פסק דין השופט שמואל צור 1. המערערים הם קבוצה של 14 מדריכי נהיגה שהועסקו על ידי המשיבה מס' 2 במסגרת בית הספר הארצי למקצועות תחבורה באשדוד (להלן - בית ספר). בית הספר הוקם על ידי המדינה עוד בשנות ה-70 כדי להכשיר נהגי רכב כבד בשעת חרום (להלן - צרכי מל"ח). במסגרת זו הועסקו המערערים בבית הספר כעובדי מדינה בדירוג עובדי הוראה. 2. בשנת 1989 החליטה המדינה להעביר את בית הספר לידים פרטיות. באותה שנה הועברה פעילות בית הספר לעמותת "לקידום", והמערערים עברו להיות עובדי העמותה. העברת המערערים מן המדינה לעמותת "לקידום" נעשתה בהסכמה אישית עם כל אחד מהם. במסגרת זו הסכים כל אחד מן המערערים לפיטוריו משרות המדינה, הם קיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 150% ומענק חד פעמי להסתגלות לחיפוש עבודה של 6 חודשי משכורת. הסדר זה נערך גם בהסכמת הסתדרות המורים והוא משתקף בזכרון דברים אישי שנחתם עם כל אחד מן המערערים (מוצגים ג1 -14 למוצגי המדינה). בשנת 2002 חדלה עמותת "לקידום" מלהתקיים ובמקומה הוקמה המשיבה מס' 2, אליה הומחו זכויות "לקידום" בהסכמת המדינה. במועד זה הפכו המערערים להיות עובדי המשיבה מס' 2. 3. עוד בשלהי שנת 2002 הודיעה המדינה למערערים על כוונתה לצאת במכרז להפעלת בית הספר. הסתדרות המורים ביקשה להבטיח בתנאי המכרז את המשך העסקת המערערים, אך בקשתה נדחתה. לבסוף, בחודש יוני 2004, פרסמה המדינה מכרז להפעלת בית הספר על ידי זכיין חיצוני. על רקע זה הודיעה המשיבה מס' 2 על הפסקת העסקת המערערים על ידה ביום 31.8.04. 4. בבית הדין האזורי בבאר-שבע הגישו המערערים תביעה להורות למדינה לכלול במסגרת המכרז תנאי המחייב את הזכיין להמשיך ולהעסיק אותם באותם תנאים בהם הועסקו על ידי המשיבה מס' 2 - הם, בעיקרם, התנאים בהם הועסקו על ידי המדינה בעבר. כמו כן ביקשו המערערים סעדים זמניים שתכליתם למנוע פרסום המכרז בלא התנאי המבוקש על ידם. טענם המרכזית של המערערים היתה כי הובטח להם על ידי המדינה כי ימשיכו להיות מועסקים במסגרת בית הספר כל עוד בית הספר וצרכי מל"ח ממשיכים להתקיים. 5. בית הדין האזורי (כב' השופט אילן סופר ונציגי ציבור מר דוד אבגי ומר אלון אבינועם; ע"ב 3191/04 - 3204/04) איחד את הדיון בסעד הזמני עם הדיון בסעד העיקרי. בית הדין האזורי קבע כי לא התקיימו התנאים המשפטיים המצדיקים מתן תוקף משפטי להבטחה מינהלית. בית הדין קבע כי המדינה זכאית לפרסם מכרז, כפי שנעשה, בלא להתנות את המכרז בתנאים אותם ביקשו המערערים. 6. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו המערערים ערעור בפנינו. במסגרת הערעור ביקשו המערערים סעד זמני של עיכוב הליכי המכרז (בש"א 1677/04). בקשה זו נדונה על ידינו בנפרד והיא נדחתה בהחלטה מיום 27.12.04. אין צורך לחזור כאן על טעמי החלטתנו המפורטים בה. לאחר הדברים האלה השלימו הצדדים טיעוניהם בערעור גופו. כמו כן נעשו, על פי המלצתנו, ניסיונות להגיע להסדר מוסכם ועל רקע זה אף התקיים דיון ביום 22.2.05. ניסיונות אלה לא צלחו. 7. ביום 3.4.05 החליטה ועדת המכרזים לבחור בחברת א. א. בית הספר לתחבורה בע"מ, כזוכה במכרז להפעלת בית הספר (להלן - הזכיינית). בחירה זו נעשתה מבין חמישה גופים שהגישו הצעות במכרז. הזכיינית היא חברה בניהולו של מר אברהם ויינגוט, הוא הבעלים והמנהל של המשיבה מס' 2 שהעסיקה את המערערים עד אוגוסט 2004. מדיווח שנמסר לנו מאת המדינה עולה כי, במסגרת הצעת הזכיינית, היא התחייבה לכלול את המערערים במצבת העובדים של בית הספר. הודעה זו "פתרה" פן אחד של עניינם של המערערים והוא פן התעסוקה. עם זאת, נותר על כנו פן נוסף - חשוב לא פחות - והוא זה הנוגע לתנאי ההעסקה. כפי שנמסר לנו, הזכיינית אמנם מוכנה להעסיק את המערערים, אך בתנאים נחותים מאלה שהועסקו על ידי המדינה ועל ידי המשיבה מס' 2. 8. אכן, לאחר הגשת הערעור והשלמת הליכי המכרז, השתנתה חזית המחלוקת שבין הצדדים והתמקדה בתנאי העסקתם של המערערים על ידי הזכיינית. לא מצאנו לנכון להיכנס לעובדי הקורה של נושא זה שהרי הוא כלכלי בעיקרו ויש לקיים לגביו משא ומלן בין כל הגורמים הנוגעים לדבר. מוצאים אנו לנכון לדון ולהכריע בשאלות המשפטיות שבפנינו אשר העיקרית והמכרעת שבהן היא שאלת ההבטחה המינהלית. 9. המערערים היו עובדי מדינה. בשנת 1989 חדלו המערערים מלהיות עובדי המדינה. דבר זה נעשה בהסכמה אישית עם כל אחד מהם ובהסכמת הארגון היציג שלהם. כפי שציינו, סיום שרותם של המערערים במדינה היה כרוך במתן פיצויים מוגדלים ובתשלום מענק כספי של 6 חודשי משכורת. המערערים עברו להיות מועסקים על ידי "לקידום" ואחר כך על ידי המשיבה מס' 2 עד לפיטוריהם על ידה בשנת 2004. 10. על רקע מציאות זו טענו המערערים בבית הדין האזורי כי הובטח להם שכל עוד ימשיך בית הספר לפעול וצורכי מט"ח יתקיימו, יובטחו מקום עבודתם ותנאי עבודתם. בית הדין האזורי דחה טיעון זה. בית הדין האזורי בחן - לפרטי פרטים - את מרכיבי העילה של הבטחה מינהלית והגיע למסקנה שלא התקיימו התנאים לקיומה. בית הדין ציין כי מדובר בהבטחה אשר ניתנה בעל-פה על ידי מר שמעון גוטליב, מי שהיה, בשעתו, מנהל כח אדם של משרד העבודה והרווחה. אלא שבית הדין קבע כי מר גוטליב לא היה מוסמך להבטיח להמשיך להעסיק את המערערים והבטחה זו לא היתה על דעתם של הגורמים המוסמכים לכך, הם הנהלת משרד העבודה והרווחה ונציבות שרות המדינה (עמ' 14 לפסק הדין). כן קבע בית הדין שמדובר בהבטחה שניתנה בעל-פה ובשל כך יש לשלול את המסקנה כי למר גוטליב היתה כוונה להקנות להבטחתו תוקף משפטי מחייב (שם). כמו כן קבע בית הדין האזורי כי מר גוטליב לא היה בעל הסמכות והיכולת למלא ולקיים את ההבטחה (עמוד 15). בית הדין האזורי ציין כי תוכנה של ההבטחה - משך העסקתם של המערערים באותם תנאים עד גיל פרישה - הינו בלתי סביר ולכן, גם אם התקיימו כל התנאים לקיומה של הבטחה מינהלית, יש צידוק לשנותה או לבטלה (עמוד 16). בית הדין האזורי הכיר בזכותה של המדינה לנהל את קניינה ולבחור את מועסקיה כראות עיניה ומצא שגם למערערים זכות לתעסוקה ולהמשך עבודתם בבית הספר. עם זאת, באיזון האינטרסים, מצא בית הדין האזורי כי החלטת המדינה לצאת במכרז הינה סבירה ומידתית (עמ' 26). 11. בערעור, משיגים המערערים על פסיקת בית הדין האזורי. לטענתם, ההבטחה המינהלית ניתנה לא רק על ידי מר גוטליב אלא גם על ידי סמנכ"ל המשרד דאז מר פרי - הר. לטענתם, לא היתה כל ראיה לדבר שההבטחה ניתנה בחוסר סמכות. לטענתם, שגה בית הדין האזורי בכך שנתן משקל עודף לזכות הקניין של המדינה לעומת המשקל הנחות שנתן לזכויותיהם של העובדים. המדינה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. המדינה מדגישה כי המערערים חדלו, מזה שנים רבות, להיות עובדי המדינה ולכן אין להם מעמד לדרוש מן המדינה לשמר את מקום עבודתם או את תנאי עבודתם. המדינה טוענת כי לא ניתנה למערערים כל הבטחה ברת- תוקף וכי המכרז פורסם במטרה לאפשר למדינה לנהל את משאביה באופן יעיל וחסכוני. המשיבה מס' 2 טענה כי המערערים היו אמנם עובדיה, אך הם הועסקו במסגרת תנאי התקשרותה עם המדינה. לטענתה, משעה שהמשיבה מס' 2 סיימה את התקשרותה עם המדינה, תמה התחייבותה להעסיק את המערערים והיא היתה רשאית לפטרם. 12. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. 13. המערערים חדלו להיות עובדי המדינה עוד בשנת 1989. סיום שרותם במדינה נעשה בהסכמה. למערערים ניתנה ההבטחה כלשהי להמשך העסקתם בתנאי העבודה שהיו נהוגים, אלא שהבטחה זו ניתנה על ידי מי שלא היו מוסמכים לכך. מדובר בהבטחה שניתנה בעל-פה על ידי מר גוטליב, שהוא לא הגורם המוסמך להבטיח הבטחות מסוג זה. מדובר בהבטחה שעניינה המשך העסקת עובדים על ידי גוף פרטי, שמשמעותה התחייבות כספית להעסיק את המערערים באותו תפקיד ובאותם תנאים משך שנים רבות. זוהי הבטחה אשר ניתנה על ידי גורם לא מוסמך. הבטחה שכזו אין לקיים ואין לתת לה תוקף. 14. עניין לנו בבית ספר המכשיר נהגי רכב כבד בשעת חרום. בית הספר הוקם על ידי המדינה, הופעל על ידה, ובמסגרת זו הועסקו המערערים כעובדי מדינה. לימים הועברה הפעלת בית לגורם פרטי (עמותת "לקידום" ואחר-כך למשיבה מס' 2). המערערים הפכו לעובדי גופים אלה וניתקה זיקתם למדינה. לימים החליטה המדינה לצאת במכרז למציאת זכיין שיפעיל את בית הספר. המכרז פורסם ונבחרה הזכיינית המוכנה להעסיק אצלה את המערערים. זהו הישג למערערים, אשר זכו בהבטחה להמשך העסקתם במסגרת הזכיינית. עם זאת, הישג זה אינו מלא שכן הזכיינית מוכנה להעסיק את המערערת בתנאים נחותים מאלה שהיו להם במשיבה מס' 2 ובמדינה. 15. מבחינת המצב המשפטי מסקנתנו היא כי אין למערערים כל זכות להבטיח כי תנאי עבודתם אצל הזכיינית לא יפלו מאלה שהיו רגילים להם במדינה ובמשיבה מס' 2. במיוחד אין למערערים בקשר לכך כל עילה כלפי המדינה. במצב דברים זה ראוי שהצדדים הנוגעים לדבר - ובראש וראשונה הם המערערים עצמם והזכיינית - ינהלו משא ומתן במטרה לגבש לעצמם תנאי עבודה מוסכמים במסגרת הזכיינית. איננו מביעים דעה באשר למידת המעורבות הראויה של המדינה במשא ומתן זה ואנו משאירים זאת לשיקול דעת הגורמים המוסמכים במדינה. 16. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין ולאור ההתפתחות שחלה מאז הוגש הערעור, מוצאים אנו לנכון להימנע מפסיקת הוצאות. הנשיא סטיב אדלר הריני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט שמואל צור, לתוצאה אליה הגיע כמו גם להנמקה לה. אף אני בדעה, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, ובמיוחד לאור ניתוק יחסי העבודה בין המדינה לבין המערערים תוך תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ומענק הסתגלות, יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. השופטת נילי ארד הנני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט שמואל צור ולהערתו של חברי הנשיא סטיב אדלר. נציגת עובדים, אורלי ביטי הריני מצטרפת לפסק דינו של השופט צור. סוף דבר- הערעור נדחה כאמור בסעיף 16 לחוות דעתו של השופט שמואל צור. עובדי מדינה