התנאים להכרת תקפה המחייב של הבטחה מנהלית נקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין. בית המשפט פסק כי המשפט מכיר, בתנאים מסוימים, בתקפותה המשפטית של הבטחה מנהלית כמקור לזכות בידי מקבל ההבטחה. תנאי לכך הוא, בראש ובראשונה, כי קיימת הוכחה ברורה כי הבטחה כזו אכן ניתנה. על ההבטחה השלטונית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. מכאן, שעל הטוען לזכות על פי ההבטחה המנהלית להוכיח בראש ובראשונה את עצם קיומה ואת מרכיביה. לאחר שהוכחה הבטחה יש לבחון אם נתמלאו שאר התנאים המקימים את חובת הרשות למלאה. עוד נפסק ע"י בית המשפט כי הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה. הלכה זו סוייגה מאוחר יותר. בית המשפט פירט את התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של רשות לקיים הבטחה שנתנה ואלה הם: (א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". להלן תקציר פסק דין העוסק בסוגיה של הבטחה מנהלית: פסק דין ערעור זה הוגש בהתאם לסעיף 5ב לחוק הרשויות המקומית (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977. העובדות המערער מונה בשנת 1995 על-ידי שר הפנים לכהן כחבר המועצה המקומית הממונה בישוב אלעד. ביום 04.07.1995 מונה לראש המועצה הממונה. במסגרת כהונתו זו, פעל להקמת היישוב אלעד. בשנת 2000, בבחירות שנערכו לרשויות המקומיות נבחר המערער לכהן כראש המועצה; וכיהן בתפקיד זה במשך 4 שנים, מיום 01.10.2000 ועד ליום 01.10.2004, עת הוחלפה המועצה בעקבות בחירות לרשויות המקומיות. סך הכל כיהן המערער כראש המועצה ממונה במשך חמש שנים וכארבעה חודשים, וכראש מועצה נבחר ארבע שנים. שכרם של ראשי רשויות מקומיות נקבע בהתאם לגודלה של הרשות בה הם מכהנים. אין מחלוקת, כי היישוב אלעד, לעניין דרוג שכר ראש הרשות וסגניו, הינו רשות מקומית בדרגה ג', שהמכהן בראשה זכאי, ככלל, לשכר יסוד בגובה 87% משכר שר. בענייננו, בשל המאמצים הכרוכים בכהונה של ראש מועצה מקומית בהקמה, אושרה למערער ביום 25.10.1995 דרגת שכר ב', אשר מקנה שכר יסוד בשיעור 92% משכר שר. שכרו של המערער, הן בתקופה בה כיהן כראש מועצה ממונה והן בתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר, שולם על פי דרגה ב'. משתמה כהונתו של המערער, הוגשה על ידיו בקשה לקביעת קצבה או מענק לראש רשות מקומית. בתשובתו מיום 09.01.2005 מפרט מנכ"ל משרד הפנים, את אופן חישוב הקצבה כדלקמן: לתקופה בה כיהן המערער כראש מועצה ממונה, חושבה הקצבה על בסיס שכר יסוד מדרגה ב'; לתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר, חושבה הקצבה על בסיס שכר יסוד מדרגה ג'. כמו כן, חויב המערער להשיב סכום של 70,416 ₪. סכום זה משקף את ההפרש שבין השכר ששולם לו בפועל (דרגה ב') לבין השכר שאמור היה להיות משולם במקרה רגיל (דרגה ג'). עוד נקבע, כי הסכום יקוזז מפדיון ימי חופשה או מקצבה שוטפת. החלטה זו הנה נשוא הערעור שבפני. טענות הצדדים לשיטת המערער, ההחלטה נתקבלה ואף נמסרה לו שלא כדין; מאחר שהתקבלה מבלי שנערך לו שימוע, ולא נשלחה אליו בדואר רשום. לגופו של עניין טוען המערער, כי אפילו שולם שכרו בדרגה ב' בתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר עקב טעות, הרי שכיום, אין מקום לבטל את התשלום, מכיוון שלטענתו, מדובר במעשה עשוי, שבוצע מכוח הבטחה שלטונית שלא נקצב בה מועד. לפיכך, גם אם היה מקום לשנות מן ההבטחה השלטונית שניתנה, באופן שהשינוי יפעל לעתיד לבוא, אין כל הצדקה לשנותה בדיעבד. להשקפתו רשאי היה להסתמך על ההבטחה השלטונית שניתנה, ובפועל, אכן הסתמך עליה, ערך את תכניותיו הכלכליות על פיה, ושינה את מצבו. באשר למשיב בערעור, מוסכם על שני הצדדים כי יש להפנות הערעור כנגד משרד הפנים ולא כפי שנכתב בהודעת הערעור המקורית. המשיב חולק על גישתו של המערער, ולטענתו, אין מקום לשלם שכר המחושב על פי דרגה ב' בעבור התקופה בה כיהן המערער כראש מועצה נבחר, שכן יהיה בכך כדי להפלותו לטובה לעומת נבחרי ציבור אחרים. המשיב אף מבקש לדחות את טענות המערער לעניין הסתמכותו, משום שלשיטת המשיב, לוקה טענה זו בחוסר תום לב. המשיב גורס כי המערער היה מודע לעובדה כי היה זכאי לשכר דרגה ב' רק בעבור תקופת כהונתו כראש מועצה ממונה ולא בתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר. בהמשך לכך טוען המשיב כי אי חיובו של המערער בהשבת תשלומי היתר שקיבל תהווה עשיית עושר ולא במשפט. המשיב מוסיף וטוען כי על תשלומי היתר ששולמו למערער נודע לו רק ביום 14.10.2004, עת התקבלה במשרדו הבקשה לקביעת הקצבה, אליה צורפו תלושי שכר של המערער. דיון לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובנספחיו, וכן בתשובה לכתב הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל חלקית, במובן זה, שאין מקום להורות על השבת תשלומים שנתקבלו. באשר לקצבה לה זכאי המערער עם פרישתו, זו תקבע בהתאם לגישתו של המשיב. עיקר טענתו של המערער הינה כי ניתנה לו הבטחה מנהלית, תקינה שאין כל הצדקה לשנותה. בפרט מתרעם המערער על כך שחויב בהשבת כספים ושחיובו זה מוצא לפועל באמצעות עיכוב כספים שאמורים היו להתקבל לידיו. האם הוכח כי ניתנה הבטחה מנהלית מפורשת, ואם כן, מהם רכיביה של הבטחה זו והאם התקיימו ארבעת התנאים הנ"ל, שבהתקיימם על הרשות לקיים את הבטחתה. סבורני, כי התשובה לשאלות אלו הינה, בכללה, בחיוב. לעניין קיומה ותכנה של ההבטחה המנהלית, הרי שמכתבו של מנכ"ל משרד הפנים מיום 25.10.1995, שהמשיב מודה בתכנו, מוכיח את טענתו של המערער כי ניתנה לו הבטחה מנהלית מפורשת לפיה, חרף סיווגה של המועצה המקומית אלעד בדרגה ג' לעניין תשלום שכר ראש הרשות וסגניו, נוכח המאמצים המיוחדים הכרוכים בכהונתו של המערער, נמצא כי יש מקום להורות על תשלום שכרו על פי דרגה ב' מבלי שנקבע כי שעור השכר תקף רק לתקופה בה יכהן כראש מועצה ממונה ומבלי לקצוב את משך התשלום. באשר להתקיימות התנאים לחיובה של הרשות לעמוד בהבטחתה, סבורה אני כי בענייננו מתקיימים רובם המכריע של התנאים. אין מחלוקת, כי נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה. על כך למדים אנו מסעיף 14 לתשובה: "משרד הפנים פועל כגוף מפקח הקובע תנאי שכר, תקנים ושיעור הגימלה לנבחרים ברשויות המקומיות, לרבות מועצת אלעד". אמנם, פרטי הנוהל המאפשרים מתן "תוספת מאמץ" לשכר ראש מועצה מקומית ממונה, בנסיבות דוגמת אלו שבפני, בהן מדובר ברשות מקומית הנמצאת בשלבי הקמה, לא הובררה בהליך זה כדבעי. ברם, המשיב אינו טוען להעדר סמכות, אלא טוען כי עקב טעות שולם שכרו של המערער ביתר בתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר. משכך, שונה המקרה שבפנינו מפרשת קלכמן הנ"ל, ואין מקום בנסיבות מקרה זה לדון בכלל אשר נדון שם בהרחבה, ולפיו הכרה בהבטחה שניתנה בחוסר סמכות פוגעת בעיקרון החוקיות. כאמור לעיל, בנסיבות מקרה זה, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתיתה, וכי לא היתה בפעולתו חריגה מסמכות. כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי ואף היה בעל היכולת למלא אחריה. אכן, במשך תקופה ארוכה שולם שכר המערער בהתאם להבטחה שניתנה, ואף המשיב אינו כופר בכך שלפחות לגבי חלק מהתקופה יש להכיר בתשלום שכרו של המערער על-פי דרגה ב'. ונשאלת השאלה איזה חלק מההודעה היה בו כדי להצביע על כך שעם סיום הכהונה כראש מועצה ממונה תבוא ההתחייבות אל קיצה. והתשובה לשאלה זו היא, שאין במסמך כל התייחסות לנסיבות בהן יחדל המערער לקבל שכר גבוה יותר שהוגדר כ"דרגת שכר אישית". נותר אם כן לדון בתנאי האחרון, והוא, האם אין צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההחלטה שניתנה. הכלל, כפי שסוכם בפרשת קלכמן (ראו בעמ' 713-715) הוא, כי הרשות הציבורית תוכל לחזור בה מהבטחתה מקום שישנו טעם ענייני וסביר לכך. מטבע הדברים, נדרשים אנו לאזן בין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל במקרים אלו, ואין נוסחה כללית מוגדרת מראש למלאכת איזון זו. נראה לי, כי בנסיבות המקרה שבפני, נקודת האיזון הראויה היא זו: שלא תפגע בהסתמכותו של הפרט- מחד גיסא; ומאידך גיסא- תאפשר לרשות לתקן טעות מכאן ולהבא, ולא להנציחה. מן הכלל אל הפרט טוען המערער, כי רשאי היה להניח שהרשות ביצעה את כל הבדיקות הדרושות בטרם אושר שכרו, וכי רשאי היה לשנות את מצבו בהתאם להסתמכות לגיטימית זו. במיוחד כך, שעה שההבטחה שניתנה, לא נתחמה במועד מסוים או בתנאי כלשהו. יש ממש בטענה זו. לפיכך, אני מורה כי המערער פטור מהשבת הכספים הנדרשת בסעיף 1ג. למכתבו של מנכ"ל משרד הפנים מיום 09.01.2005. יחד עם זאת, אין להתעלם מטענת המשיב, לפיה עקב טעות שולמו למערער כספים ביתר בתקופה בה כיהן כראש מועצה נבחר, וכי טעות זו נתגלתה לראשונה שעה שהוגשה הבקשה לקביעת הקצבה. משכך, ונוכח החובה שלא לחרוג בשימוש בכספי ציבור על ידי הנצחת טעות, אני קובעת כי קצבתו של המערער תשולם בהתאם לאמור בסעיפים 1א. ו- 1ב. למכתב הנ"ל. גם המערער אינו כופר בכך כי רשות שלטונית רשאית לשנות החלטותיה, ככל שהמדובר בתקופה שמכאן ולהבא (ראו סעיף 19 לכתב הערעור). בשולי הדברים אעיר, כי יש מקום להרהר בדרך פעולתו של המשיב, שעיכב תחת ידיו את כספי המערער מבלי שערך כל שימוע. אפשר, שהתנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון חוקיות המנהל. נכון היה לדרוש את החזר הכספים אשר שולמו, לשיטת המשיב, ביתר, בדרך של הגשת תביעה. פרקטיקה בה שולחת הרשות את ידה לכיסו של האזרח באופן שרירותי, מבלי ליתן לו כל אפשרות להעלות טענותיו, אינה מתקבלת על הדעת ואינה ראויה. לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור בחלקו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הבטחה מנהלית