פסק-דין המשיב הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(2), (3) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. על המשיב הוטלו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורים שייכנסו לתוקף בגיל 55 ופסילה מלמלא תפקיד במשרד החינוך למשך חמש שנים. בפניי ערעור המדינה על גזר הדין. רקע עובדתי 1. המשיב עבד בשירות המדינה למעלה משלושים שנה ושימש עד להשעייתו ביום 1.7.02 כמפקח כולל על בתי הספר היסודיים במגזר הערבי במחוז הצפון. ביום 12.9.04 הורשע המשיב בבית משפט השלום, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הפרת אמונים, זיוף בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. מכתב האישום המתוקן עולה כי המשיב סיכם עם שניים מרכזי חברת "מודום", שהייתה אחראית על הפעלת שלוחה מטעם אוניברסיטת לטביה בישראל (להלן: שלוחת לטביה), כי יקבל תואר שני בחינוך משלוחת לטביה, מבלי שימלא את כל חובותיו האקדמיות. כן סוכם כי המשיב ישלם שכר לימוד מופחת שיעמוד על 9,600 ₪ בלבד, וזאת במסגרת מדיניות השיווק של "חברת מודום", החפצה לקלוט סטודנטים המחזיקים במשרות בכירות. בעקבות זאת, הגיש המשיב במסגרת לימודיו בשלוחת לטביה מספר עבודות שהוכנו על ידי אחרים וכן מספר עבודות שהכין בעצמו, אך במסגרות קודמות. כמו כן, חרף המחיר המופחת לו זכה, הצהיר המשיב בבקשתו להחזר שכר לימוד כי שילם עבור לימודיו סך של 20,475 ₪. על פי מצגי השווא בעניין לימודיו בשלוחת לטביה קיבל המשיב במרמה מענק לימודים ממשרד החינוך בגובה 40% מגובה שכר הלימוד השנתי של אוניברסיטה ישראלית וכן אישור להיעדרות בשכר של עד שמונה שעות שבועיות. ביום 26.3.98 קיבל המשיב במרמה תעודת תואר שני בחינוך מטעם אוניברסיטת לטביה והגיש בקשה להכרה בתואר זה לצורך תוספת שכר. בעקבות ההכרה בתואר הנ"ל קיבל המשיב תוספות שכר חודשיות בסכום כולל של כ- 77,000 ₪. בגין עבירות אלה גזר בית משפט השלום על המשיב עונש של 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים וכן הטיל עליו קנס בסך 100,000 ₪. 2. בעקבות הרשעתו של המשיב הוגשה נגדו ביום 14.11.04 תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין), המייחסת לו עבירות לפי סעיפים 17(2), (3) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). ביום 28.2.05 הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות שיוחסו לו, בקובעו כי העבירות בהן הורשע בבית משפט השלום נושאות עימן קלון. בגזר דינו עמד בית הדין על חומרת מעשיו של המשיב ובכלל זה ציין: "צל כבד ומכביד רובץ על מעשיו של הנאשם, במיוחד לנוכח יסוד המעילה באמון שהיה כרוך במעשיו האמורים כלפי הנהלת משרד החינוך שהאמינה, כי הנאשם לנוכח תפקידו ילמד לימודי מוסמך תוך השקעת פרי רוחו בהם וידווח על עלותם בדרך המלך וימסור מידע אמין, נכון ומדויק על עלותם לנוכח מימונם החלקי על ידי המשרד, בהתאם לאמות המידה הנהוגות, ובאלה כשל הנאשם כישלון חרוץ...". (שם, בפסקה 5) למרות זאת, בית הדין קבע בגזר דינו כי במקרה שלפניו נסוגה במעט תכליתם הרגילה של אמצעי המשמעת, לנוכח נסיבותיו האישיות של המשיב. בתוך כך התחשב בית הדין בתרומתו המרובה של המשיב לשירות הציבורי, בפגיעה הגדולה בחייו האישיים כתוצאה מהרשעתו, ובמצבו הכלכלי בהיותו המפרנס של משפחה מרובת ילדים. עוד הביא בית הדין בחשבון כי על המשיב הושת קנס משמעותי ביותר במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדו. על רקע זה קבע בית הדין כדלקמן: "בסופו של עיון הגענו לכלל מסקנה, לנוכח מכלול טעמינו, כי ניתן למצות את ההליך המשמעתי נגד הנאשם, על ידי הטלתם של אמצעי משמעת אלה: א. נזיפה חמורה - מסר נורמטיבי מטעמו של בית הדין המופנה לנאשם והמצביע על הפסול החמור שנפל במעשיו. ב. פיטורין הנאשם יפוטר משירות המדינה, יום אחרי הגיעו לגיל 55, על מנת לאפשר תשלומם של מאות ימי המחלה אותן צבר במהלך שנות עבודתו התורמות, וזאת גם בהתחשב בנטל הכספי בו הוא עמד לנוכח ההליך הפלילי ועונשו. עד למועד פיטוריו ישאר הנאשם ויוותר באותו המעמד בו הינו מצוי כיום, על בסיס החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה. ג. פסילה למילוי תפקיד - הנאשם יפסל לפרק זמן של 5 שנים מיום גזר הדין, למלא כל תפקיד במשרד החינוך". (שם, בפסקה 10, ההדגשות במקור) בהחלטה מיום 15.3.05 ניתנה על ידי בית הדין הבהרה לבקשת המדינה (להלן: החלטת ההבהרה), ובה ניסח בית הדין מחדש את סעיף 10(ב)(2) לגזר הדין וקבע כך: "עד למועד פיטוריו הנאשם ימשיך להיות מושעה מעבודתו ומתוקף פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ואולם ישולם לו עד למועד פיטוריו שכרו הרגיל". (שם, בפסקה 15) מכאן הערעור שבפניי, המופנה נגד גזר הדין של בית הדין ונגד החלטת ההבהרה. טענות הצדדים 32. בערעור שבפניי טוענת המערערת כי שגה בית הדין כאשר קבע כי למרות חומרתן של העבירות בהן הורשע המשיב בבית משפט השלום ובבית הדין למשמעת ולמרות הקלון שדבק במעשיו, אין מקום להורות על פיטוריו לאלתר ועל פסילתו משירות המדינה. המערערת מדגישה כי תכליתו של הדין המשמעתי מחייבת להרחיק לאלתר משירות המדינה עובד שביצע עבירות נושאות קלון מתחום המרמה, הפרת האמונים והזיוף, דוגמת העבירות בהן הורשע המשיב. לטענת המערערת, אמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין אינם מקיימים את תכלית הדין המשמעתי ומקלים עם המשיב באופן ניכר, במיוחד בשים לב לחובת הנאמנות המיוחדת המוטלת על אנשי חינוך. בנוסף טוענת המערערת כי שגה בית הדין כאשר קבע כי המשיב יפוטר משירות המדינה רק יום אחרי הגיעו לגיל 55, וזאת על מנת לאפשר לו לפדות את ימי המחלה שצבר, וכי עד למועד פיטוריו ימשיך המשיב להיות מושעה מעבודתו וישולם לו שכרו הרגיל. ראשית, המערערת מצביעה על כך כי החלטת בית הדין מביאה לתוצאה קשה, לפיה המשיב, אשר הורשע בדין הפלילי ובדין המשמעתי בעבירות קשות שיש עימן קלון, ימשיך להימנות על שירות המדינה במשך שנה נוספת ולקבל משכורת מלאה, למרות שאינו עובד; שנית, המערערת טוענת כי בית הדין חרג מסמכותו כאשר הורה על המשך השעייתו של המשיב גם לאחר תום ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדו. כן טוענת המערערת כי שגה בית הדין כאשר הסתפק בפסילת המשיב לתפקיד במשרד החינוך, לפי סעיף 34(9) לחוק, ודחה את עמדתה כי יש לפוסלו משירות המדינה בכלל, לפי סעיף 34(10) לחוק. המערערת מצביעה על כך כי לנוכח חומרת נסיבות המקרה דנן - בו מדובר בעובד בכיר במערכת החינוך, שמעילתו באמון הייתה חמורה ומעשיו נמשכו לאורך תקופה ארוכה - אין זה ראוי כי המשיב יוכל לשמש בכל תפקיד בשירות המדינה בשנים הקרובות. בנסיבות העניין מדגישה המערערת כי רצונו של בית הדין לבוא לקראת המשיב ולמנוע פגיעה בזכויותיו הממוניות אינו יכול לבוא על חשבון האינטרס הציבורי הגלום בהטלת אמצעי המשמעת של פסילה משירות. לנוכח מכלול טענותיה סבורה המערערת כי יש להחמיר באמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב, וכי על בית משפט זה להורות על פיטוריו לאלתר ולקבוע כי ייפסל משירות המדינה לתקופה של עשר שנים. 4. המשיב, מצידו, טוען כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית הדין. המשיב סבור כי מוצה עימו הדין, בהתחשב בקנס הגבוה שהטיל עליו בית משפט השלום, בהשעייתו הממושכת, בפגיעה בשמו הטוב בעקבות פרסומי העיתונות בעניינו ובהתמשכות ההליכים השונים נגדו, בהם הוא רואה עינוי דין. עוד טוען המשיב כנגד העדר אחידות במדיניות האכיפה והענישה בכל הנוגע לפרשה המכונה "פרשת לטביה". המשיב מצביע על כך שבמקרים רבים כלל לא ננקטו הליכים פליליים או משמעתיים נגד המעורבים בפרשה, בין היתר משום שלא הודו במעשיהם, בעוד שהוא עצמו הודה מייד ונטל אחריות למעשיו. עוד מוסיף המשיב כי בעוד שהמערערת טוענת נגד קולת עונשו, הרי שהיא עצמה כרתה בנסיבות דומות, ואף בנסיבות חמורות יותר, עסקאות טיעון מקלות יותר. בתוך כך מציין המשיב כי חרף מעשיו השלים את מרבית החובות האקדמיות שלו במסגרת לימודיו בשלוחת לטביה וכן כי שילם לבסוף את מלוא שכר הלימוד. לבסוף מבקש המשיב כי בית משפט זה יביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, ובכלל זה יתחשב בעברו הנקי ובכך שמדובר במעידה חד פעמית מצידו, בתרומתו רבת השנים לשירות הציבורי, ובמצב המשפחתי והכלכלי הקשה אליו נקלע בעקבות ההליכים שננקטו נגדו. דיון 5. בגזר דינו של המשיב, כפי שנוסח בידי בית הדין, ניתן ביטוי לחומרה הרבה שבמעשיו של המשיב ולפסול שנפל בהתנהגותו. עם זאת, לא ראה בית הדין להחמיר עימו בחלק האופרטיבי של אמצעי המשמעת, כיוון שהתחשב, כאמור, בהישגיו בשירות, במעמדו הבכיר ובתוצאות העונשיות והכלכליות בהן נשא בעקבות משפטו הפלילי. ואכן, המשיב הוא מורה שהגיע למעמד בכיר בשירות המדינה ובמערכת החינוך וכיהן כמפקח על בתי הספר היסודיים במגזר הערבי במחוז הצפון, כשלזכותו עשרות שנות שירות ללא רבב. אלא שמעמד בכיר שתי פנים לו. יש בו כדי להצביע על שירות מקצועי מצוין ומסור, אך יש בו גם יתר אחריות. ככל שמדובר באדם בתפקיד בכיר, כך יש חומרה רבה בכך שאדם במעמד זה סרח (ראו: עש"ם 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184, 191; עש"ם 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נד(3) 694, 714-713 (להלן: פרשת ברוכין)). זאת ועוד, יש משקל מיוחד לעובדה שהמעשים שבביצועם הודה המשיב נעשו בידי מפקח במשרד החינוך, אשר נושא בחובת נאמנות מיוחדת ואמור להיות לדוגמא ולמופת לציבור המורים (ראו עש"ם 978/03 בנדקובסקי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, פסקה 7)). והנה, מן העובדות עולה כי המשיב זכה להטבות מיוחדות מחברת "מודום" דווקא בשל בכירותו וזאת כדי שבעקבותיו ילכו מורים רבים וישיגו תארים אקדמיים בדרכי מרמה, כך יגדילו ויעשירו את עסקיה של חברת "מודום", תוך שיזכו להטבות לכיסם הפרטי על חשבון הציבור. 6. בנסיבות אלה מוצאת אני כי בית הדין הרחיק לכת בגישתו אשר ביקשה להתחשב במשיב משהחליט על השעייתו למשך שנה לאחר סיום ההליכים נגדו. ראשית, צודקת באת-כוח המדינה בטענתה כי בכך חרג בית הדין מסמכותו. הסמכות להשעות עובד מדינה מעוגנת בסעיף 47 לחוק, המורה בחלקים הרלוונטיים לענייננו כדלקמן: "47. השעיה (א) עובד שהוגשה עליו קובלנה לפי סעיף 32, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה; התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו. (ב) ... (ג) ... (ד) ... (ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי - עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר. הנה כי כן, מהוראות סעיף 47 לחוק אנו למדים כי סמכות ההשעיה מוקנית לנציב שירות המדינה וההשעיה היא בגדר סעד ביניים בלבד, אשר נועד להרחקת העובד ממקום עבודתו עד שיוחלט האם לנקוט נגדו הליכים פליליים או משמעתיים או עד שיתבררו ההליכים הננקטים נגדו (ראו: ער"מ 3818/03 יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1) 952, 959). בית הדין, כמו גם נציב שירות המדינה, אינם מוסמכים להורות על השעיית עובד או להאריך את השעייתו לאחר תום הליכים אלה. אולם גם מעבר למסגרת הפורמלית של סמכות ההשעיה אין הפתרון שנקט בית הדין ראוי לגופו. למעשה נקט בית הדין בהליך של דחיית ביצוע עונש הפיטורין. אלא שלדחיית הביצוע נלוותה ההוראה לשלם למשיב משכורת מלאה למשך שנה מבלי להעסיקו. פתרון זה חוטא לתכלית ההרתעית והמוסרית של אמצעי המשמעת; תשלום שכר ללא עבודה כדי לממש את ימי המחלה שיגיעו למשיב בהגיעו לגיל 55 כמוהו כמתן פרס לאדם שמעל באמון בעת ביצוע תפקידו בשירות המדינה, שכן אדם אחר הפורש לפני גיל 55 לא יוכל לממש את דמי המחלה. פתרון זה אף מחטיא את המטרה של הטלת אמצעי משמעת למען יראו אחרים וייראו (ראו: עש"ם 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93; פרשת ברוכין הנ"ל, בעמ' 703; עש"ם 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 479; עש"ם 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' יאיר אשואל, פ"ד נז(1) 920, 926). 7. על אף כל האמור, ניתן גם להבין את מגמתו של בית הדין שלא ליתן מכה כלכלית אנושה למשיב ולמשפחתו ולא לפגוע בזכויותיו הממוניות אותן צבר בשנות עבודתו, וזאת מהטעמים שפורטו בגזר הדין. עוד יש להביא בחשבון כי פרשת לטביה הייתה לתופעה רחבת היקף בה נטלו חלק רבים והיא בגדר ליקוי מאורות של עובדי מדינה ועובדי ציבור, לרבות בכירים, שלא עמדו בפיתויים שהונחו לפתחם (ראו עש"ם 689/05 מדינת ישראל נ' מופיד מנצור (טרם פורסם), פסקה 7). בא-כוחו של המשיב טען, כאמור, כי רבים מאלה שהשתתפו ב"חגיגה" ההמונית לא נענשו, בעיקר בשל העובדה שלא הודו במעשיהם; ואכן היו מקרים שהוטל עליהם חשד כבד אך לא נמצאו ראיות למשפט פלילי. מאחר שמדובר באחד התיקים הראשונים בפרשת לטביה המגיעים לבית משפט זה בתום ההליך הפלילי והמשמעתי, אין בפנינו תקדימים ביחס לעונשים שהושתו על אחרים שהיו מעורבים במעשים דומים. התביעה אף לא הצביעה על עונשם של רכזי חברת "מודום", אשר על פי העובדות שנתגלו הם שהציעו את העבודות האקדמיות המוכנות להגשה ואת ההנחות הכספיות המופלגות עבור רכישת התואר. בנסיבות אלה, על אף החומרה בה יש לנקוט נגד המשיב, יש מקום להתחשב בכך שהוא נשא בתוצאות קשות ואף בנטל כספי שאיין את היתרונות אותם ביקש להשיג בדרך פסולה. עוד רואה אני לנכון להביא בחשבון כי המשיב הודה מיד וקיבל עליו את האחריות הפלילית והמשמעתית למעשיו וכך היה מן הראשונים שנתנו את הדין בפרשה זו. 8. שקלתי, אפוא, מהו האיזון הראוי בין מידת ההחמרה הנדרשת בנסיבות העניין לבין ההתחשבות במשיב ובתוצאות שנשא בהן עקב הענישה בפרשה זו, ובאתי לידי מסקנה שמן הראוי לקבל את ערעור המדינה בחלקו, ולהחמיר עם המשיב במידת מה. לפיכך, יש לקבל את הטענה כי אין להשאיר את ההשעיה על כנה. המשיב, שהוא עובד בכיר בשירות המדינה, ביצע מעשה מובהק של מעילה באמון, במהלכים מתמשכים ולאורך תקופה משמעותית. בנסיבות אלה אין מנוס מלהורות על פיטוריו לאלתר. אין בסיס להשהיית הפיטורין בתנאים המופלגים אותם קבע בית הדין, תנאים שיש בהם כדי להחטיא את מטרת ההרתעה של העובדים בשירות המדינה, מטרה שהיא מתכליות הדין המשמעתי. בערעורה ביקשה המדינה כי המשיב ייפסל לא רק לשירות במשרד החינוך - כפי שקבע בית הדין - אלא כי ייפסל לשירות המדינה למשך 10 שנים. במהלך הדיון הבעתי דעתי כי סנקציה זו היא חמורה בהתחשב במכלול הנסיבות והצעתי לצדדים להגיע להסדר בהסכמה ביניהם ביחס לאמצעי המשמעת. בהודעתה מיום 15.6.05 הודיעה המדינה כי אינה רואה לוותר על עונש הפסילה משירות, אך מוכנה היא להסתפק בעונש של פסילה משירות המדינה לתקופה של 3 שנים בלבד. המדינה מבקשת החמרה זו בהתחשב בכך שעניינו של המשיב הינו אחד התיקים הראשונים ב"פרשת לטביה" הבא בפני בית המשפט בתום ההליכים הפליליים והמשמעתיים ומבקשת היא בכך לקבוע רף ענישה מחמיר. כשלעצמי הנני סבורה כי דווקא משום שעניינו של המשיב הוא הראשון שבא לבית משפט זה עקב העובדה שהוא הזדרז והודה, ראוי להתחשב בכך ואין לראות בעניינו תקדים מנחה. לפיכך לא ראיתי להתערב בהחלטת בית הדין לפסול את המשיב לפרק זמן של 5 שנים מיום גזר הדין מלמלא כל תפקיד במשרד החינוך. הערעור מתקבל, איפוא, רק לעניין פיטוריו המיידיים של המשיב. קלוןעובדי מדינה