שירותי גבייה רשויות מקומיות

פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המערער עבד אצל המשיבה (להלן - החברה), המעניקה, בין היתר, שירותי גבייה לרשויות מקומיות החל מיום 2.7.1995 ועד ליום 2.2.2000, מועד בו הופסקה עבודתו על ידי החברה. 2. יחסי העבודה בין הצדדים עוגנו תחילה בהסכם עקרונות שנחתם בין הצדדים ביום 13.6.1995 (להלן - הסכם העקרונות) ולאחר מכן בחוזה עבודה מיום 30.6.1995 (להלן - חוזה העבודה). 3. בחודש יוני 2000 הגיש המערער תביעה כנגד החברה לבית הדין האזורי בנצרת (עב 001595/00 ; השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור מר וקנין ומר שאהין), בה תבע זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בחברה ומסיומה. בית הדין האזורי דחה רוב תביעתו ומכאן הערעור שבפנינו. נדון אחת לאחת בהשגות המערער. 4. תשלום 10% מרווחי מילאון צפון א. בסעיף 4ג להסכם העקרונות הוסכם בין הצדדים, כי המערער יהיה זכאי ל - 10% מרווחי "מילאון צפון". עוד נאמרו בהסכם העקרונות לעניין זה הדברים הבאים: "חנן גרין יועסק בתפקיד מנהל 'מילאון - צפון' החל מ-1 ביולי 1995. תיחום 'מילאון-צפון' ייקבע בנפרד. במהלך השנה הקרובה ימלא חנן בפועל את תפקיד מנהל הגבייה בטבריה. 'מילאון-צפון תנוהל כמרכז רווח עצמאי. בעתיד תיבחן האפשרות להקמת חברה אזורית, זאת כפועל יוצא מהגידול בהיקף הפעילות. עם תחילת עבודתו של חנן תכלול 'מילאון צפון' את הפעילויות האלה: א. טבריה (קיים ב'מילאון') ב. מעלות (קיים ב'מילאון') ג. הדרכה בבית שאן, ביסוד המעלה ובראש פינה (פעילות שתועבר ל'מילאון' על ידי חנן)... היעד העיקרי בטווח של השנה הקרובה הוא להפוך את טבריה כ'ספינת הדגל' של 'מילאון צפון', כולל קבלת הגבייה השוטפת. אם תועבר הגבייה השוטפת לידי 'מילאון צפון, יגדל שכרו ברוטו של חנן ל-8000 ש"ח". ב. בחוזה העבודה נאמרו, בעיקרו של דבר, דברים דומים לאלה שצוטטו לעיל. בסעיף 3.4 לחוזה העבודה הודגשו אלה : "3.4 התיחום של מרכז הרווח והגדרת הפעילות שגרין ירכז ייקבעו במהלך השנה הראשונה לפעילותו על ידי הנהלת החברה, ויהיה מורכב מפרוייקטים שהושגו במכרזים ו/או בעקבות מעורבות ישירה של גרין. חברת 'מילאון' שומרת לעצמה את הזכות לחלק בעתיד את אזור הצפון לאזורים מספר, אם היקף הפעילות והשליטה יחייבו זאת. עם תחילת עבודתו תכלול 'מילאון צפון' את הפעילויות בטבריה, במעלות, בבית שאן, ביסוד המעלה ובראש פינה, ובכלל זה פעילות ההדרכה שיש לחנן בישובים אלה... בנוסף לשכר יהיה גרין זכאי לקבל מהחברה תנאים נלווים לשכר כדלקמן: ... 10% מרווחי מרכז הרווח (לאחר העמסת התקורה הישירה של 'מילאון', העומדת כיום על 15% מגובה ההכנסה). במרכז הרווח ייכללו כל הפרוייקטים, אותם קיבלה 'מילאון צפון' במסגרת הפעילות השוטפת, בהתאם לסעיף 3.4 לעיל". ג. בכתב התביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המערער, כי בניגוד לאמור בהסכם העקרונות ובחוזה העבודה לא העבירה לידיו החברה 10% מרווחי מילאון צפון. ד. החברה מצידה טענה, כי הסכם העקרונות וחוזה העבודה בעקבותיו התבססו על מצג שהציג המערער, לפיו הינו מעורב בפעילויות שונות באזור הצפון שיועברו למילאון צפון עם הצטרפותו לחברה. לטענת החברה, בפועל משלא הועברו כל התקשרויות על ידי המערער לחברה לא קמה כלל מילאון צפון, ולכן לא זכאי המערער ל - 10% מרווחיה. ה. בית הדין האזורי דחה תביעת המערער בנימוקים הבאים : "הנטל להוכיח כי מרכז רווח כאמור הוקם, מוטל על התובע [המערער בענייננו - ע.ר] ונטל זה לא הורם בנסיבות הענין. על מנת להוכיח שאכן הוקם מרכז רווח, בראיות שהוצגו בפנינו, לא הוכח כי רשויות מקומיות נוספות התקשרו עם הנתבעת [החברה בענייננו - ע.ר] על מנת שיוקם מרכז רווח כאמור. בנוסף, אותן רשויות שאוזכרו בהסכם העקרונות לא צורפו לנתבעת, כך שזאת תיתן להם שירותים, והרי זה היה התנאי בסעיף 3.4 להסכם העקרונות, תנאי שהודגש גם בסעיף 6.2.2 להסכם ההעסקה שנחתם עם התובע ביום 30/6/1995... ביום 5/2/97 שלחה הנתבעת לתובע מכתב בו התייחסות לחישוב שכר והפרשים, במכתב זה אין התייחסות לסכום המתייחס למרכז הרווח (ראה נספח ד' לנ/11), למרות מכתב זה אין התייחסות בכתב למגיע לתובע בגין מרכז הרווח, דבר התומך בגרסת הנתבעת. ביום 20/2/97 שלח התובע מכתב לנתבעת בו התייחס להפרשי שכר מהנתבעת, ובמסמך זה אין כל זכר לכספים המגיעים לו בגין אותו מרכז רווח, דבר הפועל נגד גרסת התובע" (ההדגשות במקור - ע.ר.). ו. בערעורו לפנינו טען המערער, כי טענת החברה לפיה בשל אי העברת התקשרויות המערער לחברה לא קמה מילאון צפון היא טענת הודאה והדחה המעבירה את נטל ההוכחה לשכמה של החברה. עוד טען המערער, כי החברה לא טרחה להביא כל ראייה להוכחת טענתה וכי החברה לא ביקשה לשנות תנאי הסכם העבודה לאחר שנחתם. ז. החברה תמכה, בעיקרו של דבר, בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. ח. מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה משלא הועברו התקשרויות של המערער עם רשויות מקומיות אחרות לחברה לא הוקם כלל מרכז הרווח, ולפיכך לא זכאי המערער ל - 10% מרווחיו הושתתה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד הראיות שבאו לפניו. ההלכה לעניין זה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בממצאי עובדה מסוג זה, אלא במקרים בהם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר לא נמצא כל בסיס ראייתי לקביעותיה של הערכאה הראשונה (ראו: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536; ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594). המערער לא הצביע על כל סיבה המצדיקה לסטות מהכלל האמור. ט. זאת ועוד. אין בידינו לקבל את טענת המערער כי טענת החברה היא טענת הודאה והדחה. טענת "הודאה והדחה" הינה טענה בה הנתבע מודה בכל העובדות המהותיות לעילת התביעה, אך מוסיף טענות עובדתיות נוספות שבגינן אין התובע, לטענתו, זכאי לסעד המבוקש. אולם, די אם אחת העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה על ידי הנתבע, כדי שלא יחשב הדבר להודאה והדחה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 320-321). במקרה שלפנינו כפרה החברה בכתב ההגנה בחלק מעובדות המקימות את עילת התביעה, ולכן אין לראות בטענה שהעלתה החברה טענת הודאה והדחה המעבירה את נטל ההוכחה. ערעור המערער בעניין זה נדחה 5. אי ביטוח המערער בביטוח אובדן כושר עבודה א. בסעיף 6.2.4 לחוזה העבודה התחייבה החברה כי : "תישא בתשלומים בגין ביטוח אובדן כושר על מלוא השכר ברוטו (2.5%), המפורט בסעיף 6.1". ב. אין חולק, כי בחודש ספטמבר 1995 הוגשה למערער באמצעות החברה "הצעה לביטוח חיים" על ידי חברת הביטוח "שלוח-הראל". הצעה זו כללה ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. ג. לטענת החברה, ההצעה לא השתכללה לידי חוזה מחייב, בשל סירובה של חברת הביטוח לבטח את המערער בביטוח אובדן כושר עבודה וזאת לאור מצבו הבריאותי. ד. ביום 5.2.1997 שלחה החברה מכתב למערער ובו כתבה את הדברים הבאים : "...מילאון תפריש 2.5% בגין אי כושר עבודה, מהמועד שנקבל אישור שאכן מוכנים לבטח אותך באי כושר עבודה". ה. בכתב התביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המערער, כי החברה לא עמדה בהתחייבותה לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה וכי החל מחודש ינואר 2000 איבד את כושרו להשתכר בשל מחלה קשה בה לקה. אשר על כן, ביקש המערער לחייב את החברה לשלם לידיו את הפיצוי החודשי שהיה מקבל לו היה מבוטח בביטוח אובדן כושר עבודה. לחלופין, ביקש המערער לחייב את החברה לשלם לו את הסכומים שלא הפרישה בעבורו לצורך ביטוח אובדן כושר עבודה, היינו 2.5% משכרו. ו. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער בנימוק שהמערער לא הלין על אי ביטוחו בביטוח אובדן כושר עבודה לאחר קבלת מכתב החברה מיום 5.2.1997. עוד קבע בית הדין האזורי כי לא היו רגליים לסברתו של המערער, לפיה החברה לקחה על עצמה את ביטוחו. ז. דין הערעור להתקבל. כפי שעולה מחוזה העבודה, על החברה הייתה מוטלת החובה לבטח את המערער בביטוח אובדן כושר עבודה. אף אם נצא מנקודת הנחה, כי חברת הביטוח אליה פנתה החברה סירבה לבטח את המערער, אין בכך כדי לפטור את החברה מביטוח המערער בביטוח אובדן כושר עבודה. סבורים אנו, כי משהתקבלה תשובתה השלילית של חברת הביטוח אליה פנתה החברה ולאור לשונו הברורה של חוזה העבודה, בו התחייבה החברה לבטח את המערער היה על החברה לפעול בשקידה סבירה ובהשתדלות ראויה לאיתור חברת ביטוח אחרת שתסכים לבטח את המערער, ולו בפרמיה גבוהה יותר, כאשר בפרמיה העולה על 2.5% היה צריך לשאת המערער. כזאת לא עשתה החברה ומחדלה פועל לרעתה. מן הראוי להדגיש כי מחומר הראיות שהוצג בבית הדין האזורי עולה כי בשנת 2000 ולאחר שלקה במחלה קשה הצליח המערער לבטח עצמו בביטוח אובדן כושר עבודה המניב גמלה חודשית בסך 2,300 ש"ח, למרות המחלה בה לקה באותה העת. אומנם הסכום המבוטח היה נמוך משכרו, אך מן האמור לעיל עולה כי לא הייתה במקרה זה מניעה אבסולוטית לבצע את הביטוח. בכך יש להעיד כי לו פעלה החברה בשקידה סבירה בתקופת העסקתו של המערער לאיתור חברת ביטוח שתבטחו ייתכן שחברה כזו הייתה נמצאת. ח. לא למותר לציין, כי גם לו היינו מגיעים למסקנה כי ביטוח המערער בביטוח אובדן אי כושר לא היה אפשרי, הרי שמכוח דוקטרינת ה"ביצוע בקירוב" זכאי היה המערער לתחליף הקרוב ככל האפשר למה שהובטח לו בחוזה (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 536 - 537 ; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (חלק א, תשנ"א) 447). ט. אין בידינו לקבל את טענת החברה כאילו ויתר המערער על ביטוחו באובדן כושר עבודה. במכתב החברה מיום 5.2.1997 עליו הסתמך בית הדין האזורי בפסיקתו לא הודיעה החברה למערער על אי ביטוחו בביטוח אובדן כושר עבודה, אלא הצהירה כי עם קבלת אישור מחברת הביטוח תבטחו. מדברים אלה יכול היה מערער להסיק כי החברה עתידה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו, ולכן העובדה כי לא הלין על אי ביטוחו אינה יכולה לעמוד לו לרועץ. י. משהגענו עד הלום, נשאלת השאלה, מה הנזק שנגרם למערער כתוצאה מהפרת ההתחייבות לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה. לטענת המערער, הנזק הוא שיעור הפיצוי החודשי שהיה מקבל לידיו בתקופה בה איבד כושר עבודתו (פיצוי זה עומד על 75% משכרו אצל החברה) בקיזוז הפיצוי שהוא מקבל לידיו שלאחר שביטח עצמו בביטוח אובדן כושר עבודה. נקודת המוצא לחישוב המערער היא כי נמצאת חברת ביטוח שהייתה מוכנה לבטח את המערער על מלוא שכר עבודתו וכי התקיימו בו כל התנאים האחרים המזכים בפיצוי חודשי בגין אובדן כושר עבודה. ואולם, אין כל ודאות בנקודת המוצא של המערער המפורטת לעיל, שכן המערער עליו מוטל נטל ההוכחה, לא השכיל להביא כל הצעה של חברת ביטוח אחרת, לפיה יבוטח הוא על מלוא שכרו. בנסיבות אלה, אין לפסוק למערער את הנזק הנטען על ידו. י. יחד עם זה, אין חולק כי למערער נגרם נזק כתוצאה מאי ביטוחו בביטוח אובדן כושר עבודה. בבחינת גובה הנזק עלינו להביא בחשבון את הנתונים הבאים: כפי שעולה מאישורי מחלה שהמציא המערער, תחילת אובדן כושר העבודה הוא החל מיום 31.1.2000. עלה בידי המערער להוכיח שניתן היה לבצע ביטוח אובדן כושר עבודה שיניב גמלה חודשית בסך 2,300 ש"ח. מכוח חוזה העבודה היה על החברה במשך תקופת עבודתו של המערער להפריש 2.5% משכרו לחברת ביטוח שתבטח את המערער בגין אובדן כושר עבודה. תחילת תשלום הגמלה החודשית למערער על פי ביטוח אובדן כושר העבודה שעשה היא מחודש מאי 2000. יא. לאחר שבחנו את כלל נסיבות העניין, סבורים אנו, כי על החברה לפצות את המערער בסכום השווה ל-2.5% משכרו החודשי כפול מספר החודשים בהם היה מועסק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו הייתה אמורה החברה להעביר כל סכום וסכום לחברת הביטוח ועד התשלום בפועל (ראו לעניין זה : עע 1332/00 ניתוב בע"מ - אלכס דרור, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(44), 37 והאסמכתאות שם) . יב. כמו כן מהנתונים שפורטו לעיל עולה למעשה, כי המערער היה זכאי לתשלום גמלה בגין אובדן כושר העבודה כבר מיום 31.1.2000 - מועד תחילת תקופת אי הכושר. יהיה מי שיטען כי על המערער היה לבטח עצמו כבר בחודש ינואר 2000. מאידך, יש לתת הדעת לכך שהחובה המרכזית לבטח את המערער הייתה מוטלת על החברה והיא לא עמדה בה. אין לדעת מדוע לא ביטח את עצמו המערער כבר באותה תקופה. האם בשל מחלתו, בה היה טרוד או בשל סיבה אחרת. מכל מקום, סבורים אנו יש להביא נתון זה בחשבון בשומת הנזק. אשר על כן, יש לפצות את המערער בגין אובדן כושר עבודה לתקופה 31.1.2000 - 1.5.2000 בסכום המוכח של גמלה חודשית בסך 2,300 ש"ח, היינו 6,900 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק החל מהמועד הקבוע לכל תשלום ותשלום ועד התשלום בפועל. יג. המערער ביקש גם סעד הצהרתי לגבי זכות לקבלת גמלה חודשית בגין אובדן כושר עבודה בעתיד. גם אם יהיה זכאי המערער לגמלה חודשית בגין אובדן כושר עבודה בעתיד, אזי יהיה הוא זכאי לגמלה בסך של 2,300 ש"ח בלבד - הוא הסכום שהוכיח כאמור לעיל. גמלה בסכום זה זכאי המערער לקבל מכח ביטוחו שלו ואין לפסוק לו גמלה כפולה. נציין עוד, כי קבלת הגמלה בכל מקרה תלויה בהמצאת אישור על אובדן כושר עבודה. 6. הפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות א. בכתב התביעה טען המערער, כי החברה לא העבירה כמתחייב מחוזה העבודה את ההפרשות לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות בארבעת החודשים האחרונים להעסקתו. בתצהירו ובסיכומיו חזר המערער על טענה זו. ב. בכתב ההגנה הכחישה החברה כי המערער זכאי לסכומים אלו וטענה כי גם אם עליה לשלם סכומים אלה למערער, הרי שיש לקזזם מסכומים המגיעים לה מהמערער בשל נזקים שגרם במעשיו. יש לציין כי בתצהירים שהגישה החברה מטעמה כמו גם בסיכומיה לא הועלתה כל טענה באשר לסכומים אלה. ג. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער. ד. לאור העובדה כי בסיכומיה ובתצהיריה לא העלתה החברה כל טענה באשר לסכומים אלה סבורים אנו, כי יש לפסוק למערער את מלוא הסכומים שנתבעו על ידו. אשר על כן, תשלם החברה למערער סכום של 7,682 ש"ח המבטא את הפרשות המעביד לביטוח מנהלים וכן סכום של 4332 ש"ח המבטא את הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פיטוריו של המערער ועד התשלום בפועל. 7. חופשה שנתית א. בסעיף 18ב' לכתב התביעה תבע המערער פדיון חופשה שנתית עבור 19 ימים בסך 12,436 ש"ח. לאחר הגשת התביעה שילמה החברה פידיון חופשה שנתית עבור 17.26 ימי חופשה. אשר על כן, בסיכומיו תבע המערער פידיון חופשה שנתית של 1.83 יום. ב. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער בנימוק הבא : "דין סעד זה להידחות בשל הסתמכות על משכורת קובעת של 14,400 ש"ח". ג. דין הערעור להתקבל. בסעיף 6.2.6 להסכם העבודה הוסכם בין הצדדים כי המערער יהא זכאי ל-22 ימי חופשה בשנה. כפועל יוצא מקביעה זו, זכאי המערער מדי חודש בחודשו ל-1.83 ימי חופשה. מעיון בתלושי השכר עולה כי בחודש ינואר - הוא החודש האחרון להעסקתו לא זוכה המערער ב-1.83 ימי חופשה. אשר על כן זכאי המערער לפידיון 1.83 ימי חופשה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת עבודתו של המערער ועד התשלום בפועל. מן הראוי לציין בהקשר זה, כי על פי הפסיקה, פידיון ימי חופשה מתייחס אך ורק לימי חופשה המוענקים מכוח חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (דב"ע מח/9-2 עזריאל בן ארויה - מדינת ישראל, פד"ע יט, 497). ואולם מחומר הראיות עולה כי, הלכה למעשה, פדתה החברה את כל ימי החופשה שהגיעו למערער כתוצאה מחוזה העבודה בין הצדדים. משאלו הם פני הדברים, על החברה לשלם, כאמור, למערער 1.83 ימי חופשה. 8. פיצויי הלנה א. בית הדין האזורי פסק למערער פיצוי בגין הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים בסך 10,000 ש"ח. בערעורו הלין המערער על שיעור הסכום שנפסק לזכותו, וטען כי היה מקום לפסוק פיצויי הלנה בשיעור גבוה יותר. ב. אין מקום להתערב בשיעור פיצויי ההלנה שהושתו על החברה. בהקשר זה יש לציין כי פסיקת פיצוי הלנה היא עניין שבשיקול דעת וכי לא מצאנו כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות פסיקת פיצויי הלנה בשיעור הגבוה מזה שנפסק על ידי בית הדין האזורי. 9. סוף דבר תביעת המערער לפיצוי בגין אי ביטוחו בביטוח אובדן כושר עבודה, להפרשות לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות ולפידיון חופשה שנתית מתקבלת. יתר תביעותיו נדחות. החברה תשלם למערער הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק. רשויות מקומיות