פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין הערעור נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי (עב 2902/03 ; השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור מר רמי זערור ומר דורון מתיתיהו) אשר דחה את תביעתו של המערער בנימוק של העדר הוכחה. המערער הועסק כיועצה המשפטי של המשיבה החל מחודש 11.1998 ועד לחודש 12.2001. המערער תבע את המשיבה לתשלום הפרשי שכר כהשלמה לשכר מינימום, הפרש פיצויי פיטורים ודמי נסיעה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המערער השתכר 2,000 ₪ לחודש. טענות הצדדים בבית הדין האזורי המערער טען כי עבד במשרה מלאה. המשיבה טענה כי המערער עבד באופן חלקי הן מבחינת הימים בם עבד והן מבחינת מספר השעות בן עבד בימי עבודתו. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת היקף משרתו של המערער. מחלוקת זו משליכה על רכיבי הפרשי השכר והפרשי פיצויי פיטורין. פסק דינו של בית הדין האזורי המשיבה הינה חברת ביטוח. בית הדין האזורי מציין בפסק דינו כי עבודתו של המערער במשיבה נחלקה לשתי תקופות. תקופה ראשונה בה היה שותף במשרד עורכי דין במקביל לעבודתו במשיבה. תקופה שנייה בה עבד כעצמאי במקביל לעבודתו במשיבה. בתקופה זו הוא טיפל הן בלקוחותיו והן בלקוחות המשיבה שהופנו אליו. עבודתו של המערער בשירות המשיבה התמצתה בסיוע ללקוחותיה, בהכנת טפסי תביעות לבית משפט לתביעות קטנות ולעתים הוא אף ליווה את לקוחותיה של המשיבה לדיונים בבית משפט. המשיבה הפנתה את לקוחותיה לטיפולו הפרטי של המערער אשר גבה מהם את שכר טרחתו והוציא חשבוניות כנגד תשלום שכר טרחתו. בית הדין פסק כי גירסתו של המערער לפיה עבד בשירות המשיבה כל השבוע משעה 9:00 בבוקר עד לשעה 17:00 אחר הצהריים אינה מתיישבת עם טענתו לפיה עבד בו זמנית במשרד עורכי הדין וגם כעצמאי. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי המערער לא הציג ראשית ראיה כגון היומן שניהל לדבריו, באשר לעבודתו. המערער גם לא ניהל חישוב של שעות עבודתו. אשר לרכיב דמי הנסיעה טען המערער בבית הדין האזורי כי שילם סך של 45-46 ₪ ליום בתחנת דלק. גרסה זו לא נתמכה באסמכתא כלשהי. המערער העיד כי לא אסף קבלות על הוצאות הדלק מפאת הכנסתו הנמוכה. המערער לא הוכיח את ימי העבודה שעבד. בית הדין מצא את גרסתו כלא סבירה. לאור נסיבות עבודתו והעדר הוכחה לטענותיו העדיף בית הדין האזורי את גרסת המשיבה לעניין היקף עבודתו של המערער. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה כי שכרו של המערער כלל גם דמי נסיעה. כן שוכנע בית הדין האזורי כי שכרו של המערער עליו הוסכם בין הצדדים עלה על שכר המינימום. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי המערער ביצע אף עבודות פרטיות בחצרי המשיבה אשר העמידה לרשותו את שירותי המשרד על חשבונה. בית הדין האזורי השית על המערער הוצאות בסך 3,000 ₪. טענות המערער המערער מלין כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי וכנגד העדפת גרסת המשיבה. המערער טען כי אין לראות בשכר טרחה שגבה מלקוחות המשיבה אשר הופנו אליו שכר עבודה המשולם לו על ידי המשיבה. כנגד קביעת בית הדין האזורי לפיה לא הוכיח המערער את ימי עבודתו, טוען המערער כי הנטל לנהל כרטיסי עובדים ולרשום את שעות העבודה מוטל על המשיבה כמעבידה. המשיבה לא המציאה כל רישום של שעות העבודה. המערער טוען עוד כי היה על בית הדין האזורי להתייחס לטופס 106, לתלושי השכר ולדוחות ואישורי מס הכנסה לפיהם לא היתה למערער במשך כל תקופת עבודתו בשירות המשיבה כל הכנסה החייבת במס הכנסה. המערער טוען כי הוא לא רק הכין כתבי טענות, הגישם לבית משפט לתביעות קטנות וייצג את לקוחות המשיבה אלא גם הכין כתבי טענות וייצג את המשיבה בנושאי גביה ובנושאים אחרים. עבור עבודות אלו לא קיבל כל תמורה מהמשיבה למעט משכורתו. המערער טוען כי עמד לרשות המשיבה חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום ולעתים אף עבד יותר משמונה שעות ביום. כן הוא טוען כי לעתים עבד בימי שישי. לאור העבודות שביצע בשירות המשיבה לא יעלה על הדעת כי עבד רק יומיים או שלושה ימים בשבוע בהיקף של שלוש שעות עבודה ביום. עוד מלין המערער כנגד דחיית טענתו בדבר דמי נסיעה. בנוסף טען המערער כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט בסך של 3000 ₪. טענות המשיבה המשיבה סמכה את טענותיה על פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתה לפי ההלכה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אשר על כן טוענת המשיבה כי מסגרת שעות עבודתו של המערער אצל המשיבה נבחנה לאור חומר הראיות שבפניו ובהיעדר כל ראיה התומכת בגרסת המערער בדין קבע בית הדין האזורי כי המערער עבד בהיקף חלקי בשירות המשיבה ובדין העדיף את גרסת המשיבה. בנוסף טענה המשיבה כי המערער מעלה טענות חדשות אשר לא הועלו בעבר. לטענה לפיה יומנו נשאר בידי המשיבה והיא סירבה ליתן לו את יומנו וכן מסמכים נוספים, טוענת המשיבה כי טענה זו הועלתה לראשונה בערעור וכי המערער לא טרח לבקש גילוי מסמכים כדי לתמוך בטענה זו. עוד טוענת המשיבה כי כשנשאל המערער על ידי בית הדין לעניין יומן עבודתו, הסביר המערער כי יש לו יומן אך הוא לא רשם בו את שעות העבודה. בניגוד לטענת המערער טוענת המשיבה כי המערער לא המציא לבית הדין האזורי את כל תלושי השכר, טופסי 106, אישורים או דוחות מס הכנסה. המערער לא הגיש לבית הדין תלושים כלשהם למעט תלושי שכר אשר צורפו לכתב התביעה. המערער צירף לסיכומי הערעור העתקי כתבי תביעה, מכתבי התראה ואישורי דואר. מסמכים אלה לא הוגשו בשלב ההוכחות ועל כן טוענת המשיבה כי אין להתיר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור. עם זאת, מוסיפה המשיבה כי גם במסמכים אלה אין כדי להוכיח את טענת המערער בדבר היקף עבודתו בשירות המשיבה. עוד טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בסכום ההוצאות אשר השית בית הדין האזורי על המערער. היש מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי לאחר שעיינו בכתב הערעור, בסיכומי הצדדים, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובחומר הראיות אנו קובעים כי אין מקום להתערבותו של בית דין זה בממצאים אשר קבע בית הדין האזורי בפסק דינו. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובשאלות מהימנות של הערכאה הדיונית למעט מקרים חריגים אשר מקרה זה אינו נמנה עליהם (רע"א 925/98 משה אליעז נ' מצליח עובדיה (לא פורסם)). עמדה על כך השופטת נילי ארד בע"ע 239/03 מרים אסמר - עירית חיפה (טרם פורסם) בציינה: הלכה מושרשת היא, כי בית דין זה כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותו ממהימנות העדים. לערכאה ששמעה את העדים יתרון על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. על כן התערבות בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות המושתתות על התרשמות מעדים היא חריגה, ושמורה לנסיבות קיצוניות ויוצאות דופן (ראו: ע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ניתן ביום 10.6.2004). קביעותיו של בית הדין האזורי מבוססות על התרשמותו ממהימנות העדים ועל חומר הראיות. מחומר הראיות עולה כי המערער לא הוכיח את תביעתו ועל כן בדין דחה בית הדין האזורי את תביעתו. לעניין החזר הוצאות נסיעה הלכה היא שעובד זכאי לתבוע החזר הוצאות נסיעה אותן הוציא בפועל (דב"ע נא/134-3 סלוצקי - י.מ. טוקטלי ובניו, פד"ע כג 293, 294). המערער לא תמך גאת רסתו בראיה כלשהי. לכן אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי אשר קיבל את גרסת המשיבה גם בענין זה. האם יש מקום להתערב בגובה ההוצאות אשר השית בית הדין האזורי פסיקת ההוצאות הינה סוגיה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (דב"ע נד/ 34-3 ארגוב - "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ )לא פורסם); דב"ע 97/ 382-02 המוסד לביטוח לאומי - גאנם )לא פורסם); ע"ע 98/ 100003 זכנון - מדינת ישראל )לא פורסם)) לאחרונה עמד על כך השופט שמואל צור בבר"ע 128/03 אנטולי טיומקין - חברה לשירותים קבלניים (לא פורסם) בציינו: כלל הוא שעניין פסיקת הוצאות נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית ואין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בכך. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח תוך 30 יום. משרהשינוי היקף משרה