פסק דין השופטת א' חיות: עניינה של העתירה בהחלטת המשיב שלא למנות לתפקיד מנהל זמני של בית-הספר "מסאר" בנצרת (להלן: בית-הספר) את המועמד מטעם העותרת. 1. העותרת, עמותת "מסאר", פיתחה תוכנית חינוכית ניסויית אותה ביקשה להנהיג באחד מבתי הספר בעיר נצרת. הנהלת מחוז הצפון של המשיב החליטה לקיים את הניסוי בבית-הספר הממלכתי "מי זאדה" שבנצרת, וזאת בתיאום עם הנהלת בית-הספר ובפיקוחו של המחוז ושל גף לבתי-ספר ניסויים במשיב. בשנת 2004 החליטה עיריית נצרת להעביר את הכיתות שהשתתפו בתוכנית הניסוי מבית-הספר הממלכתי "מי זאדה" אל בניין נפרד מהמבנה בו מופעלות יתר כיתות בית-הספר. הפרדה גיאוגרפית זו הקשתה על יכולת השליטה של מנהל בית-הספר בכיתות הניסוי ועל כן, הוחלט ערב פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, לפתוח את כיתות הניסוי כבית-ספר ממלכתי חדש ונפרד. עקב השלב המאוחר בו הוחלט על פתיחת בית-הספר, לא קויים הליך של מכרז לצורך מינוי מנהל קבוע ונדרש מינוי מנהל בפועל לשנת הלימודים תשס"ו. העותרת המליצה על מר אבו אלהיג'ה, המכהן כמנהלה הכללי, לשמש כמנהל בית-הספר ואולם, מן האמור בתגובת המשיב לעתירה מתברר כי מועמד זה אינו עומד בתנאי הסף הנדרשים על-ידו לתפקיד ומשכך החל המשיב לבחון מועמדים אחרים. העותרת, אשר עמדה על מינוי המועמד מטעמה, עתרה בנדון לבית-משפט זה. ביני לביני מינה המשיב את גב' עמראן כמנהלת זמנית לבית-הספר במינוי בפועל לשנת הלימודים תשס"ו. 2. בעתירה שבפנינו, אליה ביקשו להצטרף הורי התלמידים הלומדים בבית-הספר, טוענת העותרת כי החלטת המשיבה שלא לאשר את מינויו של המועמד מטעמה לוקה באי סבירות קיצונית, שכן המדובר במועמד הטבעי והמתאים לניהול בית-הספר אשר ניהלוֹ בהצלחה רבה בעבר. כך, בפרט נוכח העובדה שהמשיב עצמו הכיר הלכה למעשה בעמותה ובמועמד מטעמה כמנהליו בפועל של בית-הספר הניסויי. נטען, כי בסרבו למנות את המועמד מטעם העותרת לא נתן המשיב משקל לכך שהעותרת היא שיזמה את רעיון הקמת בית-הספר והטמיעה בו את הפילוסופיה החינוכית בה היא דוגלת וכי אי מינויו של המועמד מטעם העותרת יגרום נזק לניסוי וליכולת לקדמו. עוד טוענת העותרת, כי היה על המשיב לפרסם מכרז למינוי מנהל בית-הספר הניסויי ולקבוע קריטריונים כלליים הנדרשים לצורך תפקיד זה. 3. בתגובתו לעתירה, טוען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף שכן עניינה בפעילות המדינה כמעביד ובהחלטה הנוגעת לאיוש תפקידים במערכת החינוך הממלכתית. משכך מצויה היא לגישתו בסמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה. לחלופין, טוען המשיב כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי ולחלופי חלופין הוא טוען כי יש לדחותה לגופו של עניין. העותרת מתנגדת לעמדה זו, וטוענת כי בהתחשב בזהות בעלי הדין ובשאלות המהותיות העומדות בבסיס העתירה, אין להפנות את הדיון אל בית-הדין לעבודה. לטענתה, העתירה הוגשה בשם העמותה אשר ייסדה את בית-הספר ולא בשם המועמד מטעמה, והיא אינה עוסקת בקבלת אדם זה או אחר לעבודה אלא בקביעת מדיניות ובהתווית כללים למינוי מנהל לבית-ספר ייחודי. לפיכך, אין העתירה עוסקת לשיטתה בתחום דיני העבודה אלא בכללי מינהל תקין ובמדיניות הראויה שיש להתוות לצורך מינוי בעלי תפקיד למשרה זו. סוגיות אלה, כך מוסיפה העותרת וטוענת, הינן מתחום המשפט הציבורי והסמכות להכריע בהן לטענת העותרת נתונה לבית-משפט זה כבית-המשפט הגבוה לצדק. 4. דין העתירה להימחק על הסף. סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כי לבית דין אזורי לעבודה תהא, בין היתר, סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו. מתוך עיון בנימוקי העתירה שבפנינו ומניסוחו של הסעד המבוקש בה, עולה כי ליבת העתירה ועיקר הסעד שנתבקש בה נוגעים למינויו של המועמד מטעם העותרת למשרת מנהל בית-הספר. במסגרת הנימוקים שמעלה העותרת היא אכן מדגישה כי יש לקבוע קריטריונים ייחודיים למינוי המנהל במקרה הנדון, בשל אופיו הייחודי של בית-הספר. אולם, טיעונים אלה הינם מכווני-מטרה והם שלובים וכרוכים בטיעון הפרטני שהינו הטיעון המרכזי העובר כחוט השני בעתירה כולה והוא נוגע למינויו של מועמד ספציפי - מנהלה של העותרת - בשל כישוריו ובשל היכרותו עם הפרויקט. אי לכך, צודק המשיב בטענה כי ראוי לה לעתירה זו כי תתברר בפני בית-הדין לעבודה. לכך יש להוסיף כי בית הדין לעבודה מוסמך להפעיל את כללי המשפט הציבורי, ככל שהם רלוונטיים להכרעה בשאלות העומדות בפניו (ראו: בג"ץ 3991/92 המועצה המקומית אבו סנאן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מז(3) 234, 238 (להלן: עניין אבו סנאן)). על כן, יוכל בית-הדין להידרש במקרה זה לשאלות הנוגעות לכללי המשפט הציבורי בהיבט הרחב, ככל שימצא זאת לנכון במסגרת הדיון בעניין הפרטני שיובא בפניו. אשר למעמדה של העותרת, שהינה עמותה ציבורית, בפני בית-הדין. כבר נפסק כי "מי שיש לו מעמד כדין בפני בית המשפט הגבוה לצדק, יש לו גם מעמד כדין בפני בית הדין לעבודה" (ראו: עניין אבו סנאן, 238; בג"ץ 7821/02 שחר נ' עיריית חדרה (לא פורסם); בג"ץ 8887/0 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת העיר באר שבע (טרם פורסם; ניתן ביום 10.10.2005)). על כן, גם עניין זה לא צריך שיעמוד לעותרת לרועץ בהבאת עניינה בפני בית-הדין. 5. סיכומו של דבר - נוכח הסעד החלופי העומד לעותרת בנסיבות העניין, אין מקום לעתירה שבפנינו ועל העותרת להפנות את הסכסוך אל בית-הדין לעבודה, המוסמך לדון בו. במאמר מוסגר יצוין כי נוכח תיקון מס' 15 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, ונוכח העברת ענייני חינוך שונים לסמכותם של בתי-משפט אלה לפי סעיף 3 של התוספת הראשונה כנוסחו המתוקן, יש לכאורה מקום לטענה כי הסוגיות הכלליות המועלות בעתירה באופן מישני, אפילו היו עומדות במרכז העתירה, יש להן סעד חלופי בבתי-המשפט המינהליים. מכל מקום, שאלה זו ניתן להותיר לעת מצוא ואין צורך להכריע בה במסגרת העתירה שבפנינו. העתירה נמחקת, אפוא, בלא צו להוצאות. דיני חינוךבית ספרמנהל בית ספר