פסק דין 1. רקע כללי התובעות, מורות אשר הועסקו על ידי הנתבעת בבית ספר על יסודי, הגישו תביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין העיכוב בתשלום השכר לחודש 6/04, אשר שולם בשיעורים ובמועדים המפורטים בנספח א' לכתב התביעה. בכתב ההגנה נטען כי למרות מצבה הכספי הקשה של הנתבעת כתוצאה מהמיתון במשק משנת 01', קיצוץ השתתפותם של משרדי הממשלה בתקציבה והירידה אשר חלה בתשלומי המיסים, עמדה העירייה בתשלום המשכורות כסדרן עד לחודשים האחרונים, תוך שעשתה כל שלאל ידיה על מנת לשלמן במועדן. עוד נטען כי אין מדובר בהלנה ארוכה ומתמשכת. הנסיבות המיוחדות ונסיונות העירייה להבראת המצב הינם גורמים המצדיקים, לטענת הנתבעת, ביטול או הפחתה משמעותית של פיצויי הלנת שכר. באי כח הצדדים ונציג העירייה הנתבעת טענו בפני בדיון במעמד הצדדים. אין מחלוקת עובדתית בעניין שיעור השכר, הסכומים והמועדים בהם בוצעו תשלומים לתובעות בהתאם לנספח א' לכתב התביעה, חרף אי ההתאמה הזניחה באשר לתשלומים לתובעת מס' 4. משלא נסתרו טענות הנתבעת בדיון ובסיכומים, מתקבלת גרסתה בהתאם לכתב ההגנה המתוקן. המחלוקת היא בזכאותן של התובעות לפיצויי הלנת שכר, כפועל יוצא מהשאלה העומדת לדיון: מהי הסיבה לאי תשלום הגמלאות במועד על פי חומר הראיות והאם יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה ובאיזה שיעור. 2. טענות התובעות (א). מימון 90% ממשכורות העובדים מבוצע על ידי משרד החינוך אשר מעביר לעירייה תקציבים. (ב). אין רלבנטיות למצב הכלכלי הנטען על ידי העירייה בנסיבות בהן הלנות שכר חוזרות ונשנות, בגינן הוגשו כנגדה תביעות עוד משנת 97. 3. טענות הנתבעת (א). רק 70% מתקציב החינוך של העירייה ממומן על ידי משרד החינוך. (ב). המדינה לא מעבירה לעירייה מלוא הכספים הנדרשים לתשלום גמלאות, באופן שגמלת עובדיה בפנסיה תקציבית מסובסדת. (ג). העירייה מצויה בתהליך הבראה במסגרתו מתבצעים קיצוצים בהיקף משרותיהם של מורים בבתי ספר על יסודיים; בירורים בעניין פיטורי עובדים וגבייה של כ-70 מיליון ₪. (ד). אף כי מדובר בהלנות חוזרות העיכובים בתשלום השכר אינם ממושכים, ואינם עולים על חודש ימים. 4. המצב המשפטי הוראות חוק הגנת השכר התשי"ח-1958, קובעות כי לשכר שלא שולם עד ל"יום הקובע" יווספו פיצויי הלנת שכר בהתאם לשיעורים אשר נקבעו בסעיף 17 לחוק. "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו" (סעיף 18 לחוק). מתוך העילות האמורות להפחתת פיצויי ההלנה, הרלבנטית לענייננו היא עילת "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה". בעבר שללה ההלכה הפסוקה מצב כלכלי קשה כנסיבה המצדיקה הפחתת פיצויי הלנת שכר במסגרת סעיף 18 לחוק (דב"ע לב/3-9; פד"ע ג' 351; דב"ע לב/3-3; פד"ע ג', 318) וקבעה: "אין להעלות על הדעת שהמחוקק שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר ביקש להרתיע מעביד מהלין את שכרו של העובד והטיל סנקציה חמורה על המלינים שכר, ראה לשחרר מעולו של הסעיף הנ"ל את כל המעבידים שמצבם הכלכלי אינו שפיר. לשונו של סעיף 17 ברורה... טיעוניה של המועצה, על פיו השכר לא שולם במועד ולא ממנה באים המשאבים לתשלום משכורות, לא יוכל להועיל לה. אין להעלות על הדעת מצב שעובדים, במשכורתם, יממנו את מעבידתם". (דב"ע מח/1-1 אגברייה אחמד טהה ואח' נ' עיריית אום אל פחם, עבודה ארצי כרך נא(1) 364). כיום מכירים בתי הדין בקיומן של נסיבות בהן מצב כלכלי קשה יהווה נסיבה שלמעביד אין שליטה עליה, ולכן מצדיק הפחתת פיצויי הלנה. בית הדין הארצי לעבודה הפחית פיצויי הלנה בשל העובדה שמצב כלכלי היה זמני ובלתי צפוי, פסק: "יחד עם זה היא לא התכוונה שלא לשלמם ועל כן שילמה אותם לשיעורים. לא מדובר במעביד שידע מראש על מצבו הקשה אך התעלם מכך והעסיק עובדים. קשייה של המערערת היו זמניים. המשיבה עבדה זמן ממושך אצלה. הקשיים הכספיים התעוררו לקראת סיום היחסים בין הצדדים וזו אכן היתה הסיבה לפיטוריה של המשיבה. לאור כל האמור נראה לי שזה המקרה בו על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורין. העיקולים הם נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליהם" (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג, 36). ההלכה על פיה שיקול דעתו של בית המשפט הינו מצומצם (הלכת אום אל פחם הנ"ל) פינתה, איפוא, מקומה לגישה על פיה תכליתם של פיצויי ההלנה והסנקציה החריפה שבצידם מורים לבית הדין להפעיל שיקול דעת רחב וזהיר, ולבחון את מכלול השיקולים בבואו להטיל פיצויי הלנה, כמאמר בית הדין הארצי לעבודה: " פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין. בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין להביא בחשבון, מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו על ידי הפסיקה " סנקציה מעין עונשית", "סנקציה דרקונית" (ע"ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, עבודה ארצי, כרך לג (4), 23). ועוד בסוגייה זו: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה" (הלכת "ג'וליה מימון" הנ"ל). ולענין שיקול הדעת באשר למצב כלכלי קשה נאמר: "בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי" (הלכת "ג'וליה מימון"). בתי הדין הכירו במגוון רב של שיקולים לצורך הטלת פיצויי הלנה, ביניהם: תכלית החוק, הגנה על שכר העובד והתמודדות עם מוסר תשלומים ירוד שיעורם הגבוה של הפיצויים; הימנעות מהטלת מעמסה בלתי פרופורציונלית על המעסיק; התנהגות המעסיק ותום ליבו (ג'וליה מימון); הרתעת מעבידים מלהלין את שכר העובדים (דומוס); תום ליבו של העובד, במסגרת זו הוכר שיהוי בהגשת התביעה כנסיבה להפחתת הפיצויים (ע"ע 1231/01 נוואל אטרש - מועצה מקומית משהד, עבודה ארצי, כרך לג (50), 38); קשיים כלכליים זמניים; מינוי וועדה קרואה (דב"ע נו/31-95 פתאל כרמי - עיריית בני-ברק); מאמצי ראש העיר לתשלום המשכורות (תב"ע 13281-15 (ת"א) אליהו שלום ואח' - עיריית רמלה, עבודה אזורי, כרך ט', 31); הפחתת פיצויי ההלנה כתמריץ למעסיק לעשות כל שביכולתו לשלם את המשכורות; תשלום משכורות רק לאחר הגשת תביעה (ד"מ 1558/01 (נצרת) עדנאן קמוע - עיריית נצרת, עבודה איזורי, כרך יב, 588); התחשבות במצב הכלכלי הכללי במדינה; חשש לפגיעה קשה ברשויות המקומיות וקריסתן והצורך לשמור על תפקודן התקין (עב 3164/01 מועצה מקומית בית ג'ן - חיר פייסל ואח', עבודה אזורי, יג, 481). 5. מסקנות בענייננו, טען ב"כ התובעים כי חלקו הארי של השכר המולן הם כספי משרד החינוך המועברים לעירייה כצינור לשם העברתם לעובדים. במסגרת עדותו של דוד וינברג, יועץ כלכלי מטעם העירייה, הודתה הנתבעת, מצד אחד, כי משרד החינוך מממן את תקציב החינוך של העירייה בשיעור של 70%. משלא נטען לעיכוב בהעברת כספי משרד החינוך, לא נסתרה גירסתם התובעים. טענת הנתבעת מנגד אודות היותה של הרשות המקומית בתכנית הבראה, אף כי לא ננקב המועד לתחילתה של התוכנית, לא נסתרה על ידי התובעות. הדבר דומה לתאגיד מסחרי חסר משאבים הנקלע לכינוס נכסים. אין להתעלם מהעובדה כי לא הובאה הוכחה של ממש על הנסיבות אשר הביאו את העירייה למצבה הנוכחי. אכן, בפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בעניין עיריית לוד אשר מצוייה בתכנית הבראה הופחתו פיצויי ההלנה לשיעור שנתי כולל של 25% נוכח ה"אור בקצה המנהרה" אשר נמצא בתוכנית ההבראה שהתגבשה (ע"ע 1242/04 עיירית לוד נ' אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי עיריית לוד ואח'), ואולם מקובלת עלי טענת ב"כ התובעות לפיה נסיבות המקרה דנן שונות, בהתחשב בתקציבי משרד החינוך אשר הועברו לעייריה למימון משכורות המורים. אף על פי כן, ככל הנראה כתוצאה מפשיטת הרגל של השלטון המקומי במדינה, נוצרה שגרת הלנות שכר חוזרות ונשנות. כשם שיש להתחשב במצבו של המעסיק ותוצאות הטלת פיצויי ההלנה עליו, כך יש להתחשב במצבו של העובד והשפעת ההלנה עליו; ככל שמדובר ברשות מקומית יש להתחשב אף באינטרס הציבורי. התופעה של הלנות שכר הינה "רעה חולה אותה יש לעקור מן השורש בלא שהעובדים יענשו בגין המחדלים. הלכה למעשה, בסופו של יום, העובדים הם בלבד אלה הנושאים על כתפיהם הדלות, תרתי משמע, את מחירו של המחדל" (ס"ק 1013/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' הסתדרות העובדים החדשה ואח' מיום 2.9.04). לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, התופעה של הלנות חוזרות מצד אחד, ומשך ההלנה הקצר יחסית מהצד האחר, הגעתי למסקנה כי בנסיבות קיומה של תכנית ההבראה במסגרתה נתונה העירייה, יש מקום להפחתת פיצויי ההלנה באופן מידתי, תוך אבחנה בין סכומים אשר מומנו על ידי משרד החינוך, בשיעור 70% מהשכר, לבין היתרה בשיעור 30%, כפי שיפורט בהמשך, תוך איזון נכון בין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה מכבידה על המעסיק, על מנת לסייע במימוש תכנית ההבראה. 6. סוף דבר לאור האמור אני קובעת כי הנתבעת, עיריית בני ברק, תשלם לתובעות פיצויי הלנת שכר כדלקמן: (א). בגין 70% משכר העבודה לחודש 6/04 ישולם שיעור של 50% מפיצויי ההלנה הקבועים בחוק מהמועד החוקי לתשלומו ביום 1.7.04 עד מועד תשלום חלק השכר היחסי, כאמור, במלואו בהתאם ללוח הזמנים המפורט בנספח א' לכתב התביעה. (ב) אשר ליתרת 30% משכר העבודה- אלה ישאו פיצויי הלנה מופחתים בשיעור שנתי של 25% מהמועד החוקי לתשלום ביום 1.7.04 עד למועדי התשלום המאוחרים יותר כרונולוגית, כמפורט בנספח א' לכתב התביעה. התשלום יבוצע תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. (ג) לאור התוצאות תישא הנתבעת בהוצאות התביעה (שכ"ט עו"ד) בסך כולל של -.1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין אשר ישולמו תוך 30 יום. ניתן לבקש רשות ערעור מבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 יום ממועד קבלת פסה"ד. דיני חינוךהלנת שכרעיכוב תשלוםבית ספרמורים