תלונות עובד נגד משטרת ההגירה

פסק דין זוהי תביעה למתן צו עשה לביטול פיטורים, לפיצוי כספי בגין פגיעה בשם הטוב ולפיצוי בשל עוגמת נפש. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בבקשה לצו הזמני עם התביעה העיקרית. להלן עובדות המקרה: 1. בחודש אוגוסט 2002, הוקמה יחידת האכיפה של עובדים זרים במחוז הצפון (להלן: "היחידה"). היחידה הוקמה כחלק ממנהלת ההגירה בהתאם להחלטת הממשלה מיום 22/7/02 להרחיק עובדים זרים השוהים שלא כדין בתחומי המדינה (להלן - "עובדים זרים"). 2. החל מחודש אוקטובר 2002 עמד בראש היחידה מר מרדכי ברקוביץ (להלן: "מר ברקוביץ") בתפקיד ראש ענף אכיפה. בתפקידו זה היו כפופים למרותו כל רכזי האכיפה ביחידה. 3. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בתאריך 9.3.03 בחוזה מיוחד, שתוקפו היה עד 30.12.03, בתפקיד רכז אכיפה בכיר ביחידת האכיפה לזרים - צפון במסגרת משרד הפנים. היחידה הוקמה ב - 2002 ומרכזה החיפאי נמצא בתוך נמל חיפה בתחנת משטרת ההגירה (להלן: "התחנה"). מנהל יחידת האכיפה היה מר אמיר גל. 4. העבודה בוצעה על ידי שוטרים ממשטרת ההגירה שעבדו ביחד עם רכזי אכיפה של משרד הפנים במטרה לאתר ולבדוק עובדים זרים במקומות עבודה שונים, לעצור עובדים זרים שאין בידיהם רישיונות עבודה מסודרים, ולהביאם לצורך בדיקה משלימה או מעצר לצורך גירוש מהארץ. 5. יש לציין, כי היחידה הוקמה מתוך "החלטת ממשלה ללא נהלים, וללא קו מנחה, ומתוך החלטה שתקום מהיום למחר". לאחר קליטת העובדים ליחידה וחלוקתם לאזורי עבודה, רק כעבור כשנה, נכתבו הנהלים שעל פיהם היתה אמורה לפעול היחידה. מכורח מציאות זו "חלו שיבושים בדרך". הנהלים הופצו לעובדים בקובץ אלקטרוני והם קראו אותם, או היו אמורים לקרוא אותם, וכן היו אמורים להתחייב לפעול לפיהם (ראה בנדון את עדותו של מר מוטי ברקוביץ, רע"ן אכיפה לעובדים זרים במחוז הצפון). 6. בגין החמרה בנהלי הכניסה לנמל חיפה שם ממוקמת היחידה, בצמוד למשטרה הנמל, מר ברקוביץ היה צריך לשלוח כל בוקר למשרדי הנמל את רשימת המפקחים ואת פרטי רכביהם לצורך הפקת אישורי כניסה יומיים לנמל. הוא כלל לא הכיר את הגורם המוסמך בנמל לטפל בנושא, אלא היה שולח רק את הבקשות בכתב. לעובדי היחידה היו אישורי כניסה רגליים, ונוהל הכניסה ברכב פרטי היה כמפורט לעיל. טעות בהקלדת הפרטים האישיים של המפקח היתה ומונעת ממנו להיכנס לנמל עם רכבו. 7. כחודשיים לאחר תחילת עבודתו ביחידה, בתאריך 18.5.03 כתב התובע מכתב למר גל אמיר - מנהל יחידת האכיפה לזרים במנהל האוכלוסין במשרד הפנים - שכותרתו "בעיות ואירועים חמורים, הקשורים ליחידת האכיפה צפון בפרט ובנושא העובדים הזרים בכלל". בעקבות מכתב זה נערכה הפגישה בין התובע לבין מר גל אמיר בתאריך 20.5.03. 8. במכתב טען התובע לקיומם של ארועים חריגים ולא תקינים - לדעתו, כגון: התנהלות היחידה, הכאת עובד זר ע"י שוטר, שחרור ממעצר של עובד זר חוקי - לאחר בדיקה - באישון לילה, הובלת עובדים זרים על ציודם ברכב משטרה בתנאים של צפיפות וללא תאורה, קבלת שי (פרחים) ממעסיק של עובדים זרים כשעסקו נבדק. 9. התובע הסביר במכתבו כי השימועים שנערכים לעובדים הזרים מתבצעים בדרך לא תקינה. השוטרים הנמצאים בחדר השימועים המאולתר, מרבים לקלל ולאיים על העצורים. מדובר בהתנהגות הכוללת גם השפלות ומכות, כשהשוטרים אינם אמורים ל"חקור" באופן אישי עצורים. רכזי אכיפה מבצעים חיפוש פיזי משפיל על העצורים, למרות שאין כללים לביצוע פעולות כאלו. 10. התובע הדגיש במכתבו, כי הוא "עומד מאחורי כל מילה" שכתב וביקש שהדברים יבדקו ויטופלו. התובע ציין במכתבו את חשיבות המשימה של איתור עובדים זרים לא חוקיים לשם הרחקתם מהארץ וכי לעיתים יש צורך ב - "אגרסיביות מסוימת" אך חייבים להיות "קווים אדומים" ביחס להתנהגות המותרת לעובדי היחידה. 11. התובע לא הסתפק במכתבו הנ"ל ופנה בנדון גם במכתב גם לשר הפנים, לנציב שרות המדינה, למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. בעקבות מכתבו הנ"ל הוא נפגש ביום 24.6.03 עם מבקרת הפנים של משרד הפנים, גב' ברכה פלאוט. 12. לאחר האירועים דלעיל ניתנה הוראה בע"פ ע"י מר הרצל גד'ז, מנהל מינהל אוכלוסין, ביום 26.6.03, לפטר את התובע מעבודתו, אך זו הושעתה ע"י נציבות שירות המדינה לצורך ברור טענותיו של התובע, כי מתנכלים לו בעבודה עקב חשיפתו את השחיתויות ביחידה. בעקבות זאת חוזה העסקת התובע, הוארך עד לתאריך 31.3.04. 13. בתאריך 10.7.03 הגיש מר מוטי ברקוביץ, הממונה הישיר של התובע, תלונה למשטרת ישראל נגד התובע על שימוש ללא רשות במחשב משטרתי. התלונה בנדון הועברה למשטרת ישראל, נחקרה ונסגרה בעילה של "אין אשמה" ע"י פרקליטות המחוז ביום 11.11.03. 14. בתאריך 31.7.03 התקיימה פגישה בין מר ישראל עינב, סמנכ"ל משרד הפנים, לבין 10 רכזי האכיפה בסניף הצפון, וביניהם התובע. לפגישה זו זומן התובע טלפונית ע"י מר יוסי בן עזרי-האמרכ"ל. במהלך הפגישה הטיחו העובדים האשמות ודברים קשים בתובע. האווירה במקום התלהטה. התובע ביקש להשיב על ההאשמות כלפיו, אך נדרש ע"י הסמנכ"ל לעזוב את המקום מבלי שניתנה לו האפשרות לומר את דבריו. לבסוף, התובע הוצא מהמקום ע"י מאבטחים של יחידת הבטחון עפ"י הוראת מר עינב. כל הישיבה הוקלטה ע"י התובע, ללא ידיעת הנוכחים. 15. התובע פנה למר יוסי בן עזרי לברר, מדוע הוצא מהישיבה ע"י המאבטחים וזה השיב לו: "כי עמד לתקוף את הסמנכ"ל". התובע הכחיש את הדברים וביקש מחבריו לעבודה לאשר זאת, משסירבו - הוא הגיש נגד מר בן עזרי ביום 11.9.03 תביעה על "לשון הרע" בבימ"ש השלום בחיפה בתיק אזרחי 16575/03 וצירף את התמליל. 16. התובע ניגש יחד עם כ - 60 רכזי אכיפה, שגוייסו כמוהו לעבודה במשרד הפנים, לבחינת הסמכה לעיסוקם. אחרי חודשים אחדים הוברר לו שנכשל, וכי היה היחיד מבין כל העובדים שלא עמד בהצלחה במבחן, כי "במבחן מופיעות שאלות תמוהות ביותר שעליהן נתן המשרד תשובות תמוהות אף יותר" (ראה עדות גב' בתיה כרמון בנדון). 17. טופס הבחינה נבדק ע"י גב' בתיה כרמון, שעסקה במשך שנים בהדרכה מטעם משרד הפנים בנושאים הללו, והיא קבעה במכתבה להנהלת המשרד כי היא כותבת את המכתב כדי למנוע את "התבזות המשרד", וכי עפ"י בדיקתה צבר התובע 68 נקודות בבחינה. יש לציין, כי גם גב' כרמון נמצאת בהליכים משפטיים נגד משרד הפנים בעקבות פיטוריה מהעבודה. 18. בתאריך 10.12.03 חתם מר מר מוטי ברקוביץ רע"ן אכיפה צפון, על אישור כניסה לתובע לנמל חיפה. בתאריך 11.12.03 הגיע התובע לשער מס' 1 על מנת להכנס עם רכבו לנמל למקום עבודתו ומסר למאבטח את תעודתו המזהה. המאבטח ששמו גור בועז, לא התיר את כניסת התובע לנמל ברכב עפ"י הנחיות מר מ.ברקוביץ והורה לו לעזוב את המקום ברכבו וכי אסור לו להיכנס לנמל ברכב פרטי עד שיסדיר את העניין. התובע החנה את הרכב ונכנס לעמדת המאבטחים וניסה לקחת את התעודה המזהה שלו מידי מר בועז גור. אירוע זה התפתח לעימות אלים, שבו חלון עמדת הביקורת נופץ, אחד מהמאבטחים נפצע ברגלו והתובע נפצע בידו ובעקבותיו פונה התובע לטיפול רפואי. מאז האירוע לא הגיע התובע למקום העבודה בנמל חיפה בגלל איסור כניסה מטעם הנהלת הנמל. 19. נגד התובע נפתח תיק פלילי פ.א. 17448/03 בגין תקיפה והתנהגות פרועה במקום ציבור, אך התיק נסגר ע"י משטרת ישראל "מחוסר עניין לציבור". 20. נגד התובע הוגשו מספר מכתבי "קובלנה" ליחידת האכיפה במשרד הפנים - צפון ע"י אנשי משטרה, שעבדו עם התובע. דבר קיומה של התכתבות זו לא הובא כלל לידיעת התובע והוא לא נתבקש להגיב עליהם, אך לעומת זאת חלק מהמכתבים הללו הוכנסו לתיקו האישי. 21. חוזה העבודה של התובע הוארך כאמור עד ליום 31.3.04. בעקבות הודעה שנמסרה לתובע בדבר אי-חידוש חוזה העסקתו, דרוש התובע לקיים הליך שימוע בפני מנכ"ל משרד הפנים. לתובע קוים שימוע בכתב והוחלט שלא להאריך את חוזה העבודה מעבר לתאריך 14.4.04. 22. יש לציין, כי בתקופת עבודתו - התובע נעדר בגין 28 ימי מחלה, מתוך 212 ימי עבודה (ראה המסמכים ב-ת/8). עפ"י רישומי הנתבעת, התובע נעדר באותה תקופה 72 ימי עבודה ואיחר 561 שעות (ראה מכתבו של עו"ד דורית טפר מיום 3.3.04, יועצת משפטית של הנתבעת). 23. בתאריך 8.4.04 הוגשה הבקשה לצו מניעה זמני, הדיון בבקשה לצו הזמני ובתיק העיקרי אוחד. להלן טענות התובע: 24. החל ממאי 2003, המועד שבו הגיש התלונה לממונה עליו, בה התריע על "שחיתות והשחתת מידות", חברו אנשים - חלקם עובדי מדינה ואחרים הקשורים עמם - כדי לסלקו מהעבודה. מעשיהם כללו התנכלויות, רדיפות, תחבולות ומוקשים, תלונות סרק, הוצאת לשון הרע, גרירה לתגרה - שגרמה לאשפוזו, מניעת כניסה למקום העבודה. 25. בעקבות פגישה עם מנהל יחידת האכיפה מר אמיר גל פוטר התובע, אך הוחזר לעבודה. בעקבות פגישה עם מבקרת הפנים של משרד הפנים פוטר שנית ב - 26.6.03, אך פיטוריו הוקפאו ע"י נציב שרות המדינה. הוגשה נגדו תלונת שווא בגין מעשה פלילי, לכאורה, אך התיק נסגר מחוסר אשמה. 26. ב - 31.7.03 עשו לו "משפט שדה" בישיבת רכזים עם סמנכ"ל משרד הפנים והזמינו מאבטחים כדי לסלקו מהמקום בטענה כאילו התכוון להכות את הסמנכ"ל. 27. לתיקו האישי הוכנסו מכתבי תלונות, בלי ליידע אותו ולאפשר לו להגיב. הוגשה בעניינו חוות דעת שלילית, מבלי לראיין אותו וזאת על ידי הממונה עליו. חוות הדעת השלילית הוסתרה מפניו. 28. בפעם השלישית פוטר ב - 24.2.04, הפעם לא קיבל הגנה מנציבות שרות המדינה. גם ממשרד מבקר המדינה לא הוסבר לו מדוע אינו עומד בקריטריונים המזכים להגנה כחושף שחיתות. פועל יוצא מכך הוא, כי הינו רכז האכיפה היחיד שחוזה ההעסקה שלו לא הוארך. 29. היעדרויותיו מהעבודה מסיבות בריאות גובו באישורי מחלה, או אישור תאונה (אירוע המכות בנמל). המסמך המפרט את היעדרויות ואיחוריו לעבודה, הוא בלתי סביר בעליל, שכן עולה ממנו כאילו היה מאחר 7.2 שעות בממוצע ליום עבודה. 30. לדבריו - היה היחיד שנכשל במבחן הסמכה לעיסוקו, אך התוצאות עוכבו חודשים ארוכים. העדר הסמכה מנע ממנו לבצע את עבודתו וחובותיו בעבודה במלואם. 31. חלק מתשובות הבחינה נעלמו. הבחינה שכתב נבדקה לאחר מכן על ידי בתיה כרמון ממשרד הפנים ועפ"י הערכתה עמד בהצלחה במטלות הבחינה. 32. החלטת מנכ"ל משרד הפנים בעניין הפסקת עבודתו מבוססת על הסיבות הבאות: א. היחסים של התובע עם שוטרי משטרת ההגירה - בעקבות התלונה המקורית שהגיש נגדם. ב. טענות בדבר סכסוך עם עובדי הנמל, שם נמצא המשרד בו היה צריך לעבוד. לדברי התובע, לא היה כל סכסוך שכזה, מלבד אירוע מניעת הכניסה עקב העדר אישור כניסה לרכבו. להלן העדויות בביה"ד: 33. 33. עד התביעה מר שמואל הושע , שעבד כרכז אכיפה בכיר בחיפה, לא זכר אם מר הרצל ג'דז - מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים אמר בפגישת הרכזים ביוני 2003, כי "מי שיוציא דברים החוצה יפוטר". לעומת זאת, העד אישר כי התקיימה ישיבה עם סמנכ"ל משרד הפנים, מר ישראל עינב, בתאריך 31.7.03, כדי לתת תמיכה לאנשים, שחשו פגועים מהחקירות של נציבות שרות המדינה. במהלך הפגישה היה מקרה או שניים בו העובדים העלו טענות קשות נגד התובע. באותה ישיבה לא היה איום כלשהו של התובע נגד סמנכ"ל משרד הפנים, אם כי היתה הרמת קול ודפיקה על השולחן. העד אישר שהיו בעיות עם אישורי הכניסה לנמל אך בהמשך הדבר סודר. העד הסביר, כי לבאים מאזור הקריות לנמל חיפה, הכניסה הנוחה ביותר היא משער מס' 1. מהשער הנ"ל עד למקום העבודה יש לנסוע ברכב כ - 5 דקות בלבד. אך אם נכנסים ברגל מאזור רכבת מרכז, ברחוב העצמאות בחיפה. מדובר ב - 5 דקות הליכה ברגל. בזמנו היה צריך לקבל אישור כניסה לרכב פרטי לאנשי היחידה, אך כיום הדבר הוסדר באמצעות כרטיס אישי. 34. עד התביעה מר יוסי בן נעים אשר עבד ביחידת האכיפה ביחד עם התובע, עבר לתפקיד אחר במשרד הפנים. העד הסביר, כי כאשר העובדים החליטו שהוא "חבר" של התובע לאחר שהתובע הזכיר אותו באחד ממכתביו כ"מקור מהימן", ומאז התחילו העובדים להתנכל לו בצורות שונות כמו הכנסת 5 מכתבי תלונה (לפחות) בתוך 3 ימים לתיקו האישי ע"י הממונה עליו. העד הסביר, כי היוזמה לעבור תפקיד היתה שלו, "כי ראיתי שמתנכלים לי. זה נבע מהלחץ שלהם ... כדי שלא יהיו לי 20 מכתבים בתיק". 35. העד מסר בעדותו בביה"ד, כי בישיבה עם מנהל יחידת האכיפה והממונה האזורי "גימדו" את הטענות שהעלה התובע במכתבו, ודברו על כך שלכל יחידה יש את "השטינקרים שלה". הטענות לעיל התייחסו להכאה לכאורה של עובד זר בצינור גומי. העד אישר שגם הוא פוטר (בעקבות קשריו עם התובע) והפיטורין בוטלו ע"י נציבות שירות המדינה. העד הסביר, כי בסמוך למועד פיטוריו השלים את כתיבת ספר הנהלים של יחידת האכיפה וזאת עפ"י הוראת מר הרצל גד'ז. כן מסר העד בעדותו בביה"ד, כי ידוע לו שאיימו על השופט בביה"ד למעצרי עובדים זרים בגין ביקורת על החלטותיו, וגם העד עצמו התבקש "להסביר" לשופט שיביאו לפיטוריו. 36. העד אישר בביה"ד, כי היה בקשר טלפוני עם התובע אך למרות שעבדו באותה יחידה לא נפגשו בפועל, כי הוא עבד בנצרת והתובע בחיפה. כן הסביר העד, כי בנובמבר 2003 נמסרה הודעה לעובדים על קיום ראיונות למתן חוו"ד לקראת הארכת חוזה - ולא חוו"ד שנתית, אך התובע סרב להתראיין בטענה שמכלול עניינו נמצא בחקירת נציבות שרות המדינה. 37. עד התביעה רפ"ק דקל מושקט, ששרת בתקופה הרלוונטית לתביעה במשטרה ההגירה, הסביר בעדותו, כי כתב מכתב תלונה בחתימתו (ראה מסמך ת/3) המאזכר את שמו של התובע. העד הסביר, כי אין במכתב טענות כלפי התובע אלא דווקא על תקלה חמורה בעבודה עקב חוסר יכולת של צוותי משטרה/אכיפה לעבוד בהעדר נציג אכיפה. 38. לדבריו - במכתב ת/3 הוא דווח על תקלת עבודה בגלל אי התייצבות התובע לפעילות מבצעים. לשאלה האם היו השוטרים משתפים פעולה עם התובע לו היה מתייצב עבודה הוא השיב בזו הלשון: "לא תמיד ההנחיות שניתנו מלמעלה התבצעו בשטח. אני יכולתי להנחות לשתף פעולה עם התובע אבל בשטח לא בהכרח שמשטרת ההגירה היתה משתפת עימו פעולה". כשנשאל מדוע כתב את מכתב התלונה לעיל השיב "אני מבקש לא לענות על השאלה לאור השעייתי". 39. לדברי רפ"ק מושקט "היתה החרמה טוטלית של התובע ע"י משטרת ההגירה ... משטרת ההגירה החרימה באופן מוחלט את התובע". העד הסביר שהשוטרים נידו את התובע בטענה שהתלונן נגדם ולדבריו: "מפקד היחידה נתן הוראה שהוא לא עולה על רכב משטרתי". העד ציין, כי יש דברים שלא יוכל להעיד עליהם היות ונמצא בהשעיה והחקירות בעניינו עדיין לא הושלמו. 40. עדת תביעה נוספת היתה גב' בתיה כרמון העובדת זה 18 שנה כראש מחלקת אשרות ארצית במשרד הפנים ובתוקף תפקידה אחראית על מתן אשרות שהייה לתיירים ולעובדים זרים ולכל מי שאינו במעמד אזרח או תושב קבע. העדה אישרה, כי עניין מעמדה כעובדת משרד הפנים נמצא כיום בדיון בביה"ד לעבודה בירושלים בגין פיטוריה מהעבודה ביוזמת מר הרצל גד'ז שהיה ממונה עליה, אבל, בינתיים, הועברה לתפקיד אחר. 41. העדה הסבירה, כי במשך שנים רבות הדריכה מבחינה מקצועית את עובדי משרד הפנים בנושא מתן האשרות לעובדים זרים. כן הדריכה בנושא זה גם במשטרה, במשרד החוץ ולשכת הקשר, והיתה האחראית על נושא האשרות, ביקורת הגבולות והמעברים וצווי הגירוש במשרד הפנים. העדה אישרה שהיה ידוע לכל עובדי המשרד דבר מאבקה בהרצל גד'ז וכך יצר עימה התובע קשר וסיפר לה על דבר כישלונו במבחן ההסמכה. לבקשתו כתבה את חוות דעתה על המבחן למנכ"ל משרד הפנים וציפתה שעניין זה יבדק מחדש ע"י גורם אובייקטיבי ולא ע"י בעלי עניין, אך הדבר לא נעשה. 42. העדה העידה, כי עפ"י חוות דעתה המקצועית, התשובות שניתנו על ידי הבוחנים לשאלון הבחינה "אינן ראויות", אם כי תשובות התובע בבחינה לא היו מושלמות לחלוטין. העדה הסבירה מה לדעתה היו הטעויות בתשובות של הגורמים שהכינו את שאלון הבחינה וציינה מה לדעתה היו צריכות להיות התשובות הנכונות. 43. התובע העיד בביה"ד. לדבריו, זומן לפגישה אצל מנהלו מר ברקוביץ לקראת מתן חוות הדעת בדבר הארכת חוזה אך מר ברקוביץ הסביר לו, כי אסור לו לדבר עמו בגלל החקירה בנציבות שרות המדינה. לא נמסר לתובע מה תהיה חוות הדעת לגביו ובוודאי לא שהיא תהיה כל כך שלילית. 44. התובע אישר כי בתקופה הרלבנטית למד כסטודנט והוסיף שדווח על כך בעת קבלתו לעבודה, וכי לימודיו לא השפיעו על עבודתו. 45. לדבריו - כתושב קריות היה מגיע לנמל חיפה, דרך שער חוף שמן, שנמצא במרחק כ - 5 ק"מ ממשרדי היחידה. לעיתים היו עיכובים בכניסה לנמל חיפה, מה גם ששעות ההתייצבות לעבודה לא תמיד היו שעות רגילות למשל ב- 03:00 לפנות בוקר, שעה שקשה לבקש אישור כניסה. הכניסה בשער הראשי בלי הרכב לא היתה רלוונטית לתובע, כי אילצה אותו לבצע עיקוף גדול בנסיעה לעבודה. לדעתו - הנוהל של הוצאת אישורי כניסה עם רכב לנמל היה לקוי ומדובר "בטרטור". 46. לעניין המחשבים במשרדי היחידה, הסביר התובע שלא ידע כי המחשב השני ביחידה שהיה שייך למשטרה וכי לא פרץ אליו, אלא השתמש בו כי היה זמין, וכך עשו גם עובדים אחרים. התובע הדגיש את סמיכות הזמנים בין התלונה נגדו על פריצה למחשב משטרתי לבין התלונות שהוא הגיש קודם לכן נגד אנשי היחידה. 47. התובע אישר שפנה לעיתונות בסוף יולי 2003, לאחר שהואשם שחדר למחשב של המשטרה, מסמכיו הוחרמו ונערך חיפוש בבית הוריו. לדבריו, פנה בעניין לנציבות שירות המדינה, ששם התלונן קודם לכן, אך לאחר שלדבריו נתקל ב: "אדישות מוחלטת הרגשתי שאין לי אבא ואין לי אמא" ואז החליט לערב את התקשורת, כי היא מתאימה למקרים קיצוניים. התובע הכחיש שיצר אוירה עויינת נגדו אלא, לדבריו, "הגיב" למעשים שנעשו כלפיו. 48. התובע אישר כי ניסה בתאריך 11.12.03 להיכנס לנמל עם אישור מיום 10.12.03 לאחר שדבר עם הממונה עליו - מר ברקוביץ, וזה אישר לו שיודיע לרשויות בנמל שהכניסה מאושרת. אך בפועל מהמסמכים השונים נתגלה, כי הוראת הממונה היתה שונה. התובע סרב להגיע לברור בנמל בעניין הארוע "האלים" כי לדבריו רצה שהברור יהיה בפני גורם אובייקטיבי. 49. מהתובע נמנעה הכניסה לנמל חיפה, לכן הוצע לו לעבוד בארכיב משרד הפנים, עיסוק שאינו מתאים לכישוריו המקצועיים ולהשכלתו, ולכן נשאר בביתו וקיבל שכר יסוד בלבד. 50. התובע הגיע לפעילות בשטח שבגינו התלונן נגדו רפ"ק מושקט, היות ובאותו יום לא קיבל רכב ומכשיר קשר לא יכול היה לחבור לצוות המשטרתי בנתניה, ולכן העבודה לא בוצעה, ואירעו מקרים דומים נוספים לאלה בעבודתו. להלן טענות הנתבעת: 51. מטעם הנתבעת העיד מר ישראל ענב, סמנכ"ל למינהל ולמשאבי אנוש. העד אישר שהתובע פוטר ביוני 2003 אך פיטוריו הושעו עקב פנייתו לנציבות שרות המדינה בטענה שמתנכלים לו בגלל חשיפת שחיתות. בפועל הוארך חוזה ההעסקה עד ליום 31.3.04 ולאחר מכן עד 15.4.04. 52. ב - 24.2.04 ניתנה לתובע הודעה בדבר כוונה שלא להאריך את חוזה ההעסקה עימו והסיבות לכך. כן הודע לו שיתאפשר לו לעבור הליך שימוע. לאחר קבלת התייחסות בכתב של בא כוח הוחלט סופית שחוזהו לא יוארך. הסיבה המרכזית לכך - היתה אי יכולתו של התובע לעבוד עם משטרת ישראל, תלונות השוטרים נגדו ומניעת כניסתו לנמל - מקום עבודתו הפיזי. 53. לעבודה המשותפת של יחידת האכיפה במשרד הפנים עם משטרת ההגירה יש חשיבות גדולה ומשמעות רבה. כך גם ליחסי עבודה תקינים ושיתוף פעולה הדוק בין הצדדים. 54. לעובדים ביחידת האכיפה היה אישור כניסה רגלי קבוע לנמל, אישור כניסה עם רכב פרטי היה ניתן לפי אישור יומיים מראש. במקרה בו נמנעה כניסת התובע עם רכבו בתאריך 11.12.03, שבעקבותיה התפתח אירוע אלים בין התובע לבין המאבטחים, היה כתוצאה מחשד לפיו זייף התובע אישור כניסה לנמל יום קודם לכן. הסדרי הכניסה היו אחידים לכל אנשי יח' האכיפה. התובע לא התייצב לברור האירוע בשער הנמל ביח' הביטחון של הנמל ולכן כניסתו נמנעה למקום. אנשי האבטחה בנמל אינם כפופים למשרד הפנים ואין להם סיבה לפגוע בתובע. הארוע האלים בו היה מעורב גרם למניעת כניסתו לשטח הנמל. 55. התובע הרבה להעדר מהעבודה מסיבות של חופשות, מחלה, תאונה, וכן גם איחר לעיתים קרובות לעבודה. כאשר האמרכ"ל ערך ברור עימו לא הצליח לקבל תשובות מהתובע ודבריו שוסו ע"י התובע כל העת. 56. כדי לבצע את תפקידו - היה על התובע לעמוד בהצלחה בבחינה הסמכה מקצועית. התובע נכשל בבחינה. למרות הכשלון - זו לא היתה הסיבה העיקרית לאי הארכת חוזה העבודה שלו. הבחינה של התובע נבדקה ע"י העובדת הממונה על בקורת הגבולות ומעברים. הגב' בתיה כרמון, הממונה על אשרות, אינה הסמכות המקצועית בתחום בו עבד התובע. 57. לדבריו - התובע נהג להקליט בחשאי את חבריו לעבודה וגם את הסמנכ"ל עצמו. מעשה זה לא תרם לשיפור יחסי האמון בינו לבין העובדים האחרים, ולרצון לשיתוף פעולה עימו. 58. הישיבה שהתקיימה ביום 31.7.03 עם עובדי יחידת האכיפה נועדה להרגיע את הרוחות לאחר הופעת התובע בכלי התקשורת. 59. לדבריו - 3 סיבות מרכזיות גרמו לכך שלא ניתן היה להמשיך את העסקת התובע: א. חוסר יכולת לקיים שיתוף פעולה עם משטרת ישראל. ב. מניעת כניסה למקום העבודה בנמל חיפה. ג. חוסר יכולת לעבוד עם חבריו ליחידה. בנוסף לכך שאין חובה להאריך את חוזהו, הרי למרות שניסה להתכסות באצטלה של "חושף שחיתויות", הרי בפועל מדובר בעובד שיחסיו עם עובדים אחרים היו גרועים והוא לוקה באי ציות ואי קבלת מרות. 60. נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה דחה את טענות התובע כאילו התנכלו לו. 61. לדבריו (עפ"י עדותו בביה"ד), התובע הצטייר בפרק הזמן הקצר של עבודתו במהלך חודשים אחדים כעובד ש"מאחר או חולה, או בלימודים ללא רשות, או מסתבך במכות, אגרסיבי, חוצפן ... אני בפרופיל כזה של עובד לא יכול לומר לאנשי היחידה שהם יכולים לפעול". לדעתו, התובע גרם ליחידתו נזק רב. 62. כן ציין העד, כי פניית התובע לתקשורת היתה עבירה משמעתית, אך העניין לא טופל כל עוד לא הושלם הברור בעניין תלונות התובע שקדמו לכך. העד הוסיף, כי בירר גם עם הרצל גד'ז - מנהל מינהל האוכלוסין - בדבר ההתבטאויות שיוחסו לו והנ"ל השיב כי הורה לאנשי היחידה לפעול עפ"י התקשי"ר. 63. העד הוסיף, כי פנה לקב"ט הנמל וביקש ממנו לערוך פעם נוספת ברור עם התובע כי עפ"י נהלי הנמל לא ניתן היה להתערב. בפועל מאז האירוע ישב התובע בבית וקבל שכר, כי סרב להשתבץ בתפקיד אחר. גם קב"ט משרד הפנים התערב בסוגיה, אך ללא הועיל. 64. העד אישר, כי מנע מהתובע להגיב על דברים שנאמרו בפגישת עובדים בה נכח, כי רצה למנוע סערת רגשות נוספת לזו שהיתה. העד הסביר שההחלטות ביחס לתובע התקבלו על בסיס מכלול המידע לגביו ולא רק על סמך מכתבי התלונה שהוכנסו לתיקו. כמו-כן אישר, כי שעון הנוכחות לא התאים לרישומי העבודה במשמרות ולכן היה באותה עת דווח לקוי על נוכחות והיעדרות של העובדים. העד הסביר, כי רק הוא האדם המוסמך לקלוט או לפטר עובדים. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: 65. יחידת האכיפה לזרים במשרד הפנים, הוקמה בחופזה עקב צרכי הזמן והתארגנה בנהלים ובדפוסי פעילות תוך כדי עבודה שוטפת. 66. ההקמה החפוזה יכולה להסביר חלקית את העדר הנהלים, את התלות הרבה בגוף מולו עבדו כגון משטרת ההגירה והעדר סידור עבודה מתאים עם הנהלת נמל חיפה, כגון: הצורך לאשר מידי יום בנפרד כניסה עם רכב למקום העבודה עבור עובדים קבועים גם בשעות עבודה לא קונבנציונליות, כשמדובר בעבודה במשמרות לילה שעה שאין תחבורה ציבורית, או למשל את שעון הנוכחות, שאינו ערוך ומעודכן לרישום משמרות. 67. עניינים אלו מוזכרים כאן לא כביקורת על תפקוד היחידה אלא משום שהם עלו אחד לאחד באירועים בהם היה מעורב התובע ובגינם אנו דנים בתיק זה. 68. התובע כתב מכתב תלונה ובו פירט שורה של אירועים, שלדעתו אינם תקינים ומחייבים התייחסות. האירועים הללו כללו מעשים פסולים, לכאורה, של אנשי היחידה ושל שוטרים. לא הובא לידיעתנו ע"י הנתבעת מה נעשה בתלונה, האם נבדקה וע"י מי, מה היו תוצאות הבדיקה, האם היה צורך בנקיטת אמצעים כלשהם וכו', או שהתובע "המציא" אותם פרי דמיונו או פשוט לא הבין את תפקידו ואת ייעוד היחידה. 71. בפועל קיימת בפני ביה"ד רק גרסת התובע ועדיו: א. פוטר בע"פ ע"י מנהל היחידה, והפיטורין בוטלו ע"י אותו מנהל. ב. פוטר עם עובד נוסף - ע"י מנהל מינהל האוכלוסין - והפיטורין הוקפאו ע"י נציבות שרות המדינה עד השלמת הברור. גם כאן אין בפנינו תוצאות הברור. בשני המקרים המנהלים לא היו מוסמכים לפטר את התובע מעבודתו. ג. הוגשה נגדו תלונה "פלילית" על שימוש לא חוקי במחשב והיא נסגרה מחוסר אשמה פלילית. ד. הוכנסו לתיקו האישי מכתבי תלונה של אנשי יח' המשטרה עמם עבד, אך המכתבים לא הובאו לידיעתו וממילא נמנע ממנו להגיב עליהם. ה. התובע פנה לשורה של גורמים, בהם מבקר המדינה ושר הפנים, כי ראה שתלונתו הראשונה לא מטופלת ושמע שמתייחסים אליו כאל "שטינקר". ו. התובע פנה לתקשורת אך לא הועמד לדין, כי ברור תלונתו בנציבות שירות המדינה לא הושלם. ז. נמנע מהתובע לבצע חלק מעבודתו כפקח אכיפה בהעדר הסמכה וגם עניין זה פעל נגדו. ח. התובע ניגש למבחן הסמכה אבל תוצאותיו השליליות הובאו לידיעתו לאחר חדשים אחדים, והדבר מעלה ספקות לגבי תקפות ציון הבחינה. ט. פעילות צוותי האכיפה השתבשה בגלל היעדרותו מהעבודה, שנגרמה מפני שלא סופק לו רכב, והאשמה הוטלה עליו. י. נמנע מהתובע להיכנס למקום עבודתו בנמל חיפה בגלל אירוע אלים בינו לבין המאבטחים בכניסה, וזאת כתוצאה ממניעת כניסתו עם רכב לתוך הנמל. 72. כפי שנותרנו חסרי מענה בעניין הטיפול במכתב ממאי 2003 ותוצאות הברור של נציב שרות המדינה, כך גם לא הובא לידיעתנו אם ומה נעשה בעניין תלונות השוטרים נגד התובע, אם אכן גרם התובע לשיבושים בעבודה המשותפת עם המשטרה ואלו צעדים, אם בכלל, נקטו הממונים עליו. 73. אין לנו ספק בדבר, כי אנשי המשטרה כעסו על התובע בגין תלונתו נגדם, רדפו, החרימו והשמיצו אותו כגרסתו וגרסת עדיו. בנוסף התובע לא זכה בהגנה מהממונים עליו, והם גם לא טרחו להביא לידיעת התובע את התלונות בכתב שהוגשו נגדו. 74. מערכת היחסים העכורה ביחידת האכיפה היתה צריכה לגרום למעורבות של ממש מטעם הממונים כגון: האחראי המקומי והמנהל הארצי, כדי ליישר את ההדורים ולהגיע לדפוסי עבודה מקובלים ומחייבים - אך הדבר לא נעשה. עובדה זו מצביעה על חוסר שליטה מוחלט ואזלת יד מצידם. הטענה שהתקיים ברור ע"י נציב שרות המדינה באותו שלב - אינה רלבנטית, כי מחובת מנהלי היחידות היה לפעול להסדרת הנושא בדחיפות מירבית, כדי שהיחידה והעובדים בה - יתפקדו כיאות. 75. להתבטלות מול משטרת ההגירה נוספה גם ההתבטלות ואזלת היד מול משטרת הנמל. עובד של יחידת האכיפה הסתבך קשות בכניסה למקום עבודתו, והדבר קרה לא מעט בגלל נהלים מסובכים ומסורבלים של אישורי כניסה. הממונים עליו בכל הדרגים הסתפקו בפניה טלפונית, אם אכן היתה פניה כזו, לרשויות בנמל ובבקשה שיזמנו אותו לברור. לא כך, צריך מנהל יחידה לנהוג !! 76. האירוע האלים, וימי ההיעדרות ותאונות העבודה, לא הביאו את האחראים להבנה, שיש לבחון ולבדוק מה הסיבה לארועים הללו, ושמא מן הראוי ללוות את העובד לאותו ברור? אין פלא שהתובע חשש ללכת לבד ל"גוב האריות". זו דוגמא נוספת של העדר יכולת ניהולית ואזלת יד של הנהלת היחידה. 77. מר מוטי ברקוביץ המנהל הישיר של התובע העיד בביה"ד, כי לא הכיר איש מבין הקב"טים של הנמל וממילא לא הורה לאסור את כניסת התובע עם רכבו לנמל. לא ברור איך הדבר עולה בקנה אחד עם מכתב אחמ"ש אבטחה בנמל שכותב בזו הלשון: "במהלך הבדיקה זיהה המאבטח את שמו כאדם שאינו רשאי להכנס לנמל ברכב עפ"י הנחיות רע"ן אכיפה צפון במשרד הפנים מוטי ברקוביץ". טעות ואי הבנה לפנינו או, כטענת התובע, מעשה במזיד? 78. חמור מזאת - הואיל ולא נעשה דבר כדי לפתור את הבעיה של אישור כניסה למקום העבודה, ויתרו לתובע על התייצבות בעבודה במשך כ - 4 חודשים ושילמו לו רק משכורת יסוד, בנימוק שלא הסכים לקבל כל תפקיד אחר. לא ברור מי דבר איתו ומתי, אלו צעדים ננקטו וכיו"ב. 79. אם ציינו לעיל, כי קיימות נסיבות מקלות כלשהן להעדר דפוסי עבודה ברורים וסבירים, כי בחלקם תרמו לתסבוכת בה היה מעורב התובע, הרי כמכלול - קשה להצדיק את סביבת העבודה העוינת בלשון המעטה, בה צריך היה התובע לעבוד. 80. תלונה נגד עובד יש לברר ולבדוק. כעולה מהנתונים בתיק, הסיקו הממונים על התובע- מסקנות אישיות כלפי התובע בדבר אחריותו ואשמתו הלבעדית. הממונים לא טרחו לערוך בירור כיאות, לא יידעו אותו ותייקו את התלונות ללא מעש בתיקו האישי כהוכחה לאשמתו. 81. לא נערך ברור בעניין תקרית הנמל, אך הממונים הסיקו מהאירוע הנ"ל, כי התובע אשם, אלים וחוצפן (ראה עדות מר עינב). 82. כמו-כן לא ברור לנו, על סמך מה הסיקו הממונים על התובע, כי התובע אינו יכול לעבוד לצד חבריו. האם בגלל תלונתו על חלק מהם או בגלל שבדיעבד הסתבר שהוא מקליט את השיחות עימם. לא הובאה עדות כלשהי לעניין יחסי הגומלין בין התובע לחבריו לעבודה פרט להקלטה שהוא סיפק על אירוע "הקיטורים" עם נציג ממשרד הפנים לאחר שהתובע פנה לתקשורת. 83. הנתבעת הסתפקה בעדות מר עינב שהינו גורם הרחוק מהאירועים עצמם והנמצא במשרד הראשי בירושלים. דווקא התובע הביא להגנתו חברים לעבודה, קצין משטרה ואפילו את מנהל יחידתו. העדויות הללו תמכו בעיקרון בגרסתו ובפרשנות שלו לארועים "ובאוירת החרם" ששררה סביבו. 84. מן הראוי להתייחס גם לכישלון התובע בבחינה. יש לנו ספקות לעניין זה. מטעם הנתבעת לא הובא לביה"ד למתן עדות הבוחן שבדק את הבחינה מבחינה המקצועית. לעומת זאת, עדות התובע מגובה בממצאיה של הגב' כרמון, המכירה היטב את הנושא במסגרת עבודתה במשרד הפנים. כן גם לא ניתן הסבר סביר בביה"ד לעיכוב במתן תוצאות הבחינה לתובע. לא מקובלת עלינו הטענה שהיתה דרושה התייעצות עם ראש מנהל האוכלוסין מר הרצל גד'ז, וכי זו הסתייעה רק בדצמבר 2003. מאימתי דרושה התייעצות עם ראש המערכת כאשר עובד נכשל בבחינה? לא די בזימונו לבחינה מועד ב' ?! 85. נטען, כי התובע הגזים בהתנהלות ו/או בצעדים שנקט כגון: שרשרת של תלונות לכל מי שרק ניתן לפנות אליו, הקלטות, פניה לתקשורת, סרוב להידבר אך מצד שני תמהים אנו, מה עשתה המערכת המשומנת ועתירת הנסיון של שרות המדינה - בוודאי לא את מה שצריך היה לעשות. ניהול לקוי ואזלת יד כבר אוזכרו לעיל, והם אינם פועל יוצא של מערכת בשלבי הקמה, אלא עומדים בפני עצמם... 86. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: א. התובע הוחרם, הושמץ ונרדף ע"י עמיתים לעבודה וגם מקרב אנשי המשטרה, וזאת במעשים ובמכתבים. התנהגותם זו, זכתה לגיבוי בפועל של מנהליו ע"י חוסר כל תגובה מצידם. ב. מכתבי תלונה נגדו הוכנסו, שלא בהתאם לכללים, לתוך תיקו האישי, וללא ידיעתו. ג. טיפול לא יעיל במבחן הסמכה מנע ממנו לבצע את עבודתו בשלמותה. כן הועלו טענות נגדו שעבודתו נופלת על כתפי עמיתיו. ד. סדרים לא יעילים לקבלת אישור כניסה למקום העבודה, במיוחד כשמדובר במשמרות והתייצבות לעבודה גם באישון לילה, תרמו לא מעט ל"תקרית הנמל", גם אם היינו מנסים לאמץ את גרסת "תום הלב" של המנהל הישיר של התובע - מר מוטי ברקוביץ. ה. ובראש ובראשונה, והחמור מכל הוא - חוסר הטיפול הנכון בתלונה הראשונה והאשמתו כ-"שטינקר", אשר חוללו את מחול השדים שלפנינו, ואת כל שרשרת האירועים לאחריה. 87. בנסיבות אלה, פיטורי התובע נבעו ישירות מהאווירה העוינת שנוצרה סביב התובע כתוצאה מכך שהעז להביע ביקורת על התנהגות עמיתיו לעבודה, אשר כנראה היתה לא נאותה - בלשון המעטה. 88. יחד עם זאת, גם התובע עצמו לא תרם מספיק מצדו לשיפור האוירה בינו לבין חבריו לעבודה. 89. כל התנהלות הנהלת משרד הפנים, שהיתה אחראית על העסקת התובע, במסגרת עבודתו ביחידה, בלטה בחוסר מקצועיות מספקת, ובחוסר תום לב. 90. לאור האמור לעיל, נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן צו להחזרתו של התובע לעבודתו במשרד הפנים, במיוחד כשמדובר בתקופת העסקה קצרה יחסית של כשנה וחצי בלבד. על כן, הבקשה למתן צו להחזרת התובע לעבודה, כרכז אכיפה במשרד הפנים - נדחית בזאת. 91. יחד עם זאת, במקרה דנן, מדובר בפיטורים שנעשו שלא בתום לב, וכן בהפרת חוזה עבודה שלא בתום לב, כמתואר לעיל. על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצויי כספי בגובה של 6 חודשי שכר לפי השכר המלא של רכז אכיפה, בעל השכלה אקדמית בהתאם למעמדו ולדרגתו (ראה בנדון את פסה"ד ע"ע 300053/96 אסנת נתאי נ' בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, תקליטור עבודה ועוד, וכן גם את פסה"ד ע"ע 300258/97 יהודית חנן נ' המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע ל"ז 645). 92. כן, ישלם הנתבע לתובע פיצוי כספי בגין עגמת נפש בסך 30,000 ש"ח. 93. כל הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו לתובע תוך 30 ימים מהיום, והם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה לביה"ד, ב- 8.4.04, ועד ליום התשלום המלא בפועל. 94. התביעה לפיצוי בגין העדר יכולת להשתכר בשעות נוספות - נדחית בזאת, היות והתובע לא הרים את נטל הראיה ולא הוכיח את ההפסדים הכספיים בפועל. 95. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ש"ח + מע"מ, תוך 30 ימים מהיום, אחרת ישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. משטרהמשרד הפניםהגירה