פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט יעקב נויגבורן, עב 1963/99, 1962/99, עב 1964/99, עב 2287/99 שנדונו במאוחד), בו נדחו תביעות המערערים לחייב את המשיבה בתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת,פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי ביגוד, דמי חג ותשלום אש"ל. התביעה נדחתה על כל רכיביה לאור קביעתו של בית הדין האזורי, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערים למשיבה. 2. המערערים הינם תושבי יהודה ושומרון, והמשיבה - נתי-המרכז לאיטום ובידוד בע"מ (להלן:"החברה"). פסק הדין בבית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי פירט את טענות הצדדים כאשר כל אחד מן הצדדים מתאר את מערכת היחסים לפי עמדתו. המערערים טוענים כי היו עובדי החברה לכל דבר ועניין ולכן זכאים לזכויות הנובעות ממעמד זה, ואילו החברה מנסה לבסס את עמדתה לפיה היו המערערים קבלנים עצמאים ולא היה קשר של יחסי עובד ומעביד ביניהם. מן העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי ניתן ללמוד כי מערכת היחסים התנהלה כך: החברה הגישה למנהל האזרחי בקשות להיתרי עבודה עבור המערערים 1-4. בחלק מההיתרים כתוב שהעובדים נחוצים לחברה בשל היותם עובדים ותיקים אשר עובדים בחברה למעלה מ-10 שנים. החברה הנפיקה למערערים 1-4 תלושי שכר בין השנים 1991 - 1999 ושילמה עבורם תשלומי חובה, בהתאמה. השכר שולם לפי הספק העבודה ולא לפי שעות עבודה. המערערים 1-3 והמשיבה נהגו לנהל משא ומתן לגבי גובה השכר וכאשר העבודה לא בוצעה כראוי המערערים לא היו מקבלים את שכרם עד שהיו מתקנים את העבודה ללא תשלום נוסף. שכרם של המערערים 1-3 שולם להם ישירות על-ידי החברה ושכרו של המערער 4 שולם בשיק של החברה אשר המערער 1 היה מחלק לו. החברה סיפקה למערערים את החומרים ואת הכלים הקטנים המערערים הביאו בעצמם. בית הדין האזורי סבר כי תמוה שעובד שכיר כמו המערער 4 אשר הגיע לעבודה ביום גשם, לא קבל משכורת כי נבצר ממנו לעבוד בשל כוח עליון וזקף זאת לחובתו של המערער 4, כך גם זקף כנגדו את העובדה שלא זכר בעל פה באילו ימים ותקופות עבד. בית הדין האזורי גם קבע כי משהוצגו תלושי משכורת ובקשות להיתרי כניסה על שם המערערים, נטל ההוכחה מוטל על כתפי החברה לסתור את היות המערערים 1-4 עובדים. לאור מסכת העדויות שהובאו בפניו פסק בית הדין האזורי כי המערערים 1-3 היו קבלנים עצמאים ואילו המערער 4 היה עובד אצל הקבלנים העצמאים. לאור קביעה זו, המשיבה לא חויבה בתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי ביגוד, דמי חג ותשלומי אש"ל. 4. בא כוח המערערים טען כי: א. תלושי המשכורת והיתרי הכניסה מעבירים את נטל ההוכחה אל נציגי החברה ומעידים שהמערערים הינם עובדים. החברה לא הרימה את הנטל כדי לסתור את מתכונת העסקת המערערים. שגה בית הדין האזורי שקבע כי המערערים אינם עובדים בהסתמכו, בין היתר, על העובדה שחסרים חלק מהתלושים. ב. החברה פיקחה על העבודה ככל שנסיבות העניין ופעילותה של החברה מאפשרות זאת. מנהל החברה אישר כי הוא היה נותן את ההוראות לבצוע העבודות בעל פה . ג. המשיבה סיפקה למשיבים את עיקר החומרים. ואילו הכלים כגון כפפות וסכינים יפניים הינם שוליים בתחום זה. ד. העובדה, כי המערערים קיבלו שכר לפי מטר ו/או לפי פרוייקט, אינה שוללת קיומם של יחסי עובד-מעביד ובית הדין טעה כאשר הסתמך על כך על מנת לשלול יחסי עובד-מעביד. שגה בית הדין האזורי שהכריע על סמך דוגמא בודדת להתחשבנות לפי מטר ולא לפי יום עבודה, אשר נכתבה על-ידי החברה, ככל הנראה לאחר הגשת התביעה, ללא תאריך וללא חתימה. לו המערערים היו קבלנים במשך 23 שנים, החברה אמורה הייתה להציג כמות אדירה של מסמכים המוכיחים טענה זו. ה. המערערים 1 ו-3 עבדו ביחד אולם אין בהופעתם ביחד על מנת ללמד על קיומה של שותפות. בכל מקרה החברה לא העלתה טענה זו בבית הדין האזורי ומדובר בשינוי חזית על ידי המשיבה. בא כוח החברה ביקש לאשר את פסק הדין האזורי מטעמיו. קיומם של יחסי עובד מעביד 5. השאלה העומדת בפנינו היא, האם המערערים 1-3 היו במעמד של קבלנים או במעמד של עובדים. ולגבי המערער מספר 4 האם היה עובד החברה. כבר אקדים לאמר, כי מן התשתית העובדתית שהובאה בפני בית הדין האזורי הנני למדה על מסקנה אחרת ממסקנתו של בית הדין האזורי, מערכת היחסים בין המערערים לחברה היא מערכת יחסים של עובד ומעביד ולהלן אפרט: המבחן הדומיננטי - מבחן ההשתלבות 6. מבחן ההשתלבות הינו המבחן הדומיננטי לבחינת יחסי עובד ומעביד והוא בוחן בפן החיובי: האם קיים מפעל יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה שמבוצעת היא לצורך הפעילות הרגילה של המפעל, האם מבצע העבודה מהווה חלק מן המערך הארגוני הרגיל של המפעל. ובפן השלילי - האם היה למערערים עסק משלהם. בדב"ע לא/27-3 עירית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג' עמ' 177,עירית נתניה הפרידה בין גבית מיסים בתוך העיר לבין גביה חיצונית, ברגר תפקד כגובה חוץ. בית הדין הארצי העדיף את מבחן ההשתלבות ופסק שברגר עובד, הואיל וגביית מיסים היא מתפקידיה הרגילים של העירייה. בדב"ע נב/158-3 רות יאיר נ' אהרון גלוברמן, פד"ע כ"ה 31 עמ' 38, נקבע כי בנסיבות בהן מתעוררת שאלת מעמד של אדם כעובד, בית הדין נוקט במבחן מעורב, אשר מרכיב דומיננטי בו מהווה השתלבות במפעל. נפסק כי רואת החשבון השתלבה ב"מפעל" של רואי החשבון, בלא שיהיה לה מפעל ראיית-חשבון משלה. בית המשפט העליון פסק בסוגיה זו בבג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד נ(4), עמוד 628, כי חוקר פרטי, אשר הוגדר כעצמאי ברשויות וביניהן מס הכנסה, עבד במשך שמונה שנים מהבית בהיקף משרה משתנה ובשעות גמישות, (מבלי שהמשרד לניהול חקירות יתערב בדרכי החקירה ומבלי שנקבע לו מועד לסיום העבודה), הוא בבחינת עובד והתקיימו בינו לבין חברת החקירה יחסי עובד ומעביד וכלשונו: "לדעתי, המשיב מקיים את אמת המידה הנדרשת לגיבוש יחסי עובד-מעביד. לעותר "מפעל" של חקירות. את העסק הזה הוא מגשים באמצעות חוקרים שונים. אלה מהווים חלק מהמערך הארגוני של העסק, ומגשימים את פעולתו הרגילה. הם הזרועות השונות אשר באמצעותן מתנהל עיסוק זה. אין הם גורמים חיצוניים הנותנים לו שירותי חקירה...החוקרים הם גורמים פנימיים המבצעים את ההתחייבות שבעל העסק נוטל על עצמו כלפי לקוחותיו. אכן, עסקו של העותר הוא במתן שירותי חקירות, שאותן הוא מבצע באמצעות חוקרים המועסקים על-ידיו, המהווים חלק (פנימי) מפעילותו....(המערער)"הוא לא השקיע במשרד משלו. אין לו מערך ארגוני משלו. אין לו לקוחות משל עצמו. ההשקעה, היוזמה לקבלת לקוחות, סיכויי הרווח וסכנת ההפסד אינם מוטלים עליו, אלא על בעל משרד החקירות." הלכה זו חלה קל וחומר בעניינו, החברה הינה מפעל לזיפות ואיטום גגות. המערערים מגשימים את פעולתו הרגילה - זיפות ואיטום גגות והם כמנהלי עבודה ועובדים מהווים חלק מהמערך הארגוני של העסק. הם ביצעו את עבודתם עבור המשיבה ובשמה כאשר הסיכון הכלכלי היה של המשיבה. ובאשר לפן השלילי - למערערים 1-3 לא היו לקוחות משל עצמם, הם לא השקיעו כספים, סיכויי הרווח וסכנת ההפסד אינם מוטלים עליהם, אלא על החברה. ממאמציה של החברה לבקש היתרים להעסיקם אצלה בשל היותם עובדים נחוצים וממשך ההעסקה עולה, כי המערערים אכן השתלבו בעסקה של המשיבה. 7. בדב"ע לד/9-3 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל פד"ע ה' 169, בעמ' 173, נפסק: אחד הביטויים לאותו שילוב יכול ויהיה בכך, שהרחקתו של מי שבו מדובר תפגע בפעילות הרגילה, היום-יומית והשוטפת של המפעל או השירות". החברה ביקשה היתרי כניסה עבור המערערים בהם ציינה את שמם ואת העובדה שהם עובדים נחוצים וותיקים. מסמכים אלו מחזקים את העובדה, כי היעדרותם מן העבודה תפגע בפעילות היומיומית של החברה. 8. בית הדין האזורי נדרש לסוגיה דומה למקרה שבפנינו, בעב 1862/98 ועב 1222/98 חוסין עדואן ואח' - חיים מוחה שם התובעים תושבי שטחים הועסקו על ידי הנתבע בעבודות בניה ושיפוץ דירות כאשר הנתבע דיווח לשירות התעסוקה על שכרם. הנתבע טען, כי התובעים בצעו עבורו את העבודה כקבלנים עצמאיים וכקבלני משנה בית הדין קיבל את התביעה וקבע כי התובעים עובדים תוך יישום מבחן ההשתלבות: "מהאמור לעיל עולה כי התובעים הועסקו ע"י הנתבע כחלק מעסקו (שיפוץ דירות), עבודתם נעשתה כחלק בלתי נפרד מעסקו של הנתבע, עבודתם בוצעה בפעילות הרגילה והשוטפת של הנתבע ולא חיצוני לנתבע. הנתבע הוא אשר אירגן וחילק את העבודה לתובעים. התובעים לא עסקו בארגון העבודה. התובעים לא נטלו על עצמם סיכוני רווח או הפסד. הנתבע הוא אשר סיפק להם את הכלים לעבודה הוא אשר פיקח על עבודתם. הנתבע שילם לתובעים את התנאים הסוציאליים בשירות התעסוקה. התובעים לא היו רשומים כעובדים עצמאיים בשלטונות המס ולא היה להם עסק משלהם." על פסק הדין לא הוגש ערעור. 9. מבחן נוסף המאשש מסקנתי הוא כי המערערים הם עובדים הוא מבחן הפיקוח, שאינו בגדר מבחן עיקרי אלא מבחן נוסף. עובד הוא מי שנתון למרותו ולפיקוחו של המעביד, לפי מבחן זה המעביד זכאי לקבוע באיזה אופן תתבצע העבודה. בעבר היה זה מבחן רווח בהשפעת המשפט האנגלי, אולם בחלוף הזמן המבחן הפך לשולי בשל השינויים שחלו ביחסי העבודה במאה העשרים. כיום בחלק מן המקרים העובד מומחה בביצוע עבודתו יותר מן המעביד. ובחלק מהמקרים כמו במקרה שבפנינו, המעביד והעובד עובדים במקומות שונים כך קשה יותר לפקח על צורת העבודה ושעות העבודה. מנהל החברה ציין, כי מעצם טיבה של העבודה היא התנהלה לעיתים בו זמנית בשבעה - שמונה אתרים בארץ והוא היה מסתובב בין האתרים ומפקח מנהל החברה ציין, כי דרש מהמערערים בתום כל עבודה לבצע בדיקת טיב באמצעות הצפת הגג במים ובחינה האם המים מחלחלים. עוד ציין מנהל החברה שכאשר לפקחים או ללקוחות היו תלונות בגין טיב העבודה הם היו פונים אליו וכאשר העבודה לא בוצעה כראוי היה שולח את המערערים לתקן את עבודתם ללא תוספת תשלום ומעכב את שכרם. המערערים עבדו בפרויקטים של החברה בהתאם ללוח הזמנים, מפרט טכני והוראות, שקבע מנהל החברה. ראה עדותו של מנהל החברה בפרוטוקול מיום 1.5.2002, בעמוד 45 כולו ובמיוחד שורות 25-26 עד עמוד 46 שורה 1: אספקת חומרים וציוד 10. בדב"ע מה/3-44 ברוך כהן נ' רים תעשיות בע"מ ט"ז 416 המערער היה נגר, אשר הרכיב ארונות בבתי לקוחות. את החומרים "חבילת ארון" היה מקבל מהחברה ואילו הרכב בו הוביל את חלקי הארון היה בבעלותו הפרטית והוא מימן את אחזקתו. בנוסף השתמש בכלי עבודה שחלקם חשמליים, אשר היו בבעלותו הפרטית. נפסק כי ברוך כהן עובד חברת "רים" בהסתמך על גודל ההשקעה ויחוד הציוד, בעמוד 419 פסקאות 3 א' ו-ב'. "א. כלי עבודה: הלכה פסוקה היא כי "העזרות בכלי-עזר אינה מטה בהכרח את הכף לצד זה או אחר, הכל תלוי בטיב הכלי בשוויו הכספי, במשקל שנועד לו בהתקשרות, וכו'..." (דב"ע לו/3-55 אברהם הולו - היילינג את אייזקס חברה להלבשה בע"מ; פד"ע ח' 85, בעמ' 89). כלי העבודה בהם מדובר כאן היו כלים שימושיים המצויים בהרבה בתי-אב בישראל לצרך תיקונים ביתיים, כלים לא יקרים שאחסונם אינו מעורר בעיה של מקום להבדיל מגנרטור, משור גדול ומכונה להדבקת חרסינה. ב. הרכב: אין המדובר ברכב מסחרי המהווה נשוא ההתקשרות (אגודה צרכנית שיתופית תל-אביב בע"מ גרטנהויז, דב"ע - שמואל גרטנויז לג/3-72; פד"ע ה, 141). בעניננו אנו, נשוא ההתקשרות היה עבודתו של אדם ולא שכירות כלי הובלה. ר' בקשר לכך פסה"ד בענין "ספורט-טוטו" (דב"ע לו/3-48; פד"ע ח' 151, 159, ס' 8)." החברה סיפקה למערערים את כל החומרים במסגרת ביצוע העבודות אצלה. מנהל החברה העיד כי החומרים סופקו על ידי המזמין או על ידי החברה ולא על ידי המערערים. (שורות 1 עד 3 בעמוד 30 לפרוטוקול הדיון מיום 8.4.2002). מן האמור לעיל עולה, כי בית הדין האזורי ייחס משקל מופרז לכלי עבודה, בהסתמך על גודל ההשקעה הכספית בכלים. מדובר בכלים פשוטים שייעודם ביתי: כפפות, מגפים, נעלים, ביגוד, סכינים יפניות וכלי בשם מסטרינה שעולה 20 ש"ח. (ראה עמוד 45 שורות ש' 19-22 לפרוטוקול הדיון מיום 1/05/02). לכך יש להוסיף את העובדה שבסיס ההתקשרות היה העבודה ולא הכלים. אין בעובדה שהמערערים הביאו כלים שלהם כדי לשלול קיומם של יחסי עובד ומעביד, במקרה זה. תלושי שכר ובקשות להיתרי כניסה לישראל 11. זאת ועוד. המערערים הציגו תלושי שכר שהנפיקה המשיבה למערערים בין השנים 1991 ל-1999 אם כי לא רציפים והחברה הפרישה בהתאמה לתלושים עבור המערערים תשלומים למס הכנסה, ביטוח לאומי ושירותי בריאות. בנוסף לתלושי השכר צורפו בקשות אישיות להיתרי כניסה לישראל משנת 1994 בהם החברה מציינת, כי המערערים עובדיה מזה כעשר שנים והינם עובדים חיוניים. כך עולה גם מיומן העבודה ואישורים נוספים כגון אישור מאוגוסט 1991 בהם החברה מעידה שהמערערים אותם כינתה העובדים עבדו אצלה באופן סדיר, וכי החברה אחראית כלפי השלטונות בדבר נכונות העובדות שבאישור. המערערים לא נרשמו כעצמאים ברשויות ולא ניכו הוצאות. משך ההעסקה 12. התקשרות רבת שנים יש בה כדי להעיד על מהותם של יחסי העבודה שנקשרו בין הצדדים דב"ע 300274/96 שאול צדקא נגד מדינת ישראל-גלי צה"ל פד"ע לו 625 בעמוד 668: "כך נדונה קביעת מעמדם של עובדים זמניים וזכויותיהם, בשים לב למשך התקופה בה הועסקו אצל אותו מעביד, תוך שנקבע, באותם מקרים, שבעצם התמשכות תקופת ההעסקה על פני שנים רבות, יש כדי להשליך על קביעת מעמדו של אדם כ"עובד" לעניין הזכויות אותן הוא תובע בשל כך והיקפן." המערערים, הועסקו אצל מנהל המשיבה, שנים ארוכות. • • המערער 1 - הועסק משנת 1986 עד לחודש אוגוסט 1997. • • המערער 2 - הועסק משנת 1975 עד לחודש אוגוסט 1997. • • המערער 3 - הועסק משנת 1982 עד לאוגוסט 1997. • • המערער 4 - הועסק משנת 1976 עד לפברואר 1999. בפרוטוקול מיום 8.4.02 עמוד 30 ש' 17-26 מנהל החברה העיד, כי הוא מכיר אישית את כל המערערים ואת חלקם 23 שנים. מן האמור לעיל עולה, כי המערערים פיתחו לאורך השנים תלות כלכלית בחברה ובמנהלה. קטגוריה ניטראלית שאינה מהווה מבחן ליחסי עובד ומעביד היא אופן התשלום: 13. בית הדין האזורי דחה את תביעתם של המערערים בין היתר, בשל כך שהשכר שולם לפי ביצוע פרוייקט. בפסק הדין בדב"ע לה/36-3 עדינה נוימן-מאיר כץ פד"ע ו' 333 בעמוד 335 נוסח כלל: "הכלל במשפט העבודה הוא, שהבסיס לחישוב שכר העבודה - בין אם הוא יחידת זמן, בין אם הוא יחידת תוצרת, ובין אם הוא חלק מפרי העבודה, או אף חלק מרווחים - אינו קובע בשאלת קיומם או אי-קיומם של יחסי עובד-מעביד." "בהלכת מור" בעמודים 660-661, שכרו של מור חושב לפי שלושים וחמישה אחוז מהסכום שנגבה מהלקוח ושולם רק לאחר שהיה מקבל התמורה מהלקוח. הנשיא ברק קבע כי החוקר הוא עובד: "שינוי שיטות ההעסקה, באופן השולל כמעט לחלוטין פיקוח על שעות העבודה והמאפשר עירוב תחומים בין העיסוק המקצועי לבין ענייניו הפרטיים של המועסק, מעודד מעבר משיטת תשלום המבוסס על יחידות זמן לשיטת תשלום המבוססת על יחידות תפוקה או תוצרת, כשעל השלמת המלאכה ניתן לפקח ביעילות." ראה גם: ב"הלכת ברגר" שם נפסק כי ברגר עובד הגם שהתמורה התבססה על אחוזים מהמיסים שנגבו על ידו כך גם: בדב"ע לו/10-2 ציון חברה לביטוח בע"מ-סעדון פד"ע ח' 240 השכר שולם לפי הספק. 14. "בהלכת רים" התמורה שולמה כשכר קבלני עבור כל יחידת הרכבה תיקון בהרכבת הארון, נעשה על ידי המערער ללא תשלום נוסף, ובית הדין התייחס לכך באומרו בעמוד 419: "החובה "לתקן על חשבונו" ליקויים הנובעים מהתקנת ארונות בבית הלקוח. נציין כי בענין אחרון זה באה השאלה (הרטורית) האין זה מיסודותיו של שכר לפי "יחידות תוצרת" שהשוכר משתלם עבור יחידה תקינה ולא עבור יחידה לקויה ועל כן, על העובד לתקן את הפגום." נפסק בעמוד 420 כי: "מעבר לכל אלה, גורם גורם ומשקלו הראוי-אין להתעלם מהראיה הכוללת התמונה המשתקפת ממנה כשלמות, אינה שלפנינו קבלן, עצמאי, קבלן להתקנת רהיטים. נהפוך הוא. הסך הכל, כולל חובת השירות האישי; מצביע על היותו של המערער עובד ולא עובד עצמאי." כך גם במקרה שבפנינו גם אם שכרם של המערערים שולם לפי הספק והם ביצעו תיקונים על חשבון זמנם הם עדין בגדר עובדים. לפיכך, מקובלת עלינו עמדת ב"כ המערערים לפיה, תשלום החברה למערערים חושב לפי מספר מטרים שבוצעו בפרויקט, אין בו כדי לשלול קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. האם עבדו המערערים 1 -3 במסגרת שותפות? 15. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי המערערים 1-3 עבדו כשותפות ועל כן, לא נתקיימו בינם לבין המשיבה יחסי עובד-מעביד. הכלל הוא, כי אין שותפות יכולה לשמש "כעובד" מאחר והיסוד ביחסי עובד-מעביד הוא התחייבות וחובה אישית ולא התחייבות של פירמה או שותפות. בדב"ע לו/10-2 ציון חברה לביטוח בע"מ-סעדון פד"ע ח' 240 נדונה השאלה אם פלוני נמנה על חבורת עובדים אם לאו. בשני המקרים קבע בית הדין, כי מבצע העבודה הוא בגדר עובד מהטעם שהתקיים קשר ישיר בינו לבין המעביד וכי קיבל את שכרו מהמעסיק בנפרד מחבריו. מעיון בראיות שהוגשו לבית הדין האזורי עולה, כי אכן התקיים קשר ישיר בין כל אחד המערערים 1-3 לבין החברה. החברה הוציאה עבור כל אחד מהמערערים תלושי שכר על שמו, ביומן העבודה ובגיליון ביצוע התשלומים מופיע דיווח על כל אחד מהמערערים בנפרד, עבור המערער 3, הוציאה החברה אישור המיועד למנהל האזרחי לפיו הוא עבד אצלה מזה עשר שנים ועבור המערער 1, הוציאה החברה אישור למנהל האזרחי לפיו הוא עובד חיוני המועסק אצלה 5 שנים. כל אחד מהמערערים קיבל תשלום בנפרד מעת החברה. זאת ניתן ללמוד הן מתלושי השכר והן מדף החשבון שצורף לסיכומי החברה לפיו אומנם קיבלו המערערים 1-3 בתאריך מסוים תשלום זהה, אולם תשלום זה שולם לכל אחד בנפרד. מכל האמור לעיל עולה, כי החברה התייחסה כלפי כל אחד מהמערערים 1 - 3 כחבים מחויבות אישית כלפיה ולפיכך, אין הם בגדר "שותפות" אשר לא ייתכנו בינה לבין המשיבה יחסי עובד-מעביד. מעמדו של המערער 4 16. בית הדין קמא קבע כי המערער 4 הינו בגדר עובד. השאלה היתה האם הוא עובד של החברה, או של המערערים 1-3. משקבענו שהמערערים 1-3 עובדים של החברה, ברי כי גם המשיב 4 עובד של החברה. העובדה שהמערער 4 היה מגיע לעבודה בימי גשם ואם בשל הגשם לא עבד לא קיבל שכר אינה מעידה שאינו עובד, אלא ששכרו שולם לפי ימי עבודה בפועל ולא לפי ימי התייצבות לעבודה. ככל שנוהג זה פסול האחריות לכך מוטלת על כתפי החברה ולא על כתפי המערער 4. 17. בשולי הדברים, יצוין כי בהתאם לסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 המערערים 1-4 זכאים לפיצויי פיטורין בגין כל תקופת עבודתם כולל התקופה שקדמה להקמת החברה. 18. כל האמור לעיל מלמד, כי המסקנה המתבקשת ממערכת היחסים שבין המערערים לחברה לאורך שנים רבות היא, כי אכן נתקיימו יחסי עובד ומעביד ביניהם. וכי החברה לא השכילה להוכיח, כי הם לא היו עובדיה אלא קבלנים. סוף דבר - דין הערעור להתקבל באופן שיקבע כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד, והתיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך דיון בזכויות השונות אשר נתבעו על ידי המערערים אשר נובעות, לטענתם, מהיותם עובדיה של החברה. המשיבה תישא בהוצאות הערעור בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. התיק יוחזר אל השופטת הראשית - השופטת רונית רוזנפלד, על מנת שתקבע את המותב שידון בהמשכם של ההליכים לאור פרישתו לגמלאות של השופט יעקב נויגבורן וכן יש ליתן לבירורו של התיק קדימות לאור הזמן שחלף. יחסי עובד מעבידקבלן