פסק דין בפני בית הדין תביעת התובעת לצירוף תקופת עבודתה בשירות קבע בצה"ל לעבודתה במדינה. התביעה התמקדה בשאלה האם שיקול הדעת של נציב שירות המדינה, עמד בכללי המשפט המנהלי של סבירות ובכללי הצדק בדחותו את בקשתה לצירוף תקופת בהתאם לתקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב גמלאות בעד תקופות שירות שהחוק לא חל עליו) תשכ"א-1961 (להלן: התקנות). העובדות: התובעת שירתה בשירות קבע בצה"ל בין השנים 30.8.56 עד 26.8.59. בתאריך 1.9.64 החלה התובעת לעבוד בשירות המדינה (משרד ראש הממשלה ומשרד הקליטה). בתאריך 1.7.01 פרשה התובעת לגמלאות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970מ(להלן: חוק הגמלאות). בתאריך 13.5.02 כ-8 חודשים לאחר פרישתה הגישה התובעת בקשה לצירוף התקופה בה שירתה בשירות קבע בצה"ל לתקופת העבודה לצורך חישוב הגמלאות. הבקשה הוגשה כ-38 שנה לאחר שהצטרפה לשירות המדינה. 5. התובעת, בעת קבלתה לעבודה ציינה בטפסים הרלוונטים ששירתה בצבא בין השנים 1954 ל-1959, טפסים אלו תוייקו בתיקה האישי (עד הנתבעת מר ציון לפי פרו' 10.5.04 עמ' 10). 6. התובעת קיבלה את מכתב גב' ימיני (נספח א' להודעת הנתבעת). התובעת לא קיבלה את נספחים ב' וג' להודעת המשיב. התובעת שמעה את ההרצאה של מר שטרסברג וקיבלה את התקציר מיום 1.8.00 של מר שטרסברג. 7. הנתבע דחה את בקשת התובעת לצירוף תקופות מאחר והוגשה לאחר פרישתה (סעיף 1ד' לסיכומי המשיב). טענות התובעת: לא נאמר לתובעת מעולם, בעת שירותה כי היא זכאית לצרף את תקופת שירות הקבע לתקופת שירותה במדינה לצורך חישוב הגמלאות. הדבר גם לא נעשה על ידי ממוני תחום משאבי אנוש במשרד הקליטה שתפקידם לסייע ולהכין עובד לקראת פרישתו. היה על משאבי אנוש ליידעה בגין זכות זו נוכח קיומם של הנתונים הרלונטים בתיקה האישי. לטענתה, בקורס מטעם המדינה לקראת הפרישה, הבינה התובעת שאי אפשר לצרף את התקופה של שנת הקבע ולכן לא נקטה פעולה טרם פרישתה. התובעת טוענת כי בעבר משנודע לה על זכויותיה פעלה לממושן אף כשהדבר היה כרוך בעלות (פרו' 10.5.04 עמ' 2, 3). ברגע שנודע לתובעת, לאחר פרישתה, בדבר זכותה לצירוף תקופות החלה חליפת מכתבים בינה לגורמים שונים במשרד הקליטה ובנש"מ. אשר לטענה עולה מהם זכאותה העקרונית לצירוף תקופת שרות הקבע. לטענת התובעת, עולה מעמדת המשיב כי בדרך כלל אין מקבלים בקשה לאחר פרישה, ולפיכך, יש שיקול דעת והדבר נתמך בתצהירי הנתבעת, ומשבשקול דעת מדובר, על בית הדין לבדוק את שיקולי נציב שירות המדינה והאם עומדים בכללי המשפט המנהלי בהפעלת שקול דעת. התובעת טוענת כי האבחנה בין מי שמגיש בקשת רכישה לרציפות לפני או אחרי פרישתו היא שרירותית, ועוד יותר במקרה שלה שכן סמיכות הזמנים לפרישה, ותוכנו של תצהיר מר ציון לוי, לפיו אם היתה מגישה שבוע לפני הפרישה היו מאשרים לה, מחדדות את שרירות הענין. טענות הנתבעת: 9. אין לקבל את טענת התובעת כי בהשתתפותה בקורס ההכנה הבינה שלא ניתן לרכוש, ויש לקבל את טענת הנתבע שנושא זה מוסבר ומודגש בקורס ההכנה. 10. תקנה 1 לתקנות עליה סומכת התובעת (בהצטרף לסע' 85 לחוק הגמלאות) מתייחסת רק למי שעובד ולא למי שפרש. מתוך המילים "הגיש בקשה לנציב השירות באמצעות הנהלת משרדו..." שכן, משחדל להיות עובד, שוב אין ההנהלה אחראית לעניניו אלא נש"מ או הממונה על הגמלאות לפיכך אין מקום לקבל בקשה כאמור מפנסיונר. 11. נוסף על פי התקנה היה עליה להגיש בקשה תוך 12 חודשים מיום שעברה לשירות המדינה. 12. המדינה חייבת לדעת את מצבה האקטוארי על פי בג"צ 1520/91 עמרם וילנסקי נ. ביה"ד הארצי לעבודה (פ"ד מו'(5) (להלן בג"ץ וילנסקי) ולא ניתן לאפשר לכל פנסיונר להגיש בעת שנוח לו בקשה לרכישת זכויות. 13. מפרשנות לשון התקנה וכן התקנה הנוספת (2 ו-2א') עולה כי מדובר ב"עובד" שכן שעה שמחוקק המשנה חפץ לציין את מי שפרש עשה זאת מפורשות. למשל, לגבי עובד שלא השלים חמש שנות שירות נאמר כי רשאי להגיש כשפרש, או שאיריו, ומכלל הן את הלומד לאו. 14. בתקנה 9 יש הוראות מעבר לפיה רשאי עובד שפרש לקצבה לפני תחילת התקנות להגיש בקשה 6 חודשים מפרסומן ומשלא ניתנה לנציב השירות הסמכות להאריך את תקופת הבקשה לגבי פורשים לא ניתן עתה לאשר בקשה זו לפורשים. 15. תנאי לצירוף תקופה הוא שעובד יחזיר פיצויי פיטורים שקיבל מהאוצר עקב הפסקת שירותו הקודם במועד ובאופן שהורה החשב הכללי (הוראות מיום 4.11.99 נספח ב' להודעת הנתבע), מנוסח ההוראות ניתן להבין כתנא דמסייע שמדובר בעובד ולא במי שפרש שכן יש התייחסות ל"חשב המשרד" בו עובד העובד. 16. כלל הפרשנות התכליתית כפי שיושם בבג"צ 338/81 אברהם בוצר נ. ממשלת ישראל פ"ד לו'(1) 85) בה "חייל משרת" הושווה ל"עובד מועסק" והבג"צ לא אישר תביעת מי שפרש, חלים גם בענין זה שלפנינו. 17. זכות העובד נקבעת לפי הוראות חוק או תקנון, ביום בו מתגבשת הזכות דהיינו ביום קרות העילה לתשלום הפנסיה לפיכך הוגבלה סמכות הרשויות הממונות על החוק להגדלת קצבה עד לפרישת העובד והחריג בסעיף 24 לחוק הגמלאות מלמד על הכלל. 18. שקול דעתו של הנציב שלא לאשר צירוף תקופות לגמלאים עומד במבחן הסבירות, בהקפידו לאשר רק לעובדים בהתיחס לפרשנות החוק והתקנות שפורטה לעיל וכן מהטעם שאם אם אין הקפדה על 12 החודשים הקבועים בחוק, הרי שאחרי 38 שנים ממועד כניסה לשירות ועד לפרישה לא ניתן לומר כי לא נתנה אורכה סבירה. סבירות או זו קיימת גם ביחס לעובדה שכלכלת המדינה תעמוד בפני חוסר ודאות כלכלית ויתפשר לעובדים לערוך חישוב כלכלי כדאי במועד שבו זה משתלם להם. 19. אין במקרה זה הצדקה לסטיה ממדיניות הנש"מ ונציב השירות. הכרעת הדין: 20. א. בתשובת התובעת לסיכומי המשיב צורף מסמך מר דב שטרסברג מיום 1.8.00, מי שהיה בעבר הממונה על הגמלאות והרווחה בנש"מ (להלן תקציר שטרסברג). המשיב לא הגיש התנגדות להגשת מסמך זה לפיכך אנו מסתמכים גם עליו, ומתחילים אנו דווקא מהסוף. ב. מדובר ב"תקציר מיועד למי שפורש לקצבה מטעמי גיל דהיינו לאחר הגיעו לגיל 60 שנה". מדובר בהרצאה שהמערערת מודה ששמעה. ג. בסעיף 2ב בפסקא שלישית עמ' 2 לתקציר שטרסברג נאמר: "בכל המקרים הללו קיימים היום על פי החוק, התקנות והוראות התקשי"ר, הסדרים לשמירת רציפות הזכויות או אפשרות לרכוש זכויות לגמלאות לפי החוק והתקנות" פסקא זו מתייחסת לפסקא קודמת שאינה מענינה של המערערת. יחד עם זאת, מוזכרת הזכות הפרוצדורלית לרכישת זכויות. יתר על כן, בפסקא הבאה נאמר: "כלל הנקוט כיום במסגרת חוק הגמלאות ומדיניות הממשלה בהתאם לכללים בתקנות ובתקשי"ר, להבטיח לעובד ערב פרישתו מיצוי מירב הזכויות, ללא התחשבות בסייגים שהיו בעבר, לגבי עבודה קודמת לסירוגין, או "הפסקות בשרות" ו/או הפסקות בין שירות אחד למשנהו". (דגש שלי ש.ש.). פסקא זו כבר נוגעת למערערת כך גם הפסקא הבאה: "מטרתו של כלל זה הוא שלא תאבד תקופה כלשהי של עבודה קודמת בין ברציפות ובין שלא ברציפות בכל מעמד שהוא בשירות המדינה ובלבד שההסדרים הדרושים על פי החוק והתקנות נעשו על ידי העובד ערב פרישתו לכן, על העובד, בתיאום הרפרנט לגמלאות במשרדו לעשות את כל הסידורים לצורך רכישת הזכויות ערב פרישתו מן השירות" (כל ההדגשים שלי ש.ש.). דוקא לשון תקציר זה, אשר התובעת כותבת מפורשות בתשובתה לסיכומי הנתבע כי "התקציר שניתן למערערת סמוך לפרישתה ע"י מר דב שטרסברג מנציבות שירות המדינה במהלך הרצאה בנושא זכויות לגמלאות", ברורה וחוזרת ושונה כי על העובד לברר זכויותיו. "על העובד" בתיאום עם הרפרנט לגמלאות "לעשות את כל הסידורים".. "ערב פרישתו". עוד נכתב שם "בכל מעמד שהוא" דהיינו גם "חייל" שהוא סטטוס בפני עצמו. משהודתה התובעת שקיבלה מסמך זה, לא ניתן לומר כי "לא ידעה" כלל על רכישת זכויות טרם פרישתה. בענין זה דוחים אנו גרסתה. אולי לא הפנימה, אך לא ניתן לומר כי לא הובאה לידיעתה חובה זו. חשיבות הפעולה שעל עובד לנקוט לענין רכישת זכויות טרם פרישה עולה מהמסמך באופן חד משמעי וזה ניתן לה טרם פרישתה. אין אנו אומרים כי יש בכך למנוע ממי שפרש לבקש רציפות זכויות וזאת נוכח אמירותיו המפורשות של עד הנתבעת כי מדובר בדרך כלל אך לא מן הנמנע שאושרו גם חריגים, ו-8 חודשים אינם שיהוי מסוג של בג"צ וילנסקי, אך זאת כאמור למעלה מהדרוש בעניינו. ד. דוחים אנו את עמדת המשיב כי השיהוי הוא של 38 שנה, שכן מעדות מר ציון עולה כי אכן גם לו הגישה שבוע לפני פרישתה היו נעתרים לצירוף. סבורים אנו כי מדובר בשיהוי שמתאריך הפרישה ועד 8 חודשים אחרי זה, שיהוי זה כשלעצמו לא היה מונע התערבות בשיקול דעת הנציב. אך התקציר דלעיל מצביע כי הסוגיה הובאה לידיעת התובעת ושהיה עליה לבדוק בתקשי"ר ובהנחיות זכויותיה טרם פרישתה. ה. יפים לכך דברי כב' השופט בך בפס"ד בענין וילנסקי: "רעיון זה הינו שובה לב. גם אנוכי הייתי מצטרף ללא היסוס להמלצה לפיה ייטיבו לעשות מנהלי משרדי הממשלה, על כל אגפיהם, אם יסבירו לעובדיהם במדויק את כל האפשרויות על פי הדין הפתוחות בפניהם לשיפור מצבם, על רקע הפרטים הביגורפיים שהעובד מן הסתם גילה אותם מעביד בעת קבלתו לעבודה. יש לשבח כל מעביד שאכן ינהג כך, והייתי מצדד בהנהגת נוהל כללי מחייב בכיוון זה. אך מכאן ועד להסקת המסקנה, שאם מנהל אותו משרד לא היפנה את תשומת ליבו של העותר לאפשרות לתובע את צירוף תקופת שרות הקבע שלו בצבא לצורך קביעת זכויותיו על פי חוק הגימלאות, כי אז מנוע נציב שרות המדינה מלדחות את בקשת העותר, על פי הוראות תקנה 1(2) לתקנות הגימלאות, בשל האיחור הרב בהגשת הבקשה, הדרך ארוכה. זאת במיוחד כאשר לא הופנתה תשומת ליבנו לכל דין אשר על פיו קיימת חובה להענקת הדרכה מפורטת כזו לכל עובד חדש, כאשר גם לא הוכח בפנינו כי הלכה למעשה קיימת היום במשרדי הממשלה נורמת התנהגות כזו, ככל שתהיה רצויה וכאשר ההנחה המבוססת היא שעובד המתקבל לשירות טורח בדרך כלל לבדוק תוך זמן סביר מהן זכויותיו בתור עובד, הן על פי חוזי העבודה החלים עליו, והן על פי הוראות החוק והתקנות הרלבנטיים לגביו. יצויין גם, כי עתירתו של העותר לא התבססה על "המחדל" האמור של הממונים עליו בעבודתו באי-הפנייתו אל הוראות סעיף 85(א) לחוק הגימלאות ואל האפשרות לבקש את צירוף תקופת ההעסקה בשרות הקבע בצה"ל לשירותו החדש בשירות המדינה". ו. במקרה שלפנינו נתנה הרצאה זו בסמוך למועד הפרישה, כמו כן נעשתה עבודת הכנה לפורשים, נתנו חוזרים בהם נאמר מפורשות כי על העובד לפנות לרפרנט ונקבעו ימי יעוץ, לפיכך שופר המצב מאז בג"צ וילנסקי ולא ניתן לומר כי המדינה חדלה בענין זה. לפיכך, לא ניתן לומר כי פסקא שניה בסעיף ב' לתקציר שטרסברג מטילה את האחריות על רפרנט לעניני גמלאות, גם אם לא ראיין את העובד שכן תפקידו "לעזור לעובד" ולא לפעול במקומו. ז. גם בסעיף ב' נאמר "העובד הפורש לקיצבה מתבקש לפנות במידת הצורך ולפי הענין לבעלי תפקידים" דהיינו שוב, האחריות מוטלת על העובד. ח. עוד באותו תקציר נאמר כי יש "קבלת קהל לעובדים העומדים לפרוש לגמלאות" (דגש שלי ש.ש.). ט. סעיף י' לתקציר שטרסברג מדבר על רכישת זכויות ובעמ' 5 נאמר "בנושא זה רצוי שהעובד יפנה סמוך לפרישתו אל הרפרנט כדי לקבל את המידע לצורך הסדרת הזכות. גם כאן המילים "נעשו ערב הפרישה" מודגשות במוקר. הנה כי כן תקציר שטרסברג היה בידי התובעת לפני פרישתה ועל כך מודה היא בעצמה. על סמך זאת ובצירוף האמור בבג"צ וילנסקי לא מצאנו כי הנציב פעל שלא בסבירות או שלא על פי הצדק. 21. בענין פרשנות המדינה בדבר התחולה של החוק רק על עובד ולא על גמלאי, מעוגנת זו בבג"צ 338/81 אלוף (מיל) אברהם בוצר נ. ממשלת ישראל פד"י לו' (1) 185, לפיכך גם אם אין אנו לגמרי תמימי דעים בענין רכישת הזכויות עם הגדרת עובד וגמלאי נוכח תצהיר ועדות מר ציון לוי, מכל מקום לא מצאנו פגם בשיקול דעת נציב השירות, נוכח פסיקה זו, ואף לא סטיה מהצדק. 22. משקבענו כך איננו צריכים להיכנס לנושאים הנוספים שעלו בתיק והמתייחסים בין היתר למועד להתגבשות הזכות של זכאי לקצבה. 23. לדעת בית הדין על העובד למצות זכותו במסגרת הכללים ובמועדים שנקבעו ולא לסמוך על "לפנים משורת הדין". בפס"ד וילנסקי לא יודע על זכויותיו מה שאין כן בעניננו. אין ספק כי מה שהיה מונח בתיקה האישי של התובעת בדבר שירותה בקבע היה ידוע לה אישית. לפיכך לא מצאנו כי יש באיחור מטעמה טעם סביר או כי מן הצדק להתיר בקשה כזו באיחור ולאחר פרישתה. ב"כ התובעת אימץ את דעת המיעוט של כב' השופט חשין בבג"צ וילנסקי ואולם חזקה עלינו דעת הרוב של כב' השופט ג. בך וכב' השופט מ. אלון, הן לגופם של הדברים והן לכך שאין זה המקרה שבו יתערב בית הדין בשיקול הדעת שהופעל ע"י נציב השירות ונציבות שירות המדינה. לאור האמור, נדחית התביעה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. צבאשירות קבעצה"ל