פסק-דין השופט עמירם רבינוביץ 1. האם נפל פגם בהחלטת נציב שירות המדינה (להלן: הנציב) להשעות את המשיבה מתפקידה בעקבות תובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה? זו השאלה הניצבת לפתחנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציג ציבור מר שמריהו ברט ; עב 2200/04). רקע עובדתי 2. המשיבה עובדת כמורה במשרד החינוך. החל משנת 1988 עבדה בבית הספר היסודי בריחניה. לאורך כל שנות עבודתה זכתה לשבחים מן הממונים עליה ולאהדת תלמידיה והוריהם. בשנת 1998 החלה המשיבה בלימודים לתואר ראשון בחינוך בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת ברלינגטון. על פי העולה מהתובענה שהוגשה נגד המשיבה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון הופעלה אותה עת בידי חברה בשם "מודום". נציגה של החברה היה מר מרואן מסאלחה (להלן: מרואן). 3. בחודש יולי 1999 עברה המשיבה ללמוד בשלוחת אוניברסיטת לטביה. שלוחה זו, כמו שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון, הופעלה על ידי חברת "מודום". מעברה של המשיבה משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון לשלוחת אוניברסיטת לטביה נעשתה בעקבות הצעתו של מרואן. המשיבה סיימה לימודיה בשלוחת אוניברסיטת לטביה בחודש יוני 2001. עם סיום הלימודים זכתה לתוספת שכר בגין תואר ראשון בסכומים שבין 600 ל-800 ש"ח לחודש. 4. במסגרת הלימודים בשלוחת אוניברסיטת לטביה נדרשו הסטודנטים להגיש עבודות שונות, לרבות עבודת גמר לשם קבלת התואר. על פי כתב התובענה, הגיש מרואן בשמה של המשיבה 14 עבודות אותן נדרשה להגיש, לרבות עבודת הגמר ותרגומה לשפה האנגלית. 5. כשנה לאחר סיום לימודיה, ביום 18.4.2002, הודיעה משטרת ישראל למשרד החינוך, כי מתנהלת חקירה בעניינה של המשיבה, בחשד שהעבודות שהיה עליה להגיש במסגרת לימודיה, הוגשו במרמה. במסגרת זו נחקרו המשיבה ומרואן במשטרה. לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, בחקירתה במשטרה לא הכחישה המשיבה את העובדה, שהעבודות שנשאו את שמה הוגשו על ידי מרואן, אולם טענה, כי פעלה על פי הוראותיו של מרואן. לטענתה, לאחר המעבר משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון לשלוחת אוניברסיטת לטביה נדרשו היא וסטודנטים נוספים להגיש עבודות נוספות על אלה שהגישו עד אותה עת. זאת, חרף הבטחתו של מרואן, כי לא ידרשו לכך. מרואן הבטיח לסטודנטים "לפתור את הבעיה", והפתרון שמצא היה הגשת העבודות בשם הסטודנטים. 6. כשנתיים לאחר חקירתה העבירה המשטרה בחודש פברואר 2004 את חומר החקירה בעניינה של המשיבה לנציבות שירות המדינה. בעקבות זאת הגישה ביום 25.3.2004 המנהלת הכללית של משרד החינוך, רונית תירוש, קובלנה נגד המשיבה "בשל קבלת שכר עפ"י תואר אקדמי ראשון במרמה". בעקבות הקובלנה הוגשה נגד המשיבה התובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (תיק בד"מ 68/04). בתובענה יוחסו למשיבה עבירות של הצגת מצג כוזב, לפיו העבודות שהגישה במהלך לימודיה הוכנו על ידה, וכן קבלה במרמה של תוספת כספית למשכורתה. 7. עם הגשת התובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, נשלח למשיבה ביום 14.6.2004 מכתב מטעם עו"ד לילך גילורד, עוזרת סגן נציב שירות המדינה למשמעת, בו ניתנה לה הזדמנות להגיש לנציב טיעונים בכתב בעניין אפשרות השעיתה מעבודתה במשרד החינוך. המשיבה שטחה את טענותיה במכתב ששיגרה באמצעות בא-כוחה ביום 17.8.2004. במסגרת זו טענה, כי לא ידעה שמרואן "יפתור את בעיית שינוי התכנית (בשל ההעברה לאוניברסיטה אחרת) בדרך האסורה על פי החוק"; וכי רק במהלך חקירתה במשטרה נודע לה על "ההליך הפסול". לעומת זאת, לאורך כל לימודיה "לא ידעה ו/או לא חשדה כלל וכלל", כיוון שמרואן היה "המרצה והמנחה האישי שלה". 8. ביום 30.8.2004 קיבל הנציב, שמואל הולנדר, את ההחלטה בעניין השעיתה של המשיבה. בהחלטה זו, הניצבת בבסיס הדיון לפנינו, צוין: "בעקבות קובלנה מיום 25.3.2004, הוגשה נגדך תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (תיק בד"מ 68/04), בגין פגיעה במשמעת בשירות המדינה, התנהגות שאינה הולמת ואינה הוגנת והעלולה לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה, שעניינה הצגת מצג כוזב, לפיו במסגרת לימודייך לתואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת לטביה, סיכמת עם אחר על הגשת 14 עבודות, וכן עבודת גמר, באופן הנחזה להיות כאילו הכנת עבודות אלו, זאת בידיעה כי העבודות הוכנו על ידי אחר, והכל בכוונה לקבל במרמה את התואר הראשון. כתוצאה ממצג השווא הנ"ל, קיבלת בתאריך 20.03.2001 תואר ראשון בחינוך. עוד הואשמת, כי העברת עותק התעודה למחלקה להערכת תארים ודיפלומות במשרד החינוך, בהצהירך , כי למדת עבור קבלת התואר. כתוצאה מכך עברת לדירוג B.A. בחינוך, דירוג שזיכה אותך בתוספת כוללת של 25,859.90 ש"ח, כל זאת בניגוד לסעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. באישומים המיוחסים לך יש מידה מיוחדת של חומרה, נוכח מעמדך כמורה וכעובדת הוראה העוסקת בחינוך תלמידים, ונוכח אופיין וטיבן של העבירות שנעברו בזיקה לתפקידך. לאחר ששקלתי את טיעוני פרקליטך במסגרת השימוע בכתב שנערך, ובכללם את טענותיו לעניין חומר הראיות העומד נגדך, וותקך כמורה, ולאחר שעיינתי בחוות הדעת החיוביות הנוגעות לאופן מילוי תפקידך; ומנגד בחנתי את חומרת המעשים ומידת השפעתם השלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל, ועל מערכת החינוך בפרט, והצורך למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת החינוך, ועל מנת להרתיע עובדים נוספים בשירות המדינה מביצוע מעשים דומים, החלטתי, בתוקף סמכותי לפי סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, להשעותך מעבודתך בשירות המדינה. בנסיבות אלו, נוכח אופי העבירות המיוחסות לך, לא מצאתי מקום להורות על העברתך לתפקיד אחר, שכן בכך לא יהיה כדי לממש את מטרות ההשעיה במקרה דנן" (להלן: החלטת ההשעיה). ההליך בבית הדין האזורי 9. בעקבות החלטת ההשעיה הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בקשה לצו מניעה זמני נגד השעיתה מעבודה במשרד החינוך. לאחר חקירה קצרה של המשיבה הגיעו הצדדים להסכם דיוני, שקיבל תוקף של החלטה על ידי בית הדין, לפיו לא יתקיים דיון בבקשה למתן סעד זמני, ותחת זאת ינתן פסק דין בתביעה העיקרית על בסיס סיכומים בכתב. 10. בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי משהוגשה תובענה נגד המשיבה ונערך לה שימוע "התקיימו התנאים הפורמליים הנחוצים להפעלת סמכות ההשעיה". עם זאת קבע בית הדין, כי "אנו רשאים להיכנס לחומר הראיות שהיה בפניו [הנציב] ולבחון אם נוכח העולה מחומר זה, היתה החלטתו של של הנציב סבירה". לאחר שהעביר את החלטת הנציב תחת שבט ביקורתו הגיע בית הדין למסקנה כי דין החלטת ההשעיה להתבטל. זאת, בין היתר, כיוון שבהחלטת ההשעיה "הנציב לא מצא לנכון לפרט במאומה כיצד הוא שקל את אותו חומר ראיות, מה הוא סבר לגביו, מדוע אין בתום לבה של התובעת [המשיבה] כדי למנוע את השעיתה". בשוקלו זאת, אל מול נסיבותיה האישיות של המשיבה, לרבות ותקה והעובדה שהוסיפה ללמד ארבע שנים לאחר המעשים המיוחסים לה בתובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, הגיע בית הדין למסקנה כי "אין בחומר שהיה בידי הנציב כדי לבסס החלטה על השעיתה של התובעת [המשיבה]". עוד מצא בית הדין לנכון לחייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 2,500 ש"ח. יצוין, כי ביצוע פסק הדין עוכב על ידי בית הדין האזורי בהחלטה מיום 1.12.2004. הערעור 11. לטענת הנציב, בפסק דינו של בית הדין האזורי יש משום שקילת הסוגיות אותן יש מקום לבחון במסגרת ניהול התובענה שהוגשה נגד המשיבה לבית הדין למשמעת, בעוד שעל הפרק בבית הדין האזורי עמדה לבחינה אך ורק החלטת ההשעיה. שאלת אשמתה של המשיבה, אותה בחן בית הדין האזורי, כלל לא הייתה מושא הדיון, ועל כן מסקנת בית הדין בהקשר זה שגויה. עוד עמד הנציב על היקף הביקורת השיפוטית על החלטות בהליכי השעיית עובדים, תוך שטען כי בפסק דינו של בית הדין האזורי יש משום הרחבת היקף הביקורת האמורה. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, על קביעותיו ומסקנותיו. הכרעה 12. סמכות הנציב להשעות עובדים מעוגנת בסעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת), המורה כי "עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה". סמכות ההשעיה לפי חוק המשמעת הינה סמכות רחבה. בית הדין, שעה שמעביר הוא תחת שבט ביקורתו החלטת השעיה שקיבל הנציב, אינו נדרש לשאלה מה היה מחליט הוא, אילו עליו להכריע, האם יש מקום לנקוט בהליכי השעיה, אלא בוחן, האם החלטת ההשעיה נתקבלה כדין, באופן ענייני, סביר, מידתי, הגון ותם לב (על הליכי ההשעיה ראו במאמרו של מנחם גולדברג "ההשעיה בהליכים משמעתיים" שנתון משפט העבודה א' 37, ובמאמרה של ד"ר רינת קיטאי "פגיעה במשרתו של אדם בשירות הציבורי בשל חשד לביצועה של עבירה פלילית" עלי משפט ב' (תשס"ב) 107). 13. השעיה אינה עונש. אין היא חלק מהליך בירור התובענה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. תכלית ההשעיה הינה הגנה על שמו הטוב של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בו. זוהי תכלית חיצונית להאשמות האמורות להתברר במסגרת ההליך המשמעתי. עוד נועדה ההשעיה להגן על מקום העבודה בו הועסק העובד המושעה, נגדו תלויה ועומדת תובענה משמעתית, באמצעות ניתוק זמני בין העובד וסביבת עבודתו (ראו: דב"ע לג/32-3 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד 428; דב"ע נא/23-4 מועצת פועלי ירושלים - מדינת ישראל, פד"ע כג 158; בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(5) 335). 14. לאחרונה, בפרשת שרה אהרון, נדון בבית דין זה עניין דומה לעניין מושא הערעור שלפנינו (עע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, ניתן ביום 21.11.2004). אף בפרשת שרה אהרון דובר במורה שלימדה בבית הספר בריחניה, בו לימדה המשיבה. אף בפרשת שרה אהרון החלה המורה לימודי תואר ראשון בחינוך בשלוחת אוניברסיטת ברלינגטון, ומאוחר יותר עברה ללמוד בשלוחת אוניברסיטת לטביה. אף בפרשת שרה אהרון הוגשה נגד המורה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, ולפיה הגיש בשמה מרואן עבודות שנחזו להיות עבודות שהגישה בעצמה. אף בפרשת שרה אהרון החליט הנציב על השעית המורה מעבודתה. אף בפרשת שרה אהרון החליט בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר יעקב עמר ומר שמריהו ברט; בש"א 2274/04) כי יש מקום, במסגרת הליך של סעד זמני, להורות על ביטול החלטת ההשעיה. 15. לאור הדמיון העולה כדי זהות בין עניינה של המשיבה לבין עניינה של שרה אהרון, יפים לענייננו דברים אותם כתב בפרשת שרה אהרון חברי, השופט שמואל צור, בקבלו את הערעור שהגיש הנציב על החלטת בית הדין האזורי: "הנציב החליט להשעות את המשיבה מעבודתה, לאחר ששקל את טענותיה במסגרת שימוע בכתב לרבות בחינת נסיבות מקילות להן טענה... מנגד, בחן הנציב את מכלול הטענות שהובאו בפניו, את חומרת המעשים ומידת השפעתם השלילית על המשמעת בשירות המדינה בכלל ועל מערכת החינוך בפרט. בנסיבות המקרה נחה דעתנו שהחלטת הנציב בדין יסודה ולא נפל בה פגם המחייב התערבות בית הדין. הנציב פעל כדין ובמסגרת סמכותו... הנציב קיים שימוע כנדרש. הנציב שקל את חומרת המעשים ואת מידת הפגיעה בשירותי הציבור. הנציב נימק החלטתו כראוי. החלטתו של הנציב מעוגנת בחומר הראיות ואינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בית הדין". דברים נכוחים אלה הולמים אף את החלטת ההשעיה בעניינה של המשיבה שלפנינו. 16. בית הדין האזורי, בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בחן את חומר הראיות בעניין החשדות לפיהן הגישה המשיבה עבודות לא-לה במסגרת לימודיה לקראת תואר ראשון. ודוק. בחינה זו מקומה במסגרת בירור התובענה שהוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. שעה שעל הפרק עומדת בחינת החלטת ההשעיה, כל שעל בית הדין לשקול הוא האם נהג הנציב כדין, האם פעל בסבירות, במידתיות, בתום לב ובהגינות. החלטת ההשעיה במקרה שלפנינו והרקע לה מוליכים אל אותה מסקנה אליה הגיע חברי השופט צור בפרשת שרה אהרון, לפיה לא נפל בהחלטת ההשעיה פגם המצדיק את ביטולה. 17. בפסק דין שיצא לאחרונה בבית דין זה, עמדה חברתי השופטת נילי ארד על החומרה שיש לייחס, לעניין השעיה, לעבירות משמעת המבטאות דיווחי כזב ומיוחסות לעובדי הוראה, בציינה: "כמחנכים בישראל, על מורי בית הספר ומנהליו להוות דוגמה ומופת להתנהלות תקינה וישרת דרך. אמון הציבור, ובמיוחד זה של התלמידים והוריהם, הוא אבן הראשה בפעולתה של מערכת החינוך. דיווחי הכזב, לכאורה, המיוחסים למערערת בקובלנה, בתובענה שבפני בית הדין למשמעת ובהחלטת ההשעיה, מחזיקים מסר חינוכי וערכי פסול מעיקרו לחבר המורים, לתלמידים והוריהם" (עע 1338/04 ד"ר בברלי גריבץ - עיריית ירושלים, ניתן ביום 15.2.2005). על רקע דברים אלה, הנכונים אף למעשים המיוחסים למשיבה בתובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, מתחדדת המסקנה לפיה החלטת ההשעיה במקרה שלפנינו סבירה ואין מקום לבטלה. החלטת ההשעיה אותה קיבל הנציב בעניינה של המשיבה, נוכח האישומים המיוחסים לה בתובענה ובהתייחס לתפקידה כמורה במערכת החינוך, מתיישבת עם תכלית ההשעיה על פי חוק המשמעת. שעה שמעבירים אנו את החלטת ההשעיה תחת שבט ביקורתנו, לאור עילות הביקורת שהותוו בפסיקה ביחס להחלטות שכאלה, מגיעים אנו למסקנה כי החלטת הנציב להשעות את המשיבה מעבודתה, לאור התובענה שהוגשה נגדה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, התקבלה באופן ענייני, סביר ומידתי.למעלה מן הדרוש נציין,כי אם תזוכה המערערת לחלוטין בהליך המשמעתי,יתוקן בדיעבד מה שהמערערת מבקשת להשיג בערעור זה. 18. סוף דבר: דין הערעור להתקבל. החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעיית המשיבה מעבודתה עד לסיום ההליכים המשמעתיים נגדה תעמוד בעינה. מבוטלות בזאת ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבה בבית הדין האזורי, וככל ששולמו הוצאות אלה, על המשיבה להשיבם בתוך שלושים יום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום. אין צו להוצאות בערעור. דיני חינוךהשעיהמשרד החינוך