החלטה השופט שמואל צור 1. המבקש הינו רב בישראל המכהן כרב במושב רינתיה (להלן- המושב). המושב נמצאת בתחום אחריותה המוניציפלית של המשיבה מס' 1, היא מועצה אזורית חבל מודיעין (להלן- המועצה). שכרו של המבקש שולם על ידי המועצה בתקצוב המדינה, המשיבה מס' 2 (להלן- המדינה). תנאי עבודתו של המבקש הוסדרו באמצעות חוזה מיוחד אשר נחתם ביום 31.10.94 בינו לבין מזכירות המושב והוועד הדתי. תוקפו של החוזה המיוחד הוארך מפעם לפעם עד ליום 26.3.02, בו נמסר למבקש מכתב פיטורים, חתום בידי מזכיר המועצה, לפיו העסקתו תסתיים ביום 28.4.02. 2. המבקש לא השלים עם החלטת הפיטורים ופנה לבית הדין האזורי בתל-אביב בבקשה למתן פסק דין הצהרתי המורה כי אין תוקף לפיטוריו. לחילופין, תבע המבקש פיצויי פיטורים מוגדלים ופיצוי בגין הפרת הסכם העסקה. במקביל, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני, המורה כי הפיטורים לא ייכנסו לתוקפם ולא ייעשה כל שינוי בתנאי העסקתו עד להכרעה בתביעה. ביום 28.4.02 נערך דיון בבקשה, אליו התייצבו המבקש והמדינה. הנציג מטעם המועצה לא הופיע לדיון. בית הדין האזורי נעתר לבקשת המבקש ונתן צו למניעת פיטורים. צו המניעה נותר בתוקף עד ליום 27.10.05, בו ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת ורדה סמאט ונציגי הציבור מר אריה המר ומר דן ארז; עב 3754/02) הדוחה את התביעה ומבטל את צו המניעה. בית הדין קבע כי פיטורי המבקש נעשו על ידי הגורמים המוסמכים כדין, לאחר שימוע ובהסכמת נציגות העובדים. כן נקבע כי לא נפל פגם בהליך הפיטורים. בית הדין האזורי דחה את טענת המבקש לפיה הודעת הפיטורים נעדרת סמכות על פי הדין. כמו כן קבע בית הדין כי פיטורי המבקש נעשו מ"סיבה מספקת", נוכח אי מילוי תפקידו כרב המושב, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטות האסיפות הכלליות של המושב. עוד נפסק כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער למדינה. 3. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (ע"ע 746/05). עם הערעור הגיש המבקש בקשה דחופה למתן סעד זמני (במעמד צד אחד) למניעת פיטוריו. הדיון בערעור קבוע ליום 9.1.06. 4. המדינה מתנגדת למתן הצו המבוקש, תוך שהיא מדגישה שפיטורי המבקש נכנסו לתוקף ביום 27.10.05, בעקבות פסק דינו של בית הדין האזורי. כן טוענת המדינה, כי המבקש לא פנה לבית הדין האזורי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אלא בחר בדרך של הגשת בקשה לצו זמני בערכאת הערעור שהינה במהותה "בקשה לעיכוב ביצוע". בנסיבות אלה, אף אם יתקבל הערעור ויקבע כי פיטוריו המבקש נעשו שלא כדין - דבר שהסיכויים לו קלושים - הסעד ההולם בנסיבות העניין הינו פיצוי כספי בלבד. עוד נטען כי במקרה שלפנינו לא הוכח כל הצדקה למתן הצו המבוקש. 5. הבקשה לסעד זמני נשלחה לתגובת המועצה, אך זו לא הגיבה עד היום, למרות שהתבקשה לעשות כן בהחלטה מיום 13.12.05. 6. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, באנו לידי מסקנה כי דין הבקשה להדחות. עניין לנו בבקשה למתן סעד זמני בערעור על פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 החלה בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. הלכה פסוקה היא, כי כאשר נדחית תביעה בערכאה הדיונית, לא בנקל יינתן סעד זמני עד לבירור הערעור (ע"א 683/04, ע"א 1723/04 דן בן אריה ואח' - מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2004(2), 1434; דב"ע נו/3-3 ידידיה שגב - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך כח(1), 285). איננו סבורים כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות סטייה מהלכה זו. 7. בית הדין האזורי פסק כי המבקש פוטר כדין ופיטוריו נכנסו לתוקף ביום 27.10.05. הבקשה היא למתן צו המורה למועצה להימנע מפיטורי המבקש. זוהי בקשה לשינוי המצב הקיים, להבדיל משימורו. ככלל, אין בית הדין נוהג להעניק סעד הכרוך בשינוי המצב הקיים. נוסיף ונציין כי הדיון בערעור נקבע למועד קרוב ובו תתברר כל יריעת המחלוקת לגופה. לפיכך, בשלב זה, נוטה הכף להימנע ממתן סעד זמני בערעור. 8. סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. פיטורים