פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. האם כדין נדחתה תביעת המערערת (להלן - המדינה) כנגד המשיב, מר אגוזי, בתום פרשת התביעה ? זו המחלוקת שבמרכזו של ערעור זה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט הראשי יעקב נויגבורן; עב 300365/92). טרם נבוא לכלל הכרעה, נסקור את השתלשלות העניינים בפרשה זו. 2. הרקע להליך א. קודם להליך זה, התברר בפני בית הדין קמא, ולאחר מכן בערעור בפנינו, סכסוך קיבוצי, שתחילתו בבקשת צד לסכסוך קיבוצי שהגישה הסתדרות העובדים הכללית החדשה, באשר לפרשנות הסכם קיבוצי שבינה לבין המדינה ואשר כונה "הסכם ההעברה לירושלים" (להלן - ההסכם הקיבוצי או הסכם ההעברה). מפסק דיננו בערעור במסגרת ההליך הקיבוצי (להלן - פסק הדין בהליך הקיבוצי), ניתן ללמוד אף על הרקע להליך זה, ולפיכך נצטט משם את עיקרי הדברים, כדלקמן: "א) ב-3.12.80 החליטה הממשלה להעביר לירושלים את היחידות הארציות של משרדי הממשלה, וקבעה כי בשלב ראשון יועברו משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות ולשכת העתונות הממשלתית. בעקבות החלטה זו נחתם הסכם העברה, אשר דן בהעברת עובדי מדינה לירושלים... ב) הסכם ההעברה קבע כללים ונוהלים להעברת משרד הבינוי והשיכון ועובדיו לירושלים. הוא העניק לכל עובד את הברירה, אם לעבור לירושלים או לא.... לעובד אשר בחר לעבור לירושלים, הוענקו זכויות, ובהן הסעה ואש"ל בתקופה שעליו לנסוע מביתו בתל-אביב אל עבודתו בירושלים, וסיוע לרכישת בית בירושלים. הסיוע כלל הלוואה, הלוואה עומדת ומענק. ג) חלק מעובדי משרד הבינוי והשיכון פרשו או סודרו במקומות עבודה אחרים בשירות המדינה, וחלק העדיפו לעבור לירושלים. מבין העובדים אשר עברו לעבוד בבירה ורכשו בה דירות, היו כאלה שעברו לגור שם עם בני משפחותיהם. אחרים רכשו דירות בירושלים אך התגוררו בהן מספר ימים בשבוע בגפם, ובני משפחותיהם המשיכו להתגורר בתל אביב. כמה מן העובדים משכירים את דירותיהם וממשיכים להתגורר בתל-אביב, אך לטענת באי כח המערערים איש מהם אינו נמנה עם המשיבים מס. 2... י) המשרד פנה לעובדים שבחרו לעבור לירושלים, ובקשם להודיע אם אכן עברו לירושלים עם בני משפחותיהם, אך העובדים סירבו להשיב. המשרד שכר חוקרים פרטיים כדי לברר אם העובדים שרכשו דירות בעזרת סיוע שנקבע בהסכם ההעברה גרים בדירות אלה. תוצאות החקירה לא הוצגו לפני העובדים או נציגיהם. יא) בין נציגי הצדדים נתגלו חילוקי דעות באשר לחובת העובדים ובני משפחותיהם לגור בדירות שרכשו בירושלים, ונ.ש.מ. ביקש חוות דעת של היועץ המשפטי בנושא פירוש הסכם ההעברה. חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ניתנה ב-3.4.86. יב) ב-26.5.86 פנה סגן המנהל הכללי של משרד הבינוי והשיכון אל העובדים (במטרה לברר אם) אכן עברו העובדים שבהם מדובר לירושלים. העובדים נתבקשו להעביר השגותיהם בכתב לועדה, ונאמר להם כי תנתן להם הזדמנות נוספת לטעון בעל פה לפני הועדה. כמו כן, נקבע מועד לישיבת הועדה. במכתב התשובה מחה בא כח המערערים מס. 2, עו"ד מלצר, נגד הקמת הועדה. היועץ המשפטי של נ.ש.מ. ענה לו כי ועדת ההשגות הינה צוות פנימי של המשיבה והיא הוקמה על מנת לבדוק אם עברו העובדים בפועל לירושלים; עובד שיודיע כי עבר לירושלים והדבר סותר את ממצאי החקירה יוזמן לטעון לפני הועדה". בפסק הדין בהליך הקיבוצי, הובאו אף עיקריו של הסכם ההעברה, נביא מקצתם: "...והואיל: וכתוצאה מהחלטת הממשלה להעביר את המשרדים לירושלים הבירה נדרשו עובדי היחידות המועברות להעתיק את מקום עבודתם הקבוע מאזור תל-אביב לירושלים. .... 5. משך תוקפו של ההסכם וחלוקה לתקופות... ב. במסגרת תקופת תוקפו של ההסכם, כאמור לעיל, קיימות שלוש תקופות: (1) תקופת ההתארגנות - תימשך חצי שנה.... (2) תקופת המעבר - תימשך שנתיים... ותחילתה מיום סיום תקופת ההתארגנות.... (3) תקופת ההסתגלות - תימשך שנתיים... .... 6. האפשרויות העומדות לבחירה לעובד הזכות לבחור ולמעביד החובה לאפשר לו לבחור באחת מבין שלוש האפשרויות הבאות: (1) מעבר לירושלים (2) הישארות בשירות המדינה באזור תל אביב (3) פרישה משירות המדינה .... 7. מעבר לירושלים א. (1) עובד העובר לירושלים יהיה זכאי לסיוע בדיור על פי העקרונות, הכללים והתנאים המפורטים בנספח ה' (מסמך אגף התקציבים במשרד האוצר) המצורף להסכם זה והמהווה חלק בלתי נפרד הימנו... ב. (1) עבר עובד להתגורר בפועל בירושלים - יהיה זכאי להחליט עד תום תקופת תוקפו של ההסכם כאמור בסעיף (5)(א) לעיל, לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולבחור סופית באחת משתי האפשרויות האחרות העומדות לבחירה בהתאם לסעיף 6(א) לעיל...". יצויין, כי לשם הוצאת הסיוע מן הכח לפועל, נעזרה המדינה בבנקים למשכנתאות, אליהם הופנו העובדים על ידי סמנכ"ל המשרד הממשלתי או הממונה על כח האדם. לבסוף ועל מנת להשלים את התמונה שבפנינו, נביא בקצירת האומר את דברו של בית דין זה בפסק הדין שבהליך הקיבוצי, לאמור: "פירוש המונח: 'עבר להתגורר בירושלים'... מעיון בהסכם למדים אנו כי הממשלה החליטה להעביר את משרדי הממשלה לירושלים כחלק ממשימה לאומית. העברת העובדים ומשפחותיהם היתה חלק מרכזי במטרה הלאומית, ועל כן התנהל מו"ם בין נציגי המדינה לבין ההסתדרות וסוכם על תנאי ההעברה... מכאן עולה כי ההסכם מדבר בעד עצמו ומחייב את העובד שבחר בכך להעתיק את מקום מגוריו הקבוע לירושלים, ולקבוע בה את מרכז חייו. 7. לשון הסכם ההעברה ותנאיו מעידים על כך כי גם בני הזוג של העובדים חייבים לעבור לבירה.... כדי שעובד יעבוד בירושלים ויגור בתל אביב לא היה צורך ברכישה דירה נוספת. במקרה כזה נוהגת המשיבה לשלם לעובד הוצאות נסיעה ואש"ל. הסכם ההעברה לא אימץ פתרון זה, ואין הוא מתייחס לרכישת דירה שניה. גם אין בו כל נימוק המצדיק הוצאה כספית כבדה מצד המדינה כדי לסייע לעובד לרכוש דירה בירושלים על מנת שיתגורר בה מספר ימים בשבוע בלבד. הסיוע שניתן לעובד לצורך רכישת דירה נקבע בהסכם ההעברה, כדי לעזור לעובד להעתיק את מקום מגוריו ואת מרכז חייו לירושלים... 10. לאור המסקנה כי משפחות העובדים חייבות לעבור לירושלים, מתעוררת שאלה נוספת: האם נכונה הטענה כי חובה זו אינה חלה בתקופת ההסתגלות. טענה זו נדחתה על ידי בית-הדין קמא. אחת ממטרות הסכם ההעברה היתה לעזור לעובד להתגבר על בעיות המתעוררות כתוצאה מן ההעברה ולהקל על ההסתגלות לעיר החדשה. המעיין בהסכם מגלה בין סעיפיו דאגה אמיתית לעובד ולמשפחתו. ההסכם מעניק לעובדים תנאים שונים שנועדו להקל על העובדים ועל בני משפחותיהם בתקופת המעבר, ובהם קביעת תקופות מעבר ותקופת הסתגלות (סעיף 5 להסכם); והאפשרות שניתנה לעובד להחליט בסיום תקופת ההסתגלות כי אינו רוצה להשאר בירושלים. ההסכם מנסה, איפה, לבצע את העברת עובדי המשרד לירושלים בדרך הוגנת. לאור התחשבות זו בעובדים ובשים לב לתנאים המיוחדים שהוענקו להם, סביר היה לצפות שאף העובדים ימלאו את חלקם בהסכם בתום לב ובהגינות. ... מכאן עולה כי התחייבות העובד בתקופת ההסתגלות היא לנסות לגור בירושלים כדי לבחון אם הוא ובני משפחתו מסוגלים לעמוד בכך...". אשר לצוות הפנים - משרדי שהוקם לבחון אם העובדים אכן עברו להתגורר בירושלים (להלן - וועדת ההשגות), נפסק: "במכתבו של היועץ המשפטי של המשרד מיום 3/6/86 נעשה נסיון לתקן את הפגמים במכתב הסמנכ"ל. במכתב זה הבהיר היועץ המשפטי כי ועדת ההשגות אינה אלא צוות פנימי שהוקם על מנת לבדוק אם העובדים אכן עברו בפועל לירושלים. ועוד נאמר בו כי העובדים מתבקשים להודיע לועדה אם עברו לירושלים, וכי אם הודעתם סותרת את ממצאי החקירה, יוצגו בפניהם הממצאים ותינתן להם האפשרות להגיב. אין ספק כי המשרד היה רשאי לקבוע עמדה בענין שבמחלוקת ולבדוק את עובדות המקרה. על מנת לקבוע עובדות אין המשרד חייב להזמין את העובדים או לצרף נציג של העובדים לצוות הקובע את העובדות. אין גם צורך בסמכות הנובעת מהסכם להקמת צוות פנימי... בית-הדין האזורי קבע כי הועדה הינה ועדה פנימית אשר לא היתה אמורה או מסוגלת לפגוע בזכויות העובדים. לו היתה הנהלת המשרד נוקטת באמצעים נגד העובדים מבלי לתת להם האפשרות להציג את העובדות מנקודת הראות שלהם, יתכן שהיה בסיס טוב יותר לטענות המערערים. לא הוכח שנפגעו זכויות המערערים כתוצאה מהקמת הועדה. כל עוד לא הוכח אחרת, מקובל עלינו שפעולות הרשות השלטונית הן חוקיות. כדי למנוע אי-הבנה בהמשך הטיפול של הנהלת משרד השיכון בעניין, אנו רואים כנכון להבהיר מה מותר ומה אסור לצוות הפנימי. א) הצוות רשאי לקבוע את עמדת המשרד לצורכי המשרד בלבד; ב) עובד אינו חייב להופיע לפני הצוות; ג) עובד יהיה רשאי, אך לא חייב, להודיע בכתב או בעל פה אם עבר לירושלים ומילא אחרי התחייבויותיו לפי הסכם ההעברה; ד) אם הצוות בדעה כי קיימת סתירה בין ממצאי החקירה לבין הודעת העובד יש לאפשר לעובד לעיין בממצאים ולהביא את גרסתו לפני הועדה". הוסיף על האמור הנשיא גולדברג, בהאי לשנא: "הקמת צוות, שנקרא ועדת ההשגות, שתפקידו לבדוק עם כל המעורבים בדבר עובדות לאשורן, טרם הסקת מסקנות, הינה הדרך הנכונה לפעולה במקרים מעין אלה. לא מצאתי בחומר הראיות, ואף לא בטיעון, כי לועדה סמכות "לשפוט" את העובדים, או לנקוט כלפיהם אמצעי משמעת כל שהם. אף בהזמנה שהעובדים המועברים לירושלים יופיעו בפני הועדה איני רואה כל פגם, אלא הזמנה לגיטימית. בידי הנהלת המשרד ממצאי חקירה שנערכו, ורק הוגן הוא וסביר לאפשר לעובד להגיב על ממצאי אותה חקירה, ולנסות להזימן טרם ינקטו נגדו צעדים להחזרת סכומים אותם קיבל, ואולי אף אמצעי משמעת". הנה כי כן, נקבע בסופו של יום, כי "עובד שקיבל סיוע לרכישת דירה בירושלים ולא עבר עם משפחתו לבירה הפר את ההסכם והוא חייב להחזיר את כל הכספים שקיבל לצורך רכישת דירה והעתקת מקום מגוריו לירושלים,בערכם הריאלי. המשרד רשאי להקים צוות פנימי אשר יקבע את עמדתו, וזאת בכפוף לאמור בפסק דין זה". ב. מן המסמכים שבפנינו עולה, כי נוסף להליך הקיבוצי הוגשו לבית הדין קמא למעלה מתשעים תביעות אישיות בהן עתרו התובעים מבית הדין להצהיר, כי כינונה של וועדת ההשגות בטל הוא; כי עובד שעבר בגפו לירושלים ומתגורר בה בפועל קיים את הוראות הסכם ההעברה והוא רשאי להחליט עד תום תקופת ההסתגלות שנקבעה באותו הסכם אם ברצונו להישאר בירושלים (אפילו בלי בני משפחתו) אם לאו, וכי המדינה הפרה התחייבויותיה בהסכם ההעברה למציאת מקומות עבודה מתאימים בירושלים לבני זוגם של התובעים. לאחר מתן פסק הדין בהליך הקיבוצי, נדחו התביעות האישיות לעיל, תוך שבית הדין קמא הבהיר, כי "אין בדחייה זו משום הכרעה כי עובד זה או אחר לא עבר לירושלים עם משפחתו, וכי כל עובד, באופן אישי, רשאי להגיש תביעה נפרדת לקביעה אם הוא אכן עבר לירושלים אם לאו" (תב"ע מו/649 - 3 עד מו/554 - 3). באותו הליך נקבע גם, כי "התובעים האישיים גם הם היו צד לאותו דיון (הדיון בהליך הקיבוצי, י.פ.) וכבולים ישירות על ידי פסק הדין שניתן שם". על פסק דין זה בתביעות האישיות לא הוגש ערעור. לאחר פסק הדין בהליך הקיבוצי, הגישה המדינה תביעות כנגד מקבלי הטבות המעבר אשר לשיטת המדינה לא עברו להתגורר בירושלים, ומשכך עליהם להשיב את ההטבות. 3. ההליך בבית הדין קמא ופסק דינו א. הבקשה למחיקה על הסף - המשיב עתר בתחילתו של הדיון בפני בית הדין קמא לסילוק ההליכים על הסף בשל העדר יריבות בין הצדדים והעדר סמכות עניינית לבית הדין לדון בהליך. וכך נטען: "עניינה של התביעה בהשבת כספים ששולמו כביכול לנתבע מאת בנק פרטי נותן הלוואות ... מאחר וההלוואות והמענקים ניתנו על ידי הבנק מכוח הסכם ההלוואה, לא קיימת יריבות בין מדינת ישראל לבין המבקש בכל הקשור בהשבת כספים שנתקבלו על ידי המבקש מהבנק האמור... למותר לציין כי מערכת היחסים שבין בנק מסחרי לבין לקוחותיו בכלל ולבין הנתבע בפרט, אינם מן העניינים המסורים לסמכותו העניינית של בי"ד נכבד זה". בית הדין קמא, הכריע במחלוקת באשר ליריבות ולסמכות בזו הלשון: "נחה דעתו של בית הדין כי אכן המדינה תובעת זכות הקמה לה, ולא תובעת זכות השייכת לבנק כלשהו אשר נתן באופן פורמלי את ההלוואה. ... ברור הוא מתוך העובדות כמכלול, כי ניתנו הטבות לעובדים, ביניהם התובעים, מתוך הסכם קיבוצי. אין כל הגיון לטענה כי ההטבות ניתנו דווקא מכספי הבנק, אשר כמובן לא היה צד לאותו הסכם קיבוצי. משהתחייבה המדינה, כמעבידה, להעניק הטבות לעובדים, באמצעות משכנתאות והלוואות מסובסדות, ברי הוא כי המדינה היא זו אשר גרמה לסבסוד ההלוואות למיניהן, ועל כן די בכך ליצור עילה מצד המדינה להחזר ההלוואות בערכן הריאלי. מתוך המסמכים שעליהם חתומים הנתבעים עצמם עולה בבירור כי הם היו מודעים לעובדה כי הכספים ניתנו מתוך כספי סיוע ממשלתי להעברת העובדים לירושלים... מדובר במקרה דנא, בתובענה של מעביד נגד עובד (או עובד לשעבר) בגין הטבות שניתנו מכוח הסכם קיבוצי - כאשר לכל הדעות מדובר בהטבות שהן בבחינת תנאי עבודה... מאחר והחובה להחזיר את ההלוואות נבעה, בין היתר, מהוראות ההסכם הקיבוצי, כפי שפורשו בפסקי דין של בית דין זה ובית הדין הארצי לעבודה, מדובר בעניין הנובע מיחסי עבודה". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה בהחלטת חברי הנשיא סטיב אדלר מיום 03.08.98, תוך שנקבע, כי "הכלל הוא, כי אין מוחקים תביעות על הסף. בית הדין האזורי החליט בהתאם לכלל הנ"ל ולא מצאתי טעם לחרוג מן הכלל ולשמוע ערעור בנושא זה". ב. בקשות נוספות במהלך ההליך - בית הדין קמא הורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. בתצהיר מר קארה, עד המדינה, בעניינו של מר אגוזי, צויין כי "חקירה שנערכה בסוף מאי 1985 על ידי משרד זה העלתה, כי הנתבע ומשפחתו מתגוררים בכתובתם הקודמת ברעננה". לתצהיר צורף דו"ח החקירה שביצעה חברת חקירות עבור משרד הבינוי והשיכון. המערערים ביקשו כי בית הדין קמא יורה על מחיקת איזכור דו"ח החקירה מתצהירי מר קארה. וכה החליט בית הדין קמא: "בסעיפים אשר המבקשים עותרים למחיקתם, מצהיר מר קארה על חקירה כלשהי שבוצעה בשנת 1985 על ידי משרד חקירות. המצהיר מצרף את דו"ח החקירה כפי שהוגש למשרד, ולפיו כביכול, כל אחד מהמשיבים אינו מתגורר בדירה שבה טען כי התגורר. נראה לבית הדין כי דין הבקשה שבפני בית הדין להתקבל מהנימוקים דלהלן: מדובר בעדות שמיעה קלאסית... אמנם נכון הוא כי ... אין בית הדין קשור לא בדיני הראיות ולא בסדרי דין. אולם בית הדין הארצי קבע כי בית הדין קשור בעקרונות העולים מדיני הראיות עצמם... במקרה דנא, אילו היה בית הדין מקבל את הראייה כפי שהוגשה, היה הדבר פוגע בזכויותיהם הדיוניות של הנתבעים וגורם להם עיוות דין". בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה על החלטת בית הדין קמא בטענה העיקרית, כי לא ניתן לאתר מפאת חלוף הזמן את החוקר עורך הדוחות, נדחתה על ידי חברי הנשיא אדלר, תוך שצויין, כי "בא כח המדינה רשאי להגיש תצהיר חדש או תצהיר משלים מטעם מי שהיה אחראי במישרין למגעים שנוהלו עם משרד החקירות ושעקב פרטנית אחר החקירות שהתנהלו ושיכול להצהיר מידיעה אישית על כך". מעיון בתיק בית הדין קמא עולה כי לא הוגש תצהיר אחר כאמור. נקדים ונציין כי אף אנו לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטה זו של בית הדין, כמפורט להלן. ג. ההחלטה באשר לסדר הבאת הראיות וההליך בפני בית הדין קמא - לאחר שהמדינה הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, פנה בא כוחו של מר אגוזי לבית הדין, בבקשה כי "המשיבה (המדינה, י.פ.) תתחיל בהשמעת עדיה בטרם ימציאו המבקשים את תצהיר עדויותיהם בכתב... יש להתחיל בשמיעת ראיות המשיבה, בגדר המוציא מחברו עליו הראיה. המבקשים (ובתוכם המשיב כאן, י.פ) גורסים כי רק לאחר שמיעת כל עדויות המשיבים, ישקלו המבקשים אם יש מקום להגיש תצהירים מטעמם, היקפם והעדים שברצונם להביא, ויתכן שהמבקשים ימנעו מהבאת עדים כלל לאור עדויות התביעה". בית הדין נענה לבקשה. ד. הנפסק בעניינו של מר אגוזי - בפסק דינו של בית הדין קמא בעניינו של מר אגוזי ובעניינם של שני נתבעים נוספים, קבע בית הדין, כי "נשמעו ראיות התביעה ובית הדין הורה על הנתבעים להגיש ראיות בתצהירים, הנתבעים הנ"ל לא הגישו תצהירים מטעמם... המדינה הינה זו שתובעת את הנתבעים ועל כן הנטל מוטל עליה (להוכיח) כי הנתבעים לא קיימו את ההסכם. אין (על) הנתבעים להוכיח כי כן עברו להתגורר דרך קבע בירושלים. בהחלטה קודמת בתיק זה הורה בית הדין על מחיקת חלק מהתצהירים שהוגשו על ידי המדינה ואשר כללו התייחסות לחקירה שבוצעה על ידי משרד חקירות בדבר הימצאותם או אי המצאותם של כלל התובעים בירושלים... לאור זאת לא מצא בית הדין כל ראיה בתיק לגבי הנתבעים ששמותיהם פורטו לעיל שיכולה להוכיח שלא קיימו את חלקם בהסכם. וכי לא עברו להתגורר דרך קבע בירושלים. בהעדר ראיות כאלה, אין על בית הדין אלא לדחות את התביעות נגדם. אין כל נפקות לעניין ממצאי וועדת ההשגות וכפי שבית דין זה קבע באותו סכסוך קיבוצי בפסק הדין, החלטה של וועדת ההשגות הינה לצורך השימוש הפנימי של המדינה ואיננה מהווה ראיה לגבי עצם קיום ההסכם על ידי מי מהעובדים. בית הדין דוחה את התביעה כנגד מר אגוזי". 4. טענות הצדדים בערעור א. על פסק דינו של בית הדין קמא, הגישה המדינה ערעור זה. עיקר טענות המדינה היה באלה: המדינה הוכיחה תביעתה כנגד מר אגוזי במידה שהיה בה די כדי להעביר את נטל ההוכחה לפתחו, ומשבחר שלא להביא ראיותיו כדי לסתור את ראיות המדינה, היה מקום לקבל את התביעה. בתוך כך הלינה המדינה כי טעות יצאה מלפני בית הדין קמא עת החליט למחוק מתצהיריה התייחסות לדו"ח החקירה. כן נטען כי היה על בית הדין קמא לייחס משקל ראייתי לעובדה כי מר אגוזי היה בין העובדים אשר הגישו תביעות אישיות שאוחדו עם ההליך הקיבוצי, בהן נתבקש בית הדין להצהיר כי התובעים עמדו בתנאי ההסכם. ובלשון באי כח המדינה "עצם העובדה כי המשיבים היו בין העובדים שהגישו תביעות אישיות, היה בה משום הודאת בעל דין מצידם כי לא עמדו בתנאי ההסכם... ולכל הפחות כדי להעביר אליהם את נטל ההוכחה". לבסוף טענה המדינה, כי אף בדבריו של מר אגוזי בפני וועדת ההשגות שהוקמה במשרד השיכון כי רעייתו אינה מתגוררת כלל בדירה בירושלים, ואף הוא אינו מתגורר בה באופן קבוע, יש כדי הודאת בעל דין מפורשת שלמצער העבירה את נטל הבאת הראיות. ב. המשיב מר אגוזי, טען כי "אין ולא היתה כל חובה על המשיבים 'להצהיר ולהעמיד עצמם לחקירה כי אכן בפועל עברו לירושלים'. דרישה כזאת יאה למשטר טוטליטארי או לשיטה משפטית שאינה נהוגה במדינת ישראל. צדק כב' בי"ד קמא בפסיקתו. לא היה כל נתון מצטבר וכל ראיה או שמץ ראיה שהיה בהם כדי להצביע על כך שהמשיבים לא עברו לירושלים. חובת ההוכחה היתה ונשארה מוטלת על המדינה, בחינת המוציא מחברו עליו הראיה. בהעדר ראיות לא נוצר כל מאזן הסתברות ולא עבר כל נטל ראיה". ועוד זאת - "המשיבים לא הופיעו בפני וועדת ההשגות ואין כל ראיה מפיהם לפניה". כן נטען, כי למר אגוזי אף טענות הגנה אחרות, אך אלו לא נדונו על ידי בית הדין קמא, משלא מצא צורך בכך. 5. במהלך הדיון בערעור ניסה בית הדין להביא הצדדים לסיים ההליך בפשרה, אך הדבר לא הסתייע. גם הליכי הגישור בין הצדדים לא הבשילו כדי הסכם, לפיכך באים אנו לידי הכרעה, תוך שאנו מצרים על כך שמתן פסק הדין התעכב בשל סיבות פרוצדורליות ונסיבות אישיות של הכותב. 6. דיון והכרעה א. יריבות וסמכות - החלטת בית הדין קמא בסוגייה זו, מקובלת עלינו. בין הצדדים שוררת יריבות שעילתה ביחסי עובד ומעביד ומכאן שקנויה סמכות לבית הדין לעבודה לדון ולפסוק בהליך. המדובר בסיוע שניתן לעובדים בשל עבודתם ולאור העברת מקום העבודה. הסכם קיבוצי הסדיר את תנאי המעבר ומועדיו ואת ההטבות בגינו. וכפי שצוטט לעיל, מצינו בהוראת ההסכם הקיבוצי, כי "עובד העובר לירושלים יהיה זכאי לסיוע בדיור על פי העקרונות, הכללים והתנאים המפורטים בנספח ה' (מסמך אגף התקציבים במשרד האוצר) המצורף להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו". המדובר במתן סיוע על ידי המעביד ובאמצעות המעביד. העזרות המעביד בבנקים על מנת ליתן הסיוע, אינה גורעת מן העובדה כי מדובר בזכות שנתנה בשל יחסי העבודה בין הצדדים ומכוחם. הבנק בפרשה זו, הינו בבחינת כלי שרת בידי הצדדים להסכם הקיבוצי, לביצוע ההסכם - הא ותו לא. אכן נשאלת השאלה, מה מהות אותו סיוע או אותה הטבה ומה הוא שיעורם, עניין זה יוכרע בהליך אחר (עע 1488/02) אשר אף הוא תולדת פרשת "המעבר לירושלים". אך נעלה מכל ספק כי הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, הנו בשל יחסי העבודה וכי ניטשת יריבות בין הצדדים באשר לשאלה האם מר אגוזי קיים את הוראות ההסכם הקיבוצי, ואם לאו - האם חב הוא בהשבת הסיוע שניתן מכח ההסכם. בבחינת תנא מסייע, נזכיר אף את העובדה כי ההסתדרות, כמו גם העובדים עצמם, פנו לבית הדין בנוגע להסכם הקיבוצי, וכפי שציין בית הדין קמא, כבולים העובדים לפלוגתאות שהוכרעו באותם הליכים, במיוחד בהליכים האישיים (ראו סעיף 2 ב. לפסק דין זה). ב. לגופו של ערעור, סבורים אנו, כי טעה בית הדין קמא, עת דחה את התביעה כנגד מר אגוזי. אכן, בפסק הדין בהליך הקיבוצי ציין השופט אדלר (כתוארו דאז), כי עובד אינו חייב להופיע בפני וועדת ההשגות. עיון בעיקרי הטיעון שהגיש בא כוחו של מר אגוזי בערעור, מעלה כי לשיטתו אכן "המשיבים (מר הלר, מר ניסים ומר אגוזי, י.פ) לא הופיעו בפני ועדת ההשגות ואין כל ראיה מפיהם לפניה". אלא מאי - מתצהירו של מר קארה עולה כי הנ"ל הצהיר שמר אגוזי הופיע בפני "וועדת ההשגות" ביום 23.03.88. חלק הפרוטוקול, ובו לשיטת המצהיר רישום דבריו של מר אגוזי באותו המעמד, צורף לאותו התצהיר, ובו מצינו דברים אלה: "מר אגוזי ישראל קרא את תוצאות החקירה ומאשר את העובדות. 'אחרי שקניתי את הדירה. אשתי חלתה. מצרף אישורים'. העובד נתבקש להמציא אישורים מרופאת המשפחה על תאריך תחילת המחלה אצל אשתו. 'אינני יודע מה התוכניות שלי לעתיד'. סיבה נוספת שאשתי לא עברה לירושלים זה הקור. העובד מאשר כי הוא לא נמצא בירושלים כל לילה". העד מר קארה אף נחקר בחקירה נגדית באשר לוועדת ההשגות (פרוטוקול מיום 28.04.99, עמ' 5 - 6), אם כי לא מצאנו שאלות ספציפיות בנוגע למר אגוזי בהקשר זה. באמור, יש לדידנו להצביע על כך שהמדינה המציאה ראייה לטענותיה. בלי לקבוע מסמרות אשר למשקלה של אותה ראיה, סבורים אנו כי היה בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לפתחו של מר אגוזי. תצהיר מר קארה הצריך את הכרעת בית הדין קמא לגופא של סוגיה: האם מר אגוזי התייצב בפני הוועדה ומה היו דבריו לפניה. לא למותר לציין, כי בסיכומיו של מר אגוזי בבית הדין קמא, מצאנו כי: "ועדת ההשגות התכנסה ביום 23.03.88 , בטרם חלפה תקופת ההסתגלות. הנתבע אישר בפני וועדת ההשגות כי הוא מתגורר בירושלים, למרות שלא לן בה כל לילה וכי עדיין אינו יודע את תוכניותיו לעתיד". הנה כי כן, מר אגוזי אישר, בניגוד לאמור בעיקרי הטיעון, כי הופיע בפני וועדת ההשגות וכי ציין בפניה כי לא לן בירושלים כל לילה, הודאתו זו מעבירה לפתחו את נטל הבאת הראיות, להוכיח כי למרות שלא לן בירושלים בכל לילה, בכל זאת הוא ומשפחתו עברו לעיר זו. נוסיף עוד, כי מן האמור בפסק הדין בהליך הקיבוצי, באשר לכך ש - "הצוות רשאי לקבוע את עמדת המשרד לצורכי המשרד בלבד; עובד אינו חייב להופיע לפני הצוות", אין להסיק את אשר הסיק בית הדין קמא, בדחותו את התביעה, כי המדובר בראיה שאינה קבילה ויש להתעלם הימנה. אכן, החלטת וועדת ההשגות אינה מהווה ראיה חלוטה לקיום או לאי קיום הסכם ההעברה על ידי מי מן העובדים, וברי שקביעתה הנה לצורכי המשרד בלבד, באופן שאין מסקנת הוועדה מחייבת או קובלת את שיקול דעתו של בית הדין. האמור אינו מלמד כי ראיה זו צריך שתדיר רגליה מקהל הראיות. אוסיף כי לדידי, יש להבין את הקביעה "הצוות רשאי לקבוע את עמדת המשרד לצורכי המשרד בלבד", אלא על רקע דברים שצויינו קודם לכן בפסק הדין בהליך הקיבוצי, לפיהם "בית הדין קמא קבע כי ועדת ההשגות הוקמה לצורך בירור פנימי של עניני המעביד, כדי לקבוע את עמדת המעביד, ולא היתה אמורה או מסוגלת לפגוע בזכויות העובדים". לסיכומה של סוגייה זו - אין אנו נדרשים להעביר תחת שבט ביקורתנו את החלטת בית הדין קמא בקשר לסדרי הבאת הראיות והגשת תצהירי עדות ראשית, דיון מקיף ומאלף בכגון דא, כמו גם בסוגית העלאת טענה בהליך אזרחי המקבילה לטענת "אין להשיב לאשמה" שבפלילים, מצינו בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס - הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (ניתן ביום 26.10.05). בבוחננו את ראיות המדינה, בחינה מקדמית ולכאורית, סבורים אנו כפי שצויין לעיל, כי המדינה השכילה להמציא ראיות אשר העבירו את נטל הבאת הראיות מכתפיה לכתפי מר אגוזי. למען הסר ספק, נחזור ונציין כי אין באמור כמובן כדי להכריע בשאלה, מה יהא על בית הדין קמא ללמוד מן הראיה האמורה ואיזה משקל עליו לייחס לה בערבו של הליך, לאחר שיובאו בפניו כלל ראיות הצדדים. ג. ועוד זאת. מתחזקים אנו במסקנתנו, כי אין לפרש את הנפסק בפסק הדין בהליך הקיבוצי, כקביעה לעניין אי קבילות ראיות באשר להופעת עובדים בפני וועדת ההשגות, לאור המגמה הכללית בפסיקה במרוצת העשורים האחרונים, לפיה "בהליכים אזרחיים ופליליים כאחד, 'רוככו' הכללים הראיתיים וניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט באשר למשקל שיש ליתן לראיות שבפניו, במטרה לרדת לחקר האמת. מדובר במהלך של מעבר 'מקבילות למשקל'. דהיינו זניחת כללי קבילות נוקשים וגילוי נכונות רבה יותר לקבל ראיות, תוך שבית המשפט יקבע מה משקלן" (דנא 7818/00 יוסף אהרן - אמנון אהרוני, ניתן ביום 22.03.05), או בלשונו של הנשיא שמגר "המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה... היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על ידי הערכאה השיפוטית. בעקבות הגשת הראיה ולאור אופיה ומהותה יכול, כמובן, להישלל ממנה משקל כלשהו, אך איננו נמצאים אז בתחום הקבילות אלא בתחום הערכת הראיות" (ר"ע 423/83 מדינת ישראל - עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל פ"ד לז (4) 281). מקל וחומר יפים הדברים לפסיקת בתי הדין לעבודה, אותם בחר המחוקק להורות כי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות..." וכי "בכל ענין של סדר-דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". ד. לבסוף, נציין לעניין זה, כי לדידנו היה על מר אגוזי למסור מידע למעסיק בעניין מעבר משפחתו להתגורר בירושלים. כאשר עובד מקבל טובת הנאה נכבדה מן המעסיק, המותנית בתנאי של מגורים במקום כלשהו, ומשבידו של העובד המידע באשר למקום מגוריו ומגורי משפחתו, הרי שאם למעביד קם ספק באשר לעמידה בתנאי, חייב העובד להענות לדרישת המעסיק ולספק מידע בנדון. חובת גילוי זו נגזרת מחובת תום הלב. על חובת הגילוי המוגברת ביחסי עבודה, עמדה באחרונה חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין, בהאי לישנא: "חובת תום הלב המוגברת דורשת גילוי מלא... גילוי מוגבר זה חיוני הוא לצורך קיומם התקין של יחסי הקרבה המיוחדים" (עע 1487/02 עמוס סופר - רשת אורט ישראל). ה. משהגענו עד כאן, נוסיף אך זאת - למרות כל האמור, לא מצאנו להתערב בהחלטת בית הדין קמא, באשר למחיקת הסעיפים בתצהיר העד מר קארה, שעניינם בדו"ח החקירה שבוצעה על ידי משרד חקירות. אין אנו פוסקים כן רק משום שבקשת רשות ערעור בנדון נדחתה על ידי חברי הנשיא תוך שניתנה למדינה אפשרות להגיש תצהיר חדש או משלים, אלא באשר לא מצאנו כי נפלה בהחלטה טעות המחייבת התערבותנו. 6. סוף דבר ערעור המדינה מתקבל, באופן שעניינו של מר אגוזי מוחזר לבית הדין קמא, על מנת שיאפשר לצדדים להשלים ראיותיהם ויתן פסק דינו בהקדם האפשרי. המשך הדיון יתקיים בפני מותב, עליו תחליט השופטת הראשית רונית רוזנפלד, משאב בית הדין, השופט הראשי הקודם יעקב נויגבורן, פרש לגימלאות. לא נחתום דברינו, מבלי לקרוא לצדדים פעם נוספת, לבוא בדברים ביניהם על מנת לנסות לפתור הליך זה, על דרך הפשרה. אין צו להוצאות בהליך זה ובית הדין יביאו בחשבון, עת יפסוק הוצאות בסופו של הליך. חוזהירושלים