פסק דין השופט שמואל צור 1. מועצת בתי העלמין בירושלים, היא המשיבה (להלן - המועצה), הינה תאגיד שהוקם על פי חוק. משך שנים היה המערער מנהל המועצה והוא פרש לגמלאות ביום 1.1.95. תנאי פרישתו של המערער הוסדרו בהסכם אישי בינו לבין המועצה ולפיו הוא זכאי לפנסיה בגובה של 9,180 ש"ח לחודש (מוצג א' לסיכומי המשיבה). 2. אין חולק כי תשלומי הפנסיה שולמו למערער כסידרם עד חודש אוגוסט 2002. החל ממועד זה חדלה המועצה לשלם למערער את תשלום הפנסיה, לאחר שנקלעה לקשיים כלכליים ולמחסור באמצעים תקציביים. בשל מצוקה זו חדלה המועצה לשלם גם את שכרם של עובדיה. אין חולק כי המצוקה התקציבית אליה נקלעה המועצה לא נבעה מניהול כושל אלא מהפסקת העברת תקציבים ממקורות המימון שלה, הם משרד הדתות, עיריית ירושלים וחברה קדישא. 3. על רקע מציאות זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בירושלים לתשלום הפנסיה לה הוא זכאי. כמו כן תבע המערער לחייב את המועצה בתשלום פיצויי הלנת שכר. המועצה לא חלקה על זכותו של המערער לתשלום הפנסיה וניתן פסק דין חלקי (בהסכמה) המחייב אותה לשלם למערער את סכומי הקרן של הפנסיה. עם זאת נותרה בעינה מחלוקת בין הצדדים באשר לזכותו של המערער לפיצויי הלנה. בעניין זה התנהל דיון בבית הדין האזורי. 4. בית הדין האזורי (כב' השופט הראשי יעקב נויגבורן ונציגי ציבור מר חורי ומר רחמים; תיק עב 2560/02) החליט להפחית את פיצויי הלנת השכר ולהעמידם על גובה של רבית והצמדה לפי החוק, החל מהיום בו היה כל תשלום אמור להשתלם ועד התשלום בפועל. כמו כן חייב בית הדין את המועצה בהוצאות המערער בתביעתו. 5. בערעור בפנינו משיג המערער על שני עניינים העולים מפסיקת בית הדין האזורי: האחד - המערער טוען כי היה מקום לחייב את המועצה בפיצויי הלנה גבוהים מאלה שנפסקו. השני - המערער משיג על החלטת ביניים של בית הדין מיום 1.10.03 לחייב אותו - כמו גם את המועצה - בהוצאות לטובת המדינה בסכום של 750 ש"ח לכל צד, בשל ניהול לקוי של הדיון ובזבוז זמנו של בית הדין. 6. במועד שנקבע לדיון בערעור התייצבו בפנינו, בנוסף על המערער והמועצה, גם ב"כ עיריית ירושלים, ב"כ המדינה וכן מר מאיר שפיגלר, מנהל שרותי הדת במשרד ראש הממשלה. מן הדברים שהובאו בפנינו עולה כי המועצה היא גוף סטטוטורי שהוקמה בחוק והיא פועלת באופן עצמאי. המועצה היתה בעבר מתוקצבת על ידי משרד הדתות, עיריית ירושלים וחברה קדישא, והיתה מופקדת על ניהול שטחי הקבורה בהר המנוחות ובהר הזיתים בירושלים. לימים חדל משרד הדתות להתקיים והאחריות המיניסטריאלית בנושאים שהיו בתחומי אחריותו, הועברה למשרד ראש הממשלה. בנוסף הוברר לנו שבשנת 2002 חדלה המועצה מלפעול משום שיושב הראש שלה נפטר והמערער פרש לגמלאות וחלק מחברי המועצה חדלו לכהן מסיבה זו או אחרת. מסתבר שהמועצה, כגוף סטטוטורי, קיימת על הנייר בלבד ובפועל אין אף גורם המנהל אותה, אין מורשה חתימה, אין מתקבלות החלטות, המועצה אינה מתכנסת ובפועל היא אינה קיימת. 7. על רקע מציאות זו התקין ראש הממשלה ביום 26.12.04 את תקנות מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים (הוראת שעה) תשס"ה-2004, לפיהן ניתן למנות למועצה "ממונה" שיופקד באופן זמני על ניהול ענייני המועצה "... לצורך ביצוע תפקידיה וחובותיה ותשלום שכר לעובדיה וגמלאיה" (ק"ת 6358, תשס"ה, עמ' 280). מכח תקנות אלה מונה מר שפיגלר כ"ממונה" והועמד לרשותו תקציב מסויים. בתוקף תפקידו החל מר שפיגלר גם לנקוט צעדים לגבות חובות של עיריית ירושלים וחברות קדישא למועצה. להערכתו של מר שפיגלר סך הכספים המגיעים למועצה מגיע לכדי מליון וחצי ש"ח, וסכום זה מאפשר תשלום שכר לעובדים ופנסיה, בלא פיצויי הלנת שכר. 8. מהודעה נוספת שהוגשה לנו מטעם המדינה (ביום 13.4.05) עולה שאמנם עלה בידו של מר שפיגלר לגייס כספים לצורך הבראת המועצה, תפקודה ותשלום חובותיה. במסגרת הבראת המועצה פוטרו כל העובדים, להוציא עובדת אחת, והופסקה שכירות משרדי המועצה. מן הכספים שהתקבלו כוסו כל חובות המועצה, עובדיה וגימלאיה (למעט עניין אחד הנמצא בבדיקה). כמו כן שולמו למערער, באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, כל תשלומי הפנסיה המגיעים לו עד סוף שנת 2004. מהודעת המערער שהוגשה ביום 10.5.05 עולה כי, לפי חישובו, שולמו לו תשלומי פנסיה עד חודש פברואר 2005 ועד בכלל, אך לא נמשכו תשלומי הפנסיה השוטפת מחודש מרץ 2005 ואילך. פיצויי הלנה 9. המערער טוען כי לא היתה הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי הצמדה וריבית, כפי שקבע בית הדין האזורי. לטענתו, המועצה לא הוכיחה את מצבה הכלכלי הקשה ולא הציגה בפני בית הדין כל ראיה השופכת אור על פעילותה הכספית בתקופה הרלבנטית. לטענתו, המועצה לא הוכיחה כי פעלה ככל יכולתה על מנת לחייב את הגורמים הממונים להעביר את התקציבים המוטלים עליהם ולא נקטה כל צעד לגביית החובות. לטענתו, עצם העובדה שמימון פעילות במועצה תלוי בגורמים אחרים, אינו מצדיק הפחתת פיצויי ההלנה. עוד טוען המערער כי אמנם שולמו לו תשלומי הפנסיה לעבר, וכי אין הוא מקבל את התשלומים השוטפים ולכן קיימת הצדקה לחייב את המועצה בפיצויי הלנה. המדינה - אשר, כמבואר, קיבלה על עצמה אחריות לפעילות המועצה - תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי וטוענת כי, בנסיבות העניין, אין לחייבה בפיצויי הלנה מעבר לאלה שנפסקו למערער בפסק הדין מושא הערעור. לטענת המדינה, השיקולים שפורטו לאחרונה בפסק הדין בערעורה של עיריית לוד (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן ואח'; טרם פורסם) תומכים בפסיקת בית הדין האזורי. 10. סוגיית חיובן של רשויות ציבוריות שנקלעו למצוקה כלכלית בפיצויי הלנת שכר נדונה בהרחבה בערעור עיריית לוד שנזכר לעיל. באותו פסק דין מצא בית הדין הארצי לחייב את עיריית לוד בתשלום פיצויי הלנה בשיעור של 25% לשנה על חלק מן השכר המולן ששולם באיחוד שאינו עולה על השכר הממוצע במשק. בפסק הדין נאמרו דברים נכוחים על חשיבות הערך של תשלום שכרו של העובד במועד, משיקולים של הצורך לשמור על מינימום הקיום האנושי לעובד ומשיקולים של שמירת כבוד העובד כאדם והצורך לשמור על בטחונו הכלכלי ובטחון משפחתו. בפסק הדין הודגש המעמד המיוחד של פיצויי הלנה כסנקציה המוטלת על המעביד שאינו מקיים את חובתו לשלם שכר לעובדיו. עוד נקבע כי, עקרונית, מצב כלכלי קשה אינו מהווה הצדק לאי תשלום שכר ופורטו השיקולים הרלבנטיים המצדיקים הפחתת פיצויי ההלנה בכל עניין ועניין. 11. במקרה הנדון מוצא אני שיש מקום לאשר את פסיקת בית הדין האזורי ולהותיר על כנה את חיובה של המועצה בפיצויי ההלנה בגובה רבית והצמדה כחוק עד סוף שנת 2004. הטעם לדבר נעוץ בכך שעניינה של המועצה שונה, בעיקרו, מעניינן של רשויות ציבוריות אחרות ובמיוחד מעניינה של עיריית לוד. עניין לנו בגוף סטטוטורי קטן אשר, בשונה מרשויות מקומיות, כל תקציבו ממומן מגופים ציבוריים אחרים ומשלו אין לו דבר. המועצה נקלעה למצוקה תקציבית בשל כך שגופים אחרים לא העבירו לה כספים ולמעשה פעולתה הושבתה מאונס. בשונה מעניינה של עיריית לוד, לגביה נפסק כי מצוקתה נגרמה בשל ניהול כושל ובלתי אחראי, חוסר יעילות, בזבזנות, חריגות שכר ועוד (עמודים 5 ו-34 לפסק הדין), לא כך הם פני הדברים באשר למועצה. כל עוד הוזרמו למועצה התקציבים הנחוצים לפעולתה, היא פעלה כראוי ומשעה שהופסקה הזרמת התקציבים - נפסקה פעילותה. זאת ועוד, התרשמנו כי משעה שמשרד ראש הממשלה נטל על עצמו את האחריות לפעילות המועצה - באמצעות מר שפיגלר - אכן הועברו לקופת המועצה כספים המגיעים לה והנחוצים לפעולתה, ואלה נוצלו לתשלום חובותיה, לרבות התשלומים המגיעים למערער. אכן, מקובל עלינו העקרון שמצב כלכלי קשה של רשות ציבורית אינו מצדיק הימנעות מחיוב בפיצויי הלנה, אלא שלעולם יש לתת את הדעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה, לסיבות שגרמו למצב הכלכלי הקשה, ליכולת המעסיק לפעול, לגיוס כספים ממקורות שונים ולכלכל את צעדיו תוך שימת לב ראויה לשכרו המולן של העובד. ענייננו הוא מקרה קיצוני בו גוף ציבורי נקלע למצוקה כלכלית שלא ברצונו ולא היה לאל ידו לפעול כדי לשנות את המצב או להטות תקציבים ממקורות אחרים לתשלום שכרם של העובדים. 12. זאת ועוד. בענייננו נקלעה המועצה למציאות הקרובה ביותר למצב של פירוק. מן התמונה שנפרשה בפנינו נחה דעתנו שעד שמשרד ראש הממשלה נטל אחריות על ניהול ענייני המועצה, חדלה המועצה - למעשה - מלהתקיים. לא זו בלבד שלא הוזרמו למועצה כספים, אלא שהגורמים המוסמכים לפעול מטעמה חדלו לתפקד והיא הפכה לגוף הקיים אמנם "על נייר" אך לא קיים בפועל. מצב זה דומה - אף כי פורמלית אינו זהה - למצב של חדלות פרעון של תאגיד עסקי אשר לגביו קיימת בחוק הוראה הפוטרת מחיוב בפיצויי הלנה (סעיף 19 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958). ויודגש - פורמלית אין תחולה לסעיף 19 לחוק הגנת השכר, אלא שבפועל המציאות אליה נקלעה המועצה קרובה ביותר למצב המוסדר באותו סעיף. 13. לפיכך, בנסיבות העניין, אני סבור שיש הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה המגיעים למערער ולהעמידם על שיעור של הצמדה וריבית כחוק מחודש אוגוסט 2002. עם זאת, אני סבור כי נכון יהיה להגביל פסיקה זו לתקופה בה נמנע מן המועצה לתפקד, היינו - עד חודש דצמבר 2004. ממועד זה, בו נטלה על עצמה הממשלה את האפשרות לניהול המועצה באמצעות ה"ממונה" על פי התקנות, יש מקום לחייב את המועצה בפיצויי הלנה בשיעור 25% לשנה, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקת בית דין זה בפרשת עיריית לוד. הוצאות לטובת אוצר המדינה 14. בהחלטה מיום 1.10.03 חייב בית הדין האזורי את המועצה ואת המערער, כאחד, בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום של 750 ש"ח. חיוב זה נעשה לאחר שבית הדין מצא שהמערער לא הגיש תצהירים במועד שנקבע ולא הודיע, מבעוד מועד, למועצה ולבית הדין כי אין בדעתו להגיש תצהירים. המועצה, מצידה, לא הודיעה לבית הדין כי המערער לא הגיש תצהירים במועד, היא לא ביקשה הוראות מתאימות מבית הדין, לא זימנה עדים מטעמה וברגע האחרון ביקשה לדחות את הדיון שנקבע. כתוצאה מכך נאלץ בית הדין לדחות את הדיון ומצא לנכון לחייב את שני הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. 15. בקשר לכך טוען המערער כי התקנה מכוחה ניתן לחייב בהוצאות לטובת המדינה אינה חלה בבתי הדין לעבודה. כמו כן טוען המערער כי הדיון שנקבע ליום 1.10.03 נדחה רק בשל כך שלא זומנו עדי המועצה ואין הצדקה לחייב אותו בשל מחדל זה. המדינה - בשם המועצה - טוענת כי, עקרונית, היה מקום לאפשר לצדדים להשמיע טענותיהם בטרם חיוב בהוצאות לטובת המדינה, אך היא משאירה את העניין לשיקול דעת בית הדין. 16. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מוצאים לנכון לאשר את פסיקת בית הדין האזורי גם בעניין חיוב בהוצאות לאוצר המדינה: (1) הסמכות להטיל הוצאות לטובת המדינה מקורה בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. סמכות זו קמה לבית משפט אם בעל דין האריך את הדיון ללא צורך על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת. אכן, סמכות זו אינה כלולה במפורש בתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין) תשנ"ב-1991, אך נקבע בפסיקה כי בית הדין רשאי לעשות בה שימוש מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 (י. לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, מהדורת 2000, פרק 13 עמוד 12). אנו מאשרים את הפסיקה וקובעים כי בית הדין לעבודה מוסמך, במקרים המתאימים, לחייב בעל דין בהוצאות לטובת המדינה. (2) לעצם העניין, היתה הצדקה מלאה לחייב את המערער והמועצה בהוצאות. בית הדין איפשר למערער להגיש תצהירים מטעמו תוך פרק זמן שנקבע אלא שהמערער החליט - מטעמיו - שלא לעשות זאת. המערער ידע שהגשת תצהירים מטעמו מתחילה מרוץ של זמן להגשת תצהירים מטעם המועצה והחלטתו שלא להגיש תצהירים - בלא להודיע לבית הדין או למועצה שהוא בוחר לנהוג כך - שיבשה את מהלך העניינים וגרמה לכך שהמשיבה לא הגישה תצהירים ולא זימנה עדים ובשל כך נאלץ בית הדין לדחות דיון שנקבע זה מכבר. זהו מקרה מובהק שמחדל של בעל דין גורם לשיבוש מהלך משפט ולבזבוז זמנו של בית הדין. נסיבות אלה מצדיקות הטלת הוצאות לטובת המדינה. (3) בפסיקת בית הדין נקבע שתנאי להטלת הוצאות הוא מתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דבריו (ע"ע 300092/96 אבנר מיוסט - רשות השידור לא פורסם; עבודה ארצי כרך לב' (1) 60). אני סבור שכלל זה גורף מידי ואין להחילו - כמות שהוא - בכל מקרה ומקרה. יש, לעתים, שהתנהגות בעל דין מעלה חשש לשיבוש הדיון השיפוטי והשופט מוצא לנכון לשקול חיוב בעל הדין בהוצאות. במקרה שכזה מן הראוי - מטעמים של צורך לבירור העובדות - לאפשר לבעל הדין להגיב בטרם יעשה שימוש בסמכות לחייב בהוצאות. אך אין זה כלל בל יעבור. יש מקרים בהם התנהגות צד ברורה ועולה מן התיק, מן ההליכים הננקטים ומכלל נסיבות העניין הפרושים בפני בית הדין. במקרה של תמונת מצב ברורה - כמו בענייננו - המצביעה על מחדל או התנהגות המביאה לשיבוש הליכי המשפט או לבזבוז זמנו של בית הדין, מוסמך בית הדין להטיל הוצאות גם בלא לאפשר לבעל הדין להגיב. (4) פסיקת הוצאות לטובת המדינה כמוה כפסיקת הוצאות לטובת בעל דין. פסיקה שכזו נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בדבר, לא בעצם ההחלטה לחייב בהוצאות ולא בקביעת שיעורן. לסיכום, במקרה הנדון התנהגות שני הצדדים - כפי שעלה בבירור מהשתלשלות העניינים - גרמה לצורך בדחיית הדיון ומוצדק היה שבית הדין יחייב את שני הצדדים בהוצאות, כפי שעשה. 17. סוף דבר : (1) הערעור נדחה בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנת תשלומי פנסיה למערער עד חודש דצמבר 2004. מחודש ינואר 2005 תשלם המועצה למערער פיצויי הלנה על תשלומי פנסיה ששולמו באיחור (ככל ששולמו באיחור) בשיעור 25% לשנה על חלק מן הקצבה המולנת בגבולות השכר הממוצע במשק ועל החלק העולה על כך ישולמו פיצויי הלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד, כל זאת מהמועד הקבוע לתשלום הפנסיה מידי חודש ועד התשלום בפועל. (2) הערעור על ההחלטה לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת המדינה - נדחה. (3) בנסיבות העניין אין מקום לחייב מי מן הצדדים בהוצאות הערעור. חוזהפנסיה