גמלאי משטרת ישראל - גמלת שאירים

פסק-דין השופט עמירם רבינוביץ 1. בשנת 1985 הלך לעולמו המנוח, גמלאי של משטרת ישראל. עם מותו הותיר אחריו המנוח שתי נשים. האחת, אלמנתו, הגב' שרה חסון. השנייה, לינה דולגופולסקי (להלן: המערערת), שהייתה, לטענתה, בשנות חייו האחרונות הידועה בציבור שלו. לאחר מות המנוח החל המשיב 1 (להלן: הממונה) לשלם לאלמנה גמלת שאירים. 2. שש עשרה שנה חלפו, וביום 6.7.2001 פנתה המערערת באמצעות בא-כוחה אל משטרת ישראל, בדרישה לתשלום גמלה. בפנייה זו ציין בא-כוחה של המערערת כי "מרשתי היתה ידועה בציבור של המנוח. המנוח ומרשתי התגוררו יחד, חיו חיים משותפים וניהלו משק בית משותף במשך שנים ארוכות עד לפטירת המנוח. יצוין כי מרשתי הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור של המנוח". את הפנייה באותו מועד הסביר בא-כוחה של המערערת בכך ש"באחרונה חלה הרעה במצבה הכלכלי של מרשתי והיא זקוקה לתשלום הקצבה המגיעה לה בכל ההקדם". 3. פנייתה של המערערת ומסמכים שצירפה הועברו לטיפול הממונה. במכתב מיום 24.3.2002 ביקשה גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום הגמלאות במשרד האוצר מבא-כוחה של המערערת להודיעה "מה היו הסיבות שבגללן הוגשה התביעה באיחור כה רב". בתגובה, פירט בא-כוחה של המערערת, במכתב מיום 7.4.2002, את הסיבות לאיחור בהגשת התביעה לתשלום הגמלה: "מרשתי עלתה מרוסיה בשנת 1974, בגיל 43 ובעת פטירת המנוח היתה כ-11 שנה בארץ. מרשתי עד היום אינה שולטת טוב בעברית, והמנוח היה עוזר לה ומטפל בכל העניינים המינהליים עבורה. למרשתי לא היתה ידיעה על כך כי היא זכאית לקבל גמלה מהמשטרה. יתרה מכך. למרשתי נאמר באותה עת ע"י בני משפחת המנוח, כנראה עקב טעות, כי ידועה בציבור אינה זכאית לגמלה ממקום העבודה, וכי רק אשת המנוח זכאית לגמלה, למרות שבפועל המנוח כבר לא חי עמה. אוסיף כי בעת פטירתו של המנוח, עבדה מרשתי בעבודה קבועה, ויכלה לקיים את עצמה אם כי בצמצום. היום מרשתי נותרה במצב כלכלי קשה, היא בת 71 שנים, אינה עובדת ואינה מקבלת פנסיה... מרשתי מתקיימת מקיצבה של הביטוח הלאומי, שכולה הולכת לתשלום המשכנתא. כמו כן מרשתי מטפלת באמא שלה, שהיא בת 94. אמה של מרשתי מתקיימת מקיצבת זקנה. לכן, מיד כשנודע למרשתי כי יש אפשרות לקבל גימלה כידועה בציבור של המנוח היא פנתה לח"מ כדי שיגיש בקשה מתאימה". 4. במכתב מיום 29.5.2002 הדוחה את הבקשה לתשלום הגמלה ציינה גב' שוורץ, מנהלת תחום הגמלאות במשרד האוצר את הדברים הבאים: "לאחר שתביעתך נשקלה החלטתי שהאיחור בהגשת התביעה לא חל עקב סיבות שלתובעת לא היתה שליטה עליהן כפי שדורש סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות). לפיכך דחיתי את התביעה לגמלת שאיר משום שהזכות לה התיישנה" (להלן: החלטת הממונה). 5. המערערת לא השלימה עם דחיית בקשתה, והגישה ערעור על החלטת הממונה לבית הדין האזורי בירושלים. בית הדין האזורי (השופטת אורנית אגסי ונציג ציבור מר אלון; עב 2040/02) מחק על הסף את הערעור, "משנשתהתה המערערת בהגשת ערעורה, יתר על המידה, מעל 15 שנה, מבלי ליתן סיבות של ממש". 6. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו שבה המערערת על טענתה, לפיה הגישה את תביעתה לממונה מיד כשנתחוור לה, כי היא זכאית לתשלום גמלאת שאירים. הממונה, מצידו, תמך בהחלטת בית הדין האזורי לפיה היה מקום לסלק את הערעור על הסף, מחמת ההתיישנות שבהגשת התביעה לתשלום הגמלה. האלמנה, באמצעות בא-כוחה, הוסיפה ועמדה על מצבה היא. כיום מאושפזת האלמנה במוסד סיעודי, במצב דימנטי, כשחצי מגופה משותק בעקבות אירוע מוחי. הכרעה 7. וכך קובע סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), הדן בהתיישנות זכות התביעה על פי חוק זה: "הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה, אולם הממונה רשאי להאריך תקופה זו, אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן". 8. במקרה שלפנינו הגישה המערערת תביעתה 16 שנה לאחר פטירת המנוח. על כן, לכאורה, התיישנה תביעתה. ואולם, טוענת היא, כי עד למועד בו הגישה את התביעה לא ידעה על זכותה, לאור מידע שגוי שמסרו לה בנדון בני משפחתו של המנוח. האם בכך יש כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות? 9. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע חריג לתקופת ההתיישנות ולפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה אף על תביעה לפי חוק הגמלאות, בו נקבעה הוראה ספציפית לעניין ההתיישנות (על היחס בין הוראות כלליות שבחוק ההתיישנות ותביעות לפי חוקים אחרים, בהם נקבעה הוראה ספציפית בדבר תקופת התיישנות ראה: ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589). האם הנסיבות עליהן מצביעה המערערת, בגינן לטענתה הגישה את תביעתה לממונה 16 שנה לאחר פטירת המנוח, מבססות את יסודות ההתיישנות שלא מדעת? התשובה לשאלה זו שלילית. הטוען להתיישנות שלא מדעת חייב להראות, כי העובדות העומדות בבסיס התביעה שנעלמו מעיניו "לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלה" (ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 459 והאסמכתאות שם). במקרה שלפנינו טענה המערערת, כי לא ידעה על זכותה לתשלום הגמלה, כיוון שנמסר לה באותה עת על ידי בני משפחת המנוח "כנראה עקב טעות, כי ידועה בציבור אינה זכאית לגמלה ממקום העבודה, וכי רק אשת המנוח זכאית לגמלה, למרות שבפועל המנוח כבר לא חי עמה". בכך אין די על מנת לבסס טענת התיישנות שלא מדעת. המערערת יכולה הייתה לברר את שאלת זכאותה לתשלום הגמלה, ולא הייתה סיבה שמנעה זאת ממנה. בהקשר זה יוער, כי המערערת השכילה לפנות למוסד לביטוח לאומי, וזה הכיר בה כידועה בציבור של המנוח ושילם לה קצבת שאירים החל משנת 1985. אם יכולה הייתה המערערת לברר את זכאותה לקצבה במוסד לביטוח לאומי, דומה כי "בזהירות סבירה" הייתה יכולה לברר את זכאותה לגמלה לפי חוק הגמלאות, גם אם בני משפחת המנוח אמרו לה, כי אין היא זכאית לגמלה כאמור. 10. אכן, לפי סעיף 50 לחוק רשאי הממונה להאריך את התקופה להארכת התביעה "אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן". הממונה ביכר שלא לעשות שימוש בסמכות זו, משהגיע למסקנה כי האיחור בהגשת התביעה לא חל עקב סיבות שלמערערת לא היתה שליטה עליהן. ואמנם הנסיבות, כפי שהצבענו עליהן לעיל, אינן מצביעות על כך, שהאיחור בהגשת התביעה נבע מסיבות שלמערערת לא הייתה שליטה עליהן, ולכן בדין לא השתמש הממונה בסמכותו זו. 11. מעבר לאמור נציין, כי הוראת ההתיישנות הספציפית הקבועה בחוק הגמלאות, הקובעת פרק זמן מקוצר של שנתיים בו ניתן להגיש תביעה לגמלה, מבוססת על הרציונל, לפיו תביעה כאמור דורשת בירור עובדתי, אשר יקשה לערכו זמן רב לאחר פטירת המנוח. רציונל זה מתחדד במקרה שלפנינו. 16 שנה לאחר פטירת המנוח יקשה עד מאד לערוך את הבירור העובדתי האמור. זאת, שעה שהאלמנה, העלולה להיפגע מתוצאות אותו בירור, הגיעה לגיל 85, נמצאת במצב דימנטי ומרותקת למיטתה לאחר אירוע מוחי. 15. סוף דבר: לאור כלל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. משטרהקצבת שאריםגמלאים