הוא לא היה תלוי בנוכחות העובדים באותו חודש. רכיב זה שולם גם בעתות חופשה, מחלה ומילואים. כוננות לעניין רכיב הכוננות טענו המערערים כי המדובר ברכיב פנסיוני הנכלל במשכורת הקובעת לצרכי פנסיה. רכיב הכוננות שולם בשיעור קבוע, לא היה מותנה בביצוע שעות הכוננות בפועל, לא היה מותנה בנוכחות העובד ושולם אף בהיעדרו. עוד הלינו המערערים כנגד דחיית טענתם לעניין הפחתת שיעור תוספת מועצות הייצור בשיעור רכיב הכוננות מבלי שוועדי העובדים ידעו על כך. הסבת רכיב הכוננות לתוספת מאמץ וסיכון וקיזוז תוספת מועצות הייצור מקימה למערערים, לטענתם, זכות לקבל את ההפרשים. לא מדובר בהרחבת חזית כאשר המשיבה לא התנגדה להעלאת טענה זו בהזדמנות הראשונה עת נחקר מר עמית על סוגיה זו. בנוסף טענו המערערים כי היה על המשיבה ליידע את העובדים ולקבל את הסכמת ההסתדרות או ועד האוניברסיטה לגבי שינוי בשיטת החישוב כאשר הוסבה תוספת כוננות לתוספת מאמץ וסיכון והופחתה תוספת מועצות הייצור. מעבר לאמור טוענים המערערים כי יש לראות תוספות אלה כמוכרות מכללא מכוח הסכם 1990 באשר הן החלו להשתלם בעקבות הבנות בין האוניברסיטה לועדי העובדים, הבנות שגובשו לאחר חתימתו של הסכם זה. לא ברור מטיעוני המערערים בכתב הערעור ובסיכומים אם הבנות אלה הועלו על הכתב אם לאו. מחד טענו המערערים כי הבנות אלה הועלו על הכתב כ"חוזר תנאי מעבר לחתימה פעמיים" שהופץ בין עובדי המשיבה. מאידך הם טענו כי ההבנות בין המערערים לאוניברסיטה לא הועלו על הכתב אך הלכה למעשה הוספו רכיבי השכר לשכרם של העובדים לאחר המעבר לשבוע עבודה מקוצר. בין אם המדובר בהסכם בכתב ובין אם לאו טענו המערערים כי מדובר בהסכם פנימי ויש לראות בו חלק מהסכמי העבודה המקנים זכאות. עוד טוענים המערערים כי יש לראות בהתנהגותה של האוניברסיטה מחוייבות מצידה לאור העובדה שהיא שילמה תוספות אלו לאחר הסכם 1990 מבלי להציב דרישות מהותיות או תנאים לתשלום רכיבים אלה. על כן מדובר בתנייה בחוזה העבודה האינדיבידואלי של כל אחד מהמערערים. יש להכיר בתוקפם של הסכמים אף אם לא הועלו על הכתב. טענות האוניברסיטה בקליפת האגוז בבית הדין האזורי ובפנינו האוניברסיטה העברית טוענת כי לא הובאה אף ראשית ראיה מטעם המערערים להסכם כלשהו על פיו משולמות התוספות שנתבעו וכי יש לכללן בגמלה הפנסיונית. לחילופין טענה האוניברסיטה העברית כי הרכיבים הנתבעים הינם במהותם תשלומי החזר הוצאות המותנות בביצוע עבודה ועל כן הן אינן מהוות חלק מהשכר הקובע לפנסיה. מעבר לאמור סמכה האוניברסיטה העברית את טענותיה על פסק דינו של בית הדין האזורי תוך שהיא ציינה כי רוב טענות המערערים מתייחסות לקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. בכך אין להתערב. בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים לפיהם תוספת החזקת רכב ותוספת שעות נוספות גלובליות הינן תוספות אמיתיות ולא פיקטיביות. הסכמי הפנסיה עצמם, הן הסכם 59 והן הסכם 82, מכוחם משולמת הפנסיה למערערים, לא כללו רכיבים אלו בשכר הפנסיוני. הן רכיב החזקת רכב והן רכיב שעות נוספות גלובליות הינם תוספות מותנות שאינן חלק מהשכר. לעניין רכיב שני ימי כוננות טענה האוניברסיטה כי התוספת ניתנת כפיצוי לעובד בגין המוכנות לעמוד לרשות העבודה בכל עת מעבר לשעות העבודה הרגילות. על כן מדובר בתוספת אמיתית. עם זאת החליטה האוניברסיטה לכלול את תוספת הכוננות ששולמה למערערים בתקופת עבודתם גם בפנסיה. זאת קבע בית הדין האזורי. עוד טענה האוניברסיטה כי אין להרשות למערערים להרחיב חזית ולטעון לזכאות להפרשים של 4% שהופחתו מתוספת הייצור. הדבר לא נתבע בכתב התביעה ולא נכלל בפלוגתאות. מעבר לכך הובהר כי הפחתה זו הינה חשבונאית בלבד ובפועל קיבלו העובדים הפורשים תוספת מועצות ייצור ותוספת מאמץ וסיכון השווה לסך של שני ימי כוננויות. האוניברסיטה העברית טוענת כי אין בסיס לטענת המערערים לפיה התוספות משולמות מכוח הסכם 1990. בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי כי המערערים לא הציגו הסכם כלשהו מכוחו יש לכלול רכיבים אלה בשכר הקובע לצורך הפנסיה. אשר להוצאות משפט הרי לדעתה של האוניברסיטה העברית אין מקום להתערב בפסיקת בית הדין האזורי בעניין זה. האם מהות התוספות הנתבעות הינן תוספות קבועות מכוח ההסכמים פרק ההגדרות בהסכם 82 קובע: ב. "משכורת קובעת" - לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; למרות האמור לעיל ולצורך חישוב שיעור הפנסיה לא יכלול מונח זה את תוספת היוקר ב' כפי שהיא מוגדרת להלן... ד. "תוספת קבועה"´- תוספת המשתלמת על משכורתו של עובד ושהוכרה בהסכמי העבודה כתוספת קבועה. מנוסח סעיף ההגדרות עולה כי תוספת קבועה הינה תוספת שהוכרה בהסכמי העבודה כתוספת קבועה. אין חולק שהסכם 82 חל על המערערים 3 ו-4. שני מערערים אלו לא הוכיחו לבית הדין כי הרכיבים הנתבעים על ידם כתוספות לשכר הקובע לפנסיה הוכרו כתוספות קבועות. המערערים 3 ו-4 לא הציגו הסכמי עבודה לפיהם הוכרו התוספות כקבועות. על המערערים 1 ו-2 חל הסכם 59 במועד פרישתם. ככל שההסכם לא שונה במועד מאוחר יותר או בהסכם פנסיה חדש. האוניברסיטה העברית ציינה כי מאחר והסכם 82 הגדיר מחדש את המשכורת הקובעת הרי שהגדרתו מחייבת אף את המערערים 1 ו-2. מאידך, טענו המערערים 1 ו-2 כי חל עליהם הסכם 59 לפיו כל שינוי שיחול במשכורת העובד יחול גם על הפנסיה של הגמלאים. סעיף 13(א) להסכם 59 קובע כי מיום פרישתו יקבל העובד אחוז מסוים ממשכורתו בהתאם לשנות שירותו. משכורת הוגדרה בסעיף ההגדרות בזו הלשון: "משכורת" פרושה המשכורת המשתלמת לעובד למעשה מזמן לזמן וכוללת משכורת יסודית, תוספת ותק, תוספת משפחה, תוספת יוקר וכל תוספת אחרת הנחשבת לחלק מהמשכורת, בהתאם לחוקת העבודה או הנוהג באוניברסיטה, אולם למטרות סעיף קטן (א) מסעיף 13 של ההסכם לא יכלול מונח זה את תוספת היוקר ב' כפי שהוגדרה להלן". סעיף ההגדרות בהסכם 59 מונה רשימה סגורה המגדירה מהן התוספות הנחשבות לתוספות קבועות שאינן תלויות בתנאי. התוספות מושא הערעור שבפנינו אינן מוזכרות ברשימה זו. אשר על כן בין אם חל על המערערים 1 ו-2 הסכם 59 ובין אם חל עליהם הסכם 82, אין התוספות מושא הערעור שבפנינו תוספות קבועות לפי הסכמים אלו. בדין קבע בית הדין האזורי כי התוספות מושא הערעור שבפנינו אינן תוספות קבועות לאור ההסכמים הללו וחומר הראיות. אשר לחוזר אליו היפנו המערערים, חוזר שכותרתו "תנאי מעבר לחתימה פעמיים", טוענת האוניברסיטה העברית כי הוא לא מעלה ולא מוריד לעניין התוספות מושא הערעור שבפנינו. חוזר זה לא מתייחס לשעות נוספות גלובליות ולכוננות. יש בו אמירה כוללנית המתייחסת להחזקת רכב לפיה, כאמור בחוזר: רכב 150 ק"מ לבעלי רשיון נהיגה שלא קיבלו עד היום השתתפו למקבלי השתתפות מספר הק"מ יקביל למקבלים בממשלה (200+). עדכון בין קמפוסים 45-55 ₪ במקום 15 ₪. מלשון סעיפים אלו אין לדעת האם מדובר בתוספת אמיתית או פיקטיבית, האם הן מותנות בתנאים או שהן ניתנות ללא קשר לביצוע עבודה בפועל ולצרכי התפקידים שמבצעים העובדים. בית הדין האזורי התיחס לפסיקה באשר להגדרת תוספת אמיתית לגבי פרשנותו של חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] ה'תש"ל - 1970. המבחנים לפיהם תוספת הינה אמיתית או פיקטיבית בית הדין האזורי פסק כי התוספות הנתבעות לא הוכרו כ"תוספת קבועה" כפי שזו מוגדרת בהסכם 82 ואף לא נכללו כתוספות בהסכם 59. כיצד נקבע האם בתוספת פיקטיבית מדובר אם לאו. בעניין שטצלר (דב"ע לה-70 ערד תעשיות כימיות נ' מאיר שטנצלר, פד"ע ז 271, 277) ציין בית הדין: על מהותה של תוספת לשכר עבודה, ועל כך אם רכיב מסויים של שכר הוא בגדר תוספת לא ילמדו מהכינוי, אלא ממהותו של אותו רכיב שכר. כל המצוי בסבך הרכיבים של שכר עבודה וברקע להתהוותם יודע, שהכינוי אשר מכנים בו רכיב מסוים אינו בא, הכרחית, להעיד על מהותו, או שאינו מעיד כלל על מהותו של אותו רכיב; לעיתים יבוא אמנם להעיד על תוכנו, אך לעיתים יבוא ל'נוחיות'; לעיתים יבוא להסוות ולעיתים יבוא לשמש תחליף לציון המספר של התוספת. אשר ישמש מבחן טוב למהותה של התוספת, הוא המבחן העיוני. בית המשפט העליון סיכם סוגיה זו בבג"ץ 5580/94 יהודה מירוז ואחרים נגד בית-הדין הארצי לעבודה ומדינת ישראל פ"ד נב(1), 252 בעמודים 263-262: תשלום המכונה תוספת, והוא במהותו משכורת יסודית, ייכלל אפוא במשכורת הקובעת. אופיו ה"קוגנטי" של סיווג התשלום כמשכורת מקטין במישרין את "סכנת הגריעה", והוא מנטרל בעקיפין את "סכנת השחיקה". שכן, תשלום זה ייכלל במשכורתם הקובעת של הגימלאים, גם אם הוא ניתן לאחר פרישתם לגימלאות, ואף שהממשלה לא הכירה בתשלום כתוספת קבועה. המבחן המעשי לסיווגה של תוספת הוא מבחן "התנאי או הגורם". לפי מבחן זה, תשלום המותנה בתנאי או גורם ממשי יסווג כתוספת ... תשלום המכונה תוספת, והוא במהותו משכורת יסודית, ייכלל אפוא במשכורת הקובעת. אופיו ה'קוגנטי' של סיווג התשלום כמשכורת מקטין במישרין את 'סכנת הגריעה', והוא מנטרל בעקיפין את 'סכנת השחיקה'. שכן, תשלום זה ייכלל במשכורתם הקובעת של הגימלאים, גם אם הוא ניתן לאחר פרישתם לגימלאות, ואף שהממשלה לא הכירה בתשלום כתוספת קבועה. שעות נוספות בתשלום גלובלי נבחן את התוספת של שעות נוספות גלובליות ללא דיווח על פי הקריטריונים הנוהגים בפסיקה. המערערים הפנו אותנו לנוהל חישוב תשלומי גמלאות הנוהגים באוניברסיטה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], ה'תש"ל - 1970, שכותרתו "הנחיות ליישום הוראות סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], ה'תש"ל - 1970 וסעיף 33 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) [נוסח משולב], ה'תשמ"ה - 1985, מיום 8.3.1990. על פי נוהל זה התשלום הגלובלי עבור השעות הנוספות דינו כדין משכורת רגילה. ואולם הלכה היא כי הסדר תשלום גלובלי בגין שעות נוספות אינו תמיד פיקטיבי. עתים בוחנים הצדדים את היקף העבודה ומסכימים על הערכה של כמות השעות הנוספות. הערכה זו מחושבת ומשתלמת כתוספת גלובלית. במקרים אלו לא מדובר בפיקציה (דב"ע מד/34-3 דוד אלון - בנק ישראל, פד"ע טז 76, 80). כאשר עובד עובד בפועל שעות נוספות והתשלום הוא גלובלי, הרי תשלום זה מותנה בתנאי של ביצוע עבודה נוספת. במקרים אלו מדובר בתוספת שאינה נכללת במשכורת לצורך חישוב הפנסיה. בית הדין הארצי נדרש לסוגיה זו בעניין זכאי (דב"ע נא/7-4 מדינת ישראל - יעקב זכאי, פדע כד 194, שאושר בבג"צ 5572/92 זכאי ואחרים נגד בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פד"י מז(3), 602). באותו עניין נדונה הכללת רכיב שעות נוספות גלובליות בחישוב המשכורת הקובעת לעניין הוראות סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות). נפסק כי התשלום בגין שעות נוספות הוא תוספת משהתשלום מותנה בתנאי ביצוע עבודה נוספת. תוספת זו אינה כלולה על כן במשכורת הקובעת לצורך חישוב הפנסיה. בענייננו העיד מר ברקוביץ, מי שכיהן בתפקידים שונים באגף כוח אדם (משאבי אנוש) באוניברסיטה בין השנים 2000-1975: עד לחודש יוני 1990, היו עובדי האוניברסיטה רשאים לעבוד בשעות נוספות בהתאם לאישור האוניברסיטה, ובהתאם לצרכי התפקיד - ורק בכפוף לדיווח על השעות שעבדו בפועל. עובד שניתן לו אישור לעבוד בשעות נוספות היה מדווח על עבודתו הנוספת באמצעות שעון הנוכחות המותקן באוניברסיטה. לעיתים קרובות, בעלי תפקידים שונים, ובעיקר הבכירים שבעובדי האוניברסיטה, נדרשו לעבוד בשעות עבודה חריגות מחוץ למקומות העבודה הקבועים שלהם. במקרים כגון אלו, התחייב דיווח ידני בנוסף לדיווח בשעון הנוכחות. הדיווח הידני נעשה רק לאחר שניתן לעובד אישור מיוחד לשם כך מאת האוניברסיטה. הדיווח הידני שהיה נהוג עד לחודש יוני 1990, היה מסורבל והקשה על העובדים ועל מנגנון השכר באוניברסיטה. החל משנת 1990 או בסמוך לכך, הוחל באוניברסיטה נוהל חדש לדיווח ולתשלום השעות הנוספות (להלן - "נוהל דיווח שעות נוספות"). מטרת הנוהל החדש היתה להחליף את אותן שעות נוספות שהדיווח בגינן נעשה באופן ידני ולא באמצעות שעון הנוכחות, בשעות שישולמו באופן גלובלי כחלק ממכסת השעות הנוספות המאושרת לכל עובד. כך למשל - עובד שמכסת השעות הנוספות שאושרה לו היתה 70 שעות נוספות לחודש, ומתוכן 35 שעות נוספות לפי דיווח ידני (כיוון שנעשו מחוץ למקום העבודה הרגיל), החל מ- 1990 מכסת השעות הנוספות המאושרות עבורו עדיין עמדה על 70 שעות נוספות בחודש, אולם הוא לא נדרש עוד לדווח באופן ידני. 35 שעות נוספות שולמו לו לפי הדיווח בשעון הנוכחות, ו- 35 שעות נוספות שולמו לו באופן גלובלי וללא דיווח, במקום הדיווח הידני. מכסת השעות הנוספות ששולמו ללא דיווח נקבעו עבור כל עובד בהתאם לדרגתו, מתוך ההנחה הטבעית והמוכחת על פי ניסיון העבר, שככל שבעל התפקיד הינו בדרגה גבוהה יותר, תפקידו דורש מידה רבה יותר של עבודה נוספת. באופן זה, הפכה מערכת דיווח השעות הנוספות לפשוטה וקלה הרבה יותר, והמשיכה לשקף באופן אמיתי את עבודת השעות הנוספות שביצעו בעלי התפקידים השונים [ההדגשות במקור - א.ב.א]. מעדותו של מר ברקוביץ עולה כי ישנם שני רכיבים של שעות נוספות. שעות נוספות המשולמות לפי דיווח ושעות נוספות המשולמות באופן גלובלי ללא דיווח. המערערים טענו כי בגין רכיב שעות נוספות גלובליות לא נדרשה עבודה בפועל וכי מדובר בתוספת פיקטיבית לשכר שניתנה כפועל יוצא של דרגה וותק בעבודה. בית הדין האזורי קבע כי תוספת השעות הנוספות הגלובליות ללא דיווח הינה תוספת אמיתית שהותנתה בעבודה בפועל. בית הדין האזורי ביסס את קביעתו זו על מספר נימוקים. עדותו של מר ברקוביץ לגבי מהות התשלום בגין השעות הנוספות לא נסתרה. מר ברקוביץ הדגיש בחקירתו כי לעובדים שלא עבדו שעות נוספות לא היתה מכסה לשעות עבודה נוספות גלובליות וכי ההסדר של תשלום בגין שעות נוספות נקבע בהתאם לדרגה. ככל שהדרגה היתה גבוהה ובכירה יותר המכסה היתה גדולה יותר. חיזוק נוסף למסקנתו כי מדובר בתוספת אמיתית בגין שעות עבודה בפועל מצא בית הדין האזורי בעדותו של המערער 3, נחשון אביזוהר. נחשון אביזוהר העיד בחקירתו הנגדית, בשונה מעדותו הראשית שהוגשה בתצהיר, כי הוא אכן היה חייב לעבוד בשעות נוספות. הוא אישר כי ביקש מראש אגף כוח אדם בשנת 1990 להגדיל את מכסת השעות הנוספות שלו כיוון שהתמנה למנהל באוניברסיטה וחשב כי יש להגדיל את מכסתו לאור הרחבת האחריות במסגרת התפקיד החדש. נוסיף כי תוספת גלובלית של שעות נוספות למנהל מתבקשת מעצם טיבה של עבודת הניהול. אף המערערת 4, אסתר הריסון, העידה בחקירתה הנגדית בשונה מעדותה הראשית שהגישה בתצהיר, כי במסגרת תפקידה היתה היא חייבת לעבוד בשעות נוספות. אסתר הריסון העידה כי עבדה בפועל במכסה של 35 שעות נוספות הן לפני שנת 1990 והן לאחר מכן, עם הפעלת שיטת השעות הנוספות ללא דיווח. אף עדותה של הגברת שרביט תמכה בכך שמדובר בתוספת אמיתית. הגברת שרביט פרשה בשנת 1996. בתפקידה האחרון היא שימשה כמזכירת המכון למתמטיקה. היא העידה מטעם המערערים. בתצהירה היא ציינה כי ניתן לה אישור על ידי הנהלת האוניברסיטה ל- 60 שעות נוספות, מתוכן 30 שעות ללא דיווח. בחקירתה הנגדית אישרה הגברת שרביט כי לפני שנת 1990 היא עבדה לפחות 60 שעות נוספות. לאחר שנת 1990 לא חל הלכה למעשה כל שינוי במספר השעות בם עבדה ואף היו פעמים בם היא עבדה יותר מהמכסה שאושרה לה. אמת התוספת בגין שעות נוספות גלובליות שולמה אף כאשר העובדים שהו בחופשה. זהו אכן שיקול המצביע על פיקציה, היינו, על היות התוספת למעשה חלק מהשכר. אך זוהי רק אחת האינדיקציות יש לבחון את המכלול (ראה דב"ע נה/58-3 אברהם צבי - רשות הנמלים והרכבות (לא פורסם)). מכל חומר הראיות עולה כי התשלום הגלובלי בגין השעות הנוספות למערערים מספר 3 ו-4 הותנה בעבודה בפועל. על כן כדין דחה בית הדין האזורי את טענת המערערים לפיה תשלום בגין רכיב זה לא דרש עבודה בפועל אלא שולם להם בנוסף לתשלום עבור עבודה בפועל לפי דיווח. זוהי קביעה עובדתית בה ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת. מעבר לכך היא מבוססת היטב בחומר הראיות. אשר למערערים 1 ו-2, אלו פרשו לגמלאות לפני יוני 1990, המועד בו הונהג הסדר של תוספת שעות גלובליות במקום תוספות שעות נוספות בדיווח ידני בנוסף על שעות הנוספות ששולמו לפי דיווח בשעון הנוכחות. אשר על כן יש לדחות גם את תביעתם של המערערים 1 ו-2 בעניין רכיב שעות נוספות גלובליות. תוספת בגין החזקת רכב מר ברקוביץ העיד בתצהירו כי: ככלל בכל הקשור להחזר הוצאות רכב ותשלומי נסיעות לחברי הסגל המנהלי פועלת האוניברסיטה בהתאם לתעריפים ולכללים הנהוגים במשרד החשב הכללי באוצר. לפי הנחיות החשב הכללי, עובדי המינהל זכאים להחזר הוצאות רכב בהתאם לרמת הניידות שנקבעת להם על ידי מקום העבודה. רמות הניידות הקיימת על פי הנחיות החוזר הכללי הינן רמות 1-5 ורמות א-ד הגבוהות יותר. סיווגו של עובד כבעל רמת ניידות כזו או אחרת נקבע על ידי הממונים עליו בהתאם לצרכי תפקידו. עובדי הסגל המנהלי באוניברסיטה אשר סווגו על ידי הנהלת האוניברסיטה כבעלי רמות הניידות הגבוהות א-ד זכאים לשלושה עד ארבעה סוגי תשלומים בגין שימוש ברכבם הפרטי לצרכי עבודה: החזר הוצאות רישוי וביטוח - כנגד הצגת קבלות. תשלומים חודשיים שוטפים כהשתתפות בגין אחזקת הרכב. החזר הוצאות נסיעה בהתאם למכסת קילומטרים הצמודה לרמת הניידות של העובד ("החזר הוצאות רכב משתנות"). במקרים בהם בעל התפקיד נדרש לנסיעות מרובות במיוחד במסגרת תפקידו, הנהלת האוניברסיטה מאשרת מכסת קילומטרים נוספת מעבר למכסת הקילומטרים המוצמדת לרמת הניידות, בהתאם לצרכי התפקיד. כתנאי בסיסי לקבלת החזרי הוצאת רכב מכל סוג שהוא, העובד נדרש להצהיר אם בבעלותו רכב מכל סוג שהוא, העובד נדרש להצהיר אם בבעלותו רכב פרטי ורישיון נהיגה. כמו כן, על העובד לדווח לאוניברסיטה בכל מקרה בו הוא מחליף את רכבו. בהתאם לכך מוחזרות לו הוצאות רישוי וביטוח הנקבעות על ידי רשויות הרישוי לפי סוג הרכב. על מנת לקבל את התשלומים שנזכרו לעיל בגין אחזקת רכב ו/או החזר הוצאות נסיעה, נדרשים העובדים לדווח מעת לעת לאוניברסיטה את הדיווחים הבאים: פעמיים בשנה יש לדווח על מכסת הקילומטרים שניצל העובד לצרכי העבודה. פעם בשנה על העובד להגיש לאוניברסיטה את שוברי התשלום בגין ביטוח מקיף ורישוי (טסט) על מנת לקבל את ההחזר דרך תלוש המשכורת. כאשר העובד מחליף את רכבו (מוכר או קונה) עליו לדווח על כך לאוניברסיטה. בהתאם לכך ייעשה חישוב מחדש, אם יש צורך, על עלויות הרישוי והביטוח המתאימות לרכב החדש, ותיעשה התחשבנות בהתאם. עובד שאינו בעל רכב פרטי או רשיון נהיגה והצהיר כך בעת קבלתו לעבודה, אינו זכאי לתשלומים שפורטו לעיל, כיוון שממילא הוא אינו עושה שימוש ברכבו הפרטי לצרכי העבודה. עובד כזה זכאי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה המשולמים אף הם בהתאם לתעריפי החשב הכללי באוצר. מעדותו הראשית בתצהיר ומהחקירה הנגדית של מר ברנוביץ עולה כי תוספת אחזקת רכב משתלמת בהתאם לצרכי תפקידו של העובד. מר ברנוביץ ציין כי בזמן מחלה, חופשה ומילואים משתנה רכיב החזר ההוצאות. רמת החזקת הרכב משתנה כאשר יש צורך בנסיעות נוספות. המערער 3, נחשון אביזוהר, ציין בתצהירו כי תפקידו חייב נסיעות ברכבו הפרטי לצרכי עבודה. הוא ציין כי התנאי לקבל החזקת רכב היה שלעובד יהא רישיון נהיגה ורכב רשום על שמו. על העובד לדווח פעמיים בשנה האם הרכב נוצל לצורך התפקיד לפחות בהתאם למכסה המשולמת. בחקירתו הנגדית אישר המערער 3, נחשון אביזוהר, כי היה בעל רישיון רכב וכי בתוקף תפקידו נסע נסיעות רבות והגיש דיווחים פעמיים בשנה. המערערת 4, אסתר הריסון, העידה בחקירה הראשית שהוגשה בתצהירה כי היא לא קיבלה רכיב אחזקת רכב מכיוון שלא היה לה רישיון ולא היה ברשותה רכב. אף המערער 1, שלמה בן יונה, העיד כי תוספת אחזקת רכב קיבל מי שהיה ברשותו רכב. הוא עצמו לא קיבל תוספת זו מאחר ולא היה ברשותו רכב. המערער 2, דב קורן, העיד בחקירתו כי היה בעל רכב והשתמש ברכבו גם לצרכי העבודה. עד התביעה מר שמעון לוי עבד באוניברסיטה עד ליום 30.3.93 ושימש בתפקידו האחרון כעוזר כח אדם בפקולטה לרפואה. בעניין אחזקת רכב הוא העיד כי הוא קיבל תוספת אחזקת רכב משום שהוא היה בעל רכב ונסע ברכבו הפרטי לצרכי העבודה. תוספת בגין אחזקת רכב משולמת למי שבבעלותו רכב, שיש לו רישיון נהיגה ושהוא עושה שימוש ברכב גם לצרכי העבודה ולא רק לנסיעות מהבית לעבודה, הרי מדובר בהחזר הוצאות ולא בתוספת פיקטיבית. הנשיא סטיב אדלר קבע מבחני עזר לזיכוי תוספת אחזקת רכב כאמיתית או פיקטיבית (עע 97 / 300370 אברהם זבדי - איי. די. אי. טכנולוגיות בע"מ, פד"ע לו, 201). הוא בחן את סבירות שיעור ההשתתפות, את עובדת היות העובד בעל רישיון נהיגה ובעל רכב, כי העובד נוסע לעבודה ברכבו וכי המעסיקה דורשת הצגת מסמכים המעידים על בעלות ברכב ורישיון בר תוקף. בענייננו טענו המערערים גם באשר לאחזקת הרכב, כי זו שולמה גם בעת היעדרותם. כפי שציינו בעניין גמול שעות נוספות גלובליות, גם בעניין אחזקת הרכב זו רק אחת האינדיקציות. כל יתר האינדיקציות מצביעות על תוספת אמיתית המותנית בתנאים. התוספת הותנתה בבעלות המערערים ברכב, ברישיון נהיגה, בשימוש ברכב לצרכי עבודה בהתאם לתפקיד, בדיווח דו שנתי על מכסת הקילומטרג' שהעובד ניצל לצרכי עבודה. ברי כי תשלום תוספת אחזקת רכב הינו תשלום מותנה בתנאי ואין הוא תשלום פיקטיבי. תוספת כוננויות אין לנו צורך לבחון את מהותה של תוספת שני ימי הכוננות באשר הוחלט לכלול אותה כרכיב פנסיוני. מנהל מחלקת השכר באוניברסיטה, עד המשיבה מר עמית, הסביר בפירוט את מהות רכיב הכוננות. הוא הסביר כי רכיב זה נכלל בפנסיה של המערערים. בית הדין האזורי התייחס להיסטוריה של תוספת הכוננות שהומרה לתוספת מאמץ וסיכון הנכללת בשכר כרכיב פנסיוני. מר עמית הסביר כי באוניברסיטה קיים רכיב הקרוי "תוספת מועצת ייצור". תוספת זו מהווה שכר לכל עניין. שיעור תוספת זו השתנה במשך השנים וכיום שיעורה הינו 21%. תוספת זו כוללת תוספת שחיקה מיוחדת שניתנה לגימלאים בדירוגים המינהליים באוניברסיטה. בנוסף לכך קיים רכיב "תוספת מאמץ וסיכון". תוספת זו ניתנה בראשית שנות השמונים. על פי הסכם מקומי בין ההנהלה לועדי העובדים המינהליים ניתנה התוספת לכל העובדים בדירוגים של מהנדסים, טכנאים, עובדי מעבדות, ביו כימאיים, מיקרוביולוגים, ולחלק מעובדי הדירוג האחיד. התוספת היא בשיעור של 10%, ברם משכרם של העובדים שהיו זכאים לתוספת זו הופחתו 4% מתוספת מועצת ייצור. למעשה אם כן עובד שקיבל תוספת מועצת ייצור בשיעור המרבי קיבל "תוספת מאמץ וסיכון" בשיעור של 6% בלבד. התוספת הינה פנסיונית ונכללה בבסיס לחישוב ערך שעה. בשנת 85, לאור דרישות מצד ועדי עובדים שלא קיבלו את תוספת המאמץ והסיכון, הושג הסכם פנימי לפיו עובדים מנהליים, שלא יהיו זכאים לקבל את תוספת המאמץ והסיכון יקבלו תוספת של 2 כונניות בחודש. ערך הכוננויות הוערך ב-6% מהשכר, בדומה לערך "תוספת מאמץ וסיכון". הכוננויות לא נחשבו בזמנו כרכיב פנסיוני. על מנת שלא לקפח את העובדים המינהליים אשר קבלו תוספת כוננויות, תוספת לא פנסיונית, לעומת העובדים האחרים שקיבלו תוספת מאמץ וסיכון שנחשב לרכיב פנסיוני, הוחלט כי בעת פרישתם של עובדים אלו תוסבנה שתי הכוננויות (שהן, כאמור, 6% מהשכר) לתוספת מאמץ וסיכון בשיעור 10% שתכלל בגמלה ובמקביל יופחתו 4% מתוספת מועצות ייצור. בכך הושוו תנאי הפנסיה של העובדים המינהליים לאלו של העובדים האחרים שקיבלו מלכתחילה "תוספת מאמץ וסיכון". בשנת 1996 הגיעה הנהלת האוניברסיטה לסיכום פנימי עם ועדי העובדים הרלבנטיים, והחל ממאי, 1996 הופסק התשלום בגין שני ימי כוננות והוחלף בתשלום המכונה תוספת מאמץ וסיכון. כך הושווה שכרם של כלל העובדים המינהליים. מר עמית ציין כי הלכה למעשה היתה תוספת שני ימי הכוננות רכיב פנסיוני מאז ומתמיד. אותם עובדים אשר קיבלו את תוספת הכוננות בעת עבודתם (ולא קיבלו תוספת מאמץ וסיכון), קיבלו בפנסיה שלהם תוספת מאמץ וסיכון שהחליפה את תוספת הכוננות כתוספת פנסיונית. גירסתו של מר עמית לא נסתרה, אליבא דבית הדין האזורי. זו אף נתמכה בתלושי שכר ותלושי פנסיה של המערערים. המערערים לא ידעו להסביר למה קיבלו כרכיב פנסיוני תוספת מאמץ וסיכון כאשר לא קיבלו תוספת זו כרכיב שכר בתקופת עבודתם. תימוכין נוספים למסקנתו של בית הדין האזורי עולה מעדותו של מר ברקוביץ. זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר יהודה עמית. מר ברקוביץ נשאל לגבי הפסקת תשלום של שני ימי כוננות. הוא ענה כי לא הפסיקו את התשלום, אלא במקום כוננות החליפו את המינוח לתוספת מאמץ וסיכון, ברם שילמו את אותה עלות של שני ימי הכוננות. זה לא היה שינוי מהותי אלא שינוי של מינוח. מר ברקוביץ הסביר את אותו הסבר שהסביר מר עמית לגבי החלפת תוספת אחת בשנייה. עולה אם כן כי תוספת הכוננות הומרה לתוספת מאמץ וסיכון הנחשבת כרכיב פנסיוני. כדין דחה בית הדין האזורי את טענתם זו של המערערים. לא מצאנו גם מקום להתערב בגובה ההוצאות שהשית בית הדין האזורי על המערערים. הערעור נדחה. המערערים ביחד ולחוד ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בערעור בסך -.5,000 ש"ח תוך 45 יום. הנשיא סטיב אדלר אני מצטרף לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. השופטת נילי ארד אני מצטרפת לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג ציבור מר אבישי ספיר אני מצטרף לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג ציבור מר זאב אבלס אני מצטרף לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. סוף דבר - הערעור נדחה כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. השכלה גבוההפנסיהאוניברסיטה