פסק דין השופטת נילי ארד 1. שני הערעורים שלפנינו סבים על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט איל אברהמי ונציגי ציבור מר שיפמן ומר קוסטה; עב301078), בו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער, מר שלמה ששון (להלן: ששון) נגד המערערת (להלן: גלשן או החברה). בפסיקתו חייב בית הדין האזורי את החברה בתשלום פיצוי ברוטו בגין הפרת חוזה עבודה ובתשלום עבור רכיבי תביעה נוספים, תוך דחיית יתר רכיבי התביעה. הרקע לערעורים 2. גלשן מאוגדת כחברה פרטית שמניותיה מוחזקות על ידי אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. כתוצאה ממצבה העסקי העגום של החברה החליט הדירקטוריון על מינויו של מנכ"ל מקצועי. לאחר הליכי מיון ובחינה של ועדת חיפוש, ומבין 50 מועמדים, נבחר ששון ביום 22.5.1997 לתפקיד מנכ"ל על ידי הדירקטוריון. חמישה ימים לאחר בחירתו לתפקיד, בתאריך 27.5.1997, התקיימו בחירות לאגודת הסטודנטים וכתוצאה מהן התחלף ביום 13.7.1997 הרכב הדירקטוריון. 3. בין לבין, ביום 12.6.1997, חתם יו"ר הדירקטוריון היוצא על חוזה העסקה בין החברה לששון. זאת, למרות שלפי עדותו "ידע והיה ברור לו שהדירקטוריון עתיד להשתנות לאור הבחירות לאגודה. יחד עם זאת פעל להביא לחתימת החוזה לאור ההחלטה העקרונית שהיתה אותה עת - להביא למינוי מנכ"ל מקצועי שלא יהיה תלוי בשינוים הפוליטיים באגודה". תקופת העבודה כפי שנקבעה בחוזה הייתה לשנתיים ימים, החל מתאריך 15.6.1997 ועד 31.5.1999. החוזה אמור היה להתחדש מאליו כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למשנהו על הרצון לסיימו. משך תקופת החוזה רשאי היה ששון לסיים עבודתו בהודעה מוקדמת של 90 יום. החברה רשאית הייתה לסיים את החוזה בהודעה מוקדמת של 90 יום מראש ולפטר את ששון אם הפר הפרה יסודית את החוזה, או אם הורשע בפסק דין בעבירה שיש עמה קלון. למרות שבמהלך המשא ומתן עלתה אפשרות של קביעת תקופת נסיון בת ששה חודשים ביכרו הצדדים בסופו של דבר שלא לקבוע תקופת נסיון בחוזה "שהרי לשיטתם התובע [ששון] בנסיון לאורך כל תקופת החוזה". 4. ביום 13.7.1997, פחות מחודשיים לאחר מינויו של ששון למשרה, החל הדירקטוריון החדש בכהונתו, וביום 30.7.1997 הגיעו חבריו לכלל החלטה זו בעניינו של ששון: " מנכ"ל - מועצת המנהלים מחליטה להפסיק את עבודתו של המנכ"ל החל מ- 31.07.97. הנ"ל מונה לתפקיד לאחר בחירות בעת "ממשלת מעבר" ובעת שהיה ידוע כבר כי הנהלת החברה מתחלפת. לדעת מועצת המנהלים, הסכם ההעסקה שנחתם עם המנכ"ל, נגוע בחוסר סבירות קיצוני ונראה שהנהלת החברה הקודמת לא הבינה מה העלויות האמיתיות של ההסכם ומהן ההשלכות שלו. מועצת המנהלים התרשמה, כי המנכ"ל, למרות הזמן שהוא עובד בחברה, טרם הצליח ללמוד אותה, ונראה כי הוא אינו משתלט על ניהולה" (להלן: החלטת הפיטורים). בהתאם, פוטר ששון מעבודתו בחברה ביום 31.7.1997. 5. בגין פיטוריו תבע ששון מן החברה תשלום פיצויים בגין הפרת חוזה עבודה; גמול עבור עבודה בשעות נוספות; הפרשי שכר לאור מחזור כספי ויתרת שכר. את תביעתו לפיצוי ביסס על הטענה לפיה מינויו לתפקיד היה מקצועי במגמה להבריא את החברה, בעוד אשר פיטוריו נבעו משיקולים פוליטיים ועל כן פסולים הם. פסיקתו של בית הדין האזורי 6. בית הדין האזורי שמע את טענות הצדדים ועדיהם, בחן את חומר הראיות שהיה לפניו ועיקר ממצאיו ומסקנותיו היו אלה: נדחתה טענתה של גלשן נגד חוקיות בחירתו של ששון ונגד חוקיות ההתקשרות החוזית עמו; הבחירה בששון לתפקיד המנכ"ל וחתימת החוזה עמו נעשו כדין, במסגרת סמכותו של הדירקטוריון ועל יסוד החלטתו בדבר הצורך במינוי מנכ"ל מקצועי; אין לייחס לששון צפייה שיפוטר על ידי הדירקטוריון החדש, למרות שהיה ער לכך שחתימת החוזה עמו נעשתה "בתקופת בין המצרים, בין הדירקטוריון הישן שיוצא לבין הדירקטוריון החדש" שהחל לפעול לאחר הבחירות; המדובר בחוזה לתקופה קצובה של שנתיים, ממנו נעדרה הוראה מפורשת בדבר תקופת נסיון. משכך, ניתן החוזה להפסקה מן הטעמים המנויים בו בלבד; נדחתה טענת החברה לפיה פיטוריו של ששון נבעו מכך שנכשל בתפקידו, שכן ששון החל בתפקידו ביום 15.6.1997 והחלטת הפיטורים התקבלה כעבור כששה שבועות בלבד, ביום 30.7.1997. זאת, בטרם היה סיפק בידי הדירקטוריון לבחון את ביצועיו והתאמתו של ששון לתפקיד, ומבלי שניתן לו סיכוי להצליח; הטעם האמיתי לפיטוריו של ששון, כעולה מהחלטת הדירקטוריון, היה "בעיקר בשל כך שהתובע נבחר בתקופת מעבר, אך לא בשל כשל בניהול". 7. נוכח מסקנה זו ולפי הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים - תרופות) שעניינה בהפרת חוזה לתקופה קצובה, חייב בית הדין את החברה לשלם לששון פיצוי מלא בגין ההפרה על הנזק שגרמה לו בפיטוריו, כולל הפסד השכר לו היה זכאי עד תום התקופה הקצובה, בכפוף להקטנת הנזק. לפי שפסק בית הדין, ההפסד החודשי בגינו זכאי ששון לפיצוי יכלול שכר בסיס בסך 10,000 ש"ח לחודש, בתוספת הפרשות לפנסיה, ובסך הכל 12,083 ש"ח . בנוסף חויבה החברה בתשלום הפרשי שכר עבור חודש יוני 1997 בסך 455 ש"ח. התביעה לגמול עבור שעות נוספות נדחתה משלא הוכחה, וכן נדחתה התביעה לתוספת אחוזית בגין המחזור הכספי בחודשים יוני-יולי 1997. הקטנת הנזק 8. מתוקף הוראתו של סעיף 14 לחוק החוזים - תרופות חלה על ששון חובת הקטנת נזקו באמצעים סבירים. בתוך כך, זכאי המפר - לענייננו החברה - לנכות מהפיצוי את הסכום שהתובע השתכר או יכול היה להשתכר בשקידה סבירה באותה תקופה. על סמך תצהירו של ששון קבע בית הדין כי "התובע פעל בשקידה סבירה והציג רשימת מקומות אליהם פנה כדי לקבל עבודה" אולם נדחה על ידם. טענת החברה, לפיה אין לקבל את רשימת מקומות העבודה כהוכחה למאמצים שעשה ששון בפועל להתקבל לעבודה נדחתה, ומסקנתו של בית הדין היתה כי "התובע עשה ככל שלאל ידו כדי להקטין את נזקו אך נסיונותיו לא צלחו, וזאת ביחס לתקופה שעד יום 23.7.98, עת הגיש התצהיר" (להלן: התקופה הראשונה). הוסיף בית הדין וקבע: "התובע לא מסר דבר באשר למה שקרה עם העסקתו לאחר 7/98 - עת הוגש התצהיר הראשון... בעניין זה נטל ההוכחה רובץ לפתחו והוא לא הואיל לגלות לנו מה עשה בשנה השנייה של התקופה הקצובה, הינו מיום 1.8.98 (לאחר הגשת התצהיר) ועד תום התקופה הקצובה - 14.6.99". למרות שששון לא הוכיח אם עשה להקטנת נזקו ומה עשה, סבר בית הדין כי בשים לב למיתון הקשה שפקד את המשק ולכישוריו המרובים של ששון, "התובע יכול היה בשקידה סבירה להקטין את נזקו ונכון להפחית את הפיצוי לתקופה השניה שמיום 1.8.98 ועד 14.6.99 לשליש מהסכום" (להלן: התקופה השניה). תוצאת פסק הדין הייתה אפוא זו: עבור 12 חודשים מיום 1.8.1997 ועד 31.7.1998 זכאי ששון לפיצוי מלא בגין הפסד שכר של 12,083 ש"ח לכל חודש (להלן: השכר החודשי). עבור 10.5 החודשים הנותרים עד לסיום תקופת החוזה, דהיינו, מיום 1.8.1998 ועד יום 14.6.1999 זכאי ששון לפיצוי של 30% בלבד מן השכר החודשי. עוד נקבע כי פיצוי זה הוא פיצוי ברוטו, וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ביחס לכל חודש מהמועד שבו צריך היה השכר להשתלם לששון ועד התשלום בפועל. הערעורים 9. החברה ערערה על עצם חיובה בתשלום פיצוי לששון, על שיעורו הניכר של הפיצוי, חישובו ורכיביו. עיקר טענותיה של החברה היה אלה: חוזה העבודה עם ששון נחתם כמחטף ב"תקופת הביניים" במועד שבין קבלת תוצאות הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטה לבין העברת השליטה בפועל לדירקטוריון הנבחר; בנסיבות אלה חתם ששון על החוזה בחוסר תום לב; סך הכל מילא ששון את תפקיד המנכ"ל שלושה חודשים בלבד; היה ידוע ומסוכם כי הייתה זו תקופת נסיון בלבד; החוזה עם ששון נחתם שלא כדין ודינו כחוזה בטל. זאת, מן הטעם שהחוזה נחתם שלא על פי זכויות החתימה בחברה, המחייבות חתימת שני דירקטורים; בפועל לא הוכחה טענתו של ששון בדבר הקטנת הנזק בה הוא מחויב; ששון אינו זכאי להפרש השכר שנפסק לו מאחר והיה "עובד חודשי", ובחודש יוני עבד מחצית החודש בלבד ועל כן זכאי הוא למחצית השכר החודשי, כפי ששולם לו. 10. ששון השיג בערעורו על כך שבית הדין לא פסק לו פיצוי הלנה על השכר שנפסק לזכותו והוסיף וטען: הוּכחה תביעתו לתוספת אחוזית בגין חודש יוני 1997; נפלו פגמים בחישוב הפיצוי; הוצאות המשפט שנפסקו לו נמוכות מדי. הוסיף ששון וטען, כי הוא זכאי למלוא הפיצוי גם עבור התקופה השניה, שכן הוכיח כי עשה את שביכולתו להקטנת הנזק. בנדון זה הגיש ששון בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור, התומכות בטענותיו בדבר פעולותיו להקטנת הנזק בתקופה השניה. בין הראיות הללו היו: אישור מטעם המוסד לביטוח לאומי על היותו מובטל בין 1998 ל-1999; רשימת מקומות עבודה אליהם פנה בצירוף התשובות השליליות שקיבל מהם; וקבלה על השתתפותו בקורס הסמכה בחברת דיזנהויז-סיטונאות בע"מ. הכרעה 11. לפי העולה מטיעוני הצדדים בפנינו, מכוונות מרבית טענותיהם נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ונגד מסקנותיו הנובעות מהתרשמותו מעדים שהופיעו בפניו. נקדים ונאמר, כי הממצאים והמסקנות הללו מבוססים היטב ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בהם לשנותם. נסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות סטייה מן הכלל, לפיו בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי (ראו: דב"ע נז/71-3 מרגלית אילת - שירות התעסוקה, פד"ע כז 169). נסיבות המקרה אף אינן מצדיקות סטייה מהכלל לפיו אין בית דין זה, כערכאת ערעור, נוטה להתערב בשאלת החיוב בפיצוי הלנה (ראו: עע 1166/04 ענת גדסי - חנוך חיים, ניתן ביום 9.5.2005) ובשאלת גובה ההוצאות שהוטלו על ידי בית הדין האזורי שישב כערכאה הדיונית (ראו: ע"א 640/04 רוזן נ' חברת דיור לתפארת השרון בע"מ, ניתן ביום 22.8.2004; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 544). 12. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, למעט שיעור הפיצוי לתקופה השנייה, בו ראינו להתערב, כמפורט להלן. שיעור הפיצוי שנפסק לששון 13. נחה דעתנו כי מינויו של ששון לתפקיד היה מינוי מקצועי אשר נועד להביא להבראת החברה. מקובלים עלינו ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין, לפיהם לא הוכח שששון נכשל בתפקידו והטעם האמיתי לפיטוריו, כעולה מהחלטת הדירקטוריון, היה מינויו לתפקיד ב"תקופת מעבר". הא ותו לא. על כן, בדין חויבה החברה בתשלום פיצוי לששון, משנמצא כי הפרה את החוזה לתקופה קצובה שחתמה עמו. אף לא נתערב בממצאי בית הדין האזורי ומסקנותיו באשר לגובה השכר החודשי, בתשלומו חויבה החברה לששון בתקופה הראשונה. לא כן הוא באשר לתקופה השנייה. כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, לא הוכיח ששון כי פעל בשקידה סבירה להקטנת הנזק בתקופה זו. אף בראיות החדשות שביקש לצרף במסגרת הדיון בערעורו אין כדי לשנות ממסקנה זו. משכך, אין החברה חייבת בפיצויו על אבדן השכר לתקופה השנייה. בנדון זה בלבד מקבלים אנו את ערעורה של החברה. 14. כל יתר טענות הצדדים במסגרת הערעורים שהגישו דינן להידחות, באשר קביעות בית הדין האזורי ומסקנותיו המשפטיות מבוססות היטב ומעוגנות בחומר הראיות, ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בהם. סוף דבר 15. הערעור שהגיש מר שלמה ששון (עע 1121/04) נדחה. הערעור שהגישה חברת גלש"ן (עע 1112/04) מתקבל בחלקו, באופן שאין החברה חייבת בתשלום פיצוי למר ששון בגין התקופה השנייה. כל שאר החיובים בפסיקתו של בית הדין האזורי עומדים בעינם. ככל שהחברה שילמה את חיוביה על פי פסק הדין שבערעור, ישיב מר ששון לגלש"ן, בתוך 60 יום מהיום, את סכום הפיצוי ששולם לו בגין תקופת העבודה מיום 1.8.1998 ועד ליום 14.6.1999. בחלוף המועד הנקוב ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהפיצויים