פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מרגלית פיקרסקי ונציגי הציבור מר רונן יצחק ומר דני בן דהן; עב 675/99), בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום סך של 24,302 ש"ח (נכון ליום 31.12.96), בגין שחרור כספי פיצויים ותגמולים על פי פוליסת ביטוח חיים, שנפתחה בשעתו עבורו; ונדחתה התביעה שכנגד של המערערת, להחזר הלוואה משנת 1985 על סך של 30,964 (נכון ליום 16.12.94). 2. המסכת העובדתית כמפורט בפסק הדין האזורי: א. המערערת, חברת ביטוח, מהווה גם קופת גמל כמשמעות המונח בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - "הנתבעת" וגם "כלל"). ב. המשיב היה חבר בקופת הגמל, והיה מבוטח בביטוח מנהלים משנות השבעים, בפוליסה שמספרה 54208-4 (להלן - "הפוליסה"). ג. ביום 7.8.1985 נחתם בין המשיב לבין כלל הסכם הלוואה (להלן - "הסכם ההלוואה"), לפיו קיבל המשיב ביום 15.8.1985 הלוואה בסך 3,651,500 שקלים ישנים (להלן - "ההלוואה"). (הסכם ההלוואה, נספח תנאי ההלוואה ולוח הסילוקין - מוצג נ/1). ד. על פי סעיף 2 להסכם ההלוואה, שילם המערער במעמד חתימת ההסכם 10,000 שקלים ישנים, והתחייב לפרוע את יתרת קרן ההלוואה ב-60 תשלומים חודשיים בסך 73,169 שקלים ישנים כל תשלום, החל מיום 13.9.85. התשלום האחרון על פי הסכם ההלוואה אמור היה להשתלם ביום 1.8.1990. המערער התחייב לפרוע לכלל את ההלוואה בצירוף ריבית שנתית בשיעור 7.5%, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן (המדד היסודי לפי ההסכם היה 1207000 - סעיף 3 להסכם ההלוואה - נ/1). ה. בשנת 1988, פדה המערער, חלקית, את הפוליסה. אין מחלוקת, כי ביום 22.3.1988, במעמד הפדיון החלקי, שילמה כלל למערער סך של 20,473 ש"ח (נ/10). בפוליסה נותרו הכספים החייבים בניכוי מס במקור עם פרעונם, (להלן - "הכספים הכפופים"), שעמדו נכון ליום הפידיון החלקי, על סך 3,433 ש"ח. ו. אין חולק, כי התובע שילם את התשלומים החודשיים בגין ההלוואה שנטל מהנתבעת, באופן סדיר, עד חודש מרץ 1988 (למעט חודש ינואר 1988). כן שולמו על חשבון יתרת ההלוואה, תשלומים בגין החודשים נובמבר 88, ינואר ויוני 1989. ז. בשנת 1985 נפגע המערער בתאונת דרכים וקיבל תשלומים על פי הפוליסה בשל אי כושר עבודה. החזר התשלומים על חשבון ההלוואה קוזז עד 30.10.85, מהתשלומים החודשיים ששולמו למערער בגין אי כושר עבודה. החל מיום 1.11.85 ניגבו התשלומים החודשיים על חשבון ההלוואה באמצעות הוראת קבע שנתן המערער לבנק, וזאת, כאמור, באופן רצוף וסדיר עד 1.3.88. 3. בפסק דינו המפורט והמנומק, קבע בית הדין האזורי לאחר סקירת השתלשלות התביעות השונות שבין הצדדים, כי: א. התביעה שכנגד שהגישה המערערת כנגד המשיב ביום 26.12.99 לגבי ההלוואה שנתנה לו ב-7.8.85 - לא התיישנה, משהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד נובעות מאותן נסיבות על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שכן; "הן הכספים הכפופים, שאת שחרורם מבקש התובע בתביעה העיקרית והן ההלוואה שקיבל התובע, ניתנו על פי תנאי הפוליסה, כפי שאף צוין ברישא להסכם ההלוואה, ודי בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות". ב. "השאלה המרכזית העומדת לבירור וממנה יגזרו תוצאות ההליך כולו היא - האם כגרסת התובע, במועד הפדיון החלקי של הפוליסה במרץ 1988 קיזזה הנתבעת את יתרת ההלוואה, אם לאו, כפי שגורסת הנתבעת. לשון אחר - האם הסכום של 20,473 ש"ח (נ/10), ששולם לתובע בעת הפדיון החלקי, הוא סכום שנותר לתשלום לאחר קיזוז יתרת חובו של התובע לנתבעת בגין ההלוואה". ג. לשאלתו השיב בית הדין כדלקמן: ראשית - "אין חולק שעל פי נוהליה היה על הנתבעת לקזז את יתרת ההלוואה במועד פדיון הפוליסה ב-1988". שנית - אין לקבל גירסתה לאי קיזוז ההלוואה עקב טעות, מ"שהתנהלותה בעניינו של התובע רצופה תקלות וטעויות" וגובלת ב"חוסר תום לב, שעה שהיא נותנת לחובו של התובע כלפיה לצמוח ולהותיר בכיסה את יתרת הכספים הכפופים מבלי לקזז את החוב"; כשהיא יושבת "באפס מעש תוך שהיא מודעת לעובדה שתביעתה שלה התיישנה, וכשיתבע התובע את כספו המוחזק בידי הנתבעת תעמוד לה ההגנה של סעיף 4 לחוק ההתיישנות". שלישית - לאור האמור לא הוכח, שכלל לא קיזזה את כספי ההלוואה בעת פדיון הפוליסה; ומכל מקום, לא הוכחו הסכומים להם היא טוענת בתביעה שכנגד. אשר על כן "נדחות הן טענת הקיזוז והן התביעה שכנגד", ומתקבלת תביעתו של התובע, המערער בהליך שבפנינו. 4. המערערת ערערה על פסק הדין ועיקר טיעונה היה: א. מן המסמכים עולה חד משמעית, שיתרת ההלוואה לא קוזזה מכספי הפוליסה בעת פדיונה החלקי ב-1988. ב. העובדה, כי המשיב המשיך לשלם עוד 3 תשלומים על חשבון ההלוואה לאחר פרעונה כביכול ב-3.88; והעובדה כי הוראת הקבע בוטלה כחלוף שנה לאחר הפדיון החלקי - מצביעים על אי פרעון ההלוואה. ג. בניגוד לאמור בפסק הדין, תביעת המשיב היתה שנויה במחלוקת ולכן רק בטעות נפסק, כי יש לשלם לו את הסכום הצבור בפוליסה כנתבע על ידו; שעה שהטענה הייתה, כי זכאותו הינה לסכום נמוך בהרבה מהסכום אותו הוא תובע. 5. המשיב נסמך בתשובתו על פסיקת בית הדין האזורי ועל כך שאין להתערב בקביעותיו העובדתיות, מעבר לכך הוא הוסיף כי: א. ההתאמה בין הסכומים המבוקשים על ידו לבין הסכומים ששולמו - אינם מוכיחים שההלוואה לא קוזזה. ב. אפילו לא קוזזה ההלוואה במעמד הפדיון החלקי, הרי שמדובר במחדל ובטעות של המערערת בלבד, והיא זו הצריכה לשאת בתוצאות מחדלה נוכח יחסי הכוחות בינה למשיב. ג. המערערת לא הוכיחה את הסכום שהיה צריך להיות צבור בפוליסה על פי גירסתה ושלטענתה הוא נמוך בהרבה מהסכום אותו תבע המשיב. 6. א. לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טיעוני הצדדים, סבורים אנו, כי שניהם צודקים וטועים כאחד. כלומר - למעשה קוזזה ההלוואה, כנטען על ידי המשיב; אך עם זאת אין הוא זכאי לפדיון כספי הצבירה הכפופים, כנטען על ידי המערערת. להבהרת האמור ראוי קודם לכל להדגיש שתי נקודות מוצא שעל-פיהן יבחן הערעור. ראשית - נוהגה של המערערת, הנסמך על מסמכים ועדויות, היה לקזז את יתרת ההלוואה במועד פדיון הפוליסה; ומשהיא טוענת לטעות באי פועלה על פי הנהוג על ידה - עליה חובת ההוכחה. שנית - שאלת פרעון ההלוואה משנת 1988 אל מול הזכאות לכספי הפוליסה באותו המועד - ראוי לה שתוכרע בעיקר על פי העולה מן המסמכים מאותה העת, ולא על פי עדויות עדים שהועדו למעלה מעשר שנים לאחר מכן. לאור האמור תבחנה תביעות הצדדים צעד אחר צעד. 7. קיזוז ההלוואה מכספי הפדיון החלקי בסך של 20,473 ש"ח ששולמו למשיב ב-22.3.88: א. במכתבו מיום 16.2.88 פונה המשיב למערערת ומבקש לפדות את פוליסת ביטוח המנהלים שעל שמו ולשלוח את הכספים העומדים לזכותו לכתובתו בחיפה, לפי הפירוט הבא: פיצוי פיטורין - 10,455 ש"ח, תגמולים 9,675 ש"ח, פיצויים כפופים - 3,381 ש"ח (נ/8). ב. סכום כספי הצבירה כולל הסכומים הכפופים, שעמד לזכות המשיב ב-3.88 היה - 25,689 ש"ח (נ/9). מתוך סכום זה הופחתה פרמיה בסך של 1,784 ש"ח (נ/10), ופיצויים כפופים בסך של 3,433 ש"ח (נ/13); כך שעל פי חישוב המערערת הגיע לו תשלום בסך של 20,472 ש"ח. ג. עקב פנייתו במכתבו לפדיון הפוליסה כאמור, נשלחה למשיב המחאה על סך של 20,473 ש"ח. בספח של ההמחאה נכתב שהתשלום הינו בגין פיצויים וגמולים וללא ניכוי הלוואה (נ/10). ד. מן האמור עולה, כי בגין תביעתו של המשיב על סך של 20,130 ש"ח לפדיון כספי הפיצויים והתגמולים שבפוליסה (לא כולל פיצויים כפופים), שולם לו כעבור חודש סך גבוה יותר של 20,473 ש"ח על פי החישוב שפורט לעיל. ה. יתרת ההלוואה שהיה על המשיב לשלם באותה עת, עמדה על סך של 3,945 ש"ח, (סעיף 18 לכתב ההגנה; נ/2 + נ/3 - מצב חשבון הפוליסה לשנת 88). ו. משהחוב בגין הלוואה, לעת פדיון הפוליסה ב-3.88, עמד על סך של כמעט 4,000 ש"ח ומשהמשיב קיבל בגין פדיון כספי הפיצויים והתגמולים (ללא הפיצויים הכפופים) אף מעבר לנתבע על ידו - מסקנת הדברים הינה, כי ההלוואה לא קוזזה מכספי הפדיון החלקי חרף נוהלה של המערערת לעניין זה. 8. קיזוז ההלוואה מהפיצויים הכפופים: א. סכום כספי הפיצויים הכפופים נכון ל-3.88 עמד כאמור על סך של 3,433 ש"ח (סעיף 17 לכתב ההגנה; נ/13 - חישוב הפיצויים הכפופים לאור נ/9 ; נ/9 - סך כל הפדיון שהגיע למשיב בהפחתת הפרמיה; נ/10). ב. סכום ההלוואה לאותו מועד עמד כאמור על סך של 3,945 ש"ח. כך, שההפרש בין הפיצויים הכפופים לסכום ההלוואה, עמד על יתרת הלוואה להחזרה בסך של 512 ש"ח. ג. אילו ההלוואה היתה מקוזזת ב-3.88 מסכום פדיון הפוליסה ששולם אז למשיב, אין ספק, כי הוא לא היה ממשיך בתשלומה מעבר לאותו מועד. חרף זאת, ועל כך אין חולק, שולמו על ידו על חשבון יתרת ההלוואה, תשלומים נוספים בגין החודשים נובמבר 88 ינואר ויוני 1989 (סעיף 2 ו' לעיל, כפי שנקבע בעובדות שאינן במחלוקת בפסק הדין של בית הדין האזורי). המשך פרעון ההלוואה לאחר מועד סילוקה כביכול, מצביע אף הוא על אי קיזוזה מסכום הפדיון החלקי ששולם ב-3.88. ד. על פי הטבלה נספח ג' לכתב ההגנה, שילם המשיב את תשלומי החזרי ההלוואה לחודשים נובמבר 88 ינואר ויוני 1989. הסכומים ששילם בגין שלושת החודשים הנ"ל מגיעים לסך מצטבר של כ-522 ש"ח. ה. מן האמור משתמע, כי המשיב ביקש למעשה לסלק את ההלוואה שנותרה עם פדיון הפוליסה כאמור ב-3.88 על ידי תשלומה מהפיצויים הכפופים בתוספת סך של 522 ש"ח שנועד לכסות על ההפרש בין השניים שעמד לפני כן על סך של 512 ש"ח. לאור האמור, מבחינתו, החל מ-7.89 - לא נותרה כל יתרת הלוואה לתשלום, ובשל כך בוטלה על ידו הוראת הקבע לתשלום ההלוואה. 9. אופן ההתייחסות הנאות לפרעון ההלוואה כנגד הפיצויים הכפופים ותשלום ההפרש בינה לבין סכום הפיצויים הכפופים: א. על פי הסכם ההלוואה, כל תשלום אשר לא נפרע על ידי המשיב, נשא הפרשי הצמדה וריבית שנתיים בשיעור של 7.5%. ב. לאור נוהגה של המערערת לקזז מכספי פדיון הפוליסה את יתרת ההלוואה, היה עליה לעשות כן בחודש 3.88 עת שילמה למשיב את הסך של 20,473 ₪. אילו נהגה על פי נוהגה, אזי מאותו מועד, ההלוואה הייתה מסולקת ולא נושאת הפרשי ריבית והצמדה כאמור. ג. בעוד ש"הצבירה של כספי הפוליסה", כדימויו היפה של בית הדין האזורי בפסק דינו "השתרכה לאיטה הרי שחובו של התובע הלך ותפח בריבית צמודה של 7.5% לשנה". ד. מסקנת האמור הינה, שבאי קיזוז ההלוואה מכספי הפדיון מאז 3.88 ועד להגשת כתב - ההגנה והתביעה שכנגד ב-12.99, נהגה המערערת בחוסר תום לב ושלא כדין ואין לאפשר לה להנות מפירות חוב ההלוואה התופח בעטיה, שעה שהיה עליה לקזזו בעת פדיון הפוליסה. ה. משכך הם הדברים, מסקנתם המתחייבת הינה, שחוב ההלוואה, שעמד על סך של 3,945 ש"ח, נכון ל-3.88 ראוי להחשב כנפרע במלואו, מסכום הפיצויים הכפופים שעמד על סך של 3,433 ש"ח נכון לאותו המועד בצירוף תשלום יתרת החוב בחודשים 11/88, 1/89 ו-6/89. ו. משההלוואה ראויה להחשב כנפרעת מכספי הפיצויים הכפופים שבפוליסה כאמור, אזי מחד - לא נותרה הלוואה לתשלום למערערת; ומאידך - לא נותרו כספי צבירה לשחרור למשיב. 10. סוף דבר א. דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות וחיובה של המערערת לשלם למשיב את הסך של 24,302 ש"ח - בטל בזאת. ב. בנסיבות המקרה לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למי הצדדים. ביטוח חייםקיזוזפוליסההלוואה