הפסיקה בנושא היתרים על פי חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) קבעה כי: "בחינת העניין נעשית לפי תיאור תפקידו של בעל התפקיד ולאור הסמכויות הממשיות והפוטנציאליות שבו": ו"ע 6231/03, ניר גלעד נ' מדינת ישראל, וכן, כי הבחינה צריכה להיעשות "על פי מהותם של הנושאים היחסים והקשרים הקיימים בין השירות הציבורי ממנו פרש המבקש ובין הגוף שהוא מתכוון לעמוד בראשו:" ע"ש (י-ם) 128/97, טורבוביץ נ' מדינת ישראל (תק-מח). על פי סעיף 14 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), השיקול המרכזי למתן ההיתר או למניעתו הוא השמירה על טוהר המידות. הצעת החוק הבהירה עניין זה במילים אלו: מטרת ההצעה למנוע תופעות שליליות בשירות הציבור הכרוכות בניצול קשרים אישיים של עובד הציבור שרכש בתוקף תפקידו לפני פרישתו. כל זמן שהעובד נמצא בשירות יש בניצול קשרים אלה למטרות אישיות משום פגיעה בכללי המשמעת, ויש בידי מעבידו אמצעי הרתעה מתאימים. לא כן המצב אחרי פרישתו של העובד. הוא עשוי להעמיד את קשריו עם מוסדות ציבור, שרכש במילוי תפקידו, לרשותם של אנשים הנושאים ונותנים עם אותם מוסדות. הוא גם עשוי להגיע למעמד באותם עסקים עצמם שהיו נתונים לטיפולו בהיותו עובד הציבור, ויש למנוע שאפשרות זו תשפיע עליו בשעת מתן החלטה. שירות הציבור