בסעיף 1 לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח - 1978 מוגדר המונח "נכס עזוב" באופן הבא : "נכס עזוב" - נכס שנתקיימו בו אלה: (1) לא נמצא מי שרשאי ומסוגל לנהוג בו מנהג בעלים או לנהלו, או שבעלו אינו ידוע; (2) הנכס נמצא בארץ, ובנכס של אזרח ישראלי, של תושב ישראל, או של תאגיד הרשום בישראל או שהוקם בה - גם נכס שנמצא בחוץ-לארץ" בחוק האפוטרופוס הכללי נקבע, כי רשאי בית המשפט ליתן לאפוטרופוס הכללי צו לניהול נכס עזוב מסויים או נכסים עזובים של פלוני או של עזבונו (סעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי). בהקשר זה יש לציין כי מכוח הוראה זו שבחוק האפוטרופוס הכללי קיבל האפוטרופוס הכללי צו לניהול כלל נכסי המנוח. בתי המשפט המחוזיים שדנו בסוגיה של נכס עזוב קבעו כי לשם העברת כספים שהצטברו לזכות מבוטח שנפטר במבטחים נדרשת הוכחה פוזיטיבית בדבר אי קיום יורשים. בית הדין לעבודה פסק כי זכותה של קרן פנסיה לקבל את הכספים שהצטברו לזכות המנוח, תקום לה אך ורק החל מהמועד בו יעלה בידה להוכיח, כי המנוח לא השאיר אחריו נהנים. על מנת לשלול מכספים אלו את הגדרתם כ"נכס עזוב", אין קרן הפנסיה צריכה להוכיח הוכחה פוזיטיבית, כי אין למנוח יורשים. אומנם, בעבר יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון, לפיה על הטוען לזכות בירושה להוכיח, כי לא קיימים יורשים אחרים זולתו (ראה לעניין זה ע"א 500/78 עזבון המנוחה גולדה זימן ז"ל נ' בנימין זימן ואח' פ"ד לד(3), 609) ובתי המשפט המחוזיים שדנו בסוגיה מושא ערעור זה הלכו בתלם הלכה זו. ואולם, בשנת 2003 שונתה הלכה זו בפסק הדין שניתן בעניין המנוח זאב בן צבי ברגמן (ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי מנהל עזבון המנוח זאב בן צבי ברגמן נ' יוסף פרידמן ואח', פ"ד נח(2), 65, להלן - פרשת בן צבי). בפרשת בן צבי הומרה הדרישה להוכחה פוזיטיבית בדבר אי קיום יורשים במבחן "השקידה הסבירה". דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים אלו הדברים שנכתבו אודות מבחן השקידה הסבירה בפרשת בן צבי כי דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים שונה במהותה מהנטל הדורש מהיורשים הקיימים לבסס מימצא (בדרך קביעה ישירה או בדרך הסתברותית) לגבי זהותם של יורשים פוטנציאליים. גם לאחר שקידה ארוכה וממושכת עלולים חיפושי היורשים אחרי יורשים פוטנציאליים שלא להעלות דבר. במצב דברים שכזה אם נדרוש מהם לבסס מימצא על אודות קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים, הרי שדין בקשתם לחלוקת מלוא העיזבון יהיה דחייה. לעומת זאת אם נדרוש מהם שקידה סבירה לאיתור היורשים הרי שיוכלו לעמוד בנטל זה. נראה לי כי הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה העומדות על הפרק. מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש - שעל טיבו נעמוד מיד - לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעיזבון. מצד אחר, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העיזבון. על-כן דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעיזבון. מתי ניתן לומר כי השקידה לאיתור יורשים פוטנציאליים הינה שקידה סבירה? המענה לשאלה אינו אחיד אלא משתנה מנסיבותיו של מקרה אחד לנסיבותיו של אחר. השקידה הסבירה צריכה להיות בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, על-כן לעתים עליה לכלול פנייה למדינות זרות שבהן יכולים לגור יורשים, לשם איתורם (ראו Rule 13.2 של ה-Supreme Court Orphans’ Court Rules במדינת פנסילבניה. כן ראו In Re Estate of Alexander (2000) )). כמו כן יש להתייחס לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים. בכלי הפרסום נעשה שימוש שוטף בישראל על-מנת לאפשר הגשת התנגדויות למתן צו הירושה (סעיף 67 לחוק הירושה ). נעשה בו שימוש שוטף גם בארצות-הברית שעה שמפת היורשים אינה ברורה (ראו§1-401 של ה-Uniform Probate Code). השימוש בכלי זה צריך להיות מובא בחשבון שעה שמחפשים יורשים פוטנציאליים בחו"ל. שעה שמחפשים קרובי משפחה שהיו שייכים לקהילות יהודיות במזרח אירופה, למשל, יתקלו היורשים בקושי לאתר רישומי אוכלוסין מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. גם העדים לקיומן של משפחות יהודיות באותם מקומות הולכים ופוחתים. לכן במסגרת סבירות השקידה יש מקום לשקול את אופציית הפרסום על אודות קיומם של ההליכים בישראל בעיתונים בעלי תפוצה רחבה במדינות הללו ובכל מקום שבו אילן היוחסין של המנוח מעלה את האפשרות כי יורשים קיימים מצויים. כמובן שהשאלה אם יש לנקוט את אמצעי הפרסום במסגרת השקידה הסבירה, ומה היקפו של הפרסום, תהיה תלויה בגודלו של העיזבון העומד על הפרק. אין לשלול מקרים שלא יהא בהם כלל צורך בפרסום במסגרת השקידה הסבירה. כל מקרה ונסיבותיו. נכס עזוב