פסק-דין 1. בפני עתירה שהגישה חברת סיקאפ בע"מ (להלן - העותרת) נגד משרד התחבורה ("המשיבה" או "משרד התחבורה"). העותרת מבקשת להורות למשיבה להעביר לבעלותה ארבעה רשיונות להפעלת מונית, עליהם הוטל משכון לטובתה, בהתאם לסעיף 14 לפקודת התעבורה. קיצור הרקע העובדתי 2. העותרת הינה חברה פרטית, רשומה בישראל, אשר עיסוקה ברכישת רשיונות להפעלת מוניות והשכרתם לנהגי מוניות. ביום 18.10.04 התקשרה העותרת בהסכם עם מר פנחס מיכאלי (להלן - מיכאלי). על-פי ההסכם, התחייב מיכאלי לרכוש עבור העותרת ארבעה רשיונות להפעלת מונית. העותרת התחייבה בתמורה לשלם למיכאלי סכום של 610,000 ₪. בהסכם נקבע, כי על מיכאלי להעביר את הבעלות בארבעת הרשיונות לעותרת עד יום 1 בינואר 2005. העותרת שילמה למיכאלי את התמורה עבור אותם רשיונות. 3. כבטוחה להעברת הרשיונות מושכנו לזכות העותרת ארבעה רשיונות של בני משפחתו של מיכאלי (רשיון מס' 17825, רשיון מס' 17828, רשיון מס' 16910, ורשיון מס' 17610, להלן - הרשיונות). ביום 20.10.04 וביום 21.10.04 נרשמו המשכונות לטובת העותרת. בהסכם שבין העותרת למיכאלי נקבע, כי במקרה שבו לא תועבר הבעלות ברשיונות שנרכשו עד ליום 1.1.05 העותרת רשאית להעביר לבעלותה את הרשיונות המשועבדים. הרשיונות המשועבדים הופקדו בידי בא כוח העותרת, בצירוף ייפוי כח להעברתם על שם העותרת. ביום 11.11.04 מסרה המשיבה לעותרת אישורים בכתב לפיהם אין הגבלות על הרשיונות המשועבדים (נספחים ד1-ד4 לעתירה). מיכאלי לא קיים את חלקו בהסכם והעותרת ביקשה לממש את המשכון ולהעביר על שמה את הבעלות ברשיונות הממושכנים לזכותה. ביום 26.12.04, הגיש עו"ד הורנשטיין, ב"כ העותרת, טפסים להעברת רשיונות למדור מוניות במשרד התחבורה (נספחים ה1-ה4 לעתירה). 4. גב' גיל, מרכזת נושא המוניות במשרד התחבורה הודיעה לעו"ד הורנשטיין כי לא שולמה אגרה עבור אותם הרשיונות וכי מדובר ברשיונות שכשירותם נבדקה בחקירה של המשטרה, עקב חשדות לזיוף הקבלות על תשלום האגרה. לפיכך לא ניתן לבצע את העברת הבעלות. ביום 2.1.05 הודיע עו"ד הורנשטיין למשיבה כי הוא מבקש למשוך חזרה את הבקשה להעברת הרשיונות המשועבדים. בעקבות זאת החליפה העותרת ייצוג וביום 3.1.05 חזרה בה העותרת מבקשתה והבהירה שהיא עומדת על בקשתה להעברת הבעלות ברשיונות המשועבדים על שמה (נספח ו' לעתירה). 5. משרד התחבורה החליט שלא להענות לבקשת העותרת להעברת הבעלות ברשיונות על שמה, נוכח העובדה שעניין זה נמצא בחקירה משטרתית בנוגע למרמה, זיוף ואי תשלום אגרה עבור הרשיונות. יצוין כי החקירה המשטרתית התנהלה על חשדות לביצוע עבירות פליליות בעניין בכ-300 רשיונות נוספים אשר גם לגביהם הועלו חשדות דומים. עניין זה הוסבר לב"כ העותרת בשיחה טלפונית. 6. ביום 31.12.04 הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד מיכאלי (ת.פ. 483/04, נספח מש/א לכתב התשובה). כתב האישום מייחס למיכאלי זיוף של מאות שוברי תשלום בסכום כולל של עשרות מיליוני ש"ח. על-פי כתב האישום, בתקופה שבין שנת 2001 ועד מעצרו (ביום 10.12.04), נהג מיכאלי לזייף שוברי תשלום של רשיונות למוניות באופן שנחזו להראות כאילו שולמה לגביהם אגרה בבנק הדואר וכך יצר מצגים כוזבים בפני מבקשי הרשיונות ובפני משרד התחבורה וגרם להנפקת רשיונות במרמה. 7. העותרת לא קיבלה תשובה בכתב ממשרד התחבורה וביום 5.4.05 הגישה את העתירה שבפני. ביום 10.5.05, שלחה המשיבה לעותרת זימון לשימוע. בעקבות זאת ביקשו הצדדים, בהסכמה, לדחות את הדיון בעתירה. ביום 22.5.05 התקיים שימוע לעותרת. במכתב מיום 26.5.05 הודיעה המשיבה לעותרת כי לא ניתן להעביר את הבעלות ברשיונות המשועבדים על שמה נוכח העובדה כי "ברשיונות אלה לא נתמלאו כל תנאי הכשירות לקבלתם כאמור בסעיף 14 לפקודת התעבורה, לאחר שלא שולמה לרשות האגרה לגביהם" (נספח מש/ג לכתב התשובה). בעקבות זאת ביקשו הצדדים להמשיך בהליכים והדיון בעתירה נקבע ליום 21.6.05. עיקרי טענות העותרת 8. העותרת טוענת כי סרוב המשיבה להעביר על שמה את הרשיונות המשועבדים מהווה פגיעה בזכויות יסוד שלה, ובהן זכות הקניין, חופש העיסוק (עיסוקה של העותרת בהשכרת רשיונות למוניות) ובכללי הצדק הטבעי. לטענתה, הימנעות המשיבה להעביר את הרשיונות המשועבדים על שמה מהווה אי-הפעלה של שיקול דעת המוקנה לרשות הואיל ולמשיבה סמכות אך ורק לשקול אם העברת הרשיונות המשועבדים לעותרת מקיימת אחר דרישות סעיף 14 לפקודת התעבורה. לחלופין, טוענת העותרת כי הסירוב להעביר בעלות ברשיונות המשועבדים מהווה שיקול דעת מוטעה הנגוע בשיקולים זרים. לטענתה, התנאים היחידים שיש לבחון הם אלה הקבועים בסעיף 14 (1)-(3) לפקודת התעבורה והעותרים עומדים בתנאים אלה. לטענתה, חששה של המשיבה כי בעלי הרשיונות המשועבדים לא שילמו את האגרה הנדרשת לפי סעיף 14(4) לפקודת התעבורה הינה שיקול זר ומוטעה. העותרת טוענת, כי היא בבחינת צד ג' תם לב אשר שילם תמורה מלאה עבור הרשיונות וכל פגם שהיה לכאורה באותו מכר, אינו רלוונטי מבחינת העותרת מכח תקנת השוק (סעיף 24 [צ.ל-34] לחוק המכר, תשכ"ח-1968). העותרת טוענת כי המשיבה מנועה מלטעון כי נפל פגם כלשהו ברשיונות המשועבדים המונע את העברתם על שם העותרת הואיל והמשיבה עצמה יצרה אצל העותרת מצג כי הרשיונות המשועבדים תקפים ואין כל הגבלה עליהם. לטענתה על סמך מצג זה ביצעה העותרת את התשלום למיכאלי ושינתה את מצבה לרעה. העותרת טוענת כי הרישום במאגר הזכויות הינו קונסטיטוטיבי. לטענתה, המאגר הממוחשב המתנהל אצל המשיבה, מהווה ראיה חלוטה לגבי קיומם של הרשיונות, בעיקר בשל האופי הקנייני של הרשיונות להפעלת מונית. עוד טוענת העותרת כי היה על המשיבה להראות שהרשיונות המשועבדים הם הם הרשיונות אשר לגביהם האגרה לא שולמה. לטענתה, המשיבה לא הציגה כל מסמך המעיד על כך. העותרת סבורה כי גם אם משרד התחבורה היה מוכיח שלא שולמה אגרה על ידי הבעלים הרשומים, אין בכך כדי להשליך על זכויות של צד ג' תם לב אשר שילם תמורה מלאה עבור הרשיונות המשועבדים. העותרת טוענת, כי ניתן לראות בהודעות המשיבה המאשרות שאין הגבלות על הרשיונות המשועבדים מעין "הבטחה שלטונית" להעברת הבעלות באותם רשיונות. לטענתה, המשיבה הנפיקה את הרשיונות המשועבדים עוד בשנת 2002, ומאז לא טרחה לבדוק האם שולמה עליהם אגרה, משך כמעט שלוש שנים, על אף שהיא בעלת האמצעים והיכולת לבצע בדיקות אלה. עוד טוענת העותרת כי עד למועד הגשת העתירה לא התקבלה כל תגובה מטעם המשיבה למכתבים שכתבה. לטענתה, מאחר שחלפו שלושה חודשים מאז הגשת בקשותיה להעברת הרשיונות המשועבדים על שמה ולא התקבלה כל תשובה, הרי שבהתאם לסעיף 6(ב) לחוק ההנמקות רואים בכך החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים. בעיקרי הטיעון הוסיפה העותרת כי המשיבה לא טרחה לצרף ראיות לביצוע העבירות המנויות בכתב האישום נגד מיכאלי בדבר עבירות הזיוף ולכן לא עמדה בנטל המוטל עליה. העותרת טוענת כי גם אם ניתן היה לקבל את גישתה של המשיבה לפיה הרשיונות המשועבדים לאו "רשיונות" הם, על בית המשפט להפעיל במקרה זה את תורת הבטלות היחסית. לטענתה, גם אם יוחלט שהרשיונות המשועבדים הונפקו בעבר שלא כדין, עדיין - בכל הקשור לעותרת - יש לקבוע כי הרשיונות תקפים כדין וכי על המשיבה חובה להעבירם על שם העותרת. העותרת טוענת כי לא נערך לה במקרה זה שימוע כדין וכי השימוע שנערך לה נעשה כ"תרגיל משפטי גרידא", לאחר שהמשיבה כבר קיבלה החלטה. עיקרי טענות המשיבה 9. המשיבה טוענת כי תפקידו של בית המשפט המינהלי לבחון את סבירות פעילותה של הרשות. לטענתה, לא ניתן לדון אגב אורחא, במסגרת עתירה מינהלית, בשאלות משפטיות ועובדתיות שהן סוגיות מהמשפט הפרטי כגון זכות הקניין ותקנת השוק. המשיבה טוענת כי המחלוקת האמיתית במקרה זה היא בין העותרת לבין מיכאלי עימו חתמה על חוזה והוא חסר יכולת לעמוד בהתחייבויותיו כלפי העותרת. לטענתה, מדובר ברשיונות שהורתם ולידתם מלכתחילה לא היתה כשירה שכן נפל פגם בעצם הזכאות לקבל את הרשיון. לטענת המשיבה, השאלות העומדות על הפרק הן כשירות תשלום האגרה על הרשיונות והאם מדובר ב"רשיונות" שעמדו בתנאים הקבועים בסעיף 14 לפקודת התעבורה ולא כשירות העותרת עצמה. המשיבה טוענת כי אינה יכולה להעביר בעלות על רשיון שהזכאות לו לא קמה מלכתחילה ולפיכך הוא אינו קיים. המשיבה טוענת כי לא נולדה לעותרת כל זכות קניינית. לטענתה, מדובר בזכות שבאה לעולם בעוולה ולכן לא ניתן לקנות בה זכות או להקנות זכות לגביה. הפסיקה קבעה כי רשיון למונית הוא בעל "אופי קנייני" והכוונה היתה לאבחן את ה"מספר הירוק" מרשיונות אחרים, בשל סחירותו ועבירותו, אך לא להגדיר אותו כזכות קניינית לכל דבר ועניין. למעלה מן הצורך טוענת המשיבה כי לא ניתן להתבסס על "תקנת השוק" שכן אין מדובר בנכס שנמכר אלא בנכס שמושכן לגביו הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 5 לחוק המשכון תשכ"ז-1967. המשיבה טוענת כי הנכסים לא באו "לידי הממשכן על דעת בעליהם" כנדרש בחוק המשכון, מאחר שהנכסים באו לידי בעליהם במרמה. המשיבה טוענת, כי אין כל פגיעה בחופש העיסוק של העותרת, שכן לא נמנע ממנה לעסוק בשירותי מוניות. לטענתה המצב המדויק הוא שלא מתאפשר לעותרת לקבל רשיונות מסוימים אשר בנוגע אליהם התגלו בעיות ואין בכך כדי למנוע מהעותרת לממש את זכותה להפעיל שירותי מוניות בכלל, על פי הדין. המשיבה מציינת כי ההחלטה ניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת. לדידה, לא ניתן להעביר בעלות על רשיון שהתהווה במרמה, הואיל ורשיון למונית הוא זכות הניתנת על ידי הרשות בכפוף לתשלום אגרה ולעמידה בתנאים הקבועים בחוק. הרשות אינה יכולה להעביר רשיון שמעולם לא קמה לגביו זכות. המשיבה טוענת כי מאחר שהרשיונות מושא העתירה הם רק חלק מרשיונות רבים שלגביהם התגלה חשד דומה, המשיבה נמצאת בהליך של מניעת השימוש ברשיונות אלה. בשלב זה המשיבה אינה מאפשרת להתחיל להשתמש ברשיונות לגביהם קיים החשד ובהמשך יושלם תהליך האכיפה גם לנהגי מוניות העושים שימוש ברשיונות החשודים במרמה. המשיבה טוענת כי אין כל בסיס לטענת העותרת בדבר הסתמכות. לטענתה, המשכונות נרשמו ביום 20.10.04 ואילו המסמך המאשר כי אין עליהם שיעבוד הודפס ביום 11.11.04, כמעט כחודש לאחר חתימת החוזה ורישום המשכון עצמו. המשיבה טוענת כי גם אם מדובר בטעות של הרשות הרי "אין מתקנים עוול בעוול". לטענתה, הרשות רשאית ואף חייבת לתקן עצמה, במיוחד כאשר הדבר נובע ממעשים פליליים. המשיבה טוענת כי בכל השיחות שהתנהלו בין ב"כ העותרת ונציגי המשיבה נאמר לעותרת כי הבעיה בגינה לא ניתן לאפשר את מימוש המשכון היא אי תשלום האגרה. לטענתה, המשיבה עשתה כל שביכולתה, בהתאם למידע שעמד לרשותה ובכפוף להגבלות שהוטלו עליה בגין ההליך הפלילי והמשטרתי שהתנהל בפרשת זיוף הרשיונות, על מנת לתת לעותרת את המידע שביקשה, בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותה. דיון והכרעה סבירות החלטת הרשות 10. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפני הינה האם החלטת הרשות שלא להעביר את הרשיונות המשועבדים על שם העותרת, סבירה והאם קיימת עילה להתערבות בהחלטה זו. יש לזכור כי מצויים אנו במסגרת עתירה מינהלית ולפיכך יש לדון בעתירה על בסיס אמות מידה ומבחנים מתחום המשפט המינהלי. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, החומר שבתיק ועל בסיס המצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות ואין עילה המצדיקה התערבות בהחלטתה. 11. סעיף 14 לפקודת התעבורה מסדיר את התנאים המאפשרים קבלת רשיון להפעלת מונית. בין התנאים המחייבים, נקבע בסעיף קטן (4) כי תנאי לזכאות לקבלת הרשיון הוא תשלום "אגרה בעד רשיון להפעלת מוניות לפי סעיף 14ה(א)" לפקודה. הנוהל על פיו פעל משרד התחבורה, בטרם נולדה פרשת החשדות לזיוף שוברי התשלום, היה כי לאחר שוועדת המוניות אישרה כי מבקש הרשיון עומד בתנאי הכשירות לפי סעיף 14(1)-(3) לפקודת התעבורה, מוזמן המבקש להמציא אישור על תשלום אגרת הרשיון להפעלת מונית בסכום הנקוב בהזמנה וכן להמציא מסמכים נוספים. במסגרת הבדיקה נבדקה תעודת הזהות של המבקש והאם שובר תשלום האגרה חתום בחותמת בנק הדואר. ההנחה העומדת בבסיס הבדיקות שעורכת המשיבה היא כי מבקשי הרשיונות הינם אנשים נורמטיביים. הנחה זו סבירה ומקובלת ואין זה סביר לדרוש מן הרשות להניח - כנקודת מוצא - התנהגות עבריינית של המבקשים לקבל רשיונות. 12. החשדות לביצוע עבירות פליליות בנוגע לשוברי תשלום האגרה התעוררו במשרד התחבורה, לראשונה, ביום 26.10.04. לאחר שנערכה בדיקה ראשונית העביר משרד התחבורה את העניין לחקירת המשטרה. עם סיום החקירה, התגבשו החשדות לכדי הגשת כתב אישום נגד מיכאלי. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 31.12.04 והוא מייחס למיכאלי עבירות זיוף של מאות שוברי תשלום של רשיונות למוניות בסכום כולל של עשרות מיליוני ש"ח. בין הרשיונות אשר שוברי התשלום בגינם זויפו נמצאים גם הרשיונות מושא העתירה בפני. 13. על בסיס המידע החדש, אשר גובש לכדי כתב אישום, התברר למשיבה כי הרשיונות המשועבדים יסודם במצג של מרמה וכי אחד התנאים לתקפות הרשיונות - זה הקבוע בסעיף 14(4) לפקודת התעבורה - לא התקיים. המשמעות הברורה של המידע שהובא לידיעת משרד התחבורה הוא שלמעשה מדובר ברשיונות שלא באו לעולם שכן מי שביקש את הרשיונות לא עמד בתנאי הכשירות והזכאות הקבועים בחוק. מדובר בדרישה מהותית הקבועה בחוק המהווה תנאי הכרחי, בבחינת "בלתו אין", לכשירות הרשיון. 14. העותרת טענה כי בהגשת כתב אישום אין די כדי לבסס את החלטת המשיבה ולטענתה אין בנמצא ולו שמץ של עובדה התומכת בעמדת המשיבה. טיעון זה יש לדחות. כתב האישום שהוגש נגד מיכאלי המייחס לו עבירות פליליות של מרמה וזיוף בנוגע לשוברי התשלום של הרשיונות מושא כתב האישום, מהווה ראיה מינהלית מספקת ובעלת משקל שיש בה כדי להצדיק ולבסס את עמדת משרד התחבורה כי מדובר ברשיונות שלא עמדו באחד מתנאי הכשירות הקבועים בחוק. יש לקבוע כי הרשות פעלה בסבירות כאשר סמכה החלטתה על תשתית עובדתית העולה מהראיות המנהליות בדבר המרמה והזיוף של שוברי התשלום של הרשיונות, ראיות שגובשו להגשת כתב אישום. חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 (להלן- חוק ההנמקות). 15. העותרת טוענת כי המשיבה לא השיבה על פניותיה בכתב, במועד הקבוע בחוק. לטענתה, יש לראות בכך סירוב לבקשה, ללא מתן נימוקים, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק ההנמקות. סעיף 2 לחוק ההנמקות קובע, כי על עובד ציבור להחליט בבקשה ולהשיב בכתב בהקדם ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה. הסעיף מונה גם מצבים בהם ניתן להשהות את מתן התשובה מעבר לפרק הזמן הקצוב, ובלבד שיודע למבקש בכתב על ההשתהות והטעמים לה, וכן שהתשובה תמסר למבקש עם קבלת ההחלטה. 16. בענייננו, מדובר בעניין הטעון חקירה על פי דין ובדיקה נוספת (סעיפים 2(ב)(1)ו-(3) לחוק ההנמקות). לפיכך לא חלה התקופה הנקובה בחוק על מתן תשובה לגופה. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הרשות ממתן הודעה בכתב כי הפנייה בטיפול. משרד התחבורה אמנם השיב לב"כ העותרת בעל פה כי העניין בטיפול, אך לא היה בכך כדי לפטור אותו ממתן מענה בכתב. עם זאת, למרות שהמשיבה לא השיבה לעותרת תשובת ביניים בכתב, התקיימו מספר שיחות טלפוניות, בהן נענתה העותרת כי העניין טעון בדיקה ואכן עם סיום הבדיקה נענתה העותרת בכתב. לפיכך, אין מדובר בפגם היורד לשורש העניין ודין טענת העותרת בעניין זה להידחות. הסתמכות על מעשה הרשות 17. העותרת טוענת כי לפני ביצוע התשלום למיכאלי היא הסתמכה על התנהגותה ופעולותיה של המשיבה. לטענתה, היא שינתה מצבה לרעה, הן נוכח עובדת קיומם של הרשיונות שנחזו להיות כשרים והן נוכח הודעת המשיבה כי אין הגבלות על הרשיונות המשועבדים. טיעונים אלה אינם מבוססים ודינם להידחות. 18. הרשיון להפעלת מונית הינו זכות ציבורית. מדובר בזכותו האישית של בעל הרשיון להפעיל מונית המאגדת בתוכה זכות נוספת להעביר את הרשיון לאחר, בתנאי שמתקיימים באותו אדם התנאים הקבועים בסעיף 14 ב' לפקודת התעבורה והתקבל היתר לכך מאת המפקח על התעבורה. הזכות הציבורית אינה עומדת מעל הכל והיא כפופה לתנאים המבססים את תקפותה וכשירותה. בענייננו, הרשיונות המשועבדים "נולדו" במרמה, הם לא עמדו בתנאים הקבועים בחוק ולכן מראיתם החיצונית לא העידה על תקפותם וכשירותם. 19. יש לדחות את טענת העותרת על הסתמכות ושינוי מצב לרעה כתוצאה מהתשובות שנתן לה משרד התחבורה. ראשית, הפנייה למשרד התחבורה בשאלה אם מוטלות הגבלות כלשהן על רשיון למונית, מטרתה לבחון אם קיימים שיעבודים שהוטלו על הרשיון ולא מעבר לכך. שנית, טענת ההסתמכות של העותרת על הודעת המשיבה, אינה מתיישבת עם המועדים בהם ביצעה את פעולותיה כלפי מיכאלי. העותרת חתמה על הסכם לרכישת הרשיונות ביום 18.10.04, עוד טרם פנתה למשרד התחבורה. בעתירה תמכה העותרת את טיעוניה על האישור בכתב שנתנה לה המשיבה עליו, לטענתה, הסתמכה. בכתב התשובה טענה המשיבה כי נוכח העובדה כי ההסכם בין העותרת למיכאלי נחתם ביום 18.10.04, המשכונות נרשמו ביום 20.10.04 ואילו המסמך של משרד התחבורה המאשר כי אין שעבודים על הרשיונות נכתב ביום 11.11.04. אין כל בסיס לטענת העותרת בדבר הסתמכות על הודעת המשיבה או שינוי מצבה לרעה. בתשובה לכך טענה העותרת לראשונה (בעיקרי הטיעון) כי עו"ד הורנשטיין, בא כוחה הקודם של העותרת, פנה טלפונית למשיבה (בימים 18.10.04 ו-21.10.04) וקיבל אישור בעל-פה כי אין הגבלות על הרשיונות המשועבדים. העותרת אף ביקשה להגיש תצהיר משלים בעניין זה. אין לקבל דרך זו. שאלת ההסתמכות של העותרת על תשובות משרד התחבורה היוותה חלק מרכזי בעתירה והיה על העותרת להתכבד ולהציג את מלוא גירסתה העובדתית בעתירה ולא לעשות כך רק בתגובה לכתב התשובה שהגישה המדינה. האיחור המהותי בהעלאת הגירסה העובדתית משליך על האמינות של הגירסה המאוחרת. 20. נסיון העותרת להתבסס על שיחות טלפוניות שלא תועדו כראוי ואינן זכורות לפקידות המשרד (גם בהנחה שאכן התקיימו), אינו יכול לשמש עוגן לטענת הסתמכות. שיחה טלפונית אינה מהווה נקיטה באמצעי הזהירות הראויים, כאשר מדובר בעסקה לרכישת רשיונות בהיקף העולה על חצי מליון ₪. מעבר לכך, במועד האמור בו בוצעו השיחות בהן אושר כי אין הגבלות על הרשיונות, לא היה מצוי בידי הרשות המידע אודות החשד לזיופי רשיונות ולכן לא נפל פגם במילוי חובתה כלפי העותרת. התשובות שניתנו לעותרת תאמו את המידע שהיה מצוי אותה עת בידי הרשות. אין זה ראוי כעת, כחכמה שלאחר מעשה, להעביר ביקורת המתבססת על מידע שלא היה בידי הרשות באותה עת. סבירות פעולות הרשות ראוי שתבחן בזמן אמת ולא בדיעבד. 21. לסיכום, גם אם העותרת פנתה בעל-פה למשיבה, אין בכך כדי לשנות. מדובר באישור מוגבל (מבחינת המידע) של משרד התחבורה על כך שאין שעבודים על הרשיונות ומה שחשוב לענייננו הוא שמשרד התחבורה מסר לעותרת את המידע המלא שהיה בידו באותה עת. יש לזכור כי במועדים בהם נמסרו התשובות לעותרת - בוודאי במועד בו נמסרו לה בעל-פה - כטענתה, לא היה בידי המשיבה ולו גם חשד לכאורה על זיופים שנערכו בשוברי התשלום של אותם רשיונות, זיופים שהיה בהם כדי לפגוע בתוקפם וכשירותם. המשיבה מסרה לעותרת את המידע שהיה בידה אותה עת ולא ידעה כי נפל פגם של מרמה באותם רשיונות המונע את ההעברה והשימוש בהם. ראוי לציין כי מדובר בהיקף נרחב מאוד של זיופים ונדרשה בדיקה של כל הרשיונות שניתנו משנת 2000, ובדיקה שכזו, מעצם טיבה, מצריכה זמן. 22. העותרת טוענת עוד כי על פעולות הרשות בהנפקת הרשיונות ובמתן אישורים כי אין עליהם הגבלות, חלה חזקת התקינות שנקודת המוצא שלה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין. בענייננו לא נסתרה חזקה זו. אין מדובר באי תקינות של פעולות הרשות אלא במעשי מרמה שהופעלו נגדה ואשר התגלו לרשות רק בשלב מאוחר יותר. 23. העותרת טענה עוד כי המאגר הממוחשב המתנהל אצל המשיבה מהווה ראיה חלוטה לגבי תוכנו וזאת נוכח האופי הקנייני של הרשיון להפעלת מוניות. גם טיעון זה דינו להידחות. אכן חלה על הרשות הציבורית חובה - כלפי הציבור -למסור מידע אמין ומדויק באמצעות מאגר המידע שהיא מנהלת והשאלה היא האם משרד התחבורה עמד בחובה המוטלת עליו בעניין זה. בענייננו משרד התחבורה מסר לעותרת את מלוא המידע שהיה בידו. נקודת המוצא של משרד התחבורה באותה עת היתה כי אזרח המציג בפניו שובר תשלום הנחזה להיות חתום על-ידי בנק הדואר, מציג שובר אמיתי ואין הוא זייפן או נוכל. המאגר הממוחשב אינו מהווה ראיה חלוטה, כשם שהזכויות הציבוריות הרשומות בו אינן מעידות על עצמן כי הן תקפות לנצח אלא כפופות לשינויים או אף לביטול, אם התגלו נסיבות המחייבות זאת. לפיכך יש לקבוע כי המשיבה עמדה בחובה המוטלת עליה למסור את מלוא המידע שהיה בידיה במועד הרלבנטי. בטלות יחסית 24. העותרת טוענת לחלופין כי, אם ניתן לקבל את גישת המשיבה כי הרשיונות המשועבדים אינם ברי-תוקף, כי אז יש להחיל על העניין את תורת הבטלות היחסית ולא לפגוע בה כגורם תם-לב. לטענתה, קיימים בשוק רשיונות נוספים מסוג הרשיונות מושא העתירה שלא בוטלו עד היום. המשיבה טענה בעניין זה כי, נוכח העובדה שהרשיונות מושא העתירה הם חלק מרשיונות רבים נוספים אשר לגביהם התגלו חשדות דומים, הוחלט בשלב ראשון שלא לאפשר עשיית שימוש ברשיונות אלה ולהתחיל את הליך האכיפה במניעת העברת בעלות על הרשיונות החשודים לבעלים חדשים. בשלב השני, כך נטען, החלה המשיבה בהליך של אכיפה כלפי הנהגים העושים שימוש ברשיונות הנגועים. טענות העותרת בעניין זה דינן להידחות. 25. עם היוודע למשיבה כי במאגרי המידע שברשותה רשומים רשיונות, אשר לא התקיימו בהם כל התנאים הדרושים לקיומה של הזכאות, נפתחה חקירה פלילית בקשר לאותם רשיונות. בקשר לכך החליטה המשיבה, בצדק, שעד להבהרת החשדות לא יאושרו רשיונות למוניות שכשירותם מוטלת בספק ומכאן סירובה לבקשת העותרת. יש לציין כי המשיבה החליטה לבצע שימוע לבעלים ולמחזיקי הרשיונות המזויפים, ובמסגרת זו נערך שימוע גם לעותרת, למרות שהעותרת אינה בעלת הרשיונות, אלא רק מי שביקשה להעבירם לבעלותה. 26. טוענת העותרת כי ככל שהדברים קשורים בה, מדובר ברשיונות תקפים. טענה זו דינה להידחות. בענייננו מדובר במעשה מרמה וזיוף שבוצע כלפי הרשות, שגרם נזק כללי לקופה הציבורית. עצם העובדה שהמשיבה הוטעתה ורומתה בעבר, הנפיקה רשיונות חסרי תוקף, מבלי ששולמה בגינם האגרה, אינה מצדיקה להשלים עם הטעות ולהנציחה. לא כל שכן כאשר מדובר בכספי ציבור שחסרים עתה בקופת הרשות. יש לזכור, כי הפגיעה שנגרמה לעותרת מקורה במעשה מרמה של מוכר הרשיונות כלפיה ולא של הרשות. נראה, שהעותרת השליכה את כל יהבה על המשיבה, בהיותה בעלת "כיס עמוק" יותר, ממנו ניתן להיפרע בקלות יחסית, והתעלמה מהעובדה שמדובר במעשה מרמה המצוי בתחום הפלילי, ממנו נפגעה הרשות עצמה. החלטה זו של המשיבה סבירה ומאוזנת. נוכח הפגם המהותי שנפל ברשיונות שמקורו במעשה של מרמה וזיוף, ההחלטה כי מדובר ברשיונות חסרי תוקף שאין להעביר את הבעלות בהם לידי העותרת ניתנה כדין. 27. העותרת טוענת כי ניתן לראות בהודעות המשיבה כי אין הגבלה על הרשיונות המשועבדים מעין "הבטחה שלטונית". גם טיעון זה אינו מבוסס ויש לדחותו. אין יסוד לטענת העותרת כי ניתנה לה הבטחה מינהלית להעברת הרשיונות המשועבדים על שמה. יצויין כי גם אילו ניתן היה לראות בהודעות משרד התחבורה הבטחה מינהלית, היה צידוק לשנותה או לבטלה בעקבות גילוי הראיות על כך שמדובר ברשיונות שנולדו במעשה מרמה וזיוף, מעשים שביטלו את הזכאות להם. 28. הלכה היא כי לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן כהרי מתן רשיון חדש. אכן, חשד בלבד אינו מספיק לבטל רשיון קיים. עם זאת אין גם צורך בפסק דין סופי הקובע את אמיתות החשד וניתן להסתפק בראיות משכנעות והכל בתנאי שהשיקולים והאיזונים נערכו כדין. רשות מינהלית רשאית לעיין מחדש בהחלטתה ולתקנה, בין השאר מטעמים של תרמית והונאה או ראיה חדשה שהתגלתה. אין ספק כי תרמית של מבקש הרשיון יש בה, ככלל, כדי להצדיק את ביטול הרשיון מכל וכל שכן מדובר בתרמית שהשמיטה את אחד התנאים הקבועים בחוק - תנאי בלעדיו אין - המהווה יסוד לתקפותו ולכשירותו של הרשיון. יש לדחות את טענת העותרת כי למשיבה לא היתה סמכות לשקול, במסגרת הבקשה להעברת הבעלות ברשיונות לידיה, את השאלה האם שולמה עבורם אגרה. אם מתברר לרשות, כפי שקרה כאן, כי הרשיון המבוקש בא לעולם במעשה פלילי של מרמה כלפי הרשות וכי אין מדובר ברשיון תקף וכשיר, חובה על הרשות להביא עניין זה במסגרת השיקולים אם לאשר את העברת "הרשיון" למבקש. זכות הקניין 29. העותרת טוענת כי סירוב משרד התחבורה להעביר לה את הרשיון פוגע בזכות הקניין שלה. טענה זו דינה להדחות. אכן, רשיונות למוניות הינם בעלי אופי קנייני, בהיותם עבירים וסחירים. עם זאת, מדובר ברשיונות אשר השימוש בהם מותנה בקיום הוראות פקודת התעבורה. "השימוש ברשיונות הללו כפוף לתנאים המנויים בפקודת התעבורה, ובמקרים מתאימים מוסמכת הרשות לשלול את הרשיון מבעליו אף אם נרכש בשוק החופשי ולא מידי הרשות ... על כן, "המספרים הירוקים" אינם מהווים קניין במובנו הקלאסי". (ראה, בג"ץ 4769/95, - רון מנחם ואח' נ' שר התחבורה ו-2 אח' . פ"ד נז(1), 235 ,עמ' 278-279). בענייננו, אין מקום להעתר לבקשה להכיר בזכות קניינית של העותרת לרשיונות שלא קמה ביחס אליהם זכאות מלכתחילה. מדובר בזכות שבאה לעולם בעוולה, ולכן היא בטלה ומעמדה למעשה כלל לא בא לעולם. מקום שהזכות לא קמה לממשכן, אין הוא יכול להעבירה בדרך של משכון שהרי אין הוא יכול לתת יותר ממה שהיה לו עצמו. משעה שמוכר הרשיונות לא מילא אחר הדרישות הקבועות בחקיקה ולא הסדיר את תשלום האגרה כדין לא התהוותה כלל זכות קניינית. גם רשיון שנקנה בשוק הפרטי כפוף לתחולת דיני המשפט הציבורי וקיומה של הזכות מותנה בתשלום האגרה, כפי שנקבע בהוראות החוק. תקנת השוק 30. העותרת טוענת כי היא בבחינת קונה צד ג' תם לב, אשר שילם תמורה מלאה עבור המכר (הרשיונות המשועבדים), וכל פגם שהיה באותו מכר, לכאורה, אינו רלוונטי ועל פי תקנת השוק (סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח, 1968) היא זכאית למלוא הזכויות בנכס אותו רכשה. טענה זו אינה מבוססת ודינה להידחות. העותרת סמכה על דבר חקיקה שאינו רלוונטי לתחום המשכונות. בענייננו מדובר ברשיונות משועבדים ולפיכך יש לבחון אם חל הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק המשכון: "נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם." בסעיף 5 לחוק המשכון נקבע כי הנכסים באו לידי הממשכן "על דעת בעליהם" או "על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם". בצדק טענה המשיבה כי הרשיונות, שהם ה"נכסים" שמושכנו, הועברו לידי הממשכן בדרך של מרמה ולכן לא ניתן לומר כי עברו לידיו "על דעת הבעלים". בענייננו, כאשר התברר שקיימות ראיות לכאורה כי משרד התחבורה רומה וכאשר מדובר לכאורה בזיוף ובגניבת הרשיונות, נשלל היסוד שנדרש לקיומה של תקנת השוק הקובע כי הרשיונות היו בידי מיכאלי "על דעת הבעלים", הוא משרד התחבורה. 31. גם מבחינה מהותית אין מקום להחיל את הוראות חוק המכר, שכן קיים שוני מהותי בין "תקנת השוק" שחלה בעסקאות בין שני צדדים לפי חוק המכר לבין "תקנת השוק" החלה מכח חוק המשכון. שינוי זה נעוץ בטיבה של עסקת מכר לעומת עיסקה של מישכון. תקנת השוק על פי חוק המכר מוגבלת למקרים בהם התקיימו במוכר התנאים שנקבעו בחוק: "עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו". אך ברור הוא כי תנאים אלה אינם נדרשים ממעניק הזכות, על פי חוק המשכון. בעוד שבמכר ניתן לדבר על אדם שעיסוקו מכירת נכסים מסוגו של הממכר, תנאי מסוג זה אינו קיים בכל הנוגע לממשכנים. השוני בין תקנות השוק במציאות משפטית שונה, מסיט גם את נקודת האיזון בין השאיפה להגן על השוק לבין השאיפה להגן על הבעל האמיתי של הנכס: "בהתנגשות שבין המגמה להגן על הבעל האמיתי לבין המגמה להבטיח את צרכי השוק, נוטים איפוא, במקרה של מכר, להדגיש יותר את צרכי השוק, ועל כן אין מגבילים את תקנת השוק לעיסקאות מכר על ידי מי שקיבל את ההחזקה בנכס בהסכמת הבעלים. לעומת זאת, במשכון נוטים יותר להדגיש את הצורך בהגנה על הבעל האמיתי, ועל כן מחילים כנגדו את תקנת השוק רק באותם המקרים שבהם העביר הבעל מרצונו את ההחזקה בנכס לידי מי שלאחר מכן משכן את הנכס שלא כדין". (י. ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז - 1967, סאקר, תשל"ד - 1974 עמ' 149). לאור כל האמור לעיל דין טענת העותרת להידחות גם בעניין זה. חופש העיסוק 32. העותרת טוענת כי החלטת המשיבה פגעה בחופש העיסוק שלה שכן רשיון להפעלת מונית נכנס לגדר עיסוק המוגן בסעיפים 3 ו-4 לחוק יסוד חופש העיסוק. טענה זו אין בה ממש ויש לדחותה. החלטת משרד התחבורה שלא להעביר לעותרת את הרשיונות המשועבדים נוכח התרמית שפגמה בתקפותם, אין בה כדי למנוע מן העותרת להמשיך בעיסוקה. העותרת היא חברה פרטית העוסקת ברכישת רשיונות להפעלת מוניות והשכרתם לנהגי מוניות. העותרת רשאית להמשיך לרכוש ולהשכיר רשיונות להפעלת מונית. המשיבה אינה מונעת מהעותרת לעסוק ב"שירות מוניות" ולממש את זכותה להפעיל שירות מוניות, על פי דין ועל פי הנוהלים והקריטריונים המקובלים. לפיכך החלטת המשיבה שלא להעביר לעותרת את הרשיונות הממושכנים אינה פוגעת בחופש העיסוק של העותרת ויש לדחותה. 33. מעבר לשיקולים המעוגנים במצב המשפטי העולה מהוראות החוק, ניתן להשקיף על הסוגיה גם באספקלריה של חלוקת הסיכון - על העותרת או על הקופה הציבורית. בנסיבות המקרה המיוחדות בענייננו נראה לי כי אין זה מן הראוי להטיל את תוצאות ההתנהגות העבריינית על קופת הציבור. מדיניות נכונה של חלוקת הסיכונים מחייבת את הצבת הנטל על כתפי העותרת, אשר קיבלה על עצמה סיכון מסוים, מדעת, כאשר בחרה לרכוש את הרשיון מחברה פרטית. העותרת בחרה לרכוש רשיונות מחברה פרטית ולא ממשרד התחבורה, למרות שעמדה בפניה האפשרות לעשות זאת. אמנם אין פסול בדרך בה בחרה העותרת, המותרת על פי דין, אולם משבחרה לרכוש את הרשיון מגוף פרטי ולא ממשרד התחבורה נטלה על עצמה סיכון מסוים. ככל הנראה, סיכון זה כרוך בחסכון במחיר ששילמה העותרת או ביתרון אחר בקנייה מגוף פרטי, שאם לא כן היתה העותרת מעדיפה לרכוש את רשיונותיה ממשרד התחבורה ולהבטיח עצמה מפני כל סיכון אפשרי. באיזון המתבקש בין הקופה הציבורית לעותרת נראה כי בנסיבות המקרה אין הצדקה להעמיס את הנטל הכספי על הקופה הציבורית שהרי בסופו של דבר הוא יוסב אל כתפי האזרח. הטלת הסיכון על משרד התחבורה יוצרת נטל כספי על קופת המדינה ולמעשה, על הציבור כולו. בקביעת מדיניות הקצאת הסיכונים בין האזרח לבין הרשות יש לתת משקל לכך שלאזרח, אשר ביצע עסקה ורומה, עומדת האפשרות להיפרע בגין התרמית באמצעות תביעה אזרחית ומנגד אם המדינה תישא בתוצאות ההונאה, הציבור הוא שישלם את המחיר. על הרשות המופקדת על קופת הציבור לפעול לטובת הציבור במסגרת החוק שהסמיך אותה לעשות שימוש בכספי ציבור, שאם לא כן, עלול הציבור להיפגע. 34. לסיכום, החלטת משרד התחבורה שלא לאשר את העברת הרשיונות לעותרת סבירה וראויה בנסיבות העניין ולא מצאתי עילה להתערבות בה. ההחלטה ניתנה לאחר שהתברר למשרד התחבורה, בראיות מינהליות משכנעות, שגובשו לכתב אישום, כי נפל פגם מהותי ברשיונות הפוסל את תקפותם וכשרותם. מדובר בפגם שנפל ברשיונות עקב מעשים של מרמה וזיוף ובאיזון המתבקש בין העותרת שרכשה רשיון למוניות בשוק הפרטי לבין הקופה הציבורית והאזרח, נראה בבירור כי יש להעדיף את האינטרס הגלום בכספי הציבור כפי שהחליטה המשיבה. החלטת המשיבה מצויה אפוא במתחם הסבירות ואין כל עילה להתערבות בה. לאור כל האמור לעיל החלטתי לדחות את העתירה. העותרת תישא בהוצאות ושכר טרחת המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח בערכם היום. משכוןרישיון מוניתזכות ציבורית למוניתמונית