פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פלפל) לאשר צו מעצר מינהלי שהוציא שר הביטחון נגד המערער, על פי הסמכות הנתונה לו בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. 2. ביום 4.5.05 הוציא שר הביטחון (להלן גם - המשיב) צו המורה על מעצרו המינהלי של המערער בכלא שיקמה, החל באותו יום, 4.5.05, ועד ליום 30.9.05, זאת בתוקף סמכותו של המשיב על-פי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן - החוק או חוק המעצרים המינהליים). נימוקו של המשיב להוצאת הצו היה כי יש לו "יסוד להניח שטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור מחייבים זאת". 3. המערער נעצר ביום 8.5.05. ביום 9.5.05 הגישה המדינה בקשה לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע לאישור צו המעצר, כמצוות סעיף 4(א) לחוק, המורה להביא עציר לפי חוק זה, תוך 48 שעות ממעצרו, לפני נשיא בית משפט מחוזי. בבקשה נטען כי "המעצר דרוש מטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור וזאת בשל מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור". מעבר לכך, לא נמסר למערער הטעם למעצרו. הדיון לפני נשיא בית המשפט המחוזי 4. ביום 10.5.05 התקיים הדיון לפני נשיא בית המשפט המחוזי, במהלכו הוצג לפני הנשיא המלומד חומר גלוי וחומר חסוי אשר הוגש במעמד צד אחד. כמו כן נחקר איש שירות הביטחון הכללי מאחורי פרגוד, בחקירה ראשית ובחקירה נגדית. בתום חקירה זו, ביקש עורך-דין ורצברגר, בא-כוחו של המערער, כי לאחר שיעיין בחומר הסודי שהגיש שירות הביטחון הכללי, הנשיא יגלה למערער את שניתן לגלות מתוך החומר, באופן שיאפשר למערער להתגונן מפני צו המעצר המינהלי. 5. החלטת הנשיא בבקשה זו ניתנה במעמד הצדדים, ביום 15.5.05. בהחלטה זו קבע הנשיא המלומד, כי אין כל ספק כי את מרבית החומר אין לגלות למערער, בשל הסיכון הטמון בכך למקורותיהם של שירותי הביטחון ובשל החשש מפני גילוי שיטות עבודה. יחד עם זאת, קבע הנשיא, על רשויות הביטחון לגלות למערער, באופן תמציתי, את עיקרי הטענות שיש נגדו, כדי לאפשר לו להתגונן. הנשיא הורה לשירותי הביטחון לנסח מסמך שבו יכללו עיקרי הטענות שניתן לגלותן, מבלי לפגוע בביטחון המדינה והציבור (להלן - ההחלטה הראשונה מיום 15.5.05). 6. בסמוך לאחר מתן ההחלטה האמורה, ביקש בא-כוח המדינה להתייחס להחלטה, בדיון חסוי שיתקיים במעמד צד אחד. בא-כוח המערער התנגד לבקשה זו. הוא טען, כי אם מבקש המשיב להביא לשינוי ההחלטה, עומד לרשותו הליך אחד ויחיד לשם כך, והוא - הגשת ערעור על ההחלטה. חרף התנגדותו של בא-כוח המערער, הסכים הנשיא לשמוע במעמד צד אחד את השגותיהם של בא-כוח המשיב ובא-כוח שירות הביטחון הכללי על ההחלטה. 7. ואכן, מיד לאחר דיון חסוי זה נתן הנשיא החלטה חדשה, בה שינה את החלטתו הקודמת. בהחלטה זו קבע הנשיא: "לאחר שקיבלתי הסברים נוספים ..., באתי לכלל דעה שאין לגלות אף פרט ואף ראיה למשיב ... זאת מתוקף הסמכות ... על-פי סעיף 6 לחוק" (להלן - ההחלטה השניה מיום 15.5.05). 8. ביום 18.5.05 נתן הנשיא את החלטתו לאשר את הצו, תוך שהוא מקצר את התקופה הנקובה בו, כך שסיומה נקבע ליום 7.9.05 בחצות הלילה, במקום 30.9.05, כפי שנקבע בצו. הנשיא לא פירש את טעם החלטתו לקיצור תקופת המעצר שקבע שר הביטחון בצו. כן נקבע בהחלטה, כי הצו יובא לעיון מחדש לפני הנשיא, לא יאוחר מיום 3.8.05, כהוראת סעיף 5 לחוק. להחלטת הנשיא שני חלקים. האחד - גלוי, והשני - חסוי, אשר ניתן בדלתיים סגורות בלי שנמסר למערער ולבא-כוחו. בחלק הגלוי קבע הנשיא המלומד כי שוכנע "שצו המעצר דרוש מטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור, ו'זאת בשל מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור'". הנשיא ציין, תוך שהוא מפנה לחלק החסוי של ההחלטה, כי הגיע לכלל מסקנה שהצורך להגן על ביטחון המדינה גובר במקרה זה על זכותו של המשיב [המערער שלפנינו], שלא להיעצר. הנשיא הוסיף, כי שאל את בא-כוח המדינה ואת נציג שירות הביטחון הכללי מדוע נעצר המערער רק לאחר ארבע שנים של איסוף ידיעות בעניינו. התשובה שניתנה לכך הייתה כי החומר שנאסף בעניין המערער הלך ונערם, וחלק מהותי בו מתייחס לשנה האחרונה. על סמך הצטברות זו העריך שירות הביטחון כי זהו המועד הנכון למעצר המערער, "אחרי שכלו כל הקיצין". בסוף החלטתו הורה הנשיא, כאמור לעיל, על קיצור תקופת צו המעצר המינהלי, כך שתסתיים ביום 7.9.05 בחצות הלילה. בחלק החסוי של ההחלטה נכללים, בין היתר, עיקרי הדברים שנמסרו על-ידי איש שירות הביטחון הכללי בדיון אשר התקיים במעמד צד אחד, תוך התייחסות למסמכים העיקריים שהוצגו בפני הנשיא במעמד צד אחד, המבססים את מעורבותו של המערער בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור. כמו כן פורטו השיקולים בשלהם גובר במקרה זה הצורך להגן על ביטחון המדינה והציבור, על זכותו של המערער לחירות. מטעמים מובנים, לא נביא כאן את תוכנו של חלק זה של ההחלטה. 9. ההליך לפני נשיא בית המשפט המחוזי לא הסתיים עם מתן ההחלטה לאשר את צו המעצר. ביום מתן ההחלטה (18.5.05), הגיש המשיב לנשיא בקשה שכותרתה "בקשה להבהרת החלטה", שעניינה החלטת הנשיא לקצר את תקופת צו המעצר המינהלי. בבקשת ההבהרה טען המשיב כי למיטב הבנתו, "בית המשפט הנכבד החליט לקצר את תקופת המעצר כדי ששר הביטחון ישקול מחדש, לקראת תום התקופה שקוצרה, אם יש הצדקה להמשך המעצר". הוא ביקש, כי הבהרה ברוח זו תיווסף להחלטה. 10. ככל הנראה, בקשה זו לא הומצאה בעתה לידי בא-כוח המערער, ועל-פי טענתו בדיון לפניי, נודע לו על קיומה מפי הנשיא עצמו, מספר ימים לאחר הגשתה. הנשיא ביקש את תגובת בא-כוח המערער לבקשה זו. עורך-דין ורצברגר טען בתגובתו כי אין לבית המשפט סמכות להוסיף הבהרות והסברים לפסק הדין. משניתן פסק הדין ובית המשפט קם מכיסאו, נטען, פסק הדין מדבר בעד עצמו ומתפרש מתוכו. 11. החלטת הנשיא בבקשת ההבהרה ניתנה ביום 25.5.05, בעוד הערעור שלפניי תלוי ועומד. באותה החלטה קבע הנשיא, בין היתר: "בעת כתיבת ההחלטות (הן הגלויה והן החסויה) פרטתי את נימוקי החלטותיי ומהן ניתן לראות, כי אכן החלטתי לקצר את תקופת מעצרו של המשיב מותירה לשר הביטחון שיקול דעת לבחון מחדש את החומר המונח בפניו ואשר הונח בפני, טרם מתן החלטתי". בהמשך, לאחר הבאת ציטוט מתוך פסק הדין בבג"ץ 2320/98 עבד אל פתאח מחמוד אלמעמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד נב(3) 346, אליו אתייחס בהמשך, קבע הנשיא: "אשר על כן אני מחליט כי אכן החלטתי ניתנה על מנת להביא את שר הביטחון בבוא העת, לשקול מחדש את ההצדקה שבמעצרו של המשיב לאור החומר שהיה בפני בעת מעצרו של המשיב" (להלן - ההחלטה בבקשת ההבהרה). הליך הערעור וטענות הצדדים 12. חלקו הראשון של הדיון לפניי התנהל במעמד המערער ובא-כוחו. לאחר שהציג בא-כוח המערער את טענותיו, השיב עליהן בא-כוחו של המשיב. בחלקו השני של הדיון הוצגו, במעמד צד אחד, פרוטוקול הדיון שנערך בפני הנשיא במעמד צד אחד, חלקה החסוי של החלטת הנשיא וראיותיו של שירות הביטחון הכללי. כך נעשה, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 6(ג) לחוק, לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר ובא-כוחו, ואף בלי לגלותה להם אם גילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. בשלב זה, השיבו בא-כוח המשיב ונציגי שירות הביטחון הכללי לשאלותיי באופן מפורט ונרחב, ומסרו הסברים ככל שנתבקשו על-ידי. בהמשך, לאחר עיון נוסף בחומר הראיות, סברתי שניתן להמציא לבא-כוח המערער מידע נוסף מתוך החומר שהוצג לפניי במעמד צד אחד. בעקבות כך קוימו שני דיונים נוספים, האחד במעמד נציגי המשיב בלבד והאחר גם במעמד בא-כוח המערער, בו נמסר למערער, בהסכמת נציגי המשיב, מידע נוסף מתוך החומר החסוי. 13. נפנה לטענות הצדדים. בא-כוח המערער שב וטען, כי מיום מעצרו ועד עתה, אין המערער יודע מהן הטענות נגדו; אם מדובר בפעילות נגד ערבים, נגד יהודים, נגד השלטון או באיסוף נשק. גם אם החוק מתיר לבית המשפט בסעיף 6(ג) לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם, אם שוכנע שגילוי הראיה עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור, אין בהוראה זו, כך הטענה, משום מתן היתר כללי וגורף, להימנע ממסירת כל הראיות לעציר, ויש לפרשה כמתייחסת לראיה מסוימת, או לראיות מסוימות בלבד. בכל מקרה, טוען בא-כוח המערער, יש למסור למערער, אם לא את הראיות עצמן, לפחות את עיקרי הטענות הקיימות נגדו, שעל יסודן הוצא הצו. בלא גילוי כזה, מוסיף בא-כוח המערער וטוען, אין למערער כל אפשרות להתגונן נגד הצו המגביל את חירותו. על כן מבקש עורך-דין ורצברגר, כי לאחר העיון בחומר הראיות, יגלה בית המשפט למערער את אותו חלק מהחומר הניתן לגילוי. כן טוען בא-כוח המערער, כי מהחומר עולה שהמערער היה נתון למעקב שירות הביטחון הכללי משך כארבע שנים. על רקע זה, נטען, אין הסבר למעצרו של המערער דווקא בעת הזו, בלא שקרה אירוע או התקבל מידע דרמטי וממוקד אשר יצר חשש מיידי וקונקרטי מפני המערער, שבעטיו אין מנוס מנקיטת צעד זה של המעצר המינהלי. לגישתו של עורך-דין ורצברגר, הטענה בדבר הצטברות המידע אודות מסוכנותו של המערער, נשללת גם נוכח העובדה כי המערער מעולם לא הוזהר, לא ננקט נגדו הליך מגביל, ולא התקיימה כל פעילות הדרגתית טרם נקיטת הצעד של המעצר המינהלי. לטענת המערער, המידע המייחס לו מסוכנות חסר יסוד. הוא חושש שמודיעי שירות הביטחון הכללי מעלילים עליו בלא יסוד, וחירותו נשללת על בסיס מפוקפק. על כן, כך טוען הוא, מידת מהימנותו וביסוסו של המידע ראוי שיזכו לעיון ביקורתי. המערער, לדבריו, הוא אזרח שומר חוק שמעשיו גלויים, אין בהם אלימות, טרור או סכנה לאנשים, והם אינם נוגדים את החוק. המערער מבטא את רעיונותיו בצורה גלויה ופעילותו, כמו הפעילות הקשורה בהקפת שערי הר הבית בראש כל חודש, אשר נעשית בידיעת המשטרה ובתיאום עמה. גם פעילותו של המערער נגד ההתנתקות, נטען, היא פעילות לגיטימית המממשת את זכותו לחופש הביטוי. בהקשר האחרון טוען המערער, שמעצרו הוא מעצר פוליטי שבוצע על רקע ההתנתקות ומטרתו להרתיע את כל מי שיפעל נגד ההתנתקות. המערער מוסיף וטוען ששימוש במעצר מינהלי כאמצעי ראשון, אינו מידתי ואינו סביר. שהרי בעניינו המשיב נמנע מלשקול חלופת מעצר או אמצעי הגבלה אחרים שפגיעתם במערער ובמשפחתו פחותה ממעצר מלא. זאת, בשונה ממקרים אחרים, בהם המעצר המינהלי ננקט רק כצעד אחרון, שלו קדמו אזהרות ואמצעי הגבלה שונים. טענה נוספת שמעלה בא-כוח המערער מבוססת על סעיף 1 לחוק המעצרים המינהליים. בסעיף זה נקבע כי "חוק זה לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948". בסעיף זה, טוען עורך-דין ורצברגר, הוגבלה תחולת החוק למקרים הנופלים בגדרו של מצב החירום עליו הוכרז סמוך לקום המדינה, אשר נבע מהמלחמה בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. נוכח תכלית החוק, נטען, לא ראוי לעשות בו שימוש לגבי עניינים פנים-ישראליים, שאינם נופלים לגדר הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי. בא-כוח המערער מוסיף, כי ראוי לתת פרשנות מצמצמת לתחולת החוק, פרשנות אשר תעלה בקנה אחד עם היות מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, שחירותם וכבודם של אזרחיה מונעים את השימוש בסמכויות מעצר בלא משפט. 14. בא-כוח המערער טוען גם נגד שתי ההחלטות שנתן הנשיא: ההחלטה השנייה מיום 15.5.05 וההחלטה בבקשת ההבהרה. אשר לשינוי החלטתו הראשונה של נשיא בית המשפט המחוזי מיום 15.5.05, טוען המערער כי יכולתו של שירות הביטחון הכללי לשנות החלטות שיפוטיות במעמד צד אחד, וחזרת הנשיא מהחלטתו המנומקת הקודמת, פוגעות באופן חמור באמון המערער והציבור בכללו בכך שההליך המשפטי הוא חסר פניות. לטענתו, על המשיב היה לציית להחלטה הראשונה או לערער עליה, בעוד שההליך בו נקט לשם שינוי ההחלטה, בדרך של בקשה "להתייחס להחלטה", איננו קיים. מכאן, טוען המערער, שיש לבטל את החלטתו השנייה של הנשיא אשר שינתה את ההחלטה הקודמת. הוא הדין, טוען המערער, לגבי ההחלטה בבקשת ההבהרה שנתן הנשיא. לאחר שבית המשפט קם מכיסאו, הוא סיים את מלאכתו וההחלטה בבקשת ההבהרה שניתנה אחר כך ניתנה בחוסר סמכות ותוך פגיעה מהותית בזכויות המערער. שהרי ההחלטה בבקשת ההבהרה הופכת את מעצרו של המערער למעצר שאינו קצוב, אשר ניתן להארכה מפעם לפעם, והכל בלא שהדבר נקבע מפורשות בהחלטה המאשרת את הצו. 15. בא-כוח המשיב, עורך-דין רויטמן, טוען, מנגד, שקיימת עילה מוצדקת למעצרו המינהלי של המערער. זאת, לאור המידע שברשות המדינה אשר מצביע על מעורבותו של המערער בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה - פעילות טרור. בניגוד לטענת המערער, לפיה לא נמסר לו דבר על הפעילות בגינה נעצר, טוען בא-כוח המשיב, שלמערער נאמר כי הוא נחשד בפעילות המכוונת הן נגד יהודים והן נגד ערבים. המשיב מציין, כי מקורות המידע ופרטיו אינם מאפשרים לפתוח נגד המערער בהליך פלילי. לשיטת המשיב, הצעד שננקט בעניין המערער - מעצר מינהלי - הוא הצעד היחיד אשר ניתן היה לנקוט בנסיבות הקיימות, וכל חלופה אחרת לא תועיל. בא-כוח המשיב סבור, כי פרשנותו של המערער את מצב החירום לפי סעיף 1 לחוק המעצרים המינהליים, שגויה. שכן, הוראת החוק מדברת על ביטחון המדינה והציבור, בלא להגביל עילות אלו דווקא לסוג מסוים של פגיעה, והמקרה דנא בא בגדר אותן עילות. לעניין ההחלטה בבקשת ההבהרה שנתן נשיא בית המשפט המחוזי, סבור המשיב כי החלטה זו ניתנה במסגרת סמכותו של בית המשפט להבהיר את פסק דינו. סמכות זו נתונה לבית המשפט, אליבא דמשיב, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), לפיו רשאי בית המשפט לתקן טעות שנפלה בהחלטתו, תוך 21 ימים ממתן ההחלטה. במסגרת זו רשאי בית המשפט לתקן השמטה מקרית, שמשמעה, על-פי הפסיקה, דבר אשר היה במחשבתו של השופט אך נשמט בטעות מפסק הדין. בענייננו, כך טוען המשיב, ברור כי אי ציון כוונתו של הנשיא בקיצור תקופת המעצר הינו השמטה מקרית, דבר הנלמד הן מחלקה הגלוי של ההחלטה והן מחלקה החסוי. אף אם מדובר בתיקון מהותי שאינו נופל בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט, טוען המשיב, לבית המשפט נתונה הסמכות לבצע גם תיקון כזה בהחלטתו כל עוד לא קם מכיסאו. אמנם, ההחלטה בבקשת ההבהרה בה עסקינן לא ניתנה ביום מתן ההחלטה לאשר את צו המעצר, אך בא-כוח המשיב הגיש את בקשתו עוד ביום מתן ההחלטה (18.5.05), ואין לזקוף לחובתו את העובדה שבית המשפט השתהה במתן החלטתו, ולא נתנה באותו יום. לשיטתו של המשיב, אין יסוד גם לטענות נגד שינוי ההחלטה הראשונה של הנשיא בדבר הצגת עיקר טענות המשיב בפני המערער. ההחלטות בעניין זה ניתנו לאחר שהנשיא שקל את הדברים לגופם, ואין ממש בטענה, כי המשיב ושירות הביטחון הכללי "הילכו אימים" על הנשיא. דיונים מעין אלו מתקיימים, מטבע הדברים, במעמד צד אחד, וכך נעשה גם במקרה שלפנינו. לסיום טוען בא-כוח המשיב, כי גורמי הביטחון עושים שימוש זהיר בסמכויות הנתונות להם. מעידה על כך העובדה שצעד זה ננקט על ידם רק לאחר ארבע שנים של מעקב אחרי המערער ורק משזה הגדיש את הסאה. דיון 16. סעיף 2(א) לחוק המעצרים המינהליים קובע כי אם "היה לשר הביטחון יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצויין בצו ושלא תעלה על שישה חודשים". בית משפט זה ציין, פעמים רבות, את הפגיעה החמורה בחירותו של אדם הכרוכה בשימוש בכלי זה של המעצר המינהלי: "בעיקר קשה פגיעתו של מעצר מינהלי בחירותו של הפרט ובכבודו. הפרט נעצר בלא משפט, מכוח צו המוצא על ידי הרשות המבצעת (שר הביטחון). המעצר עשוי להימשך... תקופה ארוכה שאינה מוגבלת מראש. לא פעם אין העצור יודע - בשל טעמים של ביטחון המדינה - מהי התשתית העובדתית להחלטה על מעצרו. יכולתו להתגונן כנגד המעצר המינהלי מוגבלת" (דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, פ"ד נד(1) 721, 741). 17. כדי להביא למיתון, ול? חלקי, של פגיעה קשה זו בזכויות העציר המינהלי, נקבעו בחוק המעצרים המינהליים הוראות שונות, שמטרתן הגנה על זכויות העציר, ככל שנסיבות העניין מאפשרות זאת (להרחבה בעניין זה ראה בפסק דינו של השופט א' גרוניס בעמ"ם 8788/03 פדרמן נ' שאול מופז, שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176 (להלן - עניין פדרמן)). כך למשל, קובע סעיף 4(א) לחוק כי יש להביא את העציר תוך 48 ממעצרו לפני נשיא בית משפט מחוזי, אשר מוסמך לאשר את צו המעצר, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר. סעיף 5 לחוק קובע כי אם אושר צו המעצר, בשינוי או בלא שינוי, ידון נשיא בית המשפט המחוזי מחדש בעניין המעצר, לא יאוחר משלושה חודשים אחרי אישור המעצר, או אחרי מתן החלטה לפי סעיף זה, או תוך תקופה קצרה יותר שקבע הנשיא בהחלטתו. על-פי סעיף 7 לחוק, החלטת נשיא בית המשפט המחוזי ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון, שלו יהיו כל הסמכויות שהוענקו לנשיא בית המשפט המחוזי לפי החוק. 18. בפסקי הדין שיצאו מלפני בית משפט זה, הדריך עצמו בית המשפט, בדונו במעצרים מינהליים, לצמצם ככל האפשר את עוצמת הפגיעה הטמונה במעצרים אלו. כך נקבע, כי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל אשר יצדיקו עשיית שימוש בסמכות זו, וזאת כאשר קיים מצב חירום בו ישנו חשש ממשי או אף וודאות קרובה לפגיעה קשה במדינת ישראל או באזרחיה (עמ"מ 4/94 בן חורין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 329, 334-333). כן נפסק, כי אמצעי חריג זה, של מעצר מינהלי, מוצדק רק כאשר אמצעים "רגילים", של פתיחת הליך פלילי, או אמצעים אחרים שפגיעתם פחותה, אינם נותנים מענה מספיק לחשש לביטחון המדינה ולביטחון הציבור (ראה: עמ"מ 7/94 בן יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקה 3; עניין פדרמן, בעמודים 185, 189-188; עמ"מ 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 8). אין לקבל, בהקשר זה, את טענת בא-כוח המערער, כי ביטחון המדינה וביטחון הציבור נוגעים אך לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתינאי. פרשנות מצמצמת זו אינה עולה מלשונו של סעיף 2(א) לחוק, המדבר על טעמים שבביטחון המדינה או בביטחון הציבור, בלא להגביל את סמכות המשיב לסכנות וסיכונים מסוג מסוים בלבד (ראה לעניין זה עמ"מ 1/80 כהנא נ' שר הביטחון, פ"ד לה(2) 253, 261 (להלן - עניין כהנא)). היקף הביקורת שמפעיל נשיא בית משפט מחוזי, בדונו בצו מעצר מינהלי, רחבה משיקול הדעת שניתן לבית המשפט בהקשרים אחרים, בעת שבוחן הוא החלטותיה של רשות מינהלית (עניין פדרמן, בעמוד 188). גם סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו בערעור על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי, כפי שנקבעה בחוק המעצרים המינהליים, פורשה כסמכות רחבה, במסגרתה בוחן בית המשפט העליון במעין בחינה מחדש (de novo), את החלטת שר הביטחון, לאור החומר והטענות הנפרשים לפניו (עניין פדרמן, בעמוד 189; עמ"מ 8607/04 הנזכר לעיל, בפסקה 9). 19. השאלה הראשונה אשר עולה בהקשר שלפנינו, עניינה בגילוי חומר הראיות שהוצג לפני נשיא בית המשפט המחוזי ולפניי, שלא במעמד המערער ובא-כוחו, או גילוי עיקרי הטענות העומדות נגד המערער. כפי שכבר נאמר, נשיא בית המשפט המחוזי דחה, בסופו של דבר, בקשה זו. משעיינתי בחומר ובחנתי את הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את בקשת המערער לגלות לו את הראיות שהוצגו בפני הנשיא ובפניי או את עיקרי הטענות נגדו. בעניין זה שוכנעתי שגילוי הראיות יביא לפגיעה חמורה ובלתי הפיכה במקורותיהם ובשיטות העבודה של שירותי הביטחון. אמנם, כפי שצוין לעיל, בעקבות עיון נוסף בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה שניתן לגלות למערער מידע נוסף מתוך החומר שהועמד לעיוני. עם זאת, מקובל עליי שגם מידע נוסף זה הנו מידע חלקי ביותר, ואין בו כדי ליתן למערער תמונה של ממש אודות התשתית העובדתית שעל יסודה הוצא צו המעצר. 20. גילוי עילת המעצר, בלא לגלות את התשתית העובדתית שביסודה כרוכה בהעלאת רמת ההפשטה של עילת המעצר הנמסרת לעציר (השווה: בש"פ 5492/98 ברונסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 116), על-ידי הצגתה בקווים כלליים בלבד. בדרך זו ניתן לעציר מושג כללי בלבד על הטענות העומדות נגדו, תוך הימנעות מחשיפת עובדות שיש בהן כדי לגלות מקורות מידע של שירותי הביטחון ולפגוע בביטחון המדינה. רמת ההפשטה של עילת המעצר הנמסרת לעציר תיגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך ברור, שככל שרמת ההפשטה גבוהה יותר, כן יקשה על העציר להתגונן נגד הצו. בענייננו, רמת ההפשטה הגבוהה ביותר היא זו הנקובה בצו, לפיה "טעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור מחייבים" את המעצר. בדיון לפני הנשיא ניתנו על-ידי המשיב פרטים נוספים, תוך צמצום רמת ההפשטה, לכך שמדובר ב"מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור". למעשה, גם פירוט זה אינו מגלה את התשתית העובדתית עליה נסמך הצו ואף הוא מקשה ביותר על הגנתו של המערער מפני הצו. 21. אני ער לכך שתוצאה זו מערימה מכשול כבד על יכולתו של המערער להתגונן מפני הצו. אולם, תוצאה זו פעמים היא תוצאה הכרחית, אשר נגזרת ממהותו ומאופיו של הליך המעצר המינהלי. התייחס לכך הנשיא ברק בדנ"פ 7048/97 הנזכר לעיל: "לא פעם אין העצור יודע - בשל טעמים של ביטחון המדינה - מהי התשתית העובדתית להחלטה על מעצרו. יכולתו להתגונן כנגד המעצר המינהלי מוגבלת" (עמוד 741 לפסק הדין). בדומה, קבע השופט א' גרוניס בעניין פדרמן: "נראה שלא יהא זה מוגזם לומר, כי על העצור לנהל את מאבקו כנגד צו המעצר כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה. במילים אחרות, העצור מוצא עצמו כשהוא מוגבל באמצעים העומדים לרשותו במערכה שהוא מנהל כנגד צו המעצר. הצידוק לקביעתו של הסדר כזה, הפוגע באופן קשה בחופש הפרט, נמצא בסיכון הקיים לביטחון המדינה והציבור. המציאות מגלה, כי לעיתים אין די בכלים המקובלים בהם עושה החברה שימוש להגן על עצמה - החוק הפלילי, סדר הדין הפלילי ודיני הראיות הנוהגים בבתי המשפט" (עמוד 186לפסק הדין). בעניין כהנא הנזכר לעיל עילת המעצר שנמסרה לעציר הייתה ברמת הפשטה נמוכה במקצת מזו שנמסרה למערער במקרה שלפנינו. באותו מקרה נמסר לעציר כי מדובר ב"תכנון פיגועים נגד ערבים". אולם, גם רמת פירוט זו לא אפשרה לעציר הגנה אפקטיבית נגד הצו, מה שלא מנע את אישור הצו: "קבלת הטענה שאין לבסס אישור מעצר מינהלי על חומר ראיות שלא הובא לידיעת העציר או בא-כוחו, הייתה שוללת כמעט כל אפשרות לעשות שימוש בהוראות החוק דווקא באותם המקרים הנדירים, שבהם קיימות סיבות כבדות משקל להיזקק לאמצעי החמור של מעצר מינהלי, היינו, כשהסכנה לביטחון המדינה או לביטחון הציבור, שאותה נועד המעצר למנוע, היא רצינית ביותר. ... עם כל הרצון לאפשר לעציר להתגונן בפני צו מעצר ולאפשר בדיקה שיפוטית יסודית ומעמיקה, שאינה יכולה להתקיים כאשר אין העציר יודע מה הם פרטי המעשים או המזימות המיוחסים לו, אין לקבוע ככלל בל יעבור, שאי גילוי פרטים לעציר ולבא-כוחו מחייב דחיית בקשה לאישור המעצר" (עמוד 259 לפסק הדין). (וראה גם בש"פ 3514/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עמ"מ 7/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בא-כוח המערער מפנה בעניין זה להחלטתו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעמ"מ 2/96 מדינת ישראל נ' פרידמן (לא פורסם). הוא מבקש ללמוד מהחלטה זו, כי יש לגלות לעציר את עיקרי העובדות שיאפשרו לו להתגונן ולהשיב כראוי לטיעונים המועלים נגדו. לדעתי, ההחלטה אינה תומכת בטענה זו. אכן, כפי שנקבע שם, "בתי המשפט ילכו עד קצה גבול יכולתם כדי להעמיד לרשותו של אדם, של כל אדם בוודאי אדם שנעצר במעצר מינהלי - מנגנון משוכלל כדי שיוכל להגן על עצמו כראוי". עם זאת, נקבע, "בה בעת, נזכור נא ואל נשכח כי מדברים אנו בכוחות המושכים לצדדים, והרי מן העבר האחר מורנו החוק, מפורשות, כי ניתן דעתנו לשאלה אם גילויה של ראיה לעציר או לבא-כוחו עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. המדובר הוא, איפוא - כבמקרים אחרים - במציאתה של נקודת איזון בין הווקטורים המושכים בכיוונים מנוגדים". נמצאנו למדים, כי אין חולק על הצורך לאפשר לעציר לקבל לעיונו את מירב המידע אשר עשוי לסייע לו בהתגוננות מפני צו המעצר. יחד עם זאת, קיומו של מידע חסוי הוא מרכיב אינהרנטי בסיטואציה שבה מתעורר הצורך בצו מעצר כזה, ופעמים, חרף הבעייתיות שבדבר, כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, לא יהא מנוס מן המסקנה כי לא ניתן לפרוש בפני העציר תשתית עובדתית המאפשרת הגנה אפקטיבית מפני הצו. כאלה הם פני הדברים בענייננו, שבו גילוי הראיות והטענות פירושו גילויים של מקורות ושל שיטות עבודה של שירותי הביטחון ועקב כך פגיעה בביטחון המדינה. בהיעדר אפשרות לפתרון ביניים המאזן בין האינטרס המנוגדים, אין מנוס מלהעדיף את האינטרס האחרון. 22. שאלה עיקרית נוספת עניינה, כמובן, ההצדקה שבהוצאת צו המעצר המינהלי נגד המערער ואישורו. כאמור, בחלקו של הדיון שנערך לפניי במעמד צד אחד הוגש חומר מודיעיני בעניינו של המערער. העין בחומר זה מעלה כי מדובר בחומר מודיעיני עדכני (בחלקו), אשר מלמד כי מן המערער נשקפת מסוכנות ממשית וקונקרטית, אשר התחדדה בשנה האחרונה, לביטחון המדינה והציבור. לאחר בחינת החומר ושמיעת הסברי המשיב, שוכנעתי כי טעמיו של המשיב נכוחים, וכי מעצרו של המערער אכן דרוש מטעמים של ביטחון המדינה וביטחון הציבור. עורך-דין ורצברגר טען, כאמור, שהחומר בעניין מרשו נאסף זה ארבע שנים, ולפתע, לאחרונה, הוחלט על מעצרו, ללא התפתחות ספציפית אשר תצדיק זאת. אין בידי לקבל טענה זו, שכן מהחומר שהוצג בפני עולה כי בשנה האחרונה הגיע לידי המשיב מידע בדבר סיכון מוחשי הנשקף מן המערער. דווקא העובדה, שהמערער נעצר רק עתה, לאחר ארבע שנים של מעקב, מלמדת על זהירותו של שר הביטחון בהוצאת הצו, שלא ראה לנכון לעצור את המערער, אלא רק לאחר שבשנה האחרונה התווסף חומר אשר לימד על התעצמות הסכנה הנשקפת מן המערער לביטחון המדינה ולביטחון הציבור. בהיבט זה, מעצרו של המערער תואם את מטרתו של המעצר המינהלי, שנועד למנוע סכנה עתידית, להבדיל מענישה על דברים שאירעו בעבר ולהבדיל מסמכויות המעצר המוענקות לצורך קיום סדרי הדין הפליליים (ראה: עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3) 529, 531; עמ"מ 4/94 הנזכר לעיל, בע' 336). בהקשר האחרון, כפי שנמסר מפי בא-כוח המשיב וכפי שעולה מהחומר שהוצג לפניי, טיב הראיות שנאספו בעניין המערער, אכן אינו מאפשר העמדתו לדין פלילי. בנסיבות אלו, המעצר המינהלי הוא האמצעי היחיד להפגת מסוכנותו של המערער. כן מצאתי, כי עסקינן בסכנה שרמתה מגיעה כדי רמת הסכנה שנקבעה בפסיקה לצורך מעצר אדם בצו מעצר מינהלי - ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה או הציבור, אם לא יבוצע המעצר המינהלי (עמ"מ 1/95 פלוני נ' שר הביטחון (לא פורסם), פסקה 5; עניין פדרמן, בעמוד 188; עמ"מ 8607/04 הנזכר לעיל, בפסקה 8). העיון בחומר מעלה שאין ממש גם בטענה שמעצרו של המערער הוא מעצר פוליטי, שנועד להרתיע את מתנגדי ההתנתקות. 23. שקלתי גם את טענת בא-כוח המערער בעניין הטלת הגבלה חלופית למעצר המינהלי, שפגיעתה במערער חמורה פחות. אכן, המעצר המינהלי מוצדק אך "כשכלו כל הקיצין", וכשאין ביטחון באמצעי הגבלה אחרים. אלא, שכזה הוא המקרה שלפניי. החומר שהובא לעיוני מלמד, כי אמצעי פחות ממעצר מינהלי לא ימנע את הסכנה הנשקפת לכאורה מן המערער. 24. חרף המסקנה דלעיל, אינני פטור מלדון בשתי טענות נוספות שהעלה המערער: האחת, כי לא היה מקום לשינוי ההחלטה הראשונה מיום 15.5.05 בדבר מסירת עיקרי הטענות למערער ולבא-כוחו. השנייה, כי ההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה שלא בסמכות. 25. הטענה הראשונה, לפיה לא היה מקום לשינוי ההחלטה הראשונה של הנשיא, דינה להידחות. מדובר בהחלטת ביניים, שאינה יוצרת מעשה בית דין, ובית המשפט שנתן את ההחלטה, רשאי לשוב ולדון בה, ואף לשנותה. שינוי החלטת ביניים יכול שייעשה לאורן של נסיבות חדשות שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה, ובמקרים נדירים, גם מקום בו נפלה בהחלטה טעות (ע"א 9396/00 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537, 540; ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508). במקרים מהסוג האחרון, על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בסמכותו לשנות מהחלטתו, ולא לאפשר שימוש לרעה בהליכי המשפט שעומדים לרשותו של בעל דין, המבקש את השינוי כאמור. המקרה הנוכחי, אני סבור, נופל בגדרם של המקרים שבהם רשאי בית המשפט לשנות את החלטתו גם בהיעדר נסיבות חדשות. חרף התחושה הלא נוחה שנוצרה אצל המערער בשל שינוי ההחלטה בעקבות דיון נוסף שקוים במעמד צד אחד בפני הנשיא, אין לקבל את הטענה כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי המשפט. בהקשר זה יש לציין, שמבחינה מהותית, ספק בעיניי אם קיימת סתירה בין שתי ההחלטות. אמנם, בהחלטה הראשונה הורה הנשיא שיש לגלות למשיב, באופן תמציתי, את עיקרי הטענות שיש נגדו על מנת לאפשר לו להתגונן. אולם, לא נקבע בהחלטה שגילוי זה צריך שייעשה, גם אם הוא כרוך בפגיעה בביטחון המדינה, בכלל זה בגילוי מקורות מודיעין של שירות הביטחון. עובדה היא שבתחילת ההחלטה הראשונה ציין הנשיא באופן מפורש ש"את מרבית החומר [חומר הראיות] אין לגלות למשיב, שכן יש בכך כדי לסכן את המקורות של שירותי הביטחון ולגלות שיטות עבודה". יחד עם זאת, נקבע בהחלטה שרשויות הביטחון צריכות לגלות למשיב, באופן תמציתי, את עיקרי הטענות שיש נגדו על מנת לאפשר לו להתגונן. אף שהדברים לא נאמרו בהחלטה באופן מפורש, הקשר הדברים מלמד, כי הנחה מכללא אשר עמדה ביסוד ההחלטה (הראשונה) הייתה שגילוי עיקר הטענות, להבדיל מגילוי חומר הראיות, אינו כרוך בסיכון מקורות המידע של שירותי הביטחון. משהסתבר, בעקבות הסברים נוספים שניתנו לנשיא במעמד צד אחד, שהנחה זו מקורה בטעות וגילוי הטענות עשוי לסכן את החיסיון על מקורות המידע, אני סבור שהנשיא היה רשאי לשנות את ההחלטה. 26. בכל מקרה, כיום, עומדת בפני ערכאת ערעור ההחלטה הסופית של הנשיא, אשר ניתנה בלא שהובאו בפני המערער, כפי שהוחלט בהחלטה הראשונה מיום 15.5.05, עיקרי הטענות העומדות נגדו, שעל יסודן ניתן הצו. השאלה העומדת לפניי היא האם החלטה זו מוצדקת לגופה. כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי ההחלטה שלא לגלות למערער את הטענות נגדו, הייתה החלטה נכונה. מכיוון שכך, אין מניעה מלאשר את ההחלטה בערעור, גם שלא מטעמי הערכאה הראשונה, היינו, גם אם הערכאה הראשונה שגתה בעניין זה בהחלטתה הראשונה ואף שגתה בהחלטה השנייה, משהחליטה על שינוי החלטתה הקודמת. 27. טענתו השנייה של בא-כוח המערער, אשר מתייחסת להחלטה בבקשת ההבהרה, מעוררת בעיה קשה יותר. הדין בנושא זה מחייב להבהיר את הרקע למתן ההחלטה, שמקורו בהלכה שנקבעה בפסק הדין בבג"ץ 2320/98 עבד אל פתאח מחמוד אלמעמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד נב(3) 346. באותו פסק דין, שעניינו צו שהוציא המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, נקבע הכלל, שמפקד צבאי אינו רשאי להוציא צו מעצר מינהלי חדש או להאריך צו מעצר קודם, לאחר ששופט החליט לקצר את תקופת המעצר, אלא אם התקבל, לאחר מתן ההחלטה השיפוטית, מידע חדש או חל שינוי בנסיבות שיש בו כדי לשנות באופן מהותי את מסוכנותו של העציר. לכלל זה, נקבע בפסק הדין, יש גם יוצא מן הכלל: "אפשר שהשופט יחליט לקצר את תקופת המעצר, לא כדי לחייב את המפקד הצבאי לשחרר את העצור, אלא כדי לחייב את המפקד הצבאי לשקול מחדש את החומר נגד העצור ולהחליט מחדש אם חומר זה מצדיק את המשך המעצר. אפשר שהשופט יחליט כך במקרה גבולי שקיים בו ספק אם החומר נגד העצור מצדיק מעצר ממושך, או במקרה שבו קיימת אפשרות סבירה שהנסיבות ישתנו כך שהחומר אשר הצדיק את המעצר בשעתו לא יצדיק עוד את המשך המעצר. במצב כזה עשוי השופט ללכת בדרך ביניים: הוא יכול לתת החלטה המקצרת את תקופת המעצר, כדי שהמפקד הצבאי ישקול מחדש, לאור החלטת השופט, אם יש הצדקה להמשך המעצר. ... אם כך החליט השופט, אין מניעה שהמפקד הצבאי ישקול מחדש, לקראת תום התקופה המקוצרת, אם יש הצדקה להמשך המעצר, ויחליט לפי שיקול דעתו אם להאריך את המעצר. במקרה כזה, החלטת המפקד הצבאי להאריך את המעצר, לאחר שהשופט החליט לקצר את המעצר, גם אם לא התקבל מידע חדש ולא חל שינוי בנסיבות לאחר החלטת השופט, אינה סותרת את החלטת השופט. להיפך, היא ממלאת אחר מצוות השופט. לכן אין בה משום פגיעה בביקורת השיפוטית. היא פועל יוצא של הביקורת השיפוטית" (עמוד 363 לפסק הדין). 28. במקרה שלפנינו, הנשיא המלומד אשר סבר שהוצאת הצו הייתה מוצדקת, לא קבע בהחלטה (המקורית) שהסיבות המצדיקות את אישור הצו יחלפו מן העולם או שעוצמתם תוקהה, בתוך תקופה קצרה מהתקופה שקבע המשיב, דבר אשר מצדיק את קיצור תקופת הצו ואת שחרורו של המשיב בתום תקופה זו. מאידך, הנשיא גם לא קבע בהחלטתו, ודאי לא באופן מפורש, שקיצור התקופה נועד כדי שהמשיב יבחן בתום תקופה זו מחדש את ההצדקה למתן הצו. למעשה, בהחלטה, הן ההחלטה הגלויה והן בהחלטה החסויה, לא נאמר, לפחות לא באופן מפורש, דבר לגבי הסיבה בשלה ראה הנשיא לקצר את תקופת הצו. 29. בנסיבות אלו, ניתן להבין את עמדתו של המשיב אשר ביקש לברר עניין זה כבר כיום, ולא לעמוד, אם וכאשר יבקש להאריך את המעצר, בפני טענה שהארכת המעצר נוגדת החלטה שיפוטית בדבר קיצור תקופת הצו. השאלה היא האם ניתן היה לעשות זאת בדרך של מתן הבהרה להחלטה. לשון אחר, האם הנשיא היה מוסמך, לאחר שנתן החלטתו, להוסיף ולקבוע, בין על דרך של הבהרת ההחלטה, ובין על דרך של תוספת להחלטה, כי שר הביטחון יהא רשאי, בבוא העת, לשקול מחדש את ההצדקה שבמעצרו של המערער ולהאריך את הצו, גם בהיעדר חומר מהותי חדש. אציין כבר עתה, שבנסיבות המקרה, אין מנוס מהמסקנה שההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה על-ידי הנשיא ללא סמכות ויש לבטלה. 30. ראשית, ככל שמדובר במתכונת שבה הוגשה בקשת המשיב, כ"בקשה להבהרת החלטה", כבר נקבע בפסיקה, ש"הליך של הבהרת פסק דין, ככינויה של הבקשה שהוגשה במקרה דנן לבית המשפט המחוזי, אינו קיים כלל בצורה הדיונית שביקש לתת לה בא כוחה המלומד של המשיבה" [במתכונת דומה לזו שלפנינו] (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 671-670). בהיעדר אפשרות לבקש הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ניתן לבקש פסק דין הצהרתי המבהיר את פסק הדין הטעון הבהרה (בג"ץ 4698/01 פלדברג נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם); בג"ץ 6263/02 קדם נ' חשב מינהל מקרקעי ישראל, מחוז תל אביב (לא פורסם)). אולם, לא ניתן לבקש הבהרת פסק דין במתכונת הבקשה שהוגשה על-ידי המשיב. שנית, בקשתו של המשיב כלל אינה בקשת הבהרה. החלטתו של הנשיא לקצר את תקופת הצו ברורה לחלוטין. לעניין זה לא נפלה כל אי בהירות בהחלטה. ה"הבהרה" שהתבקשה על-ידי המשיב עניינה בסיבה בשלה ראה הנשיא לקצר את תקופת הצו, ובסמכותו של המשיב, בתום התקופה המקוצרת, להאריך את המעצר. עניינה של בקשה זו אינו בהבהרה של ההחלטה אלא בהשלמת חסר שנפל בה. 31. בא-כוח המשיב מבקש להגן על ההחלטה בבקשת ההבהרה בשני מישורים. במישור האחד, הוא טוען כי מדובר בתיקון טעות שאותו הנשיא היה מוסמך לעשות מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. 32. סעיף 81 האמור קובע: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה; לעניין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". הטעות שלקיומה כאן טוען בא-כוח המשיב היא "השמטה מקרית". זו הוגדרה בפסיקה כ: "...השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו הייתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר" (ע"א 769/77 הנזכר לעיל, בעמודים 670 - 671). הוספת דבר להחלטה, החסר בה שלא מן הטעם של השמטה מקרית, הינו תיקון מהותי. ככזה, הוא ניתן לתיקון אך בהגשת ערעור לערכאה הגבוהה יותר (ע"א 605/74 וישניבסקי נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד כט(1) 711, 716; ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17, 22-21. ראה גם: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 907-905; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 352 ו-354). 33. בענייננו, בחינת ההחלטה בבקשת ההבהרה מלמדת שאין מתקיימים בה יסודותיה של ה"השמטה המקרית". ההחלטה אינה עוסקת ב"השמטה טכנית", אלא מוסיפה נדבך חשוב להחלטה המקורית, אשר נועד לאפשר, בבוא העת, את הארכת המעצר. לא מתקיים בהחלטה גם יסוד "ההשמטה". בהחלטה בבקשת ההבהרה ציין הנשיא: "בעת כתיבת ההחלטות (הן הגלויה והן החסויה) פרטתי את נימוקי החלטותיי ומהן ניתן לראות, כי אכן החלטתי לקצר את תקופת מעצרו של המשיב מותירה לשר הביטחון שיקול דעת לבחון מחדש את החומר המונח בפניו ואשר הונח בפני, טרם מתן החלטותיי". פסקה זו שבהחלטה בבקשת ההבהרה, הנה, למעשה, פרשנות של ההחלטה, אשר מסבירה את השלכותיה על סמכותו של המשיב להאריך בעתיד את המעצר. בהמשך ההחלטה בבקשת ההבהרה קובע הנשיא: "אשר על כן אני מחליט, כי אכן החלטתי ניתנה על מנת להביא את שר הביטחון, בבוא העת, לשקול מחדש את ההצדקה שבמעצרו של המשיב [המערער] לאור החומר שהיה בפני בעת מעצרו של המשיב". פסקה זו שבהחלטה, היא ספק פרשנות, ספק תוספת להחלטה ("אני מחליט כי ... החלטתי ניתנה"). בכל מקרה, גם מפסקה זו לא עולה כי מדובר בהשמטה, דהיינו בדבר אשר היה במחשבתו של הנשיא שאותו הוא רצה לכלול בהחלטתו, אך בעת שנתן ההחלטה נשמט מתשומת לבו ללא דעת, אף שהיה ער לצורך לציין זאת מלכתחילה. למותר לציין כי הטעות בה עסקינן אינה נמנית גם על סוגי הטעויות האחרים המפורטים בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס והוספת דבר באקראי). המשיב עצמו איננו טוען זאת. 34. במישור השני מבקש המשיב להגן על ההחלטה בבקשת ההבהרה, בטענה, שגם אם מדובר בתוספת מהותית, שאינה בגדר תיקון טעות, הנשיא היה מוסמך לעשות כן, על יסוד ההלכה המסמיכה שופט לתקן החלטה, גם כאשר מדובר בתיקון מהותי, אם התיקון נעשה בתכוף לשימוע ההחלטה ובטרם קם השופט מכיסאו. המשיב ער לכך, שבמקרה זה ההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה מספר ימים לאחר שימוע ההחלטה. אולם, הוא טוען, כי די בכך שהגיש את בקשתו ביום מתן ההחלטה לאשר את הצו, ואין לזקוף לחובתו את העובדה שההחלטה ניתנה אך מספר ימים לאחר מכן. 35. גם טענה זו אין בידי לקבל. אכן, הסמכות לתקן החלטה, כאשר השופט שנתן אותה טרם קם מכיסאו, אינה מוגבלת לתיקון טעות, והיא חלה גם על תיקון מהותי של ההחלטה (ע"א 484/74 "אומניה" דויטשה פילם אקספורט ג.מ.ב.ה. נ' "סרטי נח" בע"מ, פ"ד כט(1) 747, 749). לצורך כך, בית המשפט נחשב כיושב על כס המשפט במשך היום שבו ניתנה ההחלטה, אז עדיין נמצא בחזקתו העניין שבו טיפל והוא מוסמך לשנותו (זוסמן בספרו הנזכר לעיל, בעמוד 907: המ' 464/65 עוזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(4) 31, 40; בג"ץ 63/74 סעוד נ' בית המשפט המחוזי, תל אביב-יפו, פ"ד כח(2) 37, 42-41). 36. בפסיקה התעוררה השאלה האם ניתן לתקן החלטה על יסוד הלכה זו, אם בקשת התיקון הושמעה במעמד מתן ההחלטה, אך בית המשפט החליט בה ביום אחר. נראה שהדעה הרווחת בפסיקה שוללת אפשרות זו (ראה ע"א 484/74 הנזכר לעיל, בעמוד 749; וכן את פסק דינו של השופט ח' כהן בע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, 502. ראה גם: ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר, פ"ד לז(4) 99, פסקה 2; בג"ץ 10146/03 אברמוב נ' כבוד השופט יצחק כהן (לא פורסם), פסקה 2). אולם, בפסק הדין בע"א 330/78 הנזכר לעיל, הביע השופט טירקל את דעתו, אותה השאיר בצריך עיון, שכלל זה אינו חל "אם כבר במעמד שימועו של פסקו נתבקש [השופט] לתקן פגם שבו". "השאלה המתעוררת", ציין השופט טירקל, "היא, בעצם, אם יש לפסול את ההחלטה המתקנת, רק משום שלא ניתנה על אתר, אלא במועד מאוחר יותר. ובמילים אחרות, האם 'זריזותו', ואם תמצי לומר 'יישוב דעתו', של השופט יחרצו את גורלה של ההחלטה?! סבורני, ששאלות אלה יש להניח להן, עד שתבוא שעתן". 37. בעניין שלפנינו, אני סבור שאין צורך לקבוע בשאלה זו מסמרות, שכן בקשת ההבהרה לא הוגשה במועד שימוע ההחלטה. היא אמנם הוגשה באותו היום, אך בשעה מאוחרת יותר, בהיעדר המערער. מסיבה זו, הנשיא גם ביקש את תגובתו של המערער לבקשה לאחר מספר ימים. משמע, במקרה זה אין מדובר רק בדחיית החלטתו של בית המשפט (בבקשת ההבהרה) למועד מאוחר ממועד מתן ההחלטה, אלא גם בהתמשכות הדיון בבקשה (לשם קבלת תגובתו של המערער) מעבר למועד זה. בנסיבות אלו, אני סבור שלא ניתן לראות בהחלטה בבקשת ההבהרה כהחלטה שניתנה בטרם קם בית המשפט מכיסאו. 38. אוסיף בעניין זה, שההתייחסות לסמכות לתקן החלטה "ליברלית" יותר כאשר מדובר בעניין שהוחלט על-ידי בית המשפט העליון, שבו הוא משמש "כערכאה אחרונה ואין לו תקנה לא בדרך של ערעור ולא בכל דרך משפטית אחרת" (בג"ץ 63/74 לעיל, בעמוד 42). מצב דברים זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. 39. נוכח הנימוקים דלעיל, אין מנוס מהמסקנה כי ההחלטה בבקשת ההבהרה שנתן הנשיא ביום 25.5.05 ניתנה בחוסר סמכות, ויש לבטלה. 40. בתוצאה האמורה הנוגעת להחלטה בבקשת ההבהרה, אין כדי להשפיע על מסקנתי כי צדק הנשיא בהחלטתו מיום 18.5.05 לאשר את צו המעצר (בכפוף לקיצורו). אבהיר, שבהיעדר ערעור מטעם המשיב על קיצור תקופת הצו, לא אתייחס במסגרת זו לנושא קיצור תקופת הצו, לא לעניין עצם ההצדקה לקצר את התקופה ולא לעניין פרשנות ההחלטה, בהיבט הנוגע לסמכותו של המשיב להאריך את המעצר בתום התקופה המקוצרת. 41. התוצאה היא שאני מקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שאני מבטל את החלטת הנשיא בבקשת ההבהרה מיום 25.5.05. בכפוף לכך, הערעור נדחה. מעצרצו מעצרצווים