החלטה א. לבית הדין הוגשה בקשה דחופה כנגד החלטת המשיבים לאסור את כניסת המבקש למקום עבודתו שבמשכן הכנסת לאור צביעת שערו של המבקש לכתום, כאות מחאה על תוכנית ההתנתקות. ב. היות והועלתה על ידי המשיבים טענה של חוסר סמכות עניינית של בית הדין, וכי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, קויים דיון בשאלה זו. על פי החלטת בית הדין מיום 6/7/05 - ככל שייקבע כי יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בבקשה - תינתן לצדדים אפשרות נפרדת להתייחס לטענות לגופן. החלטה זו מתייחסת, איפוא, לשאלת הסמכות העניינית. ג. יובהר כבר עתה, כי בדרך כלל, אין מקום לתת סעד זמני ולשנות מצב קיים, כאשר עצם קיומם של יחסי עובד ומעביד מוטל בספק. אלא, שבענייננו, לאור דחיפות הענין (אי מתן אפשרות למבקש להכנס למקום עבודתו, על כל המשתמע מכך), והגבלת חופש העיסוק, ומשאין מחלוקת שמקום עבודתו הפיזי של המבקש הוא הכנסת - ולשם נמנעת כניסתו על ידי המשיבים - יש צורך להתייחס לשאלת יחסי עובד ומעביד, אף אם לכאורה, כשאלת סף דחופה, על מנת לברר האם מדובר בענין שבסמכות בית הדין. כמו כן יבדוק בית הדין האם יש זכות טבועה לבית הדין לדון במתן סעד זמני אף בטרם בירור שאלת יחסי עובד ומעביד, לעומקה. בית הדין סבור כי היות והמשיבים הם אלו שמונעים מהמבקש להכנס למקום עבודתו (ועל כך אין חולק), ומאידך טוענים שאין יחסי עובד ומעביד עמו - הרי שדחיית עניינו עד לסעד בתיק העיקרי, פירושה השמטת הקרקע מתחת רגלי המבקש, אשר בינתיים מנוע מלהכנס לעומק עבודתו במשכן הכנסת. לאור זאת, קויים כאמור, דיון בשאלת הסמכות העניינית. ד. סמכות בית הדין למתן צו זמני שאלה מקדמית שהועלו בסיכומי המשיבים היא, האם רשאי בית הדין ליתן סעד זמני בעניינו של המבקש כאשר עצם שאלת קיום יחסי עובד ומעביד בינו לבין הכנסת, ועצם הסמכות העניינית לדון בעניינו - נתונה בספק. על פי טענת המשיבים יש לפעול על פי הכלל של "סעד ביניים לא ינתן, מקום שסמכותו העניינית של בית הדין, אינה חד משמעית. (דב"ע נו/241-3 ד"ר וייס - המרכז הרפואי שערי צדק ואח', עבודה אר - כט (2), 142. היות וענין זה הועלה מפורשות רק בסיכומים לא היתה למבקש הזדמנות להתייחס לענין זה. מכל מקום, בית הדין בדק טענה זו, אך סבור כי במקרה דנן - וכפי שיפורט בהמשך ובנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, רשאי בית הדין לעשות כן. ה. בענין זה כותב כב' השופט לובוצקי בספרו: "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן, פרק 18 עמ' 3) כי: "לעיתים יעניק בית הדין לעבודה סעד זמני גם נגד צדדים שלישיים שההתדיינות בהם אינה בסמכות בית הדין" (והוא מסייג זאת למקרים בהם מדובר בתביעה נזיקית בלבד). משמע, אף שמדובר במקרים חריגים, בית הדין רשאי ליתן סעד שכזה גם אם לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. כב' השופט לובוצקי התייחס לאמור בפסק דין ווייס דלעיל, אולם הוא מסייג זאת ואומר (שם, עמ' 4): "לטעמנו, מדובר בגישה מחמירה למדי, שהרי סעד זמני נועד כל כולו למנוע נזק בלתי הפיך ואם נקבע , קטגורית, כי סעד כזה לא ינתן במקרה של ספק בסמכות, עלול המבקש להיפגע קשות אם תיצלח תביעתו לבסוף. נראה כי ראוי לדבוק בגישה הרואה בסמכות ליתן סעד זמני או ארעי, "סמכות טבועה" החלה גם במקרה של ספק בסמכותו המהותית של בית הדין...". ובהמשך (שם עמ' 14) נכתב: "ההכרעה בבקשה לסעד זמני היא לדעתנו שלב קריטי בבירור התביעה, שכן בעניינים כגון: הענקת, טיפול רפואי, מניעת פיטורין או הגבלת העיסוק, השפעתו על בעלי הדין היא מרחיקת לכת. לפיכך יחרוג לעיתים הדיון בשאלת מתן סעד זמני מ'פורמליזם משפטי', וההכרעה תימסר לשיקול דעתו המוחלט של בית הדין, על פי השכל הישר" (וראה לענין זה גם את האסמכתאות אליו מפנה כב' השופט לובוצקי, שם). שאלה דומה התעוררה בבש"א 015862/04 של בית דין זה (כב' השופטת שרה שדיאור ונציג ציבור מר והב) בענין של הרב גרוסמן שלמה זלמן - מועצה דתית בקעת הירדן מגילות תמר מעלה אפרים ואח' (לא פורסם). בתיק זה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני בעניינו של נבחר ציבור, ובית הדין דן בבקשה ונתן צו זמני אף שמעמדו של "נבחר ציבור" שונה ממעמד של "עובד". בפסק דין זה קבעה כב' השופטת שדיאור כי מדובר בעילה המצויה בתחום סמכותו של בית הדין, היות ועילת הבקשה הינה "בנושאים המצויים בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ושעניינם נוגע להעסקה ולפנסיה. אין אנו רואים בנושאים אלו, נושאים מובהקים הנוגעים ל"נבחר", באופן השולל מבית הדין סמכותו. על פי עילת הסעד המבוקש, נראה כי נושא זה מצוי תחת כנפיו של בית הדין". יצויין כי על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי - והערעור נדחה (בר"ע 1527/04 מיום 27/9/04). מפסק דין זה נראה כי די היה בכך שעילת הסעד המבוקש מצויה בגדר סמכותו של בית הדין - כדי שבית הדין יתן סעד זמני. גם בבש"א 001062/01 (ענת זריפה ואח' - מד"י, מיום 3/4/01) שנידון בפני כב' השופטת רונית רוזנפלד (תיק עיקרי 2513/00), התבררה קודם שאלת יחסי עובד ומעביד באופן לכאורי, ומשבית הדין פסק כי לכאורה התקיימו המבחנים לענין יחסי עובד ומעביד - נבדקה לגופה שאלת הבקשה לצו מניעה זמני, ואף ניתן הצו. לענין זה אף נפסק בעניינה של אילנה לוינגר ( ע"ע 1189/00, אילנה לוינגר - מד"י מיום 2/10/00), מפי סגנית הנשיא ברק כי: "הספק האם יש לראות חברת כח אדם מעבידה, בודאי שדורש לשמור מצב קיים, ולא לאפשר לפטר את המערער עד לבירור תביעתה". הווה אומר, אף ששאלת קיום יחסי עובד ומעביד כלפי חברת כוח האדם היתה בספק, ומשכך הסמכות העניינית כלפי חברת כוח האדם אף היא היתה בשלב מקדמי זה בספק, בית הדין נתן למבקשת סעד של מניעת פיטוריה. לאור כל האמור סבור בית הדין כי בית הדין רשאי ליתן סעד זמני, אף אם שאלת יחסי עובד ומעביד התבררה באופן לכאורי, ובלבד שישתכנע כי לכאורה יש יחסי עובד ומעביד או כי עילת התביעה נובעת מיחסי עובד ומעביד. ו. על מנת לקבוע האם התקיימו לכאורה יחסי עובד ומעביד, העיד המבקש בבית הדין, ונחקר בחקירה שכנגד. יובהר כבר עתה כי עדותו אמינה על בית הדין, ומכל מקום לא נסתרה. לאור זאת, יבדוק בית הדין על פי עדותו ועל פי החומר שבתיק, לאן נוטה הכף לענין מעמדו של המבקש, ובהתאם לכך - האם יש לבית הדין סמכות לדון בבקשה זו לגופה. כאן המקום לציין כי בתום הדיון ביקש בית הדין כי הצדדים יסכמו לענין שאלת קיום יחסי עובד ומעביד. בעוד המבקש (שאינו מיוצג) המציא סיכומים קצרים המפנים לעיקרי דבריו, הגישו המשיבים סיכומים נרחבים ומעמיקים, תוך המצאת מסמכים שלא בא זיכרם בדיון. לענין זה יבהיר בית הדין כי מרבית החומר שהוגש בסיכומים - מקומו בתיק העיקרי, וכי למעשה לא ניתנה למבקש הזדמנות להתייחס לטיעונים ולמסמכים שהומצאו על ידי המשיבים לראשונה בסיכומים. מצד שני לא ניתן להתעלם מכך שאכן עלו טענות ראויות, שיש לדון בהם בכובד ראש, במסגרת התיק העיקרי, וכי אכן שאלת קיום או אי קיום יחסי עובד ומעביד לעניינו של עוזר פרלמנטרי הינה מורכבת ודורשת עיון ובדיקה מעמיקה. בית הדין יתייחס במסגרת בקשה זו, לחומר שהומצא למבקש בטרם הדיון, ולמסקנות המתבקשות לאחר שמיעת עדות המבקש. ז. טענות הצדדים: לטענת המשיבים אין יחסי עובד ומעביד בין המבקש ובין הכנסת או נציגיה - יו"ר הכנסת וקצין הבטחון שלה. כמו כן נטען כי העילה שביסוד הבקשה הינה החלטה שאינה נעוצה כלל ביחסי עובד ומעביד. על פי טענה זו ההחלטה לאסור את כניסתו של המבקש הינה החלטה מנהלית אשר ניתנה על ידי המשיבים מכוח סמכותם על פי דין להסדיר את הכניסה למשכן הכנסת ואין לה כל קשר ליחסי עובד ומעביד מסוג כלשהו. עיקר הטענה לענין העדר יחסי עובד ומעביד, מתבססת על החלטת שכר חברי הכנסת (הענקות ותשלומים) התשס"א - 2001 (להלן: "החלטת השכר") אשר נקבעה בהתאם להוראות פרק ט' לחוק הכנסת, התשנ"ד - 1994. סעיף 40 ב' להחלטת השכר קובע: "מעמד: העוזר הפרלמנטרי הוא עובד של חבר הכנסת ולא של הכנסת והוא חב לחבר הכנסת ולו בלבד, חובת נאמנות, כעובד למעבידו, על כל הנגזר מחובת אמון זו". על פי טענת המשיבים, בסעיף זה נקבע במפורש כי יחסי עובד ומעביד הינם בין העוזר הפרלמנטרי לבין חבר הכנסת (ובענייננו - חברת הכנסת נעמי בלומנטל), ולא בינו לבין הכנסת, ועל כן אין למבקש כל בסיס לטענתו. לענין זה טוען המבקש כי יש לקרוא את סעיף 40 ב' בהקשר הכללי לשמו הוא נכתב, תוך בדיקת מכלול הסעיפים הרלבנטים (סעיפים 49,50, ו - 51 שבחוק), כשבכל מקרה, לטענתו, סעיף 40 ב' דלעיל אינו בא לקבוע כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המבקש לבין הכנסת, ואינו יכול לקבוע זאת, לאור האמור בפרק ט' לחוק הכנסת, המסמיך את הוועדה לקבוע את שכר חברי הכנסת ותשלומים אחרים, ולא לקבוע בהחלטה זו מה מעמדו המשפטי של עוזר פרלמנטרי. כמו כן טוען המבקש כי סעיף 40 ב' בהחלטת השכר, אינו עומד בעקרונות שנקבעו בפסיקה, משום שהוא יוצר - בניגוד לעמדת הפסיקה - שני מעמדות של עובדים, ששניהם עומדים במבחן ההשתלבות כעובדים במשכן הכנסת: העוזרים הפרלמנטרים ויתר העובדים. בכל מקרה, על פי הנטען על ידו, אף אם נניח שישנם היבטים של יחסי עובד ומעביד בין העוזר הפרלמנטרי לבין חבר הכנסת, אין פירושו של דבר שעל פי דיני העבודה, לא יכולים להתקיים יחסי עובד ומעביד גם עם הכנסת עצמה. לדבריו, יש לנהוג על פי הכלל שנקבע בפסיקה (דב"ע נה/02-102, דפנה לוין - המל"ל תק-אר 96 (1), 1840, 1842) על פיו "עלינו לבחון בכל מקרה את תכלית החקיקה הדורשת מאיתנו להגדיר עובד" וכן בע"א 79/79 515/78, מד"י - ירוחם ניסים ואח' פ"ד לה' (4), 748, שם נקבע כי נקודת המוצא העקרונית אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים של "עובד ומעביד" אין משמעות אוניברסלית, אלא המשמעות שנודעת להם, קשורה קשר הדוק להקשר בו מופיעים ביטויים אלה. לכן טוען המבקש כי מבדיקה עניינית של אופי עבודתו, הרי שלמרות האמור בסעיף 40 ב' דלעיל - בפועל התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הכנסת. המבקש טוען כי התקיימו לגביו רובם המכריע של מבחני הפסיקה לענין קיום יחסי עובד ומעביד - מבחן ההשתלבות, חובת הביצוע האישי, בלעדיות העבודה, הנאה מזכויות סוציאליות הניתנות לעובדים, המצג כלפי רשויות המס וביטוח לאומי ועוד, ועל כן אין לקבל את טענת המשיבים כי לא התקיימו עמם יחסי עובד ומעביד. ח. דיון לענין סעיף 40 ב' להחלטת השכר: לאור טענת הצדדים לענין סעיף 40 ב' להחלטת השכר, יבדוק בית הדין את השאלה האם מהאמור בסעיף 40 ב' ניתן לקבוע באופן ברור וחד משמעי שיחסי עובד ומעביד של המבקש הינם אך ורק בינו לבין חברת הכנסת ולא בינו לבין הכנסת. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי אין הדבר כך. ראשית, "החלטת השכר", אף שהחלטה זו שואבת את כוחה מחוק, איננה מהווה חלק מחוק. שנית, אכן יש לקרוא סעיף זה בהקשרו, בהתאם למטרה שלשמו נקבע ובהתאם לסעיף ההגדרות שבו. סעיף 49, בפרק ט' לחוק הכנסת התשנ"ד - 1994 (להלן: החוק) קובע: "פרק זה בא להקים ועדה ציבורית ולהפקיד בידה סמכויות לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בלבד, בהתחשב במאפיינים המיוחדים של תפקידיהם". סעיף 50 (הגדרות) מגדיר "תשלומים שונים": "הענקות, טובות הנאה, שירותים ותשלומים אחרים כמפורט בסעיף 55 (א) (2), המשולמים או הניתנים לחבר כנסת בתקופת כהונתו". בבג"צ 7029/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - בית הדין הארצי לעבודה (עבודה עליון, כרך נא, 325) נאמר: "אחד מכללי הפרשנות הוא, שביטוי מסויים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, וזה בהתאם למטרת כל חיקוק וחיקוק, הקשר הדברים שבו מופיע הביטוי ומבחנים שונים אחרים". בבג"צ 1583/94, סרוסי - בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד מט (3), 469, 488, 475), אמרה כב' השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג כהן כי: "בשאלה אם יש לתת למונח מסויים, בדבר חקיקה העוסקים באותו עניין, פרשנות זהה או דומה, והאם יש להגדיר מונח בדבר חקיקה בהגדרה כוללת ואחידה לכל המטרות, או אם יש לתת לו משמעות שונה בדברי חקיקה שונים לצרכים שונים ולמטרות שונות - יש פנים לכאן ולכאן ... מחד גיסא, ראוי ורצוי ליצור אחידות בהגדרת מונח על מנת למנוע מבוכה, אי-ודאות, שוני שיכול לשייראה מלאכותי, ואולי אף שרירותי... מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שחוקים שונים מכוונים להגשמת תכליות שונות. בכל מקרה יש להתחקות אחר תכלית החוק ומטרתו ואחר הביטוי שנתן המחוקק לתכלית שאותה רצה להשיג באמצעות החוק על מנת להגיע לפרשנותו הנכונה של מונח זה או אחר בו". הווה אומר, על פניו נראה כי אין בפרק זה התייחסות ספציפית למעמדו של עוזר פרלמטרי מבחינת הסטטוס שלו, וההתייחסות הינה מהפן הכספי, כחלק מהתשלומים האחרים שמשולמים מתקציבו של חבר הכנסת. היות וכך אף נקבעה בסעיף 40 ב' להחלטת השכר, חובת נאמנות מוגברת לחבר הכנסת אליו הוא משוייך, אך אין בכך כדי לקבוע באופן פוזיטיבי את מעמדו המשפטי של עוזר פרלמנטרי כשלעצמו, או את גריעתו ממעמד של עובד הכנסת, במובן של דיני עבודה. מכל מקום אין די באמור בסעיף 40 כשלעצמו כדי לשלול אוטומטית בדיקה עניינית של השאלה האם המבקש מועסק (גם) על ידי הכנסת. ט. מבחני הפסיקה לענין יחסי עובד ומעביד: אין ספק כי שאלת מעמדו של עובד פרלמנטרי הינה שאלה מורכבת ויתכן כי מדובר בתבנית העסקה לא שגרתית. הפסיקה שהתגבשה בשנים האחרונות התייחסה לתבניות העסקה בלתי שגרתיות, וקבעה עקרונות וסימנים ל"זיהוי" המעביד האותנטי מבין שלושת הגורמים המעורבים בהעסקה. כידוע, בהסדרי העסקה שמעורב בהם צד נוסף, יבדוק בית הדין בין מי למי (מתוך 3 הגורמים הרלבנטים) נוצרו במפורש או מכללא, (מכוח התנהגות) - יחסים משפטיים, שעניינם מתן עבודה בתמורה. על פי הפסיקה דב"ע נב/142-3 אלהרינת - כפר רות, פד"ע כד' 535, נקבעו מספר מבחנים אופייניים, כמו למשל: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם. בידי מי הכח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר (מבחן בעל משקל רב במיוחד). מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה, מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד במערך ארגונו של המשתמש בעבודתו. מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו ואת הנלווים לשכרו. מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד. מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו. כיצד דווחו היחסים למס הכנסה ורשויות אחרות. מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרות של מי הוא סר. למי הבעלות על הציוד, החומרים, או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו, ועוד. י. על פי הפסיקה כאשר יש מערכת יחסים מורכבת אשר המבחנים הרגילים אינם מספקים לגביהם יבדוק בית הדין גם את תכלית החוק, בדב"ע נה/ 109-2, דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט', 326, נאמר כי: "מדיניותו של בית הדין לעבודה היא לדאוג לכך, שזכויותיו הסוציאליות של עובד לא יקופחו רק משום שלכאורה אין לו מעביד קבוע, אין לו "אבא" והוא מועבר "מיד ליד"... בהתחשב בכך שומה עלינו להגדיר מיהו מעבידו שלאדם לצורך אותו חוק וכן לבחון בכל מקרה האם לא ניתן לראות במשתמש מעביד במשותף, מעביד במקביל או מעביד יחיד לפי הנסיבות. זאת אנו עושים בהתחשב בתכליתו של אותו חוק". כמו כן נפסק בדב"ע נד/ 3-96 מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ - ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח' - פד"ע כט' 151) כי: "בהעדר חקיקה המגינה על עובדים המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים - מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוק המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה. בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי העבודה המגן והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם". יא. בבדיקת תכליתו של החוק, אין כדי לזנוח את המבחנים המקובלים, אלא יש בהם כדי לשנות נקודת המבט. במקרים קשים, הופכים המבחנים שנקבעו בפסיקה ממבחנים בעלי משקל מוחלט למבחנים יחסיים, כאשר את התשובה לשאלת התקיימותם של יחסי עובד ומעביד, לומד בית הדין ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים. במקרים כאלה אין בית הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטות, אלא שכל מבחן מהווה סממן, ואל ההכרעה מגיע בית הדין משקילת מצבור הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים (דב"ע נב/ 254-3, פריץ - מפעל הפיס, פד"ע כו', 372, 380). יב. משאנו נמצאים בשלב של הליך זמני, לא נרחיב כאן בשאלות העקרוניות המתעוררות בקשר להעסקת עובדים בתבניות לא שגרתיות, ובית הדין יפנה למאמרו של מ. מירוני "מיהו המעביד הגדרת יחסי עובד ומעביד בתבניות העסקה מודולריות" עיוני משפט ג', 505. בענייננו, המשיבים הצביעו על ההסכם שנכרת עם המבקש (אף שאינו חתום על ידו) ועל סעיפי החלטת השכר המאיינים את קיום יחסי עובד ומעביד לטענתם. לטענתם, כל אחד מהמבחנים עליהם מצביע המבקש, יכולים להיות באותה מידה סממנים המאפיינים עובד המועסק על ידי חבר הכנסת איתו הוא עובד (או אורח) ולא על ידי הכנסת עצמה. המבקש, לעומתם, טוען כי התקיימו בו מרבית מבחני הפסיקה להיותו עובד (גם) של הכנסת. כאמור, עיקר המחלוקת - מקומה בתביעה העיקרית לגופה. בשלב זה יצוין כי התקיימו חלק ממבחני הפסיקה הקלאסיים לעניין היות המבקש עובד הכנסת. המבקש, על פי עדותו, עובד פיזית במשכן הכנסת, מקבל חדר וציוד השייך לכנסת (גם אם הציוד מונפק מתקציב חברת הכנסת) ואינו עובד בעבודה אחרת. העבודה הינה אישית של המבקש, והכנסת הנפיקה לו היתר כניסה אישי קבוע למשכן, כעוזר פרלמנטארי, לאחר מבדקים ביטחוניים ואחרים שעשתה לו. בהעדר אישור כזה לא היה רשאי להיכנס ולעבוד עם חברת הכנסת. כמו כן עולה שזכויות סוציאליות מועברות באמצעות תלוש המשכורת שלו לגורמים המתאימים. הכנסת מנכה עבור המבקש מיסים ודמי ביטוח לאומי. הכנסת מנפיקה תלוש שכר עבור המבקש ומעבירה לחשבונו, וכי העבודה, רובה ככולה, בוצעה מתוך בנין הכנסת. משבית הדין משקלל את כל החומר העולה מתיק הבקשה, סבור בית הדין כי בשלב לכאורי זה יש לראות בסממנים שתוארו כסממנים היכולים ללמד על העסקה על ידי הכנסת (הן במשותף עם חברת הכנסת והן בנפרד), לצורך הקניית הסמכות העניינית של בית דין זה לסעד הזמני. יג. באשר לעילה - בית הדין סבור כי הבקשה שלא למנוע מעובד להיכנס למקום העבודה, הינה עילה שבמסגרת יחסי העבודה, ובודאי מתחום חופש העיסוק, שבסמכותו הטבועה של בית דין זה. לכאורה אף עולה כי יש לקשור בין בעל הסמכות למנוע כניסה למקום העבודה (קצין הביטחון) לבין המעסיק שנתן לבעל סמכות זו הרשאה לפעול בהתאם לסמכותו, ועל כן יש לראות בבקשה שלא למנוע ממנו כניסה למשכן הכנסת (לאור כל האמור לעיל) - כעילה מתחום דיני העבודה. מעבר לצורך יצויין כי לכאורה יש מקום לראות סיטואציה בה מקום העבודה מונע מעובד כניסה למקום עבודתו, גם אם אינו המעסיק הישיר, וגם אם נימוקיו אינם נובעים ישירות מיחסי עובד ומעביד - כסוגיה הנופלת לסמכות העניינית של בית הדין. לסיכום: ברור ששאלת מעמדו של המבקש, כעוזר פרלמנטארי תצטרך להתברר לעומקה, בשלב התיק העיקרי, אולם כאמור בשלב מקדמי ולכאורי זה, די בכך שיש בסממנים שתוארו כדי ללמד על אפשרות סבירה של קיום יחסי עובד ומעביד על ידי הכנסת (בין כמעביד במשותף ובין בנפרד), לצורך הקניית סמכות העניינית לדון בבקשה. מכל האמור לעיל, קובע בית הדין כי השאלה של חוקיות מניעת כניסתו של המבקש לשערי מקום עבודתו בכנסת לצרכי עבודתו, הינה בסמכות בית דין זה. יד. בהחלטה מיום 4/7/05 נדרשו המשיבים להגיב על הבקשה של המבקש שלא למנוע ממנו להיכנס לשערי הכנסת לצרכי עבודתו. המשיבים התייחסו אך ורק לעניין הסמכות העניינית, ולא היתה התייחסות לשאלה לגופה, מהו מקור הסמכות של קצין הביטחון למנוע מהמבקש להיכנס לעבודתו. היות והטענה היחידה התייחסה לסמכות העניינית, ולא לגופה - ניתן היה להיעתר לבקשת המבקש, כבר עתה, היות וטענתם היחידה של המשיבים לעניין הסמכות נדחתה. אעפ"כ, נעתר בית הדין לבקשת ב"כ המשיבים לאפשר לו לטעון לגוף הבקשה, אם תידחה טענתו לעניין סמכות עניינית. בנסיבות שנוצרו, כאשר בשלב זה בחרו המשיבים שלא להתייחס עניינית לבקשה לגופה, (לאפשר למבקש להיכנס למשכן הכנסת לצורך עבודתו), ומשטענת העדר הסמכות העניינית לא התקבלה, והיות ובלא צו של בית הדין אין המשיבים מאפשרים למבקש להיכנס לכנסת לצרכי עבודתו, יתן בית הדין למבקש צו ארעי, עד למתן החלטה בבקשה למתן סעדי זמני - לאפשר למבקש להיכנס לכנסת. לענין זה יוסיף בית הדין, כי הכנסת הינה המוסד הפרלמנטארי העליון במדינה, ומשכנו של חופש הביטוי בדמוקרטיה ייצוגית. חברי הכנסת נעזרים בעוזרים הפרלמנטרים לצורך העשייה הדמוקרטית בה הם שותפים. על פניו, מניעת כניסתו של המבקש פוגעת הן בעשייה הדמוקרטית של חברת הכנסת, והן בחופש הביטוי וחופש העיסוק (המוגנים בחוקי יסוד). לאור זאת, ולאור כל האמור לעיל, וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת (בבקשה לסעד הזמני, לגופה), מורה בית הדין למשיבים לאפשר למבקש להיכנס לכנסת, לצרכי עבודתו. סוף דבר: בית הדין מורה בצו ארעי למשיבים לאפשר למבקש להכנס לכנסת לצרכי עבודתו, וזאת עד למתן החלטה אחרת. ב"כ המשיבים יגיב תוך 5 ימים לבקשה לגופה, מדוע תישלל זכותו של המבקש להיכנס ולעבוד במשכן הכנסת בשערו הצבוע לכתום, תוך ציון מפורט של המקורות המשפטיים עליו הוא מסתמך (אלא אם כן יודיע כי אינו עומד על טענה זו וכי מסכים לאפשר למבקש את המשך עבודתו ללא קשר לצבע שערו). המבקש יהיה רשאי להגיב תוך 5 ימים שלאחר מכן. היות וב"כ המשיבים הודיע כי אינו מעוניין לחקור את המבקש לעניין צביעת שערו, ישקול בית הדין, לאחר קבלת התגובות לגופן, האם יש צורך בדיון נוסף, או שניתן יהיה לתת החלטה על סמך החומר שבתיק. שעריחסי עובד מעביד