פסק דין א. פתח דבר 1. עבירת הסחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר בספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול המיני ומן האימה שבסחיטה (מפי השופט בדימוס י.טירקל - בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ. עמי ישי תקדין - על 57 (4) 2001. צוטט במאמרו של אביעד הכהן "על איסור הסחר בבני אדם" / דעת - מרכז לימודי יהדות ורוח, גיליון מס' 179). עבירת הסחר בבני אדם יש בה משום השפלת כבודו של האדם ופגיעה בצלם האנוש שלו, שכן האדם, המשול לעבד, הוא בבחינת חפץ, ותו לא. יש בה אף שימוש משפיל באדם ככוח עבודה זול, נטול זכויות ונעדר הגנה. "יש המוכרים או הקונים אדם להעסקתו בזנות - אלה הסוחרים בבני אדם כמו היו שולחנות או כסאות או כבשים או מחשבים נישאים ; יש המתווכים למכירתם או לקנייתם של בני האדם להעסקתם בזנות ויש המבצעים עסקה של שכירות באדם, כאילו היו "מכר לשעה", או אפשר "מכר חוזר" (דברי כבוד השופט חשין בבש"פ 7757/04 לאוניד בורשטיין נ. מדינת ישראל, פס"ד מיום 23/2/05). סוגים מסוגים שונים אלו של העברת "זכויות קניין" וקונסטרוקציות "מסחריות", אשר נעשים בבני אדם להעסקתם בזנות, הם ביטוי ל"תופעה המכוערת אשר נושאת אופי של תעשייה ממש, הכרוכה- עד בלי הפרד- בייבואן של נשים מחו"ל, בהחזקתן בארץ בתנאים קשים, במכירתן מיד ליד כמו היו סחורה עוברת לסוחר ,בניצולן המחפיר ובעוד תופעות שחברה בת תרבות משפילה עיניה בבושה נוכח קיומן". (בש"פ 1991/04 פליקס איליצנקו נ. מדינת ישראל, פסק דין מיום 9/3/04). כל אלו נגלו בפנינו במלוא כיעורם, עת ניקרה תיק זה לפתחנו. 2. עניין לנו בתובעת, תושבת מולדביה, אשר שימשה כאותה "סחורה", המועברת מיד ליד לשם העסקתה בזנות. התובעת, אשר הובאה לארץ לא לה , בדרכים לא דרכים , הועסקה על ידי הנתבעים 1-6 בתקופות שונות, במכוני ליווי שונים באזור באר שבע ותל אביב, תוך ניצולה המחפיר , מבקשת לחסות תחת מטריית חוקי העבודה, תוך שהיא תובעת "שכר עבודה", הסכומים שהתקבלו ממכירתה וקנייתה ופיצוי בגין כאב, סבל ועגמת נפש. 3. תופעת הזנות היא תופעה כלל עולמית, רחבת ידיים ובכל מדינה זכתה ליחס שונה. מצאנו לנכון, להקדים כמה מילים בעניין זה ולציין כי קיימים שלושה דפוסים עיקריים של התמודדות מדינתית עם התופעה- א. השיטה האוסרנית (קרימיניליזציה)- אוסרת איסור מוחלט של זנות וכל המעשים הנלווים אליה. על פיה אין לדרוש תמורה בעבור שירותי מין, והזונות עצמן עוברות עבירה פלילית. ב. השיטה הרגולטורית (מיסוד)- על פי גישה זו הזנות היא עיסוק מקובל חברתית והיא מתנהלת, על פי הכללים הקבועים בחוק, בפיקוח המדינה. ג. אי הפללה מוחלטת (דה- קרימיניליזציה)-משמעה מחיקת תיוג הנשים העוסקות בזנות וביטול כל חוק המפליל מי מהמעורבים בה. על פי גישה זו, הזנות אינה אסורה בחוק. אין מדינה ששיטה זו בצורתה המוחלטת נהוגה בה כיום. רוב המדינות שהזנות בהן אינה אסורה על פי חוק, מגבילות אותה. 4. כך מסקירה של התאמת המדינות השונות לשיטות שנזכרו לעיל, עולה, כי בקנדה למשל הזנות היא חוקית, אך חלות עליה הגבלות בחוק. בדנמרק, מכירת שירותי מין וקנייתם היא חוקית. כיום הזנות מוכרת כעבודה עצמאית. עם זאת, היא אינה נחשבת עיסוק חוקי בכל הקשור לקבלת שירותי בריאות והטבות סוציאליות הנהוגות בשוק העבודה. בהולנד, היתה נהוגה בעבר קרימיניליזציה של כל העוסקים בתעשיית הזנות. אולם בקיץ 2000 התקבל שם חוק שמחד גיסא, מתיר זנות מרצון, ומאידך גיסא מחמיר את הענישה על עבירות זנות כפויה. החוק מתיר קיומם של בתי בושת, כל עוד אין בהתנהלותם משום הפרעה לסדר הציבורי, וזנות נחשבת בו עבודה במובן המשפטי של המילה: העוסקים בה משלמים מיסים, מאוגדים באיגודי עובדים, בעלי זכויות סוציאליות חוקתיות ותעסוקתיות מלאות. החוק בצרפת, מחמיר עם הסוחרים בבני האדם ועם העוסקים בסרסרות. בבלגיה הזנות מותרת, כל עוד אינה כרוכה בהפרעה לסדר הציבורי, ואילו סרסרות אסורה. באוסטריה, הזנות היא חוקית, אך הסרסרות אסורה. בבריטניה, רכישת יחסי מין בכסף היא פעילות חוקית. עם זאת, בחוק מוגדרות עבירות פליליות הקשורות בזנות, ובהן שידול לזנות, סחר בבני אדם ועוד. בארה"ב- מסקירת החוק ברוב מדינות ארה"ב עולה, כי אין חוק האוסר ספציפית קבלת לקוחות בבית פרטי, וכי על פי רוב האכיפה מתמקדת בזנות הרחוב. קיימים סעיפי חוק המגדירים מעשי זנות, שידול לזנות, ארגון זנות והפעלת בתי בושת כעבירות פליליות. (מתוך מרכז מחקר ומידע, הכנסת "העיסוק בזנות - סקירה השוואתית", טיוטת מסמך רקע, כתבה דפנה סחייק יולי 2004). "במדינת ישראל של ראשית האלף השלישית, נשים רבות...נקנות ונמכרות במכירות פומביות ונסחרות לשם עבדות מינית. כבוד האדם הסגולי שולל מכירה וקנייה של נשים וגברים כאחד" (אורית קמיר /"שאלה של כבוד ישראליות וכבוד האדם" עמ' 206). בארץ, תופעת הסחר בבני אדם לשם עיסוקם בזנות, זכתה לביקורת קשה ונוקבת של בתי המשפט. אף המחוקק, אשר היה ער לחומרתה, קצב לצידה עונשי מאסר ממושכים, בעקבות תיקון הוראת סעיף 203 לחוק העונשין,התשל"ז-1977, אשר נועדה להילחם בדמותו המודרנית של סחר העבדים מימים שמכבר. כך גם ביוזמת ח"כ גלאון, החליטה מליאת הכנסת בשנת 2000, על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת תופעת הסחר בבני אדם בארץ. הוועדה פעלה כ-4 שנים ובמרס 2005 פורסם דו"ח הוועדה, ששם לו שתי מטרות מרכזיות: האחת, יצירת מהפך תודעתי ביחס לקורבנות הסחר בבני האדם והשנייה, להביא להחמרה בהתייחסות לעבריינים הסוחרים והמסרסרים בגופן של הנשים. 5. על בתי המשפט, כדברי כב' השופט חשין בפרשת חנוכוב: "הוטלה המשימה להעלות את תרומתו למלחמה זו, שכן המלחמה בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות אף היא כמלחמת ישראל בעמלק: זו מלחמה שאין בה לא שביתת נשק ולא פשרה". (בש"פ 7542/00 ארטור חנוכוב נ. מדינת ישראל, ניתן ביום 27/10/00). ב. עובדות המקרה התקופה הראשונה 6. התובעת, ילידת 1980, תושבת מולדביה, הגיעה לישראל בתאריך 27/8/99, דרך נתב"ג באמצעות מסמכים מזויפים שהונפקו לה ע"י אדם בשם וולודיה, אותו פגשה במולדביה, במטרה להתפרנס כמעסה בישראל. 7. לתובעת הובטח, כי שכרה יעמוד על סך של 1000$ וכי תוכל לשוב לארצה בכל עת שתחפוץ. 8. עם הגעתה לישראל, חיכו לה בשדה התעופה, הנתבע 1 וחברו, אשר לקחו את דרכונה, הביאוה לדירה באופקים ושם הסבירו לה לראשונה כי עליה לעסוק בזנות. 9. במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבע 1 , מיום 27/8/99 ועד ליום 9/11/99, עבדה התובעת במכון הקרוי בשם "אמסטרדם" וכן במלון "אביב" בבאר שבע. 10. בגין תקופת עבודתה אצל הנתבע 1, תובעת התובעת שכר בשיעור של 122,100 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר, על פי הפירוט בנספח א' שצורף לכתב תביעתה, פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 94,575 ₪, וכן סך של 6,500 $, הסכום שקיבל הנתבע 1 תמורת מכירתה של התובעת. ואולם, נתבע זה נמחק מכתב התביעה על פי בקשת התובעת (פרוטוקול מיום 16/5/04). התקופה השנייה 11. ביום 9/11/99 "נמכרה" התובעת לנתבע 2 והועסקה על ידו עד ליום 15/2/00. 12. בתקופה זו עבדה התובעת בדירה ברח' חדש באופקים והתגוררה ברח' יוטבתה בבאר שבע, תחת זהות מזויפת על שם "אירינה מיכאלובסקי", מרח' גיבורי ישראל באופקים. 13. בתקופה זו,קיבלה התובעת ,לטענתה, 6-7 לקוחות ליום ומכל אחד גבתה סכום של 150 ₪, אותו העבירה לנתבע 2, מבלי ששולם לה דבר. 14. התובעת נאלצה אף לקיים יחסים עם הנתבע 2 , עם בנו ועם חבריו, ללא תשלום. 15. הנתבע 2 דרש מן התובעת להשיב לו את המחיר ששילם עבור "קנייתה", בסך של 6500$ וכן את מחיר הנפקת תעודת הזהות המזויפת, בסך של 600$. 16. התובעת תובעת בגין תקופה זו שכר עבודה בסך של 94,575 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר ופיצויי בגין כאב וסבל, לרבות עגמת נפש בסכום זהה, כמפורט בטבלה המסומנת כנספח א' לכתב התביעה. התקופה השלישית 17. ביום 16/2/00 נקנתה התובעת על ידי הנתבע 3 בסך של 3000$ והחלה לעבוד עבורו ועבור הנתבע 4 עד ליום 20/4/00. 18. התובעת עבדה בתקופה זו במכון "קלאסה" בבאר שבע, שהיה בבעלות הנתבעים 3 ו-4. 19. לטענת התובעת, "ביקרו" אצלה במכון בממוצע 4-5 לקוחות ביום, ומכל אחד נגבה סכום של 150 ₪, אולם לידיה הועבר סך של 20 ₪ בלבד. 20. התובעת קיבלה עבור כל תקופת עבודתה אצל הנתבעים 3 ו-4 סך של 2000 ₪, ממנו נוכה קנס בסך של 200$ , בגין יציאה מן הבית ללא רשות הנתבעים. 21. התובעת אף נאלצה לקיים יחסים עם הנתבעים 3 ו-4 ועם חבריהם, ללא כל תשלום. 22. במהלך תקופה זו התגוררה התובעת ברח' קלצ'קין בבאר שבע ואח"כ במרכז גילת בבאר שבע. לעיתים, על פי הוראת הנתבעים ובשל חשש מ"פשיטה משטרתית", עבדה התובעת בדירה. בתקופות אלו, לא הורשתה לצאת כלל מן הדירה. 23. ביום 20/4/00 נעצרו התובעת והנתבע 4 על ידי המשטרה. ולאחר שחרורה, לא עבדה כשבועיים. 24. התובעת תובעת מהנתבעים 3 ו-4 בגין תקופה זו, שכר עבודה בשיעור של 36,240₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר, על פי חישוביה בטבלה מפורטת בנספח א' לכתב התביעה, פיצוי בגין כאב, סבל ועגמת נפש בסכום זהה וסך של 4000$ - הסכום שקיבל הנתבע 3 עבור מכירתה של התובעת לנתבע 5. התקופה הרביעית 25. בראשית חודש מאי 2000, "קנה" הנתבע 5 את התובעת בסכום של 4000$ והיא הועסקה אצלו עד ליום 26/6/00. 26. בתקופה זו עבדה התובעת בדירות שונות , בהן התנהלו מכוני לווי בתל אביב וקיבלה הוראות מנתבע 5. 27. בתקופה זו קיבלה התובעת,לטענתה, בין 15 ל-20 לקוחות ביום. 28. מכל לקוח נגבה סכום של 100 ₪, אך התובעת קיבלה לידיה סך של 20 ₪ בלבד. 29. בנוסף, נאלצה לקיים יחסים עם הנתבע 5 ועם חבריו, ללא כל תשלום. 30. בתקופה זו היתה התובעת חולה זמן מה וקיבלה טיפול רפואי. 31. התובעת קיבלה בתקופה זו מאת הנתבע 5 סך של 19,600 ₪. 32. התובעת תובעת שכר בשיעור של 78,400 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר (על פי פירוט בנספח א' לכתב התביעה), סכום זהה עבור כאב וסבל ועוגמת נפש וכן את סך ה- 4000$ שקיבל עבור רכישתה. התקופה החמישית 33. התובעת עבדה אצל הנתבע 6 מיום 27/6/00 ועד ליום 27/7/00, עת נעצרה על ידי המשטרה. 34. התובעת נרכשה על ידי הנתבע 6 בסך של 4000 $ והוחזרה לבאר שבע, אולם דרכונה נותר בידי הנתבע 5. 35. התובעת עבדה בתקופה זו במכון ברח' הנשיאים בבאר שבע, והתגוררה בדירה ברח' אבשלום בבאר שבע. 36. לטענתה, קיבלה התובעת בין 6 ל-7 לקוחות ליום, ששילמו לנתבע 6 150 ₪ , כל אחד, עבור "שירותיה". אולם הנתבע 6, לא שילם לתובעת דבר. 37. לפיכך תובעת התובעת שכר עבודה בסך של 29,250 ₪, בתוספת פיצויי הלנת שכר וסכום זהה עבור פיצוי בגין כאב וסבל ועגמת נפש , עבור תקופה זו. 38. התובעת נעצרה ביום 27/7/00 בפשיטה שערכה המשטרה על הדירה בה התגוררה. 39. ביום 30/7/00 הוצא צו גירוש והתובעת הועברה לכלא נווה תרצה. 40. התובעת נחקרה ב-3 ישיבות, במסגרת עדות מוקדמת ובדלתיים סגורות, כבקשתה (על פי החלטה מיום 21/3/01), בתאריכים: 14/3/01, 2/5/01 ו-4/6/01. 41. ביום 27/6/01 הגישה התובעת בקשה לעיכוב הליכים בתביעתה בתיק זה, עד למתן פסק דין חלוט בהליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבעים בבית משפט המחוזי והשלום בבאר שבע. 42. ביום 23/9/01, ניתנה החלטה לפיה יעוכבו המשך הליכי התביעה בתיק, עד לסיום ההליכים הפליליים כנגד הנתבעים. 43. נגד הנתבעים 2-5 הוגשו כתבי אישום חמורים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 902/01), כאשר הנתבעים הודו בכל העובדות שנטענו והורשעו בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתבי האישום. 44. הנתבע 2 (הוא הנאשם 1 בכתב האישום המתוקן (ת/3)) , הורשע על פי הודאתו בעבירות של סרסרות, שידול למעשה זנות, החזקת מקום לשם זנות, שימוש במסמך מזויף, בעילה אסורה בהסכמה וסיוע לבעילה אסורה בהסכמה. 45. הנתבע 3 (הוא הנאשם 2 בכתב האישום המותקן (ת/3)) הודה בסעיפי אישום זהים והודה, כי למרות שהוא מנהל מזה שנים רבות מכון לעיסוי "במהלך השנים חלו התפתחויות לא צפויות בתחום זה והחלו להינתן בו מעבר לשירותים המקצועיים גם שירותים נוספים". ( ע"מ 8 לגזר הדין (ת/2)). 46. הנתבע 4 (הוא הנאשם מס' 3 בת/2) , אף הוא הודה בסעיפי האישום בכתב התביעה המתוקן המתייחסים למעשיו וכן בעובדה, כי העסיק את התובעת מאמצע חודש פברואר 2000 ועד ל-20/4/00, דהיינו כחודשיים וחצי. ( סעיף 10 בת/2). 47. הנתבע 5 (הוא הנאשם 4 בת/2) הודה אף הוא באישומים שפורטו בכתב האישום המתוקן והורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי. 48. הנתבע 6 הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בבאר שבע ( נספח ב' לסיכומי התובעת), על פי סעיפי האישום המפורטים בכתב האישום המותקן בשלישית (ת/1) (ס' 12-18 לסיכום טענות התובעת) 49. כל הנתבעים הורשעו על פי הודאתם וקיבלו עונשם על פי הסדר עונשי מוסכם. הנתבעים 2-4 אף חויבו לשלם לתובעת פיצוי בסך של 17,000 ₪ ( ת/2 המתוקן). 50. ביום 28/5/02 ביקשה התובעת לחדש את ההליכים בתביעה זו, לאחר שהסתיימו ההליכים הפליליים נגד הנתבעים. 51. ביום 11/11/02 נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש, לאחר שלא התקבלה כל הודעה מטעם התובעת בדבר ההחלטה להמצאת מספר זהותו של הנתבע 1 ולמסירת כתובתה של התובעת (כב' הרשמת יעל אנגלברג שהם (כתוארה אז)). 52. ביום 4/3/03 המציאה התובעת את מספר זהותו של הנתבע 1 וההליכים חודשו. 53. לאור המסכת העובדתית שתוארה לעיל, ביקשה התובעת בכתב תביעתה לחייב את הנתבעים 1-6, ביחד ולחוד, לשלם לה את סכום תביעתה, כמפורט: 360,565 ₪ - שכר עבודה 360,565 ₪ - פיצויי כאב ,סבל ועגמת נפש 70,000 ₪ - סכומים שהתקבלו ממכירתה וקנייתה וסה"כ 791,130 ₪. ג. טענות הצדדים 54. התובעת, כאמור ,טוענת לקיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין הנתבעים 1-6 , ותובעת "שכר עבודה", עבור תקופות העסקתה השונות. 55. ב"כ התובעת סומך טענתו בעניין זה ,כפי שהעלה בסיכום טענותיו, על קיומו של פסק דין פלילי מרשיע שניתן כנגד הנתבעים ,אשר לגרסתו מהווה מעשה בית דין אף לעניין ההכרעה בשאלת יחסי העבודה שבין הצדדים. 56. הנתבע 1 , לא הגיש כתב הגנה ,אולם כאמור לעיל, התביעה נגדו נמחקה. 57. הנתבעים 2 ו-3 מכחישים באופן גורף את כל האמור בכתב התביעה וכן מכחישים קיומם של יחסי עובד מעביד בינם לבין התובעת. הנתבע 2 טוען ,כי לא היה לו כל קשר עם התובעת ואילו הנתבע 3 הודה, כי התובעת עבדה אצלו כמסאז'יסטית במכון שהוא מנהל כ-15 שנה. לטענתו, התובעת עבדה אצלו על פי רצונה החופשי, עד שהחליטה לסיים את עבודתה. במשך תקופת עבודתה, קיבלה התובעת את שכרה, בסך של 1000 ₪ לשבוע, כפי שסוכם עימה. בנוסף לשכר זה, שולמו לתובעת הוצאות שכר דירה וכלכלה. 58. הנתבע 4 מכחיש בכתב ההגנה כל קשר לתובעת , לרבות קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. כן טוען, כי יש לדחות את התביעה על הסף שכן מ"עילה בת עוולה" לא תצמח זכות תביעה. 59. הנתבע 5 בכתב הגנתו מכחיש קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת וטוען, כי מעולם לא העסיק את התובעת, לא סחר בה, לא שילם עבור קנייתה ומכירתה, לא השכיר את שירותיה ולא כפה עליה באיומים לעבוד למענו. 60. הנתבע 5 טוען, כי התבקש לסייע לתובעת במציאת מקום עבודה ,לנוכח מצוקתה כפי שתיארה בפניו ולפיכך קישר בינה לבין בעלי הדירות בהן עבדה ואף סייע לה במציאת מקום מגורים. עוד מוסיף וטוען כי מעולם לא שילם כספים עבור רכישת התובעת. בסיכומיו טוען הנתבע 5, כי התובעת עבדה לכל היותר כחודש ימים בתקופה הרלוונטית המיוחסת לו, כאשר בתקופה זו, קיבלה סך של 19,600 ₪ נטו, כך שלמעשה הרוויחה בזמן עבודתה אצל הנתבע 5 כ-700 ₪ ליום עבודה, שהם ללא ספק מעל ומעבר לחובה החוקית הקבועה בחוק שכר מינימום. הנתבע 5 מכחיש אף הטענה שהחזיק בידיו את דרכונה. כן טוען כי מעולם לא מכר את התובעת לנתבע 6, שכן לגרסתו התובעת היא זו שביקשה לעבור ולהתגורר בבאר שבע, בשל אהבתה לנתבע 6 ולכן ביקשה ממנו לסייע לה ולהסיעה לבאר שבע, שם פגשה את הנתבע 6 ושם גם דרכיהם נפרדו. עוד טוען הנתבע 5, כי המדובר בענייננו בחוזה בלתי חוקי ולפיכך לא קמה לתובעת עילת תביעה. הנתבע 5 מפנה אל האמור בפסק הדין שניתן בדב"ע נו/3-180 בן עמי נ' גלינצסקי,פד"ע לז 755 (להלן:"פס"ד בן עמי") וטוען, כי במקרה שלפנינו, אין התובעת תובעת תנאים מינימאליים , אלא שכר עבודה מלא ולפיכך, יש לפנות אל דעת המיעוט בפסק הדין, לפיה כאמור תובעת התובעת סעד בגין עיסוק בלתי חוקי כנערת לווי, ולכן יש לדחותה. 61. הנתבע 6 טוען, כי יש לדחות את התביעה שכן המדובר בחוזה בלתי חוקי. הנתבע 6 הכחיש, בכתב הגנתו, את קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת. לטענתו, כפי שעולה מכתב התביעה, התובעת היתה אצלו חודש ימים, מתוכם היתה חולה שבוע, וביתר הימים היתה במחזור חודשי ובחופשה. כן טען, כי המכון ברחוב הנשיאים בבאר שבע, בו עבדה התובעת בתקופה זו, אינו בבעלותו. 62. הנתבע 6 לא הגיש תצהיר, לא התייצב לישיבות הדיונים שהתקיימו בתאריכים 4/3/04 וה- 16/5/04, למרות שההזמנות הומצאו לו כדין ואף לא הגיש את סיכומיו. ד. קביעת יחסי עובד מעביד בהליך הפלילי - מעשה בית דין? 63. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי מן הממצאים העובדתיים והמסקנות של פסק הדין הפלילי שניתן כנגד הנתבעים הוכח ללא ספק, כי הנתבעים ניהלו עסק, בו הועסקה התובעת כעובדת במתן שירותי מין. ב"כ התובעת בסיכומיו ,מצטט באריכות את כתבי האישום שיוחסו לנתבעים 1-6, את גזר הדין שנקבע ומדגיש כי הנתבעים הודו בכל העובדות שיוחסו להם בכתבי האישום, כך למשל מצוין בכתב האישום של הנתבע 2, תחת פרק העובדות: "1. במהלך התקופה שתפורט באישומים כדלקמן ,שימשו הנאשמים כמעסיקיה של המתלוננת". 2. הנאשם 2 , בין המועדים 9/11/99 לבין חודש מאי 2000 בעל את המתלוננת בעילה אסורה בהסכמה במספר רב של הזדמנויות במקומות שונים בבאר שבע, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה". ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. ב"כ התובעת טוען, כי הכלל הוא מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו. טוען ב"כ התובעת, כי עובדות אלו, אשר לא נסתרו במסגרת התביעה דנן כקבוע בסעיף 42ג לפקודת הראיות, אזי שהם מהווים ראייה מכרעת. משכך, יש להסיק, כי בית המשפט המחוזי הכריע במסגרת ההליך הפלילי אף בשאלת יחסי העבודה בין הנאשמים למתלוננת. 64. הנתבעים טוענים, כי הוראת סעיף 42 א לפקודת הראיות(נוסח חדש), תשל"א-1971, אשר קובעת את משקלו הראייתי של פסק דין פלילי מרשיע במשפט אזרחי, נוקטת בהקשר זה בלשון "ראייה לכאורה" ולא בכדי. הגישה המקובלת רואה בפסק דין הפלילי "ראייה לכאורה" בלבד כאשר נטל השכנוע הסופי, בדבר קיום יסודותיה של עילת התביעה או של עילת ההגנה, מוטלים על התובע או על הנתבע, על פי העניין. הנתבעים טוענים כי במקרה שלפנינו, פסק הדין הפלילי התייחס לאירועים פליליים ספציפיים, בעוד שתביעתה של התובעת רחבה יותר , ומתייחסת לשאלת זכאותה לשכר. כלומר בפסק הדין הפלילי אין כל ממצאים לעניין תקופת עבודתה, השכר שקיבלה ועניינים נוספים הנגזרים משאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. על כן, לא ניתן לומר כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין בצדדים, בהתבסס על פסק הדין הפלילי או לטעון לקיומו של מעשה בית דין בעניין זה. 65. לעיתים יכול שתביעה המוגשת לבית הדין לעבודה תיחסם מחמת פסק דין שניתן בהליך קודם, זאת בכדי למנוע התדיינות כפולה באותו עניין בין אותם הצדדים. ואולם,הדברים נכונים עת המדובר בפסק דין מאותו מישור. היינו, פסק דין שניתן בהליך אזרחי ולא במישור הפלילי, זאת בשל דיני הראיות השונים הנוהגים בשני המישורים. כבר נקבע כי "קביעה עובדתית בהליך הפלילי אינה מהווה השתק פלוגתא בהליך אזרחי. השתק- הנעוץ במעשה בית דין - מחייב את הצדדים לדיון וחוסם את הדרך בפני הבאת ראייה או העלאת טענה כנגד פסק הדין , באופן שלמעשה בית הדין כבול על ידו. לעומת זאת, פסק דין המוגש כראייה לתוכנו- אינו מהווה מעשה בית דין, אינו כובל את בית המשפט לפסק הדין שניתן על ידי קודמו ואינו שולל הבאת ראייה לסתור את פסק הדין הקודם". ראה- ע"א 581/72 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל, כז(2), 513 וכן על הראיות, י.קדמי , חלק שלישי, ע"מ 1353, 1374. 66. במקרה שלפנינו, עסקינן בפסק דין פלילי מרשיע שניתן כנגד הנתבעים. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי: " הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם אם המורשע וחליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי". כלומר, הוראות סעיף זה קובעות את תנאי קבילותו של פסק דין פלילי כראייה במשפט האזרחי. כך ,בהתאם להן- הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט ומרשיע במשפט הפלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם. ואולם אין בהן בכדי ליצור השתק. דהיינו, יש להבחין הבחנה ברורה בין קבילות של פסק דין כראייה לכאורה לממצאים ולמסקנות שבו, כאמור בסעיף 42א לפקודת הראיות , לבין כוחו של פסק דין ליצור מעשה בית דין. 67. כן נטען, כי מעמדה של התובעת כ"עובדת" הוכרע במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבעים. הלכה פסוקה היא, כי היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות המקרה כהוויתן. ראה- ע"א 426/63 המל"ל נ' זינגר, פ"ד יח(2) 299 ; ע"ע 300274/96 שאול צדקא נ' מ"י- גלי צה"ל, פד"ע לו 625. 68. ב"כ התובעת סומך טענתו על אמרות בית המשפט בעניין העסקתה של התובעת בזנות ומכאן למד על מעמדה כ"עובדת". אולם, ברי לכל, כי שעה שמדובר ב"עבודה", יש לבחון מונח זה כמשמעו במשפט העבודה. בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה זו כלל, כמשמעה בדיני העבודה ואף לא הכריע בה לגופה. וכבר נקבע כי " ההגדרה שנקבעה לעניין חיקוק אחד , אין כוחה יפה בהכרח לעניין חיקוק אחר שמטרתו היתה שונה , גם אם השתמש בו המחוקק באותם מונחים" ראה- בג"צ 55/62 עמרם אזולאי נ' ראש עיריית צפת(א.הכהן),פד"י טז 1465) וכן: "המבחנים לקביעת יחסי עובד מעביד בדיני העונשין עשויים להיות שונים מאלו המקובלים בדיני העבודה" ראה- ע"פ 288/81 קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 617 ; ע"פ 624/81 וינטראוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 376. 69. מעבר לכך, יודגש כי השאלה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד היא שאלה המצויה בסמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה. 70. על כן, ומכל האמור לעיל, אין לראות בקביעת בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין הפלילי, לפיה התובעת "הועסקה" בזנות, משום קביעה מחייבת בשאלת יחסי עובד מעביד, כמשמעותם במשפט העבודה. ה. יחסי עובד מעביד במשפט העבודה 71. התובעת טוענת, כי הנתבעים ניהלו עסק למתן שירותי מין, בו היא השתלבה כעובדת. הנתבעים טוענים (הנתבע 5 בסיכומיו), כי יש לראותם ואת התובעת כשני עוסקים עצמאיים המשתפים פעולה ביניהם, כאשר אופן חלוקת הרווחים אינו מעלה ואינו מוריד לצורך הגדרת התובעת כ"עובדת". לטענתם, מעדותה של התובעת עולה, כי היא זו שבחרה לעסוק בעיסוק זה, היא בחרה את מקום העבודה ואת העיתוי, ללא כל כפייה או כחלק מתנאי עבודה. כמו כן, היחסים בין הצדדים לא היו יחסים אישים והם נעדרו פיקוח (ע"מ 23,26,27,30לפרוטוקול מיום 2/5/01) . לטענתם, התובעת,אשר הוצאותיה היו נמוכות מאלו של הנתבעים, שנשאו בתשלום השכירות והוצאות נלוות, העדיפה מרצונה החופשי את אופן חלוקת השכר, כפי שנקבע. לטענתם, התובעת אף חשבה לשכור דירה בעצמה ולעבוד לבדה, אך לא עשתה זאת, ככל הנראה מטעמי כדאיות כלכלית. מכאן יש להסיק, כי מבחן ההשתלבות, כפי שנקבע בפסיקת בתי הדין לעבודה, לא מתקיים בעניינינו ולכן אף לא ניתן לראות ביחסים אלו כיחסי עובד מעביד. 72. באשר לשאלה האם לאפשר החלת חוקי העבודה על העוסקות בזנות ולהכיר בקיומם של יחסי עובד מעביד בינן לבין הסרסורים, קיימות שתי דעות מרכזיות שונות. יש כאלה הטוענים, כי הכרה ביחסי עובד מעביד בין סרסור לזונה תעניק לגיטימציה לעיסוק בזנות ותביא בהכרח למיסודו ואילו אחרים רואים בהכרה זו דרך להעניק הגנה ופיצוי כלשהו לנשים הסובלות מניצול קשה ומתנאי עבודה מחפירים, שאינן זוכות לכל הגנה חוקית אחרת. 73. הדעה התומכת במתן הגנה לעוסקת בזנות בכפייה ובתנאים מחפירים מצאה את ביטוייה בדעת הרוב , מפי כבוד הנשיא אדלר ב"פסק דין בן עמי", אשר קבע כי: "חוקי המגן מכוונים להגן על עובדים ותכליתם להבטיח תנאי עבודה מינימאליים לכל עובד. החלטת בית הדין לגבי מעמדם של בעלי הדין צריכה להתחשב במדיניות חברתית נאותה .המדיניות החברתית הנאותה במקרה זה היא להבטיח, שהאישה המבצעת עבודה במסגרת עסק של מי שמפעיל אותה תזכה להגנת חוקי המגן ולזכויות סוציאליות. גם מי שעוסקת במקצוע הזנות זכאית לתנאים מינימאליים, שכן גם מי שמנוצלת ומועסקת כנערת ליווי היא בת אנוש". עוד הדגיש הנשיא, כי: "אין בזה בכדי לעודד עיסוק זה או לתת לו תוקף חוקי. מדיניות זו מקשה על ניהול עסק אסור של זנות, שכן הטלת מיסים ותשלום זכויות שנקבעו בחוקי מגן על מנהלי בושת תהפוך את העסק לפחות כדאי". 74. באשר לסוגיית קיומם של יחסי עובד מעביד, נאמר בפסק הדין, כי אף אם הייתה מתקבלת הטענה שהמשיבה עבדה כפרוצה בבית הבושת שניהל מר בן עמי, הרי שבית הדין היה מגיע למסקנה שמעמדה היה "עובדת" וכי חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 וחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - היו חלים על יחסי העבודה שבין בעלי הדין, כמפורט: "(א) העסקתה של המשיבה אצל המערער עונה על הפן החיובי והפן השלילי של מבחן ההשתלבות: אשר לפן החיובי של המבחן, השתלבות המשיבה בעסק של בן עמי - העסק הנדון הוא עסק של נערות ליווי , המתנהל על ידי מר בן עמי, אשר מחזיק את ה"משרד" שאליו פונים הלקוחות; מפרסם את העסק בדרכים שונות; מקבל את נערות הליווי לעבודה ורשאי להפסיק את עבודתן אצלו ומקבל הכנסה ישירות מהלקוח או מהנערות. על-אף טענות מר בן עמי, כי הוא אינו מקבל את הכספים מהלקוח או קובע את המחיר בעבור השירותים, עולה מחומר הראיות, כי הוא מקבל את הלקוח כאשר הוא מגיע למקום העבודה ומקבל כספים מנערות הליווי לאחר מתן השירותים. לאור זאת, סביר להגיע למסקנה, כי המערער גם קובע את המחירים שהנערות תגבינה בעבור השירותים השונים ואת חלוקת הסכומים בינו לבין הנערות - למעשה הלקוח נותן לבעל העסק חלק מהתשלום בגין השירותים, והמשיבה רק גובה תשלום זה ומוסרת אותו לבעל העסק. אכן הלקוח משלם כספים ישירות לנערות, נוסף על הסכום שהוא משלם למר בן עמי, אולם יש להגדיר את התשלום כחלק מעלות השירות. אין חשיבות רבה במקרה דנן לשאלה, מי גובה התשלום, אלא לחלוקתו בין המערער לבין המשיבה, וזאת על-פי החלטה של המערער.ואשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות בעניין ניהול עסק על-ידי המשיבה - היא לא ניהלה עסק עצמאי שלה אלא פעלה רק במסגרת עיסוקו של מר בן עמי."נ\ 75. גם במקרה שלפנינו, העסקתה של התובעת אצל הנתבעים עונה, לכאורה, על הפן החיובי והפן השלילי של מבחן ההשתלבות- אשר לפן החיובי- ישנה השתלבות של התובעת בעסקם של הנתבעים, אשר ניהלו את אופן קבלת הלקוחות בעסק, פרסמו את העסק בדרכים שונות, קבעו את המחיר שהנערות תגבנה עבור השירותים השונים וקיבלו את ההכנסות ישירות מן הלקוחות או מהנערות. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות- התובעת לא ניהלה עסק עצמאי משלה, אלא פעלה רק במסגרת עיסוקם של הנתבעים, על פי הוראותיהם ובפיקוחם. 76. אולם קביעה זו יש לסייג. סבורים אנו, כי נסיבות העניין במקרה שלפנינו שונות מאלו הקיימות ב"פס"ד בן עמי". שם דובר בעובדת, אשר חיפשה עבודה והגיעה אל מר בן עמי בעקבות פרסום שלו בעיתון. כלומר, העובדת הגיעה אל מקום עבודתה, יהא עיסוקה אשר יהא, מתוך בחירה ורצון חופשי. ואילו במקרה שלפנינו המדובר במערכת יחסים שבכפייה, אשר שוללת את יסוד הרצוניות וחופש ההתקשרות החוזית בין הצדדים, ולפיכך שוללת יחסי עובד ומעביד. 77. לטעמנו, אין מתקיימים במקרה הנדון יחסי עובד ומעביד, שכן ביחסי עבודה מסוג זה נעדרת הכוונה וההסכמה להתקשרות לביצוע עבודה. במערכת יחסים שכזו, אין אף בידי העובד היכולת האמיתית לפרוש מן המקצוע ולסיים את עבודתו בכל עת שיחפוץ (ראה עוד לעניין זה דוח מסכם של וועדת חקירה פרלמנטרית למאבק בסחר בנשים, מרס 2005). 78. כך בעניינו, התובעת אשר הובאה לארץ, תוך שהובטח לה כי תעבוד כמסג'סיטית, נאלצה על ידי הנתבעים, כל אחד בתקופתו, לעסוק בזנות , בארץ זרה, ללא מכר ורע ומבלי ידיעת השפה. דרכונה נלקח ממנה והיא היתה רחוקה מלהיות אדם חופשי. התובעת אף העידה, ונקודה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים, כי פעמים רבות נכלאה בדירת מגוריה ונאלצה לעבוד משם , מבלי שתוכל לצאת ממנה, זאת בשל חשש מ"פשיטות משטרתיות". (עמ' 20, 21 ו- 35 לפרוטוקול מיום 2/5/01). לדעתנו, מערכת יחסים כזו, הנעדרת רצוניות והסכמה של התובעת לעבוד בשירות הנתבעים, שוללת קיומם של יחסי עובד-מעביד. ראה גם- עב 301024/97 אבו עסה קאסם נ' א.א.מ נתיבים בע"מ ואח' , פס"ד מיום 3/12/02. 79. למרות האמור לעיל, סבורים אנו, כי מערכת יחסים זו שנולדה בחטא ובכפייה, אינה שוללת מאת התובעת את הזכויות שתבעה. אין ספק, כי התובעת, הועסקה בתבנית העסקה בלתי שגרתית וחריגה וכי ניתן להגדירה כ"עובדת" לצורך זכאותה לקבלת הזכויות הבסיסיות והמינימאליות שתבעה. הוכח בפנינו, כי התובעת אכן ביצעה עבודה עבור עסקם של הנתבעים. עבודה שגובלת אמנם בעבדות, אך לטעמנו, מזכה אותה מהסיבות הנ"ל בזכויותיה מכוח חוקי המגן, אשר כל מטרתם להגן על "עובדים" ולהבטיח להם תנאי עבודה מינמאליים. למותר לציין, כי על פי הפסיקה, אף בעלי תפקידים שלא הוכר מעמדם כ"עובד" (שכיר), זכו בקבלת זכויות סוציאליות, הכל כפי שיפורט להלן. ו. מעמדה של התובעת כ"עובדת" 80. ראשית כל, נקדים ונציין כי, המושג "עובד" נולד לא על מנת להעניק בהכרח זכויות רק למי שהוא במעמד של עובד "שכיר", אלא במטרה לגונן על אנשים המבצעים עבודה ואשר עקב מצבם הנחות זקוקים להגנת החברה, הבאה לידי ביטוי בפריסת מטריית חוקי המגן עליהם. אם כך, זכאותה של התובעת לקבלת הזכויות שתבעה אינה נובעת בהכרח מן ההכרה במעמדה כ"עובדת". (ראה לעניין זה אף דעת פרופסור רות בן - ישראל במאמרה "הנבחר ובעל התפקיד על פי דין - האם עובדים הם?" שנתון משפט העבודה, כרך ב', 69, בעמ' 70). 81. עבודה יכולה להתבצע בתבניות העסקה שונות. עמדה על כך פרופ' רות בן ישראל בספרה על צורות העסקה שונות, כי: "כל תבנית העסקה משקפת צורה מיוחדת של התקשרות לביצוע עבודה. התקשרות לביצוע עבודה במסגרת יחסי עובד מעביד משקפת את תבנית ההעסקה המסורתית, אך זו אינה צורת ההתקשרות היחידה לביצוע עבודה הנוהגת בשוק. בצידה מתקיימות מערכות יחסים נוספות שבמסגרתן מתבצעת עבודה. עבודה יכולה להתבצע בידי עובד עצמאי, בידי קבלן עצמאי, במעמד של משתתף חופשי, בהתנדבות, בכפייה, במסגרת מילוי תפקיד על פי דין, בתוקף חברות בתאגיד, בידי נבחר וגם באמצעות עובדים המועסקים על ידי קבלן כוח אדם". (רות בן ישראל, "דיני עבודה", האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב', עמ' 299, 307,305). 82. מראשיתו, יוחד משפט העבודה המגן במשמעותו הרחבה להתקשרויות לביצוע עבודה שעוצבו בתבנית של יחסי עובד מעביד. דהיינו, רק מי שהוכר כמבצע עבודה בתבנית של "עובד שכיר" הוכר כזכאי ליהנות מההגנה של משפט העבודה. אך בשל השינויים המפליגים שחלו בשוק העבודה ובשל התפתחות הפסיקה, הורחבה ההגנה של חקיקת משפט העבודה והביטחון הסוציאלי והיא נפרסה גם על מבצעי עבודה נוספים באמצעות פרשנות מרחיבה של המושג "עובד". 83. ייחוד ההגנה של משפט העבודה לעובד מחייב לקבוע אמת מידה לזיהויו. אולם ההנחה הבסיסית היא שאמת מידה זו אינה סובלת התייחסות נוקשה, אלא מצריכה הגדרה גמישה, רחבה וכללית. משפט העבודה המגן רגיש לשינויים חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים, דמוגראפיים וכיוצא בהם, המתרחשים מדור לדור. שינויים אלו מחייבים פיתוח או התאמה של אמת המידה הנוהגת. 84. אכן, הפרשנות המרחיבה של אמת המידה הביאה להכרה בקיומן של התקשרויות לביצוע עבודה המעוצבות בתבניות וצורות העסקה גמישות ולא שגרתיות,שאינן מתייחסות דווקא למעמד של העובד כ"שכיר". אחת מתבניות העסקה אלו, לטעמנו, היא מערכת יחסי עבודה שבכפייה ששוללת למעשה קיום קשר חוזי, שהינו לכאורה תנאי הכרחי להכרה באדם כעובד. 85. הגישה המסורתית קבעה, כי "יחסי עובד ומעביד הם מעל הכל יחסים חוזיים". "אם אין חוזה בין השניים, או לפחות, אם השניים לא התכוונו לכריתת חוזה - אין בדרך כלל יחסי עובד-מעביד אלא באותם המקרים שהחוק קבע אחרת". ראה למשל- דב"ע לה/ 19-3 אהרון אלבינגר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ו 415 ; דב"ע לה/12-2 עזבון כהן נ' רוזנהויסר, פד"ע ו 299 ; דב"ע לו/8-2 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח, 472. 86. מקובל היה שכל אחד מסוגי ההתקשרות בתבניות ההעסקה הבלתי שגרתיות, מצוי מחוץ למעגל יחסי העובד מעביד ואין הם מצמיחים זכויות הנובעות מקיומו של קשר חוזי. ראה- ע"ע 1270/00 אהובה (אגי)פרידמן נ' אליעזר הוז, פד"ע לח 39. 87. אולם כיום, לאור שינוי ההלכה בדנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817 (להלן:"פס"ד סרוסי") - חוזה, אף שהוא יסוד רגיל ביחסי עבודה, אינו יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד. יחסי עבודה הם יחסים מורכבים, מתאפיינים באין-ספור צורות וגוונים. ומכאן, יכול שיחסי עבודה יתקיימו גם כאשר אין חוזה עבודה בין הצדדים. זה הדין גם כאשר העובד נכפה על המעביד. כך בפס"ד סרוסי, קבעה כב' השופטת דליה דורנר: "מערכת יחסי העבודה המודרנית מחייבת מעבר מן הדרך שנקטה הפסיקה עד כה, של קביעת חריגים למושג לשינוי המושג עצמו, כך שהמושג יקיף גם מועסקים שלא מכוח חוזה...ב ודוק: גישה זו אינה מבקשת בהכרח לשנות את האופן שבו מתפרשים משפט העבודה המגן והתחיקה הסוציאלית ומוחלים על קבוצות שונות של "מועסקים". עניינה הוא בעיקר בשינוי המתודה הפרשנית ובהפיכת כיוון ההתבוננות. במקום לצאת מנקודת המוצא של מושג צר, העומד על קיום קשר חוזי, המתרחב במידת הצורך באמצעות פרשנות תכליתית של דבר החקיקה שעל הפרק, יש לצאת לדעתי מנקודת מוצא שאינה עומדת על קיום קשר כזה, שממנה ניתן לסטות במקרים חריגים שבהם הדבר יידרש... מסקנתי היא איפוא,כי יש לשנות את המושג "עובד", כך שתוסר הדרישה הנוקשה לקשר חוזי בין העובד למעסיקו... אדם המעמיד את כוח עבודתו לרשות מפעל כנגד מתן תמורה, ואינו בעל עסק משלו אלא משתלב במפעל הוא "עובד", בין אם הקשר שבינו לבין מעסיקו הוא מכוח חוזה ובין אם לאו". 88. דברים דומים קבע כב' השופט זמיר בבג"ץ 1163/98 רע"ב 5984/98 רע"ב 814/99 עפר שדות, יאיר אור ורוברט דריהם נ. שרות בתי הסוהר שפורסם בו: "אולם חוזה, אף שהוא יסוד רגיל ביחסי עבודה, אינו יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד. יחסי עבודה הם יחסים מורכבים. הם מתאפיינים באין-ספור צורות וגוונים. לכן שום מבחן אינו יכול להיות מבחן בלעדי ונוקשה בכל מקרה ומקרה. יש מקרים חריגים. בין היתר, יש מקרים בהם אדם יחשב עובד אף ללא חוזה עבודה". (בג"ץ 1163/98 עופר שדות ואח' נ. שירות בתי הסוהר, פד"י נה (4) 817 (להלן: "בג"ץ עופר שדות"). 89. אף על פי כן, וכפי שפורט לעיל, משפט העבודה המגן חל על עובדים "דה-פקטו", היינו על כל מי שעובד למעשה מבלי שתהא בינו לבין המעביד הסכמה ולו אלמנטרית שיש לראות בה חוזה עבודה ומדובר במקרים חריגים. לעתים הגדרת המושג "עובד" אינה דורשת קיום יחסי עובד ומעביד או קשר חוזי (הגדרת "עובד" בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי). כך גם במקרה שלפנינו. 90. הנה כי כן, באנו למסקנה, כי מערכת יחסי העבודה בין התובעת לנתבעים במקרה שלפנינו, הלובשת צורה של יחסים שבכפייה, נכנסת לאחת מתבניות ההעסקה הגמישות והבלתי שיגרתיות, המצויות מחוץ למערכת יחסי העבודה הרגילים. 91. מערכת יחסים, אשר עשויה להיות דומה לזו החלה בעניינו, היא זו המסדירה את עבודתם של אסירים. האסיר, אף הוא לכאורה עונה על מבחן ההשתלבות ועשוי להיחשב לעובד במפעל שהוא מועסק בו. 92. זאת ועוד. עבודת האסיר מתקיימת על פי החוק ולא על פי חוזה והיא נעדרת יסוד הרצוניות וההתקשרות החוזית. אולם בעניין זה כבר נפסק, כי חוזה עבודה, אף שהוא יסוד רגיל, הוא אינו יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד. (ראה - בג"ץ 1863/98 שאוזכר לעיל). 93. נשאלת השאלה, האם יש להעניק את הגנת משפט העבודה למועסקים בתבניות ההעסקה ובדפוסי העבודה הגמישים והבלתי שגרתיים הנהוגים בשוק העבודה דהיום? תשובתנו כאמור על כך, היא בהחלט חיובית. ז. התכלית החקיקתית 94. מבחן התכלית, אשר אומץ במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, בוחן את השאלה האם זכאי מבצע העבודה לזכויות המוקנות מכוח משפט העבודה ומשפט הביטחון הסוציאלי, על פי תכליתו של כל ענף בחקיקת המגן ובחוק הביטוח הלאומי,שמכוחם נדרשות הזכויות. המבחן מבוסס על כלל בסיסי בפרשנות חוקים, על פיו משמעות מילה או מושג בחוק תיקבע בהתאם להקשר הדברים ולתכליתם. ראה- סטיב אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה- מכפיפות לתכלית", ספר גולדברג, ע"מ 17 , בע"מ 31. 95. מבחן התכלית הינו כלי להתמודדות עם תבניות העסקה בלתי שגרתיות במשפט העבודה (דברי השופט א.ברק בבג"ץ 5168/93 שמואל מור נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י נ' (4) 628). 96. כך, מכוח מבחן זה הכיר בית הדין הארצי בהקניית זכויות והגנות של משפט העבודה והביטחון הסוציאלי בחקיקה, אף למי שאינו "עובד" במובן הקלאסי של ההגדרה, זאת לאור הפרשנות התכליתית שנתן לחוק. דוקטרינה זו, אשר כונתה בשם "פריצת האוניברסאליות" מצביעה על מגמה של נטייה אל עבר הפרשנות התכליתית ונטישת הגישה האוניברסאלית המוחלטת של מושג העובד. 97. בפרשת צדקא למשל, שאוזכרה לעיל, סבר כב' הנשיא אדלר כי לאור מבחן התכלית, זכאי היה התובע לזכויות שתבע מגלי צה"ל, למרות שאיננו "עובד" של התחנה (על פי הניתוח והסיווג של כב' הנשיא, בדעת המיעוט). סוגיה זו היתה מקובלת כעקרון גם על כב' השופטת ארד (בדעת הרוב באותה פרשה). השופטת ארד לא שללה את האפשרות לפיה יכול ויוענקו זכויות מתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי אף למי שאינו בא בגדר המבחנים המעידים על התקיימותם של יחסי עבודה. "כזאת יכול ויעשה על רקע נסיבותיו של המקרה הספציפי ולאור התכלית החקיקתית מכוחה נתבעות הזכויות מושא הדיון". עוד הוסיפה כב' השופטת ארד: "פריצת האוניברסאליות מזה זמן מסתמן שינוי בתפיסה האוניברסאלית של המושג "עובד", כפי שהייתה נקוטה בבית דין זה ובמשמעות ה"מקצועית" שניתנה לו, בחינת "טרמינוס טכניקוס", לפיה נקבע, כי לא נמצא בהלכה ולא בפסיקה "כי יתנו למונח 'עובד' משמעות משתנה מחוק לחוק... [וכי] הכלל הוא, כי מי שהינו 'עובד' במשמעות שהמשפט נתן למונח, הינו עובד לכל דבר ומי שאינו עובד במשמעות האמורה אינו 'עובד' כלל". בפסיקתו האחרונה של בית הדין הארצי וכן גם בפסיקתו של בית המשפט העליון, נשמעות גישות חדשות, המצביעות על מגמה של השתחררות מן הגישה האוניברסאלית ה"טוטאלית" ושל נטיה אל עבר הפרשנות התכליתית, לפיה נקבעים מעמדו של המועסק וזכויותיו לאור נסיבותיו של המקרה הספציפי אל מול תכליתו של החוק". וכן: "לדעתי, בכל מקרה ומקרה, ייבחנו הזכויות הנתבעות על ידי מי שעומדים מחוץ ליחסי העבודה המסורתיים, אלה שלא נמצאו להיות "עובד", הלא הם ה"עצמאי" או "המשתתף החופשי" ואלה העשויים לבוא בגדרם ברבות הימים עם השתנות העיתים. או אז תנתן הדעת להקשר הדברים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, אל מול מטרות החוק אותו מבקשים ליישם ותכליתן. זאת על רקע ההלכה, לפיה בפרשנותו של דבר החקיקה בו אנו עוסקים תעמוד לנגד עיננו, בין היתר, תכליתו של החוק והמטרה החברתית אותה בא המשפט להגשים ועד כמה ניתן להחיל את הזכויות הנתבעות גם על מי שאינו "עובד"". 98. גם בפרשת ציפורה בשן, הוענקו לתובעת זכויות שתבעה משירות התעסוקה, חרף קביעת בית הדין, כי התובעת איננה בגדר "עובדת" וזאת מכוח תכלית החקיקה. כך: "לפיכך, על אף קביעתנו דלעיל, כי התובעת נמצאת מחוץ ליחסי העבודה המסורתיים והיא בגדר נותן שירותים עצמאי, הרי שסבורים אנו כי על פי תכליתם יש להחיל על התובעת , ולראותה כ"עובדת", לצורך זה בלבד, הן את חובת מתן ההודעה המוקדמת להפסקת ההתקשרות והן את חובת תשלום פיצויי הפיטורים בגין ההתקשרות רבת השנים". פסק הדין אושר גם בבית הדין הארצי, אשר קבע, כי "צדק בית הדין האזורי בכך שקבע, כי תשלום פיצויי הפיטורים לגב' בשן נובע מזכויותיה כ"עובדת" מתוקף פסיקתו של בית דין זה". (סעיף 7 לפסק הדין) והוסיף, כי פסק הדין של בית הדין האזורי יישם את פסיקתו של בית הדין הארצי והגיע לכלל מסקנה, כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין בשן לבין שירות התעסוקה ועם זאת, לנוכח ההתקשרות ארוכת השנים בין הצדדים ולאור פסיקתו של בית הדין בסוגיה של "פריצת האוניברסליות" נקבע ובצדק, כי יש לראות את הגב' בשן כ"עובדת" לצורך חבות לתשלום פיצויי פיטורים. (עב (י-ם) 3348/94 ציפורה בשן נ. מ"י - משרד התעסוקה, עבודה אזורי, כרך יב עמ' 831 ; ע"ע 1141/02 ציפורה בשן נ. שירות התעסוקה , עבודה ארצי, כרך לג (84), 37). 99. תכליתו של משפט העבודה הוא להבטיח לעובד זכויות מינימליות. במסגרת זכויות אלו מבקש משפט העבודה להבטיח רמת חיים יחסית מינימלית לכל עובד ולמשפחתו ולדאוג שמשכורתו תשולם כדין ובמועד. ביסודה של תכלית זו עומדת מטרה חברתית המתיישבת אף עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתכליתו להבטיח מינימום של חיים בכבוד. ראה- דב"ע תשן/171-3 פלתרוס נסיעות ותיירות - יהודה פדן, פד"ע כב 356, 361 ע"ע 440/99 ורה ברמן - משה ישראלי - קונדיטורית פילאס, עבודה ארצי, כרך לג (47), 34. 100. אף במקרה שלפנינו, פרשנות תכליתית של חוקי המגן, ובכללם חוק שכר מינימום וחוק הגנת השכר, מחייבת החלתם על התובעת, שכן אין לך תכלית חברתית נעלה יותר מזו הנועדה להגן על עובדת זרה, אשר הגיעה לארץ במרמה, תוך כדי אילוץ וכפייה, כדי להעסיקה בזנות, שלא מרצונה והכל, מבלי ששולם לה שכר ראוי בגין השירותים שנתנה. 101. לדעתנו, יש לאפשר לתובעת לחסות בצילם של חוקי המגן, אף מן הטעם הנעוץ במדיניות החברתית הראויה במקרה זה. יפים לכך הדברים שאמר כב' הנשיא אדלר בפס"ד בן עמי, אשר צוטטו לעיל ושרלוונטים אף לענייננו, ומפאת חשיבותם נצטטם שנית: המדיניות החברתית הנאותה במקרה זה היא להבטיח , שהאישה המבצעת עבודה במסגרת עסק של מי שמפעיל אותה תזכה להגנת חוקי המגן ולזכויות סוציאליות. גם מי שעוסקת במקצוע הזנות זכאית לתנאים מינימאליים , שכן גם מי שמנוצלת ומועסקת כנערת ליווי היא בת אנוש". 102. טעם נוסף לכך, מצוי אף בעובדה, כי התובעת בענייננו ביצעה עבודה שהיא לכשעצמה אינה בלתי חוקית. כלומר הזנות בישראל אינה אסורה על פי חוק, אלא עבירות הסרסרות והשידול. דהיינו, אי החוקיות, במקרה שלפנינו, היא אינה חלק אינהרנטי בביצוע העבודה, אלא תלויה בנסיבות החיצוניות לה. על כן אין לשלול את זכויות התובעת מכוח ביצוע העבודה עצמה. ח. חוזה בלתי חוקי 103. אחת מטענות ההגנה של הנתבעים, היא הטענה שאף אם נכרת חוזה בין הצדדים, הרי שלאור היותו נוגד את תקנת הציבור - החוזה הוא בלתי חוקי, ואין בית הדין אמור לסייע בידי התובעת, אשר הגיעה לישראל באמצעות מסמכים מזויפים, תוך הונאת הרשויות, שהתה ועבדה בארץ חודשים רבים באופן בלתי חוקי והשתמשה בשמות בדויים בכדי לחמוק מזרועות האכיפה. אין בידינו לקבל טענה זו. 104. לדידנו, אף אם היה נכרת בין הצדדים חוזה עבודה, הרי שלא ניתן היה לראותו, כבלתי חוקי במובן זה שאינו חוזה בטל השולל עקב כך את זכויות התובעת בגין מתן שירותי זנות למעסיקיה השונים וללקוחותיהם, כפי שיוסבר להלן. 105. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1977, קובע כי: " חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". אולם,כאשר מדובר בחוזי עבודה, לא כל מעשה בלתי חוקי של הצדדים לחוזה, או של מי מהם, מביא למסקנה, שמדובר בחוזה הנגוע באי חוקיות. "בחוזה העבודה מקור החיובים מורכב משני גורמים הקשורים זה בזה: עסקה משפטית פסולה, כלומר החוזה הבלתי חוקי ומעשה משפטי, כלומר ביצוע החוזה על ידי העובד. כל אחד משני הגורמים הללו בנפרד אינו מספיק , אולם ברגע שקוימו שני תנאים אלו באופן קומולטיבי, החוזה הבלתי חוקי, כמוהו כחוזה חוקי, מצמיח תוצאות משפטיות והמעביד יצטרך למלא את התחייבויותיו במלואן". ראה מאמרו של א' מילר "חוזה עבודה בלתי חוקי- מה דינו? משפטים ט', תשל"ט, 200, 207. פרשנות זו תואמת עקרונות חשובים של דיני עבודה - הגנת העובד ועיקרון הצדק הסוציאלי. 106. וכבר נקבע, כי יש להבדיל בעניין זה בין חוזה עבודה המחייב ביצוע עבודה בלתי חוקית (כגון חוזה שבו מתחייב עובד כלפי מעבידו לסחור עבורו בסמים אסורים) לבין חוזה עבודה שהעבודה על פיו איננה בלתי חוקית, אלא שהנסיבות החיצוניות לביצועה הן בלתי חוקיות, ואי החוקיות איננה חלק אינהרנטי בביצוע העבודה. ראה- תב"ע נד/3-113 רמונה קבררה נ' אברהם ועליזה כהן , עבודה אזורי, כרך ה',294 וכן ע"ע 3000333/97 כהן- קבררה , פד"ע לז 755. 107. הואיל ובמקרה דנן, החוק אוסר רק את "העבדת" התובעת ולא גם את עבודתה, הרי ייחודה של אי החוקיות הוא בכך שהחוזה הבלתי חוקי הוא רק מצידו של מתקשר אחד- המעביד , בעוד שהמתקשר השני- העובד, אינו נחשב כעובר על החוק ,שכן העבודה עצמה שביצעה התובעת היא אינה בלתי חוקית. על כן, אף אם היינו קובעים כי המדובר היה בחוזה בלתי חוקי, עדיין עניין לנו בעבודה שבוצעה על ידי התובעת, שלא ניתן לבטלה וגם לא ניתן להשיבה בעין. ומשום כך, לגבי התקופה בה בוצעה העבודה,הופך החוזה הבלתי חוקי לחוזה תקף לכל דבר ועניין ועל כן הוא מניב את מלוא תוצאותיו של חוזה עבודה, המקנה לעובד את הזכויות המגיעות לו בהתאם לחוקי המגן. ראה - ד"מ (ב"ש) 1040/01 טומסנג'ה אריק נ' מלון אמבסדור בע"מ, פס"ד מיום 13/9/01. 108. בסופו של דבר, נשאלת השאלה האם ניתן לראות בהעסקתה של התובעת בזנות כחוזה טמא באי חוקיות חמורה במובן זה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם לא רק בלתי חוקיים אלא גם בלתי מוסריים באופן בולט או שהחוזה צופן בחובו סיכון רב לעניין הציבורי. גם אם תשובתינו הייתה חיובית, הרי לצורך בחינת זכאותה של התובעת לקבלת זכויותיה ולאור מטרתם של חוקי המגן ועיקרון הצדק הסוציאלי, מסקנתנו היא, כי אין להעניש את התובעת בשלילת זכויותיה, אלא ההיפך הוא הנכון, יש להגן עליה ועל העסקתה בכפיה כאשר נאלצה למכור את גופה ונפשה לרווחתם והנאתם של "מעסיקיה", כשהיא מועסקת בתנאים משפילים. 109. לאור כל האמור לעיל, למרות שקבענו, כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, הרי הן לאור העובדה, כי ביצעה עבודה והן לאור הפרשנות התכליתית של החקיקה ולאור המדיניות החברתית הראויה במקרה זה, ובהתחשב בכך, כי התובעת ביצעה עבודה חוקית לכשעצמה- אנו קובעים, כי התובעת זכאית לזכויות אותן תבעה. ט. שיעור שכר עבודה 110. התובעת טוענת, כי היא זכאית לשכר עבודה בסך של 360,565 ₪, בגין כל תקופות עבודתה השונות אצל הנתבעים. 111. להוכחת טענתה, צירפה התובעת לתצהירה טבלה שערכה ובה פירטה את הכנסות הנתבעים בכל אחת מן התקופות, את השכר ששולם לה ואת הפרשי השכר שהיא תובעת. חישוביה של התובעת לעניין קביעת שיעור השכר שתבעה, נסמכו על מספר הלקוחות שקיבלה בכל יום X התעריף שנגבה מכל לקוח. בכל אחת מן התקופות ציינה התובעת , ממוצע שונה של מספר לקוחות ליום . בטבלה אין כל התייחסות לימי חופשה או מחלה של התובעת. מלבד הרישומים בטבלה זו, לא צרפה התובעת כל ראייה אחרת להוכחת תביעתה. 112. נקדים ונציין כבר עתה, כי לדעתנו, לא הרימה התובעת את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה בעניין זה. 113. מחקירתה של התובעת, במסגרת עדותה המוקדמת,עולה כי התובעת לא ידעה להצביע על מספר הלקוחות הממוצע שקיבלה בכל יום, לא זכרה את השכר ששולם לה ואת גובה התעריף שנגבה בגין שירותיה ואף לא את מספר הימים בהם עבדה בפועל. התובעת אף לא הפחיתה מחישוביה את מספר הימים בהם הודתה בעדותה כי לא עבדה. כך למשל העידה ביחס לתקופה השלישית (בה הועסקה על ידי הנתבע 3) : "ש. את אומרת סה"כ היית חודשיים וחמישה ימים בקלאסה. בחודש יש 4-5ימים מחזור, שאת לא עובדת זה כבר 10 ימים. את מסכימה? ת. לא עבדתי בדיוק יומיים בימי המחזור ש. בסדר. 4 ימים לא עבדת במשך חודשיים. הגב שלך נתפס והיית שבועיים בבית , נכון? ת. כן, זה נכון ... הפסדתי את השבועיים האלה, אבל אח"כ לקחתי עוד קליינטים בימים האחרים ובסה"כ זה יצא כאילו שעבדתי. ש. ביום אחר קיבלת במקום 4-5 לקוחות 200 קליינטים? ת. מהשבועיים האלה יצא לי ביום 7-8 קליינטים . ש. יש לך רשימה של הקליינטים שהיו במקום? ת. אין לי את הרשימה. ש.עשית פעם רישום בכלל, כמו שעושות כולן? ת. היו לי רשימות כאלה, אבל שרפתי אותם אחרי שחזרתי מהמשטרה. ש. כל מה שאת אומרת זה שהיו כל יום בקלאסה בין 4-5 לקוחות ביום, זה מתוך הזיכרון שלך? ת. אני יכולה להגיד שבממוצע זה היה ככה בכל החודשים שעבדתי. ש. איך הגעת לממוצע הזה? ת. היו ימים שיותר, היו ימים שפחות... בהתחלה היו 5-6 קליינטים במשך שבוע ואחרי זה בשבועיים שקיבלתי עבורם 2000 שח , זה היה 10-13 קליינטים ליום." (ע"מ 20-23 לפרוטוקול מיום 14/3/01). 114. וביחס לתקופה השנייה( בה הועסקה על ידי הנתבע 2): "ש. כמה כסף את רוצה מפטר, לטענתך? ת. יש סכום מסוים ש. איזה סכום? ת. עו"ד עשה את החישוב ש. ואת לא יודעת להגיד לנו כמה את רוצה? ת. אני רוצה כסף על זה שעבדתי ש. כמה? ת. לא עשיתי חישוב. ש. את עבדת כל יום בלי הפסקה , לא היית חולה אף יום? ת. כן, כל יום ישבנו בדירה. ש. האם עבדת כל יום ? ת. כן, וגם במחזור עבדתי. ש. לא היה לך אפילו יום חופש אחד, לא נחת בכלל? ת. היו ימים שלא היו לקוחות . .... ש. את לפני כמה דקות אמרת שעבדת כל השבוע, כל החודשיים שלושה שעבדת אצל פטר ואני אומר לך שבבית המשפט הזה אמרת לא מזמן שלפחות יומיים בחודש לא עבדת ת. הייתי במכון ועדיין לא היו קליינטים. כשלא היו קליינטים לא עבדנו וגם בגלל מחזור. ש. לפני כמה דקות אמרת שלא החסרת אף יום, איך זה מסתדר? ת. אני לא עבדתי באותו זמן כשעבדתי במכון קלאסה. כשהיה לי מחזור ביקשתי כמה ימים חופש. ש. אני אומר לך שבתקופת מחזור לא עבדת ת. אני לא עבדתי יום יומיים, לא יותר." (ע"מ 11 לפרוטוקול מיום 2/5/01) 115. ושוב ביחס לתקופה השלישית : "ש. את יכולה להגיד לנו מתי עבדת בקלאסה ת. מאמצע פברואר עד סוף אפריל ש. כמה זה חודשיים וחצי .כמה זמן היית חולה? ת. בערך 10 ימים. ש. אם היתה תקופה שלא עבדת , למה לא הפחתת את זה בחישוב? ת. אני אמרתי לעו"ד והוא עשה את החישוב ש. מספר ימים שתבעת לגביהם הם 64 ימים. את מסכימה איתי ש-10 ימים לא עבדת, את מסכימה איתי שהיו ימים שהחסרת בגלל מחזור. למה לא הפחתת אותם? ת. בחשבון עושים הכל. הכל נכנס בחשבון ש. 16/2 עד 20/4 זה בדיוק 64 ימים. איך את אומרת שהכל בחשבון? ת. היו ימים שהיו יותר לקוחות והיו ימים שהיו פחות. ש. למה כשחישבת לא הפחתת את הימים ? ת. אמרתי , לא עבדתי 10 ימים בערך" ( ע"מ 15-16 לפרוטוקול מיום 2/5/01). 116. וביחס לשכר הנתבע בתקופה השלישית: "ש. כמה את חושבת שמגיע לך כסף על כל לקוח שהיה אצלך, כמה היה מגיע לך כסף? ת. כל החשבון רשום על הניירות ש. מתוך 150 ₪ שלקחת מלקוח, כמה את רוצה מהסכום הזה ת. ברגע הזה אני רוצה את כל ה-150 ₪ ... ש. מה למעשה החלק של ך ב-150 ₪ ? ת. החלק שלי הוא 100 ₪ ש. אז זה לא 150 ₪ כמו שאמרת קודם ת. זה 100 ₪ שהייתי צריכה לקבל ועוד 100 ₪ פיצויים, אני מבקשת. ש. אז את תובעת 200 ₪ או 100 ₪ , אנחנו לא מבינים , תחליטי ת. אני אמרתי שאני רוצה לקבל את הכסף שהיית נותנת להם וגם רוצה לקבל פיצויים, בדיוק אותו סכום ש. כמה כסף נתת להם ת. היית נותנת להם 150 ₪ ומתוכם הייתי מקבלת 20 ש"ח" (ע"מ 25 לפרוטוקול מיום 14/3/01) 117. על כן, אין בידינו לקבל את חישובי התובעת לעניין שיעור השכר שטענה לו ולמותר לציין, כי לא הוכח בפנינו תנאי שכר מסוכמים בין הצדדים. אולם לדעתנו, מעבר למסקנתנו זו, במקרה ייחודי כזה של עיסוק בזנות לא ניתן לקבוע ואין בפנינו כל ראייה למדד כלשהו ממנו ניתן להסיק את שווי השכר או התמורה הראויה לעבודתה של התובעת, או במילים אחרות, אין בידי בית הדין הכלים הדרושים לקביעת שיעור השכר הראוי לו, זכאית התובעת. שכן, לא ניתן להצביע על מספר לקוחות מדויק או משוער, לא ניתן לקבוע את גובה התעריף שגבו הנתבעים עבור שירותי התובעת ואף לא ניתן לחשב את גובה ההוצאות ששילמו הנתבעים ואשר יש לקזז משכר התובעת. אף אין בידינו הכלים והראיות לקבוע גם מהו השכר הנהוג במגזר זה. 118. יצויין, כי נקבע על ידי כבוד השופט מ. חשין, כי: "אחת מתכליותיו של חוק שכר מינימום הינה שמירה על כבוד האדם". (בג"ץ "עפר שדות" שצוטט לעיל). 119. משאין חולק על כך, כי התובעת אכן ביצעה עבודה עבור הנתבעים, ולא קיבלה שכר מלא עבור שירותיה , הרי שהיא זכאית לשכר ראוי, שבנסיבות העניין אנו קובעים, כי שיעורו הוא לפחות בשיעור שכר המינימום בגין תקופת עבודתה. 120. על כן אנו קובעים, כי התובעת זכאית לסך של 25,850 ₪ בגין תקופות עבודתה אצל הנתבעים 2 עד 5, על פי הפירוט שלהלן: בגין התקופה שבין 11/99-15/2/00- ישלם הנתבע 2 לתובעת סך של 9793 ₪ בגין התקופה שבין 16/2/00-20/4/00-ישלמו הנתבעים 3 ו-4 לתובעת סך של 7162 ₪. בגין התקופה שבין 1/5/00-26/6/00- ישלם הנתבע 5 לתובעת סך של 5930 ₪. בגין התקופה שבין 27/6/00-27/7/00- ישלם הנתבע 6 לתובעת סך של 2,965 ₪. 121. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד כל סיום תקופה שפורטה בסעיף 116 לפסק הדין, עד לפרעונם המלא בפועל. י. התביעה לפיצוי בגין כאב וסבל ועגמת נפש 122. התובעת תובעת, כאמור לעיל, סך של 360,565 ₪ עבור פיצוי בגין כאב וסבל, ועגמת נפש מכל הנתבעים, זאת לאור הנסיבות ומסכת העובדות שתוארה לעיל. התובעת תבעה פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור זהה לשיעור השכר הכולל שתבעה ושצויינה בטבלה נספח א' שצורף לכתב תביעתה. התובעת אף מציינת, כי הפיצוי העונשי ששילמו הנתבעים לתובעת במסגרת ההליך הפלילי אינו נוגע ואינו מונע מתן הסעדים הכספיים בתביעה זו. 123. הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הדרוש לתביעתה כלל וכלל. כך, מעדויותיה של התובעת עולות סתירות רבות, אשר לא מתיישבות כלל ועיקר עם טענותיה בכתב התביעה ובתצהיריה. מעבר לכך טוענים הנתבעים, כי המדובר בתובעת - מסתננת, שהגיעה לארץ עם מסמכים מזויפים, תחת שמות בדויים, אשר הפריחה שקרים לכל עבר, הכל בכדי לעסוק בעיסוק הנגוע בפלילים. משכך, התבקש בית הדין שלא ליתן סעד לתובעת זו ולכמותה, ובוודאי שלא להאמין לגרסותיה הרבות. 124. הנתבע 5 טוען, כי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א- 1970, קובע, כי פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, דוגמת כאב וסבל, יינתן אך ורק כאשר הוא נגרם כתוצאה מהפרת חוזה בין הצדדים. במקרה שלפנינו, התובעת לא טענה ולא הוכיחה הפרת חוזה בינה לבין הנתבע 5 ולכן, לא קמה לה כל זכות לדרוש פיצוי שאינו ממוני. 125. עוד טוען הנתבע 5, כי מטרת הפיצוי מסוג זה היא החזרת המצב לקדמותו, ולא הענשת המפר. על כן, אל לו לבית הדין לפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, מקום בו לא הופר חוזה, אך ורק מתוך רצון להעניש על התנהגות כזו או אחרת אותה הוא מוקיע. בנוסף לכך, הדגיש כי פיצוי מסוג זה (בגין כאב וסבל) כבר הועבר לנתבעת במסגרת ההליך הפלילי ודי בו. 126. הנתבע 5 מוסיף וטוען, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה באשר לכאב ולסבל שכביכול נגרמו לה על ידיו ומתיאוריה במהלך עדותה עולה, כי למעשה לא היו כאלה כלל, ככל שהם מתייחסים לנתבע 5. 127. עוגמת נפש, כאב וסבל, אי-נוחות ופגיעה ברגשות, אשר נגרמו עקב קיומו הלקוי של חוזה, כולם מהווים נזק לא ממוני, אשר, כבדיני הנזיקין, מוכרים גם בדיני החוזים. דיני החוזים מכירים בהם כנזק בר-פיצוי (ראה- ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי ,לה (4),31; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (כרך ב) , בעמ' 1087). אין הבדל מבחינה זו בין בית-הדין לעבודה לבית-המשפט האזרחי. בשניהם הדיון הוא בביצוע לקוי של חוזה הגורם לנזק לא ממוני. 128. בפסיקת בית הדין הארצי נקבע, כי באופן עקרוני, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש ביחסי עבודה, שכן מטבעם יש בהם יסוד מתמיד של חיכוך והתנגשות ולעיתים קרובות נגרמים צער ומתח לאחד מהצדדים לחוזה העבודה. אולם לאחרונה נפסקו פיצויים בגין עגמת נפש בגין התנהגות שלא בתום לב, בגין התנהגות פגומה והפרת חובת ההגינות, לרבות בגין פגיעה שפגעו בכבודו של אדם כאדם או כעובד. נפסק, כי יש מקום לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש ויש לפיצוי זה מטרה כפולה של פיצוי הנפגע והענשת הצד שנהג לא בהגינות. פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית הדין. ראה- ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 1. 129. באשר לטענה בדבר הפיצוי שקיבלה התובעת במסגרת ההליך הפלילי, אין אנו יכולים לקבלה ויפים לכך דברי כבוד בית המשפט, כפי שנאמרו בגזר הדין במסגרת הליך הפלילי שהתקיים בעניינם של הנתבעים, בזו הלשון: "... הסכום שכל אחד מן הנאשמים הפקיד מיוזמתו כפיצוי עבור המתלוננת הנ"ל, סך של 17,000 ₪, הינו סכום קטן יחסית לסכום האתנן שהם זכו לו כתוצאה מהעסקתה של המתלוננת בזנות, יחד עם זאת, משהופקד הסכום מיוזמתם של הנאשמים, לא מצאנו שלא להוסיף ל סכום זה סכום נוסף כפיצוי. נבהיר, למרות דברי באת כוח המאשימה, כי הפיצוי הינו פיצוי עונשי הנפסק בגין הסבל שנגרם למתלוננת ולפיכך , אין לקזז את הסכום מכל סכום שייפסק לזכותה בערכאה אחרת". 130. בתיק זה לא קבענו אמנם, כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, אך מסקנת פסק הדין היא, כי עניין לנו בעבודה שנעשתה תוך פגיעה חמורה בחרות, קרי, אדם משועבד לעבודה. זוהי שלילת חרות ההופכת אדם מיצור אנושי לחפץ שערכו נמדד בשווי כספי. הדבר הופך להיות קשה שבעתיים, כאשר מדובר באישה זרה שהובאה לארץ בתרמית, אינה דוברת את שפת המקום, הורחקה מארץ מוצאה, נכלאה כאן, אולצה לקיים יחסי מין בכפייה, ואף נמכרה לאחרים כסחורה העוברת לסוחר. 131. לבד מכך, משנפגעה זכותה של התובעת לחרות אישית, מינית, פיזית, נפגע גם כבודה. העיקרון של כבוד האדם מכיר בערכו של כל אדם באשר הוא אדם, ללא קשר למינו, צבעו, חיצוניותו או עיסוקו. כל חברה צריכה לאפשר את מימוש הזכויות, הכרוכות בכבודו של אדם ובזכותו של אדם לכבוד בחייו בכלל ובעבודתו בפרט, תוך מניעת התנהגויות משפילות, המכוונות לאנשים המשתייכים למגזרים שונים. 132. הזכות לעבוד היא זכות חברתית שנגזרת מתוך הזכות לחופש העיסוק. לכל אדם יש כלים, יכולת עבודה, מיומנות שהוא רשאי לעשות בהם שימוש לפי רצונו ומבלי שיאולץ לעשות כן. כל אדם גם זכאי כי כלפי זכותו לעבוד ינהגו בתום לב ושהזכות לא תיפגע מעבר למידה (ע"ע 300019/98 דב אורן נ. דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ, פס"ד מיום 7/7/04). החרות לעבוד פרושה גם קבלת השתכרות נאותה או לפחות קיום מינימלי לשם מחיה בכבוד, ושתי זכויות אלו- הזכות לעבוד והזכות להשתכר בכבוד, עומדות זו לצד זו, ואין האחת ממעיטה מהשניה (ע"ע 359/99 לאה לוין - רשות השידור, פד"ע לו 400,408). 133. זכותה של התובעת לעבוד ולהשתכר בכבוד נשללה ממנה ומבחינה זו התובעת נופלת לתוך שלוש קטגוריות, שכל אחת מהן זכתה להתייחסות פוגענית מצד הנתבעים - בשל היותה אישה, בשל היותה זרה, ובשל עיסוקה. השילוב של כל אלה שבא לידי ביטוי בעבודה שביצעה התובעת בכפייה, תוך שיעבודה לעבדות פיזית ונפשית, מחייב כי בית דין זה, העוסק בעובדים, מעבידים אבל גם ובעיקר בעבודה, לא יחריש. כל מבצע עבודה זכאי, כי ינהגו אליו בכבוד, לא ירמסו את נפשו, לא יחללו את גופו, ולא יטלו ממנו את כל חרויותיו הבסיסיות שהן חלק מצלמו של בן אנוש. 134. על כן, מסמכותו וממחויבותו של בית הדין לעבודה להביא לתוצאה, כי ינתן לתובעת סעד של פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה עקב הפגיעה בכבודה, ברצונה החופשי לעבוד, ובזכותה להתפרנס מרצון ולא בכפייה. 135. בקביעת שיעור הפיצוי אנו ,לצערנו, כבולים לשיעור שתבעה התובעת. התובעת תבעה פיצוי בגין עגמת נפש בסך כולל של 360,565 ₪ מכל ששת הנתבעים. מאחר ונתבע 1 נמחק מכתב התביעה, נותרה התביעה לפיצוי בשיעור של כ- 243,000 ₪. בנסיבות אלה, אנו מחייבים את הנתבעים בפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 240,000 ₪ בשיעורים כדלקמן, בשים לב ל"תקופת העבודה" של התובעת אצל כל אחד מהנתבעים 2 עד 6 - סך 100,000 ₪ ישלם הנתבע 2. סך 35,000 ₪ ישלמו הנתבעים 3 ו-4 (ראה סעיף 24 לפסק הדין). סך 75,000 ₪ ישלם הנתבע 5. סך 30,000 ₪ ישלם הנתבע 6. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום כל תקופת עבודה עבור הנתבעים הנ"ל כפי שצויין בטבלה (נספח א' לכתב התביעה) עד לתשלום המלא בפועל. 136. ויודגש, הפיצוי בגין עוגמת נפש לא בא לפגוע בזכויותיה הנזיקיות של התובעת, שפסק דין זה כאמור לא עוסק בהן, בהעדר סמכותו העניינית. יא. התביעה לקבלת סכום הקנייה של תובעת 137. התובעת תובעת מהנתבעים סך של 70,000 ₪ בגין קנייתה ומכירתה על ידי הנתבעים, בתקופות ההעסקה השונות. 138. הנתבעים טוענים, כי סכום זה לא הוכח, לא במסגרת התביעה דנן ולא במסגרת ההליך הפלילי. כך למשל ,טוענים כי בכתב האישום הפלילי אין כל זכר למכירת התובעת, כל שנאמר הוא שהסכומים שהועברו בין נתבע 5 לנתבע 6 היו בגין תיווך בלבד, כך שאין לתובעת כל מקור חוקי לפיו זכאית היא לדרוש סכומים אלו או חלקם. 139. מבלי להיכנס לדיון באשר לגוף הטענה - דין התביעה בעילה זו להדחות. לא הוכחה כל עילה להיעתר לתביעתה של התובעת במסגרת סמכותו של בית הדין. הצעת חוק העונשין ( תיקון- סחר בבני אדם), התשס"ה-2005 140. עובר לפרסום פסק הדין , אושרה הצעת החוק הנ"ל בוועדת השרים לחקיקה. ההצעה הוגשה על ידי משרד המשפטים. 141. מעיון בהצעת החוק, עולה , בין היתר, כי מדובר בהצעת חוק , אשר מטרתה הענקת כלים משופרים לרשויות האכיפה למאבק בסחר בבני אדם, במובנו הרחב בנוסף לסחר בנשים למטרות זנות. 142. בין החידושים בהצעת החוק הנ"ל, מצויה הרחבת הגדרת המונח "סחר בבני אדם", כדי שתכלול גם העסקה בתנאי עבדות. בלשון הצעת החוק מופיעה ההגדרה "עבדות" ונקבע , כי "הכופה על אדם לעבוד כעבד, תוך שימוש בכוח... או תוך הפעלת אמצעי לחץ אחר - דינו מאסר 16 שנים". כמו כן, הוגדר בהצעה המונח "עבד" (סעיף 9 להצעה). 143. אין ספק, כי חלק מן ההגדרות שהועלו בהצעת החוק הנ"ל והרעיון העומד בבסיסו , מצאו ביטוי גם בפסק דין זה. סוף דבר 144. התובעת זכאית לתשלום שכר עבודה בשיעור כולל של 25,850 ₪ כקבוע בסעיף 116 לעיל. הנתבעים 2 עד 6 ישלמו הסכומים שחוייבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד תום כל תקופה ותקופה שפורטה בסעיף עד לפרעון המלא בפועל. 145. כל אחד מהנתבעים 2 עד 6 ישלמו לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בשיעורים שפורטו בסעיף 132 לפסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום כל תקופה ותקופה בה עבדה התובעת עבורם, עד לפרעון המלא בפועל. 146. התביעה לתשלום הכספים בגין מכירתה וקנייתה של התובעת - נדחית בזאת. 147. כל אחד מהנתבעים 2 עד 6 ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 7,500 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל. 148. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. 149. המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ד' בתמוז, תשס"ה (11 ביולי 2005) בהעדר הצדדים נציג עובדים: אהוד גד נציג מעבידים: יואב לאביוד י. גלטנר-הופמן, שופטת סגנית שופט ראשי קלדנית: אלון שירה פיצוייםסחר בבני אדם