פסק דין הנשיא סטיב אדלר: [1] בפנינו שני ערעורים על פסק דינו בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית השופטת הראשית א. סלע; עב 01/ 2604) אשר קיבל חלקית את תביעתו של מר אהרון צימרמן (להלן: צימרמן) וחייב את מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן: מבטחים) לשלם לצימרמן הפרשי גמלה לתקופה של שבע שנים אחורנית מיום הגשת התביעה לבית הדין האזורי (14.3.2001). יחד עם זאת, דחה בית הדין האזורי את תביעתו לתשלום הפרשי גמלה החל מיום פרישתו (16.3.1987). ראוי לציין, כי פסק הדין בעניינו של צימרמן ניתן בבית הדין האזורי ביום 23.06.03, ולפיו נדחתה תביעתו מחמת התיישנות. בערעור על פסק דין זה הורה בית דין זה שעניינו של צימרמן יושב לבית הדין האזורי, על מנת שתידון לגופה הטענה לזכאות לפנסיה בשיעור הנטען על ידי צימרמן בכלל, וטענת הזכאות הרטרואקטיבית, בפרט (עע 230/03; ניתן ביום 23.12.03). על פסק הדין השני של בית דין האזורי הוגשו שני הערעורים שבפנינו: [א] ערעורו של צימרמן עניינו הזכאות הרטרואקטיבית מיום הגיעו לגיל פרישה, היינו, האם יש התיישנות של גמלה המשולמת על ידי קופת גמל. [ב] ערעורה של מבטחים עיקרו בטענה, כי צימרמן אינו זכאי לקבל הפרשי גמלה בהתאם להוראות התקנות, כפי שהיו בתוקף במועד פרישתו לפנסיה. העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על ידי בית הדי קמא, הן כדלקמן: [2] צימרמן, מורה במקצועו, היה חבר בקרן פנסיה מקבילה המנוהלת על ידי מבטחים. צימרמן הינו יליד 16.3.1922 ומלאו לו 65 שנים ביום 16.3.1987. על כן, הוא מקבל פנסיית זקנה ממבטחים, החל מיום 1.9.1987. יצוין כבר את הבסיס לתביעתו של צימרמן, כי הוא לא קיבל גמלה עבור כחמישה וחצי החודשים אחרי הגיעו לגיל 65, הגיל המזכה אותו לגמלה על פי תקנות מבטחים. הגמלה בשיעור 60% שקיבל צימרמן ממבטחים התבססה על ותק פנסיוני של 25 שנים. עד לשנת 1993 חל הסכם, שלא הועלה על הכתב אבל בוצע בפועל משך כשלושים שנים, בין מבטחים לבין ארגוני המורים (הסתדרות המורים וארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים), כי מועד הפרישה לגמלאות של כלל המורים יהא אחיד, בראשון בספטמבר, כל שנה. על פי ההסדר זה יתחילו המורים לקבל גמלה ביום הראשון לספטמבר, בין אם הגיעו לגיל הפרישה בשנת הלימודים לפני מועד זה ובין אם יגיעו לגיל הפרישה במהלך שנת הלימודים שלאחר מועד זה. בהתאם לכך, לא הפחיתה מבטחים את הגמלה של מורה שפרש ביום ראשון לספטמבר, טרם הגיעו לגיל הפרישה. יחד עם זאת, לא הגדילה מבטחים את הגמלה של מורה שהגיע לגיל 65 לפני הראשון לספטמבר, אך התחיל לקבל הגמלה רק בראשון לספטמבר. הסדר פרישה זו ייקרא להלן: הסדר פרישת המורים במועד אחיד. הסדר פרישת המורים במועד אחיד נגד את תקנות הקרן, בהן נקבע גיל 65 לעובד וגיל 60 לעובדת כגיל פרישה ומועד תחילת קבלת גמלה. יתרה מזו, על פי ההסדר בין מבטחים לבין ארגוני המורים, מורים שפרשו לפי ההסדר לא נהנו מהזכויות שנקבעו בתקנה 29(א) לתקנות מבטחים, שזה לשונה: "29(א) חבר שצבר תקופת אכשרה לפנסיית זקנה, המשיך חברות בקרן לאחר הגיעו לגיל הפרישה וטרם הגיע לשיעור פנסיה של 70%, ולא הגיש בקשה לקבלת פנסיה, יצבור בעד כל חודש חברות מלא שמעל לגיל הפרישה 5/12. 1 אחוז פנסיה, בנוסף לאחוזי הפנסיה הקבועים בתקנה 25 לתקנות". הסכום שעל מבטחים להוסיף לפנסיה של מבוטח הפורש לאחר הגיעו לגיל הפרישה נקרא "אחוזי דחייה". הסדר פרישת המורים במועד אחיד הסתיים בשנת 1993, לאחר שביום 15.8.1993 פנו ארגוני המורים למבטחים בבקשה, כי פרישת המורים תהיה בהתאם לתקנות, היינו, עם הגיעם לגיל הפרישה. צימרמן הגיע לגיל 65 ביום 16.3.1987, אולם החל לקבל את גמלה ביום 1.9.1987 עם סיום עבודתו ופרישתו. בהתאם להסדר פרישת המורים במועד אחיד לא כללה מבטחים בפנסיה של צימרמן את אחוזי דחייה, אותם זכאים עמיתי מבטחים שאינם מורים מכוח תקנה 29(א) לתקנות מבטחים. תביעתו של צימרמן היא לקבל את אחוזי דחייה החל ממועד פרישתו. כאמור לעיל, התביעה נתקבלה חלקית ומבטחים חויב לשלם אחוזי דחייה שבע שנים אחורנית ממועד הגשת התביעה לבית הדין. ערעורו של צימרמן - אחוזי דחייה ללא ההתיישנות [3] השאלה העומדת להכרעה בערעור של צימרמן נוגעת להתיישנות תביעתו. האם תקופת ההתיישנות מתחילה שבע שנים קודם להגשת תביעתו, או במועד פרישתו? השאלה הזו הוכרעה לאחרונה בפסק דין ויינגרט. שם נקבע, כי קופת גמל רשאית לטעון טענת ההתיישנות נגד תביעה להפרשי גמלה בדיעבד. כמו כן, חויבה הקרן לשלם הפרשי גמלה לתקופה של שבע שנים אחרונות ממועד הגשת התביעה. פסק דינו של בית הדין קמא תואם את הפסיקה בפסק דין ויינגרט ועל כן, דין הערעור של צימרמן להידחות. ערעורו של מבטחים - עצם זכאותו של צימרמן לאחוזי דחייה פסק דינו של בית הדין האזורי - [4] בית הדין האזורי פסק לטובת צימרמן וחייב את מבטחים לשלם לו הפרשי גמלה בגין אחוזי דחייה. נפסק, כי הוא זכאי להוספת אחוזי דחייה בהסתמך על פסק דין פיורסט, בו נקבע, כי "... תקנות מבטחים אינן מאפשרות לקופה להתקשר עם מעביד או ארגון עובדים בהסכם המעניק לקבוצת עובדים זכויות מעבר להוראות התקנות...". הטעם העיקרי לפסיקה זו היה, שעל קופת גמל להתייחס לכל עמיתיה על פי עקרון השוויון ועל כן זכאי צימרמן לקבל אחוזי דחייה מכוח תקנות הקרן שהיו בתוקף בעת פרישתו. עמדות בעלי הדין בסוגיה זו - 5[א] עמדת מבטחים היא, שהסדר פרישת המורים במועד האחיד סוכם עם ארגוני המורים והקופה פעלה לפיו במשך כ-30 שנים. כמו כן, אין לדון בתביעת צימרמן מבלי להתייחס למצבם של כלל המורים עליהם היה חל הסדר פרישת המורים במועד אחיד, ובמיוחד אלה שהגיעו לגיל פרישה אחרי הראשון לספטמבר וקבלו גמלה ממועד שלפני הגיעם לגיל הפרישה. במלים אחרות, צימרמן זכה בתביעתו, אולם מורים אחרים יפסידו על ידי יישום העיקרון שנקבע בפסק הדין. עוד טוענת מבטחים, כי הסדר פרישת המורים במועד אחיד לא העניק למורים זכויות מעבר לאלה של כלל עמיתי מבטחים, ככל שנעשתה ההשוואה בין קבוצת המורים לבין כלל העמיתים. הטעם לכך הוא, שכקבוצה, לא זכו המורים להטבות יתר, משום שחלקם קבלו גמלה יותר גבוהה מעמיתים אחרים, חלקם קבלו גמלה פחות גבוהה ובממוצע קיבלה קבוצת המורים את אותו סכום הגמלה שקבלו כלל העמיתים. מכאן, כי אין מדובר בהסכם לבר תקנוני ומבטחים לא נפגע מהסדר זה. ככל שהסדר פרישת המורים במועד אחיד אינו מעניק למורים כקבוצה זכויות מעל לאלה שנקבעו לעמיתים אחרים הוא אינו חורג מתקנות הקרן ועקרון השוויון. עוד טוענת באת כוח מבטחים, כי ביטול הסדר פרישת המורים בדיעבד נוגע לקבוצה גדולה של מורים, עמיתי הקרן. כמו שבית הדין האזורי פירש את פסק דין פיורסט כמחייב מבטחים להוסיף לקצבאות של מורים אשר הגיעו לגיל הפרישה לפני הראשון לספטמבר, כך יש לחייב את מבטחים להפחית מן הקצבאות של אותם מורים, אשר החלו לקבל קצבאות בטרם הגיעו לגיל הפרשיה לקצבת זקנה, היינו - אלו שמבטחים לא הפחיתה בפועל מן הפנסיה שלהם את אחוזי הדחייה, כמתחייב מסעיף 29(א) לתקנות הקרן. ובסוף טענה באת כוח מבטחים, כי פסק דין פוירסט ניתן כ-16 שנים לאחר פרישתו של צימרמן לפנסיה ועל כן אין ליישמו במקרה שלו. [ב] עמדת צימרמן - בנושא זה תומת באו כוחו של צימרמן בפסק דינו של בית הדין האזורי ומדגיש, כי תביעתו היא תביעת יחיד ואין להכריע בה על סמך התייחסות או התחשבות בזכויות של עמיתים אחרים. [ג] עמדת המדינה - באת כוח המדינה תמכה בסיכומיה בפסק דינו של בית הדין האזורי. לדעתה, זכויות וחובות העמיתים בקופות גמל נקבעות רק בתקנון הקופה. מכאן, כי הוראות תקנת 29(א) לתקנות מבטחים גוברות על הסדר קיבוצי שאינו עולה בקנה אחד עם ההוראות. המדינה הסתמכה בטיעוניה על פסק דין פיורסט, פסק דין פאול ותקנה 7(א)(2) ו- 4-כג לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל) התשכ"ד - 1964, שמהן נגזרת חובתה של קופת גמל, שלא להעדיף קבוצת עמיתים אחת על פני רעותה. עמדה זו תואמת את עמדת משרד האוצר, שנתקבלה בפסק דין פיורסט. הכרעה טענת הפחתת גמלאות של מורים אחרים - [6] בתחילת הדיון נדחה טענת באת כוח מבטחים, כי חיוב מבטחים לשלם אחוזי דחייה למורים שהגיעו לגיל הפרישה לפני הראשון לספטמבר יחייב מבטחים להפחית מגמלת מורים שהגיעו לגיל הפרישה אחרי מועד זה. בפסיקה העקבית, דוגמת פסק דין אליאב נקבע, כי זכויות פנסיה מתגבשות בעת פרישת העמית לגמלאות. על כן, זכויות הפנסיה של מורים שפרשו, לרבות צימרמן, התגבשו בעת פרישתם. מכאן הכלל, כי אין להפחית גמלה של המורים שפרש ושזכויות הפנסיה שלו התגבשו בתקופה שהסדר פרישת המורים במועד אחיד היה בתוקף. מכיוון שלא מדובר בטעות חשבונית או הטעייה מטעם העמית, אין לדרוש מהם החזר סכומים ששולמו מעבר למה שהיו זכאים לקבל על פי תקנות הקרן. התעשרות שלא כדין וחוסר תום לב - [7] השאלה הנשאלת אפוא במקרה שלפנינו היא, האם המורים כמו צימרמן, זכאים לקבל הפרשים, אבל הקרן אינה רשאית לקבל החזרים על הסכומים ששלמה מעבר לאלה שנקבעו בתקנות? מחד - הוראות התקנות מחייבות את הקרן לקבוע שיעור הגמלה לפי המועד בו הגיע המורה לגיל הפרישה וככל שיפרוש לאחר מכן יקבל העמית אחוזי דחייה; מאידך - הענקת הפרשי גמלה למורים שהגיעו לגיל הפרישה לפני הראשון לספטמבר, מבלי להוריד מהמורים שזכו מההסדר, תפגע בכלל העמיתים, אינה שוויונית, ותהווה מעין התעשרות שלא כדין של כלל המורים וחוסר תום לב. לדידי, קבלת תביעתו של צימרמן תהווה התעשרות שלא כדין, שכן הסדר שהיה קיים משך שנים רבות יופר בדיעבד. משך השנים כלל המורים נהנו מהסדר פרישה במועד אחיד. במקום שמורה צריך היה לפרוש באמצע שנת לימודים, הוא עבד וקיבל שכר לאורך כל השנה, לרבות חופשת הקיץ, שבה בפועל לא עבד. כמו כן, מורה שהגיע לגיל הפרישה אחרי הראשון לספטמבר לא היה צריך ללמד חלק משנת לימודים ופרש בתחילתה תוך קבלת גמלה מלאה לפני הגיעו לגיל הפרישה. רוב המורים נהנו מהסדר זה אבל היו אלה שהפסידו. אולם, לדעת נציגי המורים, היינו ארגוני המורים, ההסדר היה לטובת כלל המורים. לו קבלנו עמדת צימרמן המורים שהגיעו לגיל הפרישה אחרי הראשון לספטמבר, פרשו מוקדם והחלו לקבל גמלה לפני שהיו זכאים לכך, ירוויחו על חשבון כלל עמיתי הקרן. יתרה מזו, יש חוסר תום לב בעמדת צימרמן. מבטחים פעל כשלושים שנים בהתאם להסדר עם ארגוני המורים כאשר חלק מהמורים הרוויחו וחלק הפסידו, אולם מבחינת הקרן היה איזון אקטוארי להסדר. שנים לאחר סיום ההסדר מבקש צימרמן לשנות את ההסדר בדיעבד על חשבון הקרן, כך שכל המורים ייהנו על חשבון כלל עמיתי הקרן. מבטחים פעל על סמך ההסדר ואף נתן לחלק מהמורים זכויות שלא היו זכאים לקבל תמורת ויתור על זכויות של מורים אחרים. מבחינת כלל המורים בקשתו של צימרמן מצביעה על חוסר תום לב ומהווה ניצול בדיעבד את ההסדר שהארגונים שלהם עשו, וכל זאת על חשבון כלל עמיתי הקרן. יצוין, כי ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, שהיה צד לחלק מהליך בבית הדין האזורי לא תמך בתביעת צימרמן אלא השאיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית הדין. עקרון השוויון - [8] אין בכך כדי לחלוק על עיקרון השוויון אשר נקבע בפסק דין פיורסט. שם נקבע, כי אין להעניק עדיפות להסכם לבר תקנוני המעניק עדיפות לקבוצה אחת על פני שאר עמיתי הקרן. התוצאה בפסק דין פיורסט היתה, כי ההסדר שנקבע בתקנות הקרן יושם לגבי כלל העמיתים. במקרה שלפנינו מבקש צימרמן, כי ההסדר לבר תקנוני ייושם לגבי המורים ויעניק להם זכויות שלא קבלו עמיתי הקרן שאינם מורים. התוצאה מעמדת צימרמן היא, אפוא, חוסר שוויון בין המורים לבין שאר עמיתי הקרן. ביטול ההסכמים וההסדרים שהיו לבר תקנונים ועמדו בניגוד לתקנון אינו חייב להיות בדיעבד. עקרונות הצדק והשוויון אינם מחייבים יישום בדיעבד אשר יפגע בזכויות עמיתים שהתגבשו. לעומת זאת, ככל שההסדר עדיין היה בתוקף (וכאמור הוא אינו עוד בתוקף) ניתן היה להפסיק להחיל אותו על עמיתים שיפרשו בעתיד. פסק דין פיורסט - [9] פסק דין פיורסט פסל הסדרים או הסכמים עם קבוצות עמיתים המעניקים זכויות יתר לעמית אחד על פי עמית אחר. אין חולק, כי הסדרים והסכמים הללו בטלים לגבי עמיתים הפורשים לפנסיה לאחר מתן פסק דין פיורסט. אולם, לגבי עמיתים שפרשו לפני מתן פסק הדין, קיימים מספר מצבים: מצב אחד - כאשר הוכח בבית הדין שהענקת זכויות לעמית לפי התקנות לא תפגע בכלל העמיתים, שכן אותו עמית לא יקבל מעבר למה שמקבלים כלל עמיתי הקרן. כך, התוצאה של פסק דין פיורסט היתה, כי כל עמיתים קבלו זכויות על פי התקנות שהיו תקפות בעת פרישתם. פסק דין פיורסט לא חייב את הקרן לשלם לקבוצת עובדים יותר ממה שהיו זכאים לקבל מכוח תקנות הקרן. תביעותיהם של העמיתים לקבל פנסיה על פי חישוב שנקבע בהסכם התעשיינים המעניק להם זכויות עודפות נדחו. נקבע, כי הפנסיה של התובעים תחושב בהתאם לתקנות ולא בהתאם להסכם המיוחד. כך, שהתוצאה היתה שכלל העמיתים לא נפגעו, שכן חישוב הפנסיה נעשתה לפי התקנות. התוצאה של פסק דין פיורסט היתה, כי קבוצה מסוימת של עמיתי הקרן לא תקבל זכויות מעבר לאלה שמקבלים כלל העמיתים. כאשר ההסדר או ההסכם לבר תקנוני בין קבוצת עובדים לבין מבטחים מפר את עקרון השוויון ועמית פורש לאחר מתן פסק דין פיורסט, אין מבטחים רשאית להעניק לעמית זכויות מעבר לאלה המתקבלות על ידי כלל העמיתים. אין זה המצב במקרה דנן. מצב שני - פסק דין פיורטס אינו חל במקרה שקבלת תביעה תיתן לקבוצת עמיתים זכויות מעבר לכלל עמיתי הקרן. זה המצב במקרה דנן. קבלת תביעת צימרמן תיתן לקבוצת מורים כמוהו יותר ממה שקבלו כלל עמיתי הקרן. בניגוד לכלל עמיתי הקרן צימרמן לא חויב לפרוש מעבודתו עם הגיעו לגיל 65 אלא המשיך לעבוד ולהשתכר. כמו כן, ככל שתביעתו תתקבל צימרמן יקבל אחוזי דחייה כמו כלל חברי הקרן, אולם המורים שהגיעו לגיל הפרישה לאחר הראשון לספטמבר והחלו לקבל הגמלה באותו מועד ולפני הגיעם לגיל הפרישה והזכאות על פי תקנות הקרן, יזכו לזכויות מעבר לאלה שקבלו כלל עמיתי הקרן. מצב זה היה הוגן כלפי כלל חברי הקרן כל עוד שניתן היה לאזן בין שתי קבוצות של מורים, היינו, אלה שהחלו לקבל גמלה לפני הגיעם לגיל הפרישה מול אלא שהחלו לקבל גמלה אחרי הגיעם לגיל הפרישה. במלים אחרות, קבלת תביעתו של צימרמן, תחייב את הקרן להעניק הפרשי גמלה לכלל המורים שקבלו פחות ממה שנקבע בתקנות הקרן, מבלי שהקרן רשאית להחזיר את הסכומים ששולמו למורים שקבלו יותר ממה שהיו מקבלים לפי תקנות הקרן. תוצאה זו תהיה בניגוד לעיקרון השוויון, עליו מעוגן פסק דין פיורסט. על כן, דין התביעה של צימרמן להידחות, היינו, אנו מקבלים את ערעורה של מבטחים. סוף דבר - [10] אנו דוחים את הערעור של צימרמן בעניין התיישנות. ככל שהוא זכאי להפרשי גמלה הן ישולמו רק שבע שנים אחורנית ממועד הגשת התביעה. ערעור מבטחים מתקבל. צימרמן אינו זכאי להפרשי גמלה שבע שנים אחורנית, כפי שפסק בית הדין קמא. מדובר בתביעת עמית נגד קופת גמל ועל כן אין צו להוצאות. עם זאת, אנו מבטלים את סכום ההוצאות שנפסק לצימרמן על ידי בית הדין האזורי. דיני חינוךמורים