פסק דין בית הדין לעבודה נדרש לשאלה האם תמריץ חודשי מהווה שכר עבודה ? 1. בענייננו תביעה בגין הפרשי פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ותוספת תמריץ. 2. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת החל מ- 1/3/1985 כאשר בחודש 3/95 הועבר לחברת EVS תוך שמירה על כל זכויותיו ובתאריך 11/11/97 נמסר לו מכתב פיטורים. התובע טען כי רק בתאריך 12/5/02 קיבל מכתב שחרור כספי ביטוח מנהלים והופקד בחשבונו בתאריך 10/10/02 סך של 104,405 ₪ בגין פיצויי פיטורים. לטענת התובע, יש לחשב את זכאותו לפיצויי פיטורים לפי משכורתו האחרונה בסך 8,500 ₪ ועל כן, הוא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים. בנוסף, טען התובע כי במהלך כל תקופת עבודתו הוא קיבל תמריץ חודשי של כ- 30% משכרו ומבקש מבית הדין לקבוע האם התמריץ הוא מרכיב שיש להביאו בחשבון כשכר עבודה. התובע ביקש לחייב את הנתבעת בהשלמת פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ודמי הבראה. 3. 3. לטענת הנתבעת, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמה, התובע עבד בחברת אלביט בע"מ עד ליום 15/3/95 ומאותו יום עבר לעבוד אצל הנתבעת תוך שמירת רצף זכויותיו. ביום 24/4/95 התובע החל לעבוד אצל חברת בת של הנתבעת בארצות הברית בשם "EVS U.S. Inc", שבה עבד עד ליום 31/8/97. עם שובו של התובע ארצה הציעה לו הנתבעת לחזור ולעבוד בשירותיה והוא החל לעבוד אצלה ביום 9/9/97 לתקופת נסיון מתוך מטרה לשלבו אצלה . כחודש לאחר תחילת עבודתו הודיע התובע לנתבעת כי אינו מעוניין לעבוד אצלה וברצונו לעזוב, כאשר בדיעבד הסתבר לנתבעת כי התובע מצא לעצמו עבודה אחרת בחברת אלביט מערכות בע"מ. התקיימו פגישות בין התובע לבין נציגי הנתבעת במהלכן סוכמו תנאי פרישתו ועל פי המוסכם התובע היה זכאי לקבל את כל ההפרשות שבוצעו לטובתו לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות. כתנאי לשחרור הכספים הנ"ל התחייב התובע לפרוע את חובו לנתבעת. למרות התחייבותו התובע לא פרע את חובו. במהלך שנת 2002 פנה התובע לנתבעת וביקש את שחרור כספי הצבירה בביטוח מנהלים. הנתבעת הסכימה לשחרור הכספים וניתנה הודעה מתאימה לחברת הביטוח. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי להשלמת פיצויי פיטורים ו/או להודעה מוקדמת שכן הוא התפטר מעבודתו. בנוסף טענה הנתבעת, מטעמי זהירות, כי שכרו החודשי הרגיל האחרון של התובע היה 6,440 ₪ ולא 8,500 ₪ כנטען בתביעה. שכר זה נקבע באופן זמני לאחר שובו של התובע מחו"ל אך הוא עבד בתפקיד החדש תקופה קצרה בלבד, לאחריה הודיע על התפטרותו. באשר לתביעה בגין דמי הבראה, טען ב"כ הנתבעת כי חלה התיישנות אך בדיון אשר התקיים בתאריך 3/3/05, לאור הערת בית הדין, חזר בו מהטענה כאמור (מותר לציין כי התיישנות של דמי הבראה היא 7 שנים ויש להבחין בין התיישנות לבין העדר אפשרות פדיון). 4. עובדות המקרה: בדיון העיד התובע ועד מטעם הנתבעת, מר יקי ינאי, סגן נשיא ומנהל כספים של הנתבעת החל מחודש 7/02 (להלן: "מר ינאי"). בהאתם לעדויות שנשמעו ומסמכים שהוגשו נקבע את העובדות כדלקמן: א. התובע מהנדס במקצועו, התחיל לעבוד בחברת אלביט בע"מ ביום 1/3/85 עד ליום 15/3/95, אז עבר לעבוד אצל הנתבעת, תוך שמירת רצף זכויותיו. ב. בחודש 4/95 התובע החל לעבוד בחברת בת של הנתבעת בארצות הברית, בשם EVS U.S. Inc (בהתחלה הועסק ע"י חברה בשם EFW ובהמשך על ידי חברת הבת האמורה). התובע עבד בחברת הבת עד ליום 31/8/97. ג. בחודש 9/97 שב התובע ארצה ונקלט לעבודה אצל הנתבעת. התובע קיבל שכר בגין חודשים 9,10,11/97 בסך של 8,500.20 ₪, כפי שעולה מתלושי השכר. ד. במהלך התקופה שבה התובע שהה בארצות הברית המשיכה הנתבעת להפריש עבורו לביטוח מנהלים אצל חברת "מגדל" כאשר התובע שילם ישירות את חלקו (חלק העובד). ה. בתאריך 11/11/97 שוגר לתובע מכתב "סיום עבודה ב- EVS - סיכום", חתום על ידי גב' דליה שפירא מנהלת משא"ן. נוסח המכתב הינו כדלקמן: "בהמשך לפגישה שקיימנו והשיחות הטלפוניות, להלן סכום תנאי סיום עבודתך והחזר ההלוואה: תאריך ניתוק יחסי עובד מעביד יתקיים בתום חוזה העבודה 30/11/97. מסכום ההלוואה שעליך להחזיר ל- EVS בסך 10,000$ יקוזזו הסכומים הבאים: - - החזר הוצאות שבוצעו בארה"ב וטרם שולמו. - - החזר הוצאות טלפון אחרונות שטרם שולמו. - - שווי הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני וקרן השתלמות עבור חודש נובמבר 97. 3. את סכום החיוב שישאר לאחר הקיזוזים עליך להחזיר בהמחאה לפקודת EVS . 4. בהסדרת חוב ההלוואה, תשחרר החברה לטובתך את הפרשותיה לקרן השתלמות ולביטוח הפנסיוני." ו. נוהלה התכתבות בין הצדדים באשר לחוב של התובע לנתבעת אשר נבע מהלוואה שהוא קיבל בסך 10,000 $, לקראת יציאתו לחו"ל. ז. בהתאם למכתב של גב' דליה שפירא מיום 3/2/98, הנתבעת הסכימה כי יש לקזז מההלוואה שהתובע היה חייב לנתבעת סכומים בגין החזר הוצאות בחו"ל, שכר 11/97 ופדיון שעות חופש בסה"כ 26,842 ₪ ועל כן, נותרה יתרת חוב של התובע בסך 8,158 ₪ (ראו מכתב נ/1). ח. לאחר מכן פנה התובע אל גב' שפירא בדרישה לתשלום זכויות עבור פדיון חופשה, חשבון טלפון והחזר הוצאות מונית. במכתב מיום 21/6/98 הודיעה גב' שפירא כי קיימת זכות לתובע בסך 998 ₪ (החזרי הוצאות) ו- 8,662.20 ₪ (פדיון חופשה). סה"כ סכום אשר עמד לזכות התובע: 9,660.20 ₪ ברוטו. מאחר והחוב של התובע היה בסך 8,158 ₪ נטו, הוצע לתובע לסגור את הנושא דרך מחיקת חובות הדדיים. התובע התבקש לאשר על גבי המסמך כי מחיקת יתרת ההלוואה מהווה שיפוי נאות ומסיים את כלל החבויות הכספיות בינו לבין החברה, כאשר שחרור הפרשרות המעסיק לקרן השתלמות ולביטוח פנסיוני, יתבצע לאחר קבלת המסמך חתום ומאושר על ידי התובע. התובע קיבל נוסח המכתב מיום 21/6/98 וביקש להוסיף לאישור חתום על ידו: "ללא פגיעה בכספי הפיצויים". הנתבעת לא הסכימה לתוספת המבוקשת על ידי התובע (ראו מכתב מיום 26/7/98- נספח ה' לכתב ההגנה), הוא לא קיבל מכתב שחרור לגבי פוליסת ביטוח מנהלים עד לתאריך 12/5/02. בעקבות מכתב השחרור הנ"ל, בתאריך 10/10/02 הופקד בחשבון התובע סך של 104,405 ₪, ערך פדיון פיצויים. ט. נחתם הסכם בין התובע לבין חברת אלביט בע"מ מיום 7/7/92 על פיו במקרה והעובד מסיים לעבוד בנסיבות בהן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") ובתנאי שמיום תחילת עבודתו חלפו 7 שנים לפחות, המעבידה מתחייבת להעניק לעובד מענק כספי בהעברת פוליסת ביטוח מנהלים לבעלותו ביום סיום יחסי עובד-מעביד. 5. הסיבה להפסקת עבודת התובע. האם הוא פוטר או התפטר: השאלה הראשונה העומדת להכרעה לעניין זכאותו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים הינה האם הוא פוטר, כטענת התובע, או התפטר מרצונו, כטענת הנתבעת. התובע העיד בדיון והצהיר בעדותו כי לאחר שהוא חזר מחו"ל והתחיל לעבוד אצל הנתבעת בתפקיד של פיתוח בהנדסה: "באחד הימים אמר לי מר גדי (פרנקל, הממונה על התובע) שהוא קיבל הנחיה ממר הלל אבני סמנכ"ל הנדסה להפסיק לעבוד איתי, שאלתי אותו למה והוא אמר שלא יודע. אחרי זמן מה קיבלתי זימון לכוח אדם לגב' דליה שפירא ובאותו מפגש היא אמרה לי שהנתבעת החליטה לסיים את היחסים ביננו ולמעשה לפטר אותי. באותו רגע, אני הרגשתי כמו סכין שנועצים לבן אדם שהתחיל עוד מארצות הברית, עד היום אני מנסה למצוא את התשובה למה פיטרו אותי כי אני חושב שאני הייתי עובד טוב... באותו מעמד היא (גב' שפירא) נתנה לי את המכתב של סיום יחסי עובד-מעביד מ- 11/11/97." (ראו ע' 4 לפרוטוקול הדיון). מטעם הנתבעת העיד מר ינאי, שלא עבד בחברה בעת הפסקת עבודתו של התובע וכל המידע שלו בנושא מבוסס על התיק האישי של התובע ועיון במסמכים. מר ינאי הצהיר שגב' שפירא כבר לא עובדת בחברה ושהוא דיבר עם המנהלים שהיו באותה תקופה בחברה אך הם לא זכרו את המקרה. עיקר העדות של מר ינאי באשר לעילה להפסקת העבודה של התובע מבוסס על נוסח המכתב מיום 11/11/97, כאשר הוא הסביר שבחברה יש שני נוסחים של מכתבי סיום העבודה, אחד של מכתב פיטורים, לגביו הוא הגיש דוגמא-נ/4 ואחד של מכתב התפטרות, כגון המכתב שקיבל התובע. על התובע הוטל הנטל הראייתי להוכיח כי היה מעשה של פיטורים, הפסקת עבודה מיוזמת הנתבעת, אשר מזכה אותו בפיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים. עדות התובע בבית הדין הייתה אמינה ביותר, לא נתגלו בה כל סתירות או אי דיוקים. התובע ידע להצהיר באופן מדוייק על נסיבות מסירת ההודעה על הפסקת עבודתו על ידי הממונה עליו ולאחר מכן מסירת ההודעה הפורמלית על ידי מנהלת משאבי אנוש גב' שפירא. ברם, מטעם הנתבעת לא הובאה כל ראייה היכולה לסתור את עדותו המהימנה של התובע. עדותו של מר ינאי אינה יכולה לתרום באשר לנסיבות הפסקת עבודה של התובע מאחר והוא לא עבד אז אצל הנתבעת, כאשר מעבר לכך, הוא לא הצליח לברר עם מנהלים אחרים בחברה האם התובע פוטר או התפטר. לפי נוסח המכתב מיום 11/11/97 לא ניתן לגלות של מי הייתה היוזמה לניתוק יחסי עובד-מעביד. דובר שם על תאריך סיום העבודה, החוב של התובע לנתבעת והתחייבות הנתבעת לשחרר לטובתו קרן השתלמות וביטוח מנהלים לאחר הסדרת החוב. בהתאם לראיות שנשמעו בדיון אנו מעדיפים את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת בנקודה זו וקובעים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים. 6. פיצויי פיטורים המגיעים לתובע: הצדדים חולקים לגבי המשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים. לטענת התובע יש לחשב את שכרו האחרון בסך 8,500 ₪, שהוא קיבל בגין חודשים 9,10,11/97. מאידך גיסא, לגרסת הנתבעת, השכר הרגיל האחרון של התובע היה בסך 6,440 ₪ שהינו השכר שהוא קיבל בטרם יציאתו לחו"ל, כאשר התפקיד שבגינו הוא קיבל משכורת של 8,500 ₪ היה זמני, לתקופת ניסיון. סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים קובע שיעורם של פיצויי פיטורים בשכר חודש אחד לכל שנת עבודה. דרך חישוב השכר לצורך קביעת המשכורת הקובעת לחישוב פיצויי פיטורים (להלן: "המשכורת הקובעת") נקבעה בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים וההתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד-1964 (להלן: "התקנות"). תקנה 6 לתקנות קובעת: "חל בשכרו האחרון של העובד שינוי זמני, יחושב השכר האחרון לפי שכר העובד כאילו לא חל שינוי כאמור". בהתאם לפסיקה, הזמניות מעידה על העדר קביעות בשינוי, אפילו אם יש שינוי "זמני" הנמשך פרק זמן ארוך (דב"ע לד/ 47-3 גאולה כהן נ' מדינת ישראל, לא פורסם). התקנה האמורה מהווה חריג לכלל על פיו המשכורת הקובעת הינה השכר החודשי האחרון שמקבל העובד, עת מדובר בשכר קבוע ולא בשכר קבלני או משתנה, שלגביהם חלה תקנה 9 לתקנות, הקובעת שכר ממוצע כמשכורת קובעת. על מי שטוען כי מדובר ב"שינוי זמני", החל בשכר האחרון, כלשון תקנה 6 לתקנות, הוטל הנטל הראייתי להוכיח זאת. התובע הצהיר כי עת חזר מחו"ל הוא שובץ במחלקת פיתוח בהנדסה אצל הנתבעת ודובר על תפקיד קבוע, לא זמני, כאשר שכרו יעלה עם הזמן (רא' ע' 4 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, הצהיר התובע כי אם היו מצמידים שכרו לפני נסיעתו לארצות הברית נכון לסיום העבודה, הוא היה מגיע לסך של 11,000 או 12,000 ₪, קרי, שכר גבוה מזה שקיבל בפועל בשלושת החודשים האחרונים. כנגד, לא הובאה מטעם הנתבעת כל ראיה על מנת להוכיח כי התובע שובץ לתפקיד זמני או כי חל בשכר אחרון של התובע שינוי זמני המאפשר להחיל תקנה 6 לתקנות. לאור זאת, אנו סבורים כי יש לחשב כמשכורת קובעת סך של 8,500 ₪. באשר לוותק של התובע, אין מחלוקת בין הצדדים, כפי שגם עולה מתלושי השכר, כי הוכרה לו רציפות זכויות החל מתחילת העסקתו בחברת אלביט בע"מ ביום 1/3/85 ועד לסיום עבודתו ב- 30/11/97. בתקופה שבה התובע עבד בחברת בת בארצות הברית, הוסכם בין הצדדים על המשך רציפות זכויות, כאשר הנתבעת המשיכה להפריש עבור התובע לביטוח מנהלים וקרן השתלמות והתובע שילם ישירות את חלקו. על כן, בהתאם לוותק של התובע, 12 שנים ו- 9 חודשים, הוא היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים בסך 108,375 ₪. 7. איחור בתשלום פיצויי פיטורים וזכאותו של התובע להפרש: המועד לתשלום פיצויי פיטורים נקבע בס' 20 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), אשר קובע: "בסעיף זה, "המועד לתשלום פיצויי פיטורים", לגבי עובד או מי שזכאי לפיצויי פיטורים מכוחו - המאוחר שבין המועדים האלה: (1) יום הפסקת יחסי עובד ומעביד; (2) המועד שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי הוראת הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה החלה על העובד; (3) אם נקבעה, על פי חוזה עבודה או הסכם אחר, זכות לפיצויי פיטורים העודפת על זו הקבועה בחיקוק, בהסכם קיבוצי, בהסדר קיבוצי אחר או בצו הרחבה - היום שנקבע לתשלום פיצויי הפיטורים על פי אותו חוזה עבודה או הסכם, ואם לא נקבע יום כאמור והזכות כאמור נקבעה לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד - היום שבו נקבעה הזכות; (4) אם נקבעה, על פי הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי אחר או צו הרחבה, זכות לפיצויי פיטורים לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד ולא נקבע מועד לתשלומם - היום שבו נקבעה הזכות; (5) אם הזכות לפיצויי פיטורים מותנית, על פי הוראה שבחיקוק, במילוי תנאי מצד העובד לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד או במילוי תנאי במשך תקופה מסויימת שלאחר אותו יום - יום מילוי התנאי האמור או יום תום התקופה האמורה, לפי הענין." על פי החלופות שבס' 20 לחוק הגנת השכר, על הנתבעת היה לשלם לתובע פיצויי פיטורים ביום 1/12/97, יום הפסקת יחסי עובד-מעביד, ומשאלה לא שולמו תוך 15 ימים מהמועד לתשלומם, רואים את פיצויי הפיטורים כמולנים, בהתאם לאמור בס' 20 (ב) לחוק הגנת השכר. הנתבעת טענה כי הסיבה לאי מסירת מכתבי שחרור הייתה אי הסדרת החוב על ידי התובע. אולם, לפי נוסח המכתב מיום 21/6/98 כבר לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לחוב של התובע או חוב של הנתבעת כלפי התובע והם הסכימו על קיזוז חובות הדדיים. יש לציין כי בשנת 2002, עת ניתן מכתב שחרור לתובע לא הועלתה כל טענה באשר לקיומו של חוב, לאור הקיזוז ההדדי שסוכם. כמו כן, במסגרת כתב התביעה לא דורש התובע כל זכויות שהתקזזו בין הצדדים ולא טוענת הנתבעת טענת קיזוז בגין הסכומים המגיעים לה מהתובע. מעבר לנדרש נציין כי התובע הצהיר בעדותו כי יום לפני הדיון נודע לו שהיו צריכים להוריד מסכום ההלוואה 500 $ עבור כל שנה שבה הוא שהה בחו"ל. טענה זו לא הוכחה וגם לא נטענה על ידי התובע בעת סיום עבודתו. לאור ההסכמה המשתקפת מהמכתב מיום 21/6/98, אין כל צורך להכריע לגבי החוב של התובע לנתבעת. חלוקי הדעות בין הצדדים היו באשר לנוסח של אישור התובע על ההסדר, כאשר הוא ביקש להוסיף ש"אין בכך פגיעה בכספי הפיצויים" והנתבעת לא הסכימה לתוספת המוצעת. לאחר שקבענו שהתובע היה זכאי לפיצויי פיטורים, לא הייתה רשאית הנתבעת להתנות או לעכב התשלום ו/או מתן מכתב שחרור בכל חתימה, אישור או ויתור על ידי התובע. על כן, בהתחשב באיחור בפרעון הזכויות, התובע זכאי לתוספות על פי דין. ס' 20 (ב) לחוק הגנת השכר קובע תשלום של פיצויי הלנת פיצויי פיטורים במידה ופיצויי פיטורים לא שולמו תוך 15 ימים ממועד תשלומם. ס' 17 א' לחוק הגנת השכר, החל על פיצויי הלנת פיצויים פיטורים בהתאם לאמור בס' 20 (ד) לאותו חוק, קובע התיישנות של פיצויי הלנה אם לא הוגשה תובענה תוך שנה מהיום שבו רואים את הפיצויים כמולנים, או תוך 60 ימים מהיום שבו קיבל העובד את הפיצוי. בענייננו, אין ספק כי פיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנו, בהתחשב כי התביעה הוגשה לבית הדין בתאריך 11/11/03 קרי, כ- 6 שנים לאחר המועד הקובע לתשלום פיצויי פיטורים ויותר משנה ממועד התשלום בפועל של פיצויי הפיטורים. התיישנה הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 (ס' 18 א' לחוק הגנת השכר). לאור זאת, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 108,375 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/12/97 ועד לתשלום בפועל, כאשר מאותו סכום יופחת סך של 104,405 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ- 10/10/02 ועד ליום התשלום בפועל. 8. תביעה בגין דמי הבראה: אין חולק שהתובע לא קיבל דמי הבראה בגין תקופת עבודתו בחודשים 11/97-9. בהתאם לוותק של התובע הוא היה זכאי, על פי הוראות צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, ל- 10 ימי הבראה בשנה. מותר לציין כי בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש שהיה בתוקף אז (מיום 29.11.95, י"פ 4364, התשנ"ו, ע' 1005) זכאי העובד לפדיון דמי הבראה, לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד, בגין תקופה שעד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו. על כן, בגין שלושה חודשים זכאי התובע לתשלום עבור 2,5 ימי הבראה לפי שווי דמי הבראה בזמן סיום עבודתו, 245 ₪. לכן, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בסך 612.50 ₪. 9. תביעה בגין הודעה מוקדמת: התובע הצהיר כי הוא קיבל הודעה על הפסקת עבודתו בעת שקיבל את המכתב מתאריך 11/11/97, כאשר הוא עבד וקיבל שכר עד לסוף חודש 11/97. בטרם חקיקת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001, חל הסכם קיבוצי כללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים ובין ההסתדרות הכללית אשר הוחל, מכוח צו הרחבה, על כל העובדים והמעבידים במשק (י"פ 4575 התשנ"ח, 35). בהתאם להוראה הנ"ל, שאומצה לאחר מכן על ידי החוק, זכאי עובד במשכורת, לאחר שנת עבודתו הראשונה, להודעה מוקדמת של חודש ימים. בהתאם לעדות התובע, שלא נסתרה, הוא קיבל הודעה מוקדמת בתאריך 11/11/97 ועבד עד סוף החודש, קרי, קיבל הודעה מוקדמת של 19 ימים. לכן זכאי התובע לפיצוי בגין יתרת הודעה מוקדמת בגין 11 ימים שיחושבו לפי שכרו האחרון (8,500 ₪), בסך 3,116 ₪. 10. תביעה בגין תוספת תמריץ: התובע לא כימת דרישה זו בתביעתו אלא השאיר אותה לשיקול דעתו של בית הדין. התובע לא העיד בדיון לגבי מהות התשלום ולא חזר על דרישתו בסיכמיו. בהעדר הוכחה או הסבר באשר לרכיב זה של התביעה, דינו להידחות. 11. לאור האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך 108,375 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/12/97 ועד לתשלום בפועל, כאשר מאותו סכום יופחת סך של 104,405 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ- 10/10/02 ועד ליום התשלום בפועל. ב. דמי הבראה בסך 612.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מתאריך 1/12/97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. יתרת הודעה מוקדמת בסך 3,116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מ- 1/12/97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ד. סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט. 12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. שכר עבודהתמריץ