פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין האם היה מקום לבטל פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, כפי שעשתה השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה (עב 007731/01). האם המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה האם החתימה על הסכם הפשרה על ידי משיב מספר 1 (להלן - העובד) נבעה מטעות או מהטעיה על ידי המערערות, ואם כך הוא, היש לבטל את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף או שמא יש בכך שהעובד חתם על הסכם פשרה משום התממשות הסיכון שנטל על עצמו. השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה ביטלה את הסכם הפשרה בקובעה כי הוא נכרת מתוך טעות יסודית ועל כך בטל על פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. נפסק כי ביטול הסכם הפשרה נעשה מן הצדק. העובדות הרלבנטיות העובד הועסק על ידי המערערים (להלן - השותפות והקיבוץ) כסוכן מכירות במפעל לייצור ושיווק מטהרי מים בתקופה שבין חודש יוני, 1988 עד ליום 6.5.1999, עת פוטר מעבודתו. ביום 1.4.1999 החל תהליך שבו הועברה השליטה במפעל מהשותפות והקיבוץ לידי המשיבה 2 (להלן - החברה), עד אשר במהלך חודש אוגוסט 2000 החלה החברה לנהל בפועל את המפעל, השותפות הפסיקה את פעילותה הכלכלית והקיבוץ החזיק 10% ממניות החברה. העובד הגיש, בעקבות פיטוריו, תביעה כנגד המערערים בגין שכר עבודה, דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. ביום 3.7.2001 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין לפיו התביעה כנגד הקיבוץ תידחה וכי החברה תישא בעיקר בנטל התשלומים למשיב בסך -.130,000 ש"ח אשר ישולמו למשיב בעשרה תשלומים. התשלום הראשון נקבע ליום ה-5.7.2001. עוד הוסכם כי השותפות תשלם למשיב סכום בסך של -.22,000 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך -.5,000 ש"ח. בנוסף יוסבו לאלתר כל הסכומים המופקדים במבטחים לעובד. הוסכם כי יוסר העיקול על כספי החברה וכנגדו תנתן ערבות בסך -.128,729 ש"ח על ידי בעל החברה, מר ישעיהו ליבנה. הסכם זה נוסח על ידי בא כוחם דאז של שלושה הגופים, הנתבעים בבית הדין האזורי, עו"ד גולדשמידט ובאת כוח העובד, עו"ד צהלה הלוי. עם חתימת הסכם הפשרה הודיע בא כוח המעסיקים לבאת כוח העובד כי לעניין הסכם הפשרה אין הוא מייצג עוד את החברה. הסכם הפשרה נחתם מטעם החברה על ידי הבעלים מר ליבנה ומטעם השותפות והקיבוץ על ידי עו"ד גולדשמידט ומטעם העובד על ידי עו"ד צהלה לוי. השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה נתנה להסכם הפשרה תוקף של פסק דין (עב 914234/99). החברה לא עמדה בהתחייבותה בחלקה היא. אשר על כן הגיש העובד ביום 7.11.2001 תביעה לביטול הסכם הפשרה. ביום 4.2.2002 ניתן צו בית משפט לפירוקה של החברה. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי פסק כי מטרת הסכם הפשרה בין הצדדים היא לפשר בין עמדות הצדדים בדרך מהירה ללא היזקקות להליך משפטי ארוך. העובד ביקש לזכות בתשלומים בגין שנות עבודתו הרבות ולאור זאת הסכים לתשלום סכום נכבד מתוך סכום התביעה המקורית, אך לא את כל המגיע לו לדעתו. מאידך, סברו המערערים כי הסכום לו הסכימו בהסכם הפשרה ראוי הוא שישתלם לעובד. בית הדין האזורי ציין כי בעריכת הסכם פשרה יש משום סיכון בשיקולי כדאיות. השאלה העיקרית לה נתן בית הדין האזורי את דעתו הינה מהו הסיכון שנקנה ומהן הנחות היסוד ששימשו לצורך הפשרה. בית הדין האזורי קבע כי יש לראות בעובדת הפיכת החברה, אשר אמורה היתה לשאת במירב נטל התשלומים לעובד, לחדלת פירעון, משום שינוי נסיבות מהותי. על פי התצהירים וחומר הראיות ידעו על כך כל הצדדים מלבד העובד. משכך מדובר בטעות יסודית כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ה'תשל"ג-1973 הדורשת את ביטולו של ההסכם מטעמי צדק. השופטת ורדה וירט-ליבנה קבעה: "יש לראות בעובדה כי החברה אשר אמורה היתה לשאת במירב נטל התשלומים לתובע, הפכה לחדלת פירעון, משום שינוי מהותי בנסיבות הדורש את ביטולו של פסק הדין ואשר יפתח בפני התובע את הדרך לתביעת זכויותיו וימנע את אי הצדק אשר יגרם באם לא יתאפשר לו לעשות כן. לאור הראיות ונסיבות המקרה הגעתי למסקנה כי יש מקום לביטול החוזה בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק החוזים לעניין טעות ולהפעיל את שיקול הדעת מטעמי צדק. דומני כי התוצאה שהתקבלה, כאשר לאחר שהושג הסכם פשרה בין הצדדים לא שולם החלק הארי עליו הוסכם, כאשר מדובר בעובד שפוטר לאחר כאחת עשרה שנים והסכום ששולם לו במסגרת פשרה מהווה כשתי משכורות בלבד, הינה תוצאה בלתי צודקת אשר נבעה מחלוקת נטל התשלומים בין הנתבעות לבין עצמן". עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי המצג אשר הובא בפני העובד עת נחתם הסכם הפשרה היה שהשותפות, הקיבוץ והחברה חבות יחדיו בתשלום הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה. ההסכם מסדיר את דרך חלוקת תשלומים בין השלושה, החבים ביחד ולחוד. אשר על כן אין המערערים פטורים מתשלום הסכום אותו התחייבה החברה לשלם לאחר שזו הפכה לחדלת פירעון, שכן בהסכם הפשרה ישנה הודאה בחוב. בית הדין קבע: עדות התובע כי במהלך המשא ומתן לפשרה טען בפניו בא כוחן של הנתבעות כי חלוקת התשלומים בין הנתבעות היא עניין שבין הנתבעות לבין עצמן, לא נסתרה. המצג אשר הובא בפני התובע עת נחתם הסכם הפשרה היה כי שלוש הנתבעות הסכימו ביניהן על דרך חלוקת התשלומים לתובע. משכך, אין לפטור את הנתבעות מס' 2 ומס' 3 מחובה של הנתבעת מס' 1 לאחר שזו פשטה את הרגל. מסיבה זו, אף אין לקבל את טענת הנתבעות כי טענתו של התובע הינה רק טעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול חוזה. פשרה היא אמנם בגדר קניית סיכון, אולם השאלה הינה תמיד מהו הסיכון שנקנה ומהן הנחות היסוד ששימשו לצורך הפשרה". הנה כי כן בית הדין האזורי קיבל את התביעה וביטל את פסק הדין שנתן תוקף לפשרה. טענות המערערים - הקיבוץ והשותפות עיקר טענותיהם של המערערים: 1. טענתם הראשונה של המערערים היא עובדתית - לדבריהם טעה בית הדין האזורי עת קבע כי שולם לעובד סכום של כשתי משכורות בלבד, כתוצאה מחלוקת נטל התשלומים בין המערערים למשיבה 2, החברה. קביעה זו בטעות יסודה באשר השותפות שילמה לעובד כ-.61,000 ש"ח, כולל שכר טרחת בא כוחו של העובד. 2. בית הדין האזורי טעה בקביעתו לפיה עצם העובדה שהחברה הפכה לחדלת פירעון יש בה משום שינוי נסיבות מהותי. בית הדין האזורי לא התייחס לגופה של הטענה לפיה העובד ידע על מצבה הכלכלי של החברה בטרם חתם על הסכם הפשרה ולכן לא מדובר בשינוי נסיבות מהותי. זאת ועוד. בית הדין האזורי לא נתן את דעתו לכך שבטרם נחתם הסכם הפשרה, לאחר שהועברה הטיוטא האחרונה של נוסח ההסכם לחתימה, עברו שבועיים. בתקופה זו היה די כדי לבצע בדיקות מטעמו של העובד. בית הדין לא התייחס לנסיבות הטלת העיקול על נכסי החברה מטעם העובד, לזמן שעבר ממועד החתימה על הסכם הפשרה ועד לצו הפירוק שניתן כנגד החברה. על כן אין בנסיבות, טוענים המערערים, נסיבות כבדות משקל המאפשרות את ביטול פסק הדין. 3. לא מדובר בטעות לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים כיוון שטענת טעות מתייחסת למצב שהיה קיים בעבר או שקיים בהווה, ואילו העובדה שהחברה נכנסה להליכי פירוק שבעה חודשים לאחר החתימה על ההסכם, כאשר בעת החתימה היתה כוונת המערערים לקיימו, מצביעה על כך כי מדובר בטעות לגבי נסיבות שנוצרו מאוחר יותר, נסיבות עתידיות. משכך טוענים המערערים, הקיבוץ והשותפות, לא מדובר בטעות כהגדרת סעיף 14(ב) לחוק החוזים אלא בטעות בכדאיות העסקה אשר אינה עולה לכדי פגם המבטל חוזה. 4. בית הדין האזורי טעה באי מתן משקל לחשיבות של סופיות הדיון לאחר שהצדדים מגיעים מרצונם לפשרה. 5. בית הדין האזורי טעה בקביעתו כי כאשר הוסכם בין המערערים לחברה על אופן חלוקת תשלומי הפשרה בין הגופים, הרי שיש לראותן כמחויבות יחד ולחוד בביצוע התשלומים. לא זו היתה כוונת הגופים הללו, השותפות, הקיבוץ והחברה. לטענתם היה העובד מודע לחשיבות חלוקת התשלומים בין המערערים לחברה וידע כי המערערים לא התכוונו לערוב לתשלום כל הסכום נשוא הסכם הפשרה. 6. טענה נוספת בפי המערערים הנגזרת מהטענה הקודמת לפיה בית הדין לא התייחס לגופו של עניין לטענה כי אף אם יש לבטל את הסכם הפשרה, אזי יש להפריד את הסכם הפשרה לשני חלקים, זה המתייחס לחברה וזה המתייחס לשותפות והקיבוץ, המערערים. ניתן לטענתם לבטל את החלק החוזי המתייחס לחברה מזה המתייחס למערערים. זאת כיוון שהמערערים לא הטעו את העובד באי גילוי עובדות אשר לא היו בידיעת העובד. הם מצדם קיימו את חלקם בהסכם הפשרה במועד. 7. לחלופין, בית הדין האזורי לא התייחס בפסק דינו לדרישת המערערים כי אם יבוטל הסכם הפשרה יהא על העובד להשיב את מלוא הסכומים שהועברו אליו מהשותפות עקב הסכם הפשרה. טענות העובד בערעור העובד תמך בטענותיו בפסק דינו של בית הדין האזורי, והוסיף את הטעמים הבאים: 1. צדק בית הדין בקביעתו כי העובד לא ידע על מצבה הכלכלי של החברה בטרם חתם על הסכם הפשרה. בית הדין צדק לטענתו בקביעתו כי, מאחר ולעובד לא היתה ידיעה על מצבה של החברה, הרי בעובדת חדלות פירעונה יש משום שינוי נסיבות מהותי הדורש את ביטולו של פסק הדין מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ה'תשל"ג-1973. 2. אין לקבל את טענת המערערים כי לא היתה להם ידיעה על מצבה הכלכלי הקשה של החברה עת נחתם הסכם הפשרה וכי לא היתה יכולה להיות להם ידיעה על כך. המערערים לא ציינו את העובדה כי יום לאחר החתימה על הסכם הפשרה הגישה החברה בקשה להקפאת הליכים. בתמיכה לבקשה הוגש תצהירו של מר ליבנה, מנהל ובעל מניות בחברה, בו פורטו חובותיה של החברה. בית הדין לא התעלם מכך. 3. גם אם השותפות שילמה -.16,000 ש"ח ולא -22,000 ש"ח כטענתה, עדיין מדובר בפחות משליש הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה. 4. צדק בית הדין בקביעתו כי לאור בחינת הראיות וההתייחסות לנסיבות קודם לחתימה על ההסכם, מחוייבים המערערים ביחד ולחוד בביצוע התשלומים. 5. משמעותה של חלוקת התשלומים בין שלושה הגופים, כטענת המערערים, לא הובאה לידיעתו של העובד עובר לחתימה על ההסכם. אילו היתה נודעת לו המשמעות שייחסו המערערים לאופן חלוקת התשלומים ביניהם, לא היה הוא מסכים לחתום על הסכם הפשרה. 6. הסכם הפשרה אינו אמור להכיל בחובו סיכונים הנוגעים לעצם קיומו של הסכם הפשרה אלא לגבי תוכנו. יש לבטל את הסכם הפשרה, לא בשל אי כדאיותו של סכום הפשרה, אלא בשל הפרתו על ידי שלושה הגופים, הקיבוץ, השותפות והחברה. מהו פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה פסק דין הנותן תוקף להסכם משלב בחובו שניים - הסכם בין הצדדים הניצים ופסק דין. תוכנו של ההסכם הוא פשרה אליה הגיעו שני הצדדים באשר לסיום עילות הסכסוך בינם. הערכאה השיפוטית נותנת תוקף להסכם אם הוא נראה לה ראוי. עמדה על כך השופטת דליה דורנר: "פסק דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה. ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק דין, וזאת אם בית המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת דעת - או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעייה, כפייה ועושק (רע"ע 4976/00) בית הפסנתר נגד דליה מור ורשות השידור, פ"ד נו(1), 577). לפסק דין הנותן תוקף לפשרה יש אם כן פן הסכמי ופן של פסק דין. עמדתי על כך בעניינו של נגבקר (ע"ע 300058/98 עזרא נגבקר - שמואל כהן - טרם פורסם): "לפסק דין הנותן תוקף לפשרה יש פן הסכמי ופן של פסק דין. על מנת לבטל את ההסכם אין די בכך שצד מודיע לצד השני כי הוא מבטל את ההסכם. שני דרכים פתוחים בפניו. האחד, לפנות להוצאה לפועל על מנת לאכוף את ביצוע פסק הדין שבידו, והשני, לפנות לבית הדין בתביעה נפרדת לביטול פסק הדין מחמת פגם בהסכם. אך כל עוד קיים פסק הדין אין כוחו נופל מכל פסק דין אחר (ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995, סעיף 446 בעמוד 549)". חשיבות רבה רואים בתי המשפט לערכאותיהם בשאלת סופיות הדיון. פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה דינו מבחינת החיוב שבו, כפסק דין שניתן על יסוד הכרעה לגופו. יש על כן להקפיד על שמירת עקרון סופיות הדיון (וראו דברי הנשיא שמגר בע"א 116/82 לבנת נגד טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732; דברי השופט סטיב אדלר בדב"ע מח/144-3 אשבול, מושב עובדים להתיישבות - יונה נורי, פד"ע כ' 470, 473). מדיניות שיפוטית ראויה היא עידוד השגתן של פשרות וכיבודן. זאת לא רק על מנת לחסוך בהתדיינויות ולהקל על העומס בבתי המשפט, אלא גם על מנת לסיים התדיינויות בהסכמה תוך שהיחסים בין הצדדים ישארו טובים ולא לעומתיים. גם מנימוק זה יש חשיבות לסופיות הדיון. לכן לא בכל מקרה שהתשלום בעקבות הסכם הפשרה לא יתבצע, היינו שההסכם יופר, ימהר בית משפט לבטל את פסק הדין הנותן תוקף להסכם. עמדתי על כך בעניין נגבקר הנ"ל. "אמת, מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה. אך לא בכל מקרה שיופר ההסכם באופן שהתשלום לא יעשה בעתו, יבוטל פסק הדין. דרך זה יהפוך את בית הדין ללשכת הוצאה לפועל". השופט תיאודור אור ציין (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נגד אטראש אליאס ופרודנשל, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1), 577) שאך טעמים כבדי משקל מצדיקים ביטול הסכם פשרה וזאת בגין חשיבות סופיות הדיון: "תכונה מרכזית של הסכמי פשרה... היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה... כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה. אמנם, בעובדה זו אין כדי למנוע, במקרים המתאימים, קבלה של טענה כי בהסכם פשרה נפלה טעות המצדיקה את ביטולו. ואולם, יש בכך כדי להזין גישה זהירה לטענות כאלה. יש בכך כדי להצביע על הצורך, בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל". החשיבות שיש לתת לסופיות הדיון במקרים דנא היא כפולה - מבחינת בית הדין חשוב הוא שפסק דינו יהא סופי. מבחינתם של הצדדים חשובה הסופיות, באשר הסכמתם לפשרה לרוב תכליתה לא להתדיין אלא לסיים את הסכסוך. השופט תיאודור אור מנתח סוגיה זו (בעניין בן לולו הנ"ל): מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו, ונטלת ממנה את טעם קיומה. אומר על כך Dobbs במאמרו “Conclusion of Personal Injury Settlements: Basic Problems” L.Rev. 665 (1963) Nortn Carolina L.Rev. 665 (1963) 41 את הדברים הבאים בעמודים 667-666): A settlemet is of little use unless it is final. Without finality, neither the plaintiff nor the defendant will be able to project his future plans with any degree of accuracy המחבר מציין, כי לנתבע אשר הסכים להתפשר יש ציפיה לגיטימית לקנות את השקט מפני תביעות ולסמוך על קיומה של פשרה תקפה. לנתבע יש a rightful desire to buy his peace and to rely on the settlement (שם). על רקע זה, אומר המחבר כי: Settlements should be as final as a civilized system of law can make them. Disputes should be reopened unless the price of finality is too high. משאמרנו זאת, משהדגשנו את החשיבות של סופיות הדיון, עלינו לבחון את החריגים. הפן ההסכמי של פסק דין שנותן תוקף להסכם פשרה הוא פן שחלים עליו כללי החוזה. החוזה נולד מתוך מפגש הרצונות בין הצדדים. אך יש ורצונו של צד פגום באופן כזה המצדיק ביטול החוזה. במקרים אלו יטה בית משפט להיענות לבקשתו של אותו צד לבטל את פסק הדין שנתן תוקף לחוזה. המסגרת הנורמטיבית לביטול פסק דין מעין זה מצויה בפגמים שבפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973 שעניינו ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. ציין השופט שמגר (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נגד טמסיט, פ"ד לב(2) 42 בסעיף 5(א): "ניתן לבטל פסק דין, אשר ניתן על יסוד הסכם פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה". ההיה מקום לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה בענייננו עתה אפנה לשאלה העיקרית העומדת בפנינו והיא האם במקרה הספציפי הנדון נפלו פגמים בהסכם הפשרה והאם די בם כדי להצדיק את ביטולו של הסכם הפשרה אשר, לבקשת הצדדים, קיבל תוקף של פסק דין. האם חתימתו של העובד על הסכם הפשרה נבעה מטעות או הטעיה על ידי המערערות והחברה המצדיקה את ביטולו, או שמא יש לראות בעובדה כי העובד לא יקבל את כל התשלומים המגיעים לו בהתאם להסכם משום התממשות הסיכון שנטל על עצמו. נדיר הוא המקרה בו יבטל בית הדין הסכם פשרה שנכרת בין צדדים לסכסוך ואשר קיבל תוקף של פסק דין. צריך שיהיו שיקולים כבדי משקל על מנת שבית משפט יבטל פסק דין מעין זה בשל פגם שנפל בו. עם זאת יהיו מקרים בם צד יוכיח כי נפלו פגמים חמורים בהסכם עצמו עד כדי הצדקה לביטול ההסכם. במקרים אלה יש מקום לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם. אבחן מקרים אלו ואז אבחן האם עניינננו נופל לגדרם, האם בהטעיה היורדת לשורשו של הסכם או בטעות יסודית מדובר. הנטל בעניין זה נופל על כתפי הטוען לפגם ולביטול ההסכם. מקובלת עלי דעתה של השופטת וירט-ליבנה לפיה המערערים, הקיבוץ והשותפות והחברה, המשיבה 2, נושאים יחדיו בחוב לעובד ואין לפטור את המערערים מחובה של המשיבה 2 לאחר שזו הפכה לחדלת פירעון. מחומר הראיות עולה כי כל הצדדים ידעו על כך מלבד העובד. המצג שהובא בפני העובד הוא כי שלוש הגופים רואים את עצמם נושאים באחריות כלפי העובד, מי יותר מי פחות. באת כוחו של העובד העידה כי עו"ד גולדשמידט לא אמר לה שמצבה הכלכלי של החברה גרוע. הסכם הפשרה נחתם וקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.7.2001. ביום 2.7.2001, היינו, יום קודם להסכם ולפסיקת בית הדין, הוגשה בקשה של החברה להבריאה. על כך לא ידעו העובד ובאת כוחו. התברר כי לחברה היו חובות של 13 מיליון שקל. התברר כי עצם הקמת החברה היתה בעייתית. היתה מנייה אחת מוחזקת אצל עורך דין בנאמנות. ועוד. השותפות העסיקה את העובד שתיים עשרה שנים. ביום 1.4.1999 החל תהליך שבו הועברה השליטה במפעל מהשותפות והקיבוץ לידי החברה וזו החלה לנהלו בפועל במהלך חודש אוגוסט 2000. העובד פוטר ביום 6.5.1999. העובד עבד אם כן בחברה כחודש מאז החל תהליך ההעברה של המפעל לחברה וכשנה ומחצה לפני שהחברה החלה לנהל בפועל את המפעל. די באלה כדי להצדיק את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה הסכם הפשרה בין הצדדים נחתם על סמך מצג מטעה שהוצג לעובד. אכן העובד הסכים לפשרה מתוך טעות יסודית. שלושה הגופים הציגו מצג כאילו אין חשיבות לחלוקת נטל התשלומים בין שלושתם. בית הדין האזורי קבע כי הוא מקבל את עדות העובד לפיה במהלך המשא ומתן לפשרה טען בפניו בא כוחן של הנתבעות כי חלוקת התשלומים בין הנתבעות היא עניין שבין הנתבעות לבין עצמן.עדות זו של העובד לא נסתרה. משא ומתן להסכם פשרה צריך שיעשה בתום לב. מצג שווא המובא בפני צד הוא משא ומתן שלא בתום לב. חצי אמת היא מצג שווא. מצג שווא, היינו, אמת חלקית, עשוייה להטעות ממש כמו תרמית. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973 מחייב גילוי של "עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן", שאם לא כן תחשב התנהגות הצד שאינו מגלה עובדות אלו כהטעייה. סעיף 15 כפוף לסעיף 12 לחוק הדורש משא ומתן בתום לב. משכך אי גילוי נאות, כולל חצי אמת, הוא משא ומתן שלא בתום לב. במקרה דומה, בעניינו של יוסף בצון (ע"ע 300144/98 בצון יוסף - סיט תכנון וביצוע בע"מ - טרם פורסם) בוטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשל כך שהעובד טעה טעות יסודית או הוטעה בקשר לסכום העומד לרשותו בביטוח מנהלים לאור התחייבות המעביד בהסכם הפשרה לשחרר את כל אשר הופרש. ענייננו נופל לגדר אותם מקרים בם החוזה נכרת תוך אי גילוי נאות, ועל כן בחוסר תום לב. אי גילוי זה הביא לטעות יסודית מצד העובד. הנה כי כן הערעור נדחה. כל אחת מהמערערות תשלם לעובד, המשיב מספר 1, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.10,000 ש"ח תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינה של חברתי, סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין. אעיר רק לעניין הערתו של חברי, השופט פליטמן, שציון השותפות כמעבידת העובד בפסק דינה של חברתי השופטת ברק-אוסוסקין, נראה שאינו שנוי במחלוקת, והוא מתבקש לאור התנגדות השותפות והקיבוץ לביטול הסכם הפשרה ככל שהוא עלול ליצור איזו שהיא חבות לגביהם. השופט יגאל פליטמן 1. לאחר עיון בדעתה של חברתי, סגנית הנשיא, מצאתי מקום להצטרף למסקנתה בדבר בטלות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. יש צידוק לביטול הסכם הפשרה כאשר רוב רובו של סכום הפשרה המוסכם לא משולם, בניגוד למצג שהוצג בעת החתימה על הסכם הפשרה בדבר הנכונות לקיים את אותו ההסכם. 2. עם זאת יצויין, כי לא מצאתי שבמסגרת הליך שעניינו ביטול פסק דין המאשר הסכם פשרה, היה מקום שבית הדין קמא יזקק לקביעה עובדתית, כי השותפות והקיבוץ היו מעבידיו של המשיב לעת פיטוריו ביום 6.5.99. עניין זה ראוי לו שיתברר בדיון לגופא של תביעת המשיב כנגד המערערת בבית הדין האזורי ולא יוכרע הכרעה מוקדמת בהליך שבפנינו שעניינו כאמור ביטול פסק דין מוסכם. 3. עוד אוסיף, שלדידי חיוב המערערות בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיב, צריך לעמוד בנסיבות המקרה, על סך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ולא פי ארבע מכך, כדעתה של חברתי סגנית הנשיא. נציג מעבידים מר אילן שגב אני מצטרף לדעתם של סגנית הנשיא א. ברק והשופט י. פליטמן בדבר ההחלטה כי יש צידוק לביטול הסכם הפשרה. נימוקי: א. ההתרשמות היא שהמערערים היו נעדרי תום לב במהלך כריתת ההסכם. ב. שולמו רק חלק קטן מהסכומים שסוכמו בהסכם הפשרה. מעבידיו של המשיב: אני מצטרף לדעתו של השופט י. פליטמן נימוקי א. בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוסכם כי התביעה נגד הקיבוץ תידחה. ב. מהצטרפות הקיבוץ להסכם הפשרה ונכונותו לשאת בחלק מהסכומים לא ראוי להסיק כי הכיר בחבותו כמעביד, מאחר שמדובר בפשרה יכול שעשה זאת מטעמי נוחות. לעניין ההוצאות - אני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא א. ברק, גם אני סבור שיש מקום להטיל הוצאות משמעותיות. נימוקי: א. ראוי "לעודד" את המערערים להשקיע את זמנם, מרצם וכספם במאמץ לשלם לעובד שפוטר אחרי אחת עשרה שנות עבודה פיצויי פיטורין ותשלומים אחרים להם זכאי. ב. המערערים לא כיבדו הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהסכמתם, ועתה יהיה על העובד שפוטר לנהל מספר תביעות שעלולות להימשך שנים רבות וספק אם יוכל להיפרע בגלל מצבם הכלכלי של חלק מהמעורבים. נציגת עובדים גב' נירה שמאי אני מצטרפת לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. סוף דבר - הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בוטל. הערעור נדחה כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. ביטול פסק דין