זיכרון דברים - פיצויי פיטורים

פסק דין השופט רמי כהן פתח דבר 1. המערערת עבדה כמזכירה במחלקת החינוך של המועצה המקומית מג'אר (להלן: "המועצה"), החל מחודש אוגוסט 1992 ועד ליום 12.03.2002. במועד זה נחתם בין הצדדים זיכרון דברים, בו הוסכם שהמערערת תסיים עבודתה במועצה וכי המועצה תשלם לה פיצויי פיטורים. משאלה לא שולמו, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. 2. בית הדין האזורי (השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור מר רפאל פרל ומר בני ויזאן; עב 2295/02), חייב את המועצה לשלם למערערת פיצויי פיטורים בסך 28,628 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 12.03.2002 ועד למועד תשלום הסכום בפועל. בית הדין האזורי לא פסק לזכות המערערת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, על כך הוגש הערעור שבפנינו. רקע עובדתי ופסק הדין של בית הדין האזורי 3. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, הן כדלקמן: א. המערערת נטלה הלוואה, בסך 15,000 ש"ח מבנק ערבי ישראלי בע"מ (להלן: "הבנק"). המועצה ערבה לחוב זה של המערערת. במועד מתן פסק הדין בבית הדין האזורי, המערערת טרם פרעה חוב זה במלואו. ב. במסגרת עבודתה ותפקידה של המערערת במועצה, נמסרו לה פנקסי קבלות, אשר היו אמורים לשמש אותה להוצאת קבלות לתשלומים שונים שקיבלה במהלך עבודתה. את הכספים שקיבלה, אמורה הייתה המערערת למסור לקופאי הראשי במועצה. לגרסת המועצה, כאשר הוחזרו הפנקסים על-ידי המערערת נמצא, כי חסרים כספים אשר לא הופקדו בהתאם לאותם פנקסי הקבלות. לכן, ביום 18.02.02005, הגישה המועצה תלונה במשטרה. לתלונה צורף מכתב מאת המועצה, בו נטען שבדיקת הנהלת החשבונות של המועצה העלתה אי דיוקים בקבלת כספים בסך 43,185 ש"ח (ראו גם תיק מוצגים שהוגש מטעם המועצה-נספחים ב' ו-ג'). 4. בית הדין האזורי פסק כדלקמן: א. לעניין סוגיית הערבות - בית הדין האזורי הסתפק בגרסת המערערת שהובאה בפניו, לפיה יתרת ההלוואה חויבה בחשבון עובר ושב שלה. בית הדין קבע שאין בכך כדי לעכב תשלום פיצויי הפיטורים. ב. לעניין החשד לאי סדרים כספיים - בית הדין קבע, כי במועד בו נחתם זיכרון הדברים הטענות בדבר אי הסדרים הכספיים היו ידועות למועצה וכי הם הוסדרו. ג. בית הדין קבע, מחד - מהאמור לעיל לא עולה מניעה לשלם למערערת את פיצויי הפיטורים במועד הקבוע לכך בחוק, לאמור: בתום חמישה עשר ימים מיום חתימת זיכרון הדברים; מאידך - בית הדין מציין, כי אין מניעה שהמועצה "... [תגיש] תביעה אם אכן יתברר גם לאחר תום יחסי עובד מעביד שנעשו דברים שלא כדין". כלומר: בקביעותיו של בית הדין אין משום הכרעה חלוטה בטענות הצדדים שהובאו בפניו בשני העניינים שלעיל (לאמור: עניין הערבות ועניין הטענות לאי סדרים כספיים). ד. לאור מסקנתו, כאמור, חייב בית הדין האזורי את המועצה בתשלום פיצויי הפיטורים למערערת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. באשר לזכות המערערת לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, קבע בית הדין בתמצית "בנסיבות העניין אין מקום לחייב בפיצויי הלנה". טענות הצדדים בפנינו 5. לטענת המערערת, משקבע בית הדין האזורי שהיה על המועצה לשלם לזכותה את פיצויי הפיטורים, בהתאם להסכמה שנקבעה בזיכרון הדברים, היה מקום לחייב את המועצה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לטענתה, תוצאה אחרת מהווה סטייה מהוראות המחוקק וכן גורמת לה עוול משווע. אשר לטענות המועצה לעניין הסיבות שהביאו את האחרונה שלא לשלם את פיצויי הפיטורים - המערערת מתייחסת לטענות אלו כאל סיפורי בדים, שנועדו להטעות. לטענת המערערת, סיפור גניבת הכספים הינו המצאה, שהרי עד היום לא הוגש נגד המערערת כתב אישום. המערערת מציינת, כי אי תשלום פיצויי הפיטורים הסב לה נזק, שכן היא לא יכלה לשלם את חובה לבנק. לכן, מבקשת המערערת לקבל את ערעורה ולחייב את המועצה בתשלום הוצאות משפט. 6. לגרסת המועצה, דבר העלמות הכספים, לאור פנקסי הקבלות, נודע לה לאחר חתימת זיכרון הדברים. ברגע שהדבר נודע לה, חובתה הייתה לבדוק זאת, ובדיקה אכן נעשתה. משלא נמצאו הכספים, הוגשה התלונה במשטרה. לגישתה, כיון שברור שאם היה נמצא שיש ממש בתלונה, הייתה קמה למועצה הזכות לשלול מהמערערת את פיצויי הפיטורים, לא שולמו למערערת פיצויי הפיטורים. אשר לערבות - העובדה שהמערערת העידה שהחוב הועבר לחשבון העובר ושב שלה, לא פטרה את המועצה מערבותה. הא-ראיה, שלאחר מתן פסק הדין בבית הדין האזורי, הוגשה על-ידי הבנק תביעה נגד המערערת והמועצה. בסופו של הליך נחתם הסכם פשרה, בו חוייבה המערערת בתשלום 20,000 ש"ח לבנק והסכום הועבר על-ידי המועצה מתוך כספי פיצויי הפיטורים שהגיעו למערערת. לכן, לטענתה, לא היה מקום לחיוב המועצה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. דיון והכרעה 7. אין צורך להכביר מילים, על חובת תשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועדים שנקבעו לכך בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק" או "חוק הגנת השכר"). דרך המלך שנקבעה בחוק הינה, ששכר או פיצויי פיטורים יש לשלם במועדים שנקבעו ועל סכומים שלא שולמו במועדם יש, לכאורה, להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק. חברי הנשיא סטיב אדלר ציין: "ההגנה על ההכנסה (protection of income) הינה אבן היסוד למדיניות החברתית והכלכלית של מדינה מתקדמת, והיא כוללת את ההגנה על השכר, וכן את ההגנה על הכנסתו של העובד כאשר הוא מסיים את עבודתו. זו נעשית באמצעות תשלום פיצויי פיטורים והפרשות לקופת גמל" (ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו (תשנ"ו) 5, 7). ובהמשך פורטה ההנמקה להטלת הסנקציה החמורה של חיוב בפיצויי הלנה בשיעורים כה גבוהים: "המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים. פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנובע לקופת גמל" (שם, עמודים 12- 20). יחד עם זאת, "סעיף 18 לחוק... קובע מתי ניתן להפחית פיצויי הלנה... לבית הדין שיקול דעת האם להפחית פיצויי ההלנה.... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי... הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה" (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון (ניתן ביום 29.11.2000); ראו גם ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל (ניתן ביום 24.11.2005)). גישתו של הנשיא, באשר לפרשנות הוראת סעיף 18 לחוק הגנת השכר הינה: "לפי הפירוש המקובל לסעיף 18, נדרש בית הדין להחליט: ראשית, האם התקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף להפחתת פיצוי ההלנה; שנית, וככל שמתקיים תנאי כזה, באיזה שיעור ראוי להפחית את פיצוי ההלנה. כך, אם לא מתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 18 אין בית הדין רשאי להפחית את פיצוי ההלנה. אכן, במספר פסקי דין לא דק בית הדין פורתא באבחנה בין התקיימותם של התנאים להפחתת פיצוי הלנה לבין קביעת שיעור ההפחתה הראוי. אולם לדידי, גישה זאת אינה מעוגנת בהוראות החוק. אין מקום להידרש לשיעור הפחתת פיצוי ההלנה, מבלי שנקבע תחילה כי התקיימו התנאים, או מי מהם, הקבועים בחוק להפחתת פיצוי ההלנה. בפסיקת בית הדין הארצי הסתמנו גישות שונות לפרוש התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק. הגישה המחמירה מחייבת פירוש מצמצם של הסעיף, וזאת כדי להרתיע מעבידים לבל ילינו שכר עובדיהם. גישה אחרת מצדדת באי-התערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי באשר לעצם הפחתת פיצוי ההלנה ושיעורם. לטעמי, הגישה הראויה היא זו של מתן פירוש רחב לנסיבות בהן ניתן להפחית את פיצוי ההלנה, וזאת במטרה להעניק לבתי הדין האזוריים מרחב שיקול דעת, תוך התייחסות למכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה... יצוין, כי המחוקק ובית הדין לעבודה קבעו כלים נוספים, שמטרתם להתאים את הפיצוי הקיצוני שנקבע בחוק עם מציאות החיים, כגון: התיישנות מהותית, תקופת התיישנות מקוצרת וצמצום הגדרת המונח 'שכר' לצורך קביעת 'שכר מולן'. כך, ככל שתביעת שכר התיישנה היא תישא ריבית והפרשי הצמדה בלבד. ככל שהתשלום המולן אינו 'שכר' הוא לא ישא פיצוי הלנה" (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן ואח', (ניתן ביום 28.7.2005) (להלן: עניין עיריית לוד)). 8. נוסיף לענייננו, סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר קובע: "הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית-דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: (1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין; ...". 9. כללם של דברים: אין למעביד זכות או סמכות לעכב תחת ידו שכר עבודה או פיצויי פיטורים המגיעים לעובד תמורת עבודתו. אי תשלום במועד של מלוא זכויות אלה לידי העובד, מעמיד את המעביד בפני אפשרות חיובו בתשלום פיצויי הלנה, שתכליתם היא עונשית בעיקרה (בהקשר זה ראו דעתה של חברתי השופטת נילי ארד בעניין עיריית לוד סעיפים 17 - 19 לחוות-דעתה). לבתי-הדין לעבודה ולהם בלבד, מסורה הסמכות והחובה שהוענקה להם בסעיפים 18 ו-20 (ד) לחוק הגנת השכר, להפעיל את שקול-דעתם ולקבוע האם יש מקום לשלול או להפחית את פיצויי ההלנה, זאת בשים לב למכלול נסיבות העניין. 10. בענייננו, בית הדין האזורי קבע, כי לא היה מקום לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים למערערת. אולם, בית הדין לא שלל את האפשרות שיש ממש בטענות המועצה באשר לאי הסדרים הכספיים הנטענים כלפי המערערת. זאת ועוד, בית הדין קבע אומנם, כי המערערת העבירה את החוב נשוא מתן ערבות המועצה לחשבון העובר ושב שלה. אולם, בית הדין לא קבע, ועובדתית גם אין חולק, כי המועצה לא הופטרה מערבותה לחוב המערערת בבנק. כאמור, טענה המועצה, כי לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי, נתבעתה היא על-ידי הבנק, יחד עם המערערת, לשלם את חובה של המערערת. 11. לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, באשר לאי חיוב המועצה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לזכות המערערת, ונבהיר: בענייננו טענה המועצה, שמחובתה הייתה לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים לידי המערערת, עת גילתה היא אי סדרים כספיים המיוחסים למערערת. מחד צדק בית הדין האזורי עת קבע, כי לא היה די בהגשת התלונה במשטרה אלא היה על המועצה להביא ראיות לגבי מצבה של החקירה: האם החקירה נמשכת; מהי המלצת המשטרה בעניין הגשת כתב אישום ועוד. ראיות מעין אלה לא הומצאו על-ידי המועצה. מאידך נציין שבית הדין האזורי ציין מפורשות שאין בהכרעתו כדי לקבוע שלא תוכל המועצה לשוב ולעמוד על תביעותיה כנגד המערערת, אם ימצא שאכן לפתחה יש להניח אי סדרים כספיים. בנוסף, בשים לב לעובדה, כי המועצה ערבה לחובה של המערערת בבנק, מובן וברור היה שחששה לשלם למערערת את פיצויי הפיטורים ולהיוותר חשופה לתביעה מטעם הבנק בגין ערבותה. לכן, מחד חשש זה אינו מקנה למועצה זכות לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים אותם הסכימה לשלם למערערת ובמועד שנקבע לכך. לדין פתרונות אחרים להפגת החשש האמור. אולם מאידך, לא ניתן לשלול שחשש זה שהוכח בדיעבד כמוצדק, עת נתבעה המועצה ע"י הבנק בגין חבות המערערת. החשד לאי הסדרים הכספיים כמו גם החשש ממימוש הערבות כלפי המועצה הקים, לכאורה, חילוקי דעות בין הצדדים לעניין זכאותה של המערערת לפיצויי הפיטורים. 12. לבית דין אזורי, ששמע את מכלול הראיות והעדים, הייתה, במקרה דנן, הסמכות להפעיל את שיקול דעתו, ולקבוע אם בנסיבות שהובאו בפניו יש לשלול או להפחית את פיצויי ההלנה, לאור הוראת סעיף 20 (ד) (1) לחוק, הקובע שבגלל "חילוקי דיעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית-הדין" - יכול בית הדין לשלול או להפחית את פיצויי ההלנה. בנסיבות שתוארו לעיל, איננו סבורים ששגה בית הדין האזורי בהפעלת שיקול דעתו עת היו מונחות בפניו שתי טענות כבדות משקל של המועצה, טענות שטרם הוכרעו סופית בעת שנתן את פסק הדין. סוף דבר 13. הערעור נדחה. אין צו הוצאות משפט. זכרון דבריםפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים