פסק דין רקע 1. בפנינו תביעה, אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת לאחר שעבד בנתבעת מחודש דצמבר 1977 ועד מאי 1997. עד זמן קצר לפני פרישתו, במשך 12 שנים, עבד התובע כמנהל אגף החינוך בנתבעת, ולפני כן עבד במחלקת החינוך. מפברואר 1995 ועד לפרישתו עבד התובע כמנהל יחידה לפרוייקטים באגף החינוך בנתבעת. בתאריך 30.1.97 הושג בין הצדדים הסכם פרישה, בצורת מכתב שנכתב מאת הנתבעת - נת/9 (להלן:"הסכם הפרישה"). ביום 21.11.00 הגיש התובע את התביעה, במסגרתה הוא טוען כי הוא זכאי לתשלומים נוספים, מעבר לאלה המופיעים בהסכם הפרישה, וכן טוען הוא כי תשלומים מסויימים שולמו באיחור. 2. בכתב התביעה הופיעו שמונה רכיבים, וכל רכיב התייחס לנושא אחר. בהודעה שהגיש ב"כ התובע ביום 15.8.05, נמסר כי התובע מוותר על תביעתו בעניין הנוגע לתוספת דרגות. לאור הודעה זו, לא ידון רכיב התביעה הנוגע לתוספת דרגות. בנוסף, זנח התובע בסיכומיו שני רכיבים נוספים אשר הופיעו בכתב התביעה, בכל הנוגע לנושאים הבאים: החזר שכר לימוד, ומינוי מומחה לביצוע תחשיבי הפרשות לקופות גמל לשם חיוב הנתבעת בתשלומים הנובעים מהבדיקה. הנתבעת, בסיכומיה, טענה כי התובע זנח את תביעותיו בנושאים אלה, ולכן לא התייחסה אליהם. התובע, בהודעתו מיום 15.8.05, אשר הוגשה לאחר סיכומי הנתבעת, לא חלק על טענה זו של הנתבעת, ויותר מכך; בהודעתו זו פירט התובע את רכיבי התביעה, ושוב לא הזכיר את התביעות שזנח בסיכומיו. לאור זאת, לא ידונו רכיבי התביעה אשר נזנחו ע"י התובע בסיכומיו, בכל הנוגע לתשלום שכר לימוד ולהפקדות לקופות גמל. פסק דיננו זה מתייחס לרכיבי התביעה אשר נותרו, כפי שיפורטו להלן: א. גמול שעות נוספות - 345,229 ₪. ב. גמול ניהול - 126,759 ₪. ג. החזר גימלה שהופחתה - 25,785 ₪. ד. תשלום בגין עיכוב בתשלום גמול השתלמות - 4,800 ₪. ה. תשלום בגין עיכוב מענק פרישה - 5,070 ₪. 3. למען היעילות, נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד, תוך שאנו מפרטים ביחס לכל רכיב את טענות הצדדים ואת הכרעתנו. שעות נוספות טענות התובע 4. לטענת התובע , הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות שעבד - בסך של 345,229 ₪. התובע צירף לכתב התביעה ולתצהירו תחשיב שערך בנושא. לטענת התובע, הנתבעת עברה לשבוע עבודה מקוצר, בעוד שהוא ומערכת החינוך נאלצו לעבוד בימי שישי. למרות זאת, לא שילמה לו הנתבעת גמול שעות נוספות במשך 101 חודשים עד לפרישתו. אמנם, התובע מודה כי קיבל תוספת בגין 70 שעות גלובליות, דא עקא, שלטענתו תוספת זו ניתנה לו בגין עבודתו במשך 5 ימים בשבוע בלבד, ולא עבור יום שישי. לטענת התובע, הוא השתתף באופן קבוע בדיוני מועצת העיריה, הנהלת העיריה, ועדת החינוך ופורומים ארציים, ויום עבודתו הסתכם ב-12 עד 14 שעות. בכתב התביעה טען התובע כי "לאחרונה נודע לו" כי עובדים אחרים בנתבעת קיבלו שכר עבור עבודתם בימי שישי, ממועד המעבר לשבוע עבודה מקוצר, והדבר כלל שני רכיבים: האחד - תוספת שכר בגובה 150% עבור שעות העבודה בימי שישי, השני - יום חופשי נוסף במהלך השבוע, אותו יכלו להמיר בשכר. בתחשיבו עותר התובע לקבלת הסכומים הבאים: 137,376 ₪ - עבור שעות נוספות בימי שישי, לפי תעריף של 150% לשעה, בהתבסס על 6 שעות עבודה במשך 424 שבועות, שהם 101 חודשים, במהלכם עבד באורח קבוע בימי שישי, לטענתו. 118,720 ₪ - בגין כך שעבד באותו יום חופשי, אשר לו היה זכאי בכל שבוע, במשך 424 שבועות, במהלכם עבד באורח קבוע 8 שעות באותו יום. טענות הנתבעת 5. הנתבעת טענה כי כל טענותיו של התובע נדונו במהלך המשא ומתן שקדם לפרישתו, והן נתגבשו ומוצו בגיבוש תנאי פרישתו. לפיכך, מנוע התובע מלתבוע כל תשלום נוסף. התובע הגיש תביעתו בחוסר תום לב, אגב השתהות ממושכת, ותביעתו בחלקה אף התיישנה, מאחר ועילתה נולדה כבר בשנת 1988, 12 שנים עובר להגשת התביעה. במהלך כל תקופת עבודתו לא פנה התובע לנתבעת בכל טענה בנושא, והדבר אומר דרשני. תנאי עבודה של עובדים אחרים אינם יכולים לשמש מצע להגשת תביעה, וכל עובד ותנאיו שלו. 6. לטענת הנתבעת, התובע לא נדרש לעבוד בימי שישי. בנוסף, התובע לא עבד בימי שישי, ואם עשה כן הדבר היה באורח חלקי ולא כטענתו. התובע החתים כרטיסי נוכחות באופן חלקי, דבר המונע את בדיקת טענתו לפיה עבד בימי שישי. 7. התובע קיבל תשלומים והטבות, אשר נועדו לתגמל אותו בגין כל הזמן והמאמץ שהיה עליו להשקיע, כמפורט להלן: א. תשלום גלובלי עבור 70 שעות נוספות בחודש - מבלי להוכיח כי עבד את כמות השעות הנ"ל. ב. תוספת בשיעור 10.4% כגמול פיצול - לה זכאי מי שעבד 5 ימי עבודה מפוצלים בשבוע, בעוד שהתובע עבד יום אחד מפוצל. ג. גמול ניהול בשיעור 50.4% - אשר ניתן לעובדי הוראה, בעוד שהתובע לא היה כזה. 8. התשלום הגלובלי הוענק לתובע בשנת 1989, עם מינויו כמנהל אגף החינוך, וכשנה לאחר שהעיריה עברה לשבוע עבודה בן 5 ימים. 9. אף אם היה התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות בימי שישי או ביום חופשי, הרי שהוא לא הוכיח את הסכום המגיע לו, והסתפק בתחשיב סתמי וחסר בסיס. דיון והכרעה 10. לאחר ששמענו את העדויות, לאחר קבלת הראיות, ולאחר שהגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב, אנו קובעים כי דין התביעה לגמול שעות נוספות להדחות, וזאת ממספר נימוקים, כפי שיפורט להלן. 11. אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה מוצו כל טענותיו של התובע בהסכם הפרישה. מן הראיות עולה כי התובע היה מודע היטב לכל ההיבטים הכספיים והאחרים הקשורים בתנאי עבודתו, ובהתאם לכך פעל לקבלת התנאים הטובים ביותר. התובע עירב בכך את ועד העובדים, ואת הגורמים הבכירים ביותר בעיריה, לרבות ראש העיר וממלא מקומו. ואכן, מאמציו של התובע נשאו פרי, והוא זכה לתנאי העבודה הטובים ביותר, תוך קבלת הטבות מפליגות הן במהלך עבודתו והן בפרישתו. התובע הודה בעדותו בפנינו כי עובר לחתימת הסכם הפרישה, לכל המאוחר בשנת 95, פנה אל ראש העיר כדי שזה יבדוק את טענותיו. התובע העיד בפנינו כי השתתף בישיבות מועצת העיר והנהלת העיריה, וגם בכך יש כדי להביא לקביעה כי התובע ידע רבות אודות תנאי עבודה של עובדי הנתבעת בכלל, ושלו בפרט. הסכם הפרישה, נת/9, כולל הטבות מפליגות וחריגות ביותר. התובע פרש בגיל 44, לאחר 20 שנות עבודה, עם גימלה בשיעור 50%. גימלה זו כללה תוספת בגובה 10%, אשר כונתה "תוספת ראש העיר והשלמת תקופת שירות עפ"י סיכום עם ועד עובדים ".כמו כן, קיבל התובע פדיון 50.7 ימי חופשה שנתית, 4 חודשי הסתגלות בשכר בגובה של 9.5 משכורות וכן פדיון ימי מחלה. הסכם הפרישה החל במילים הבאות: "1) עפ"י סיכום של מ"מ ראש העיר מר יעקב פחימה, וועד עובדים, סוכם כי הנ"ל יפרוש לגימלאות. 2) להלן תנאי הפרישה כפי שסוכמו:..." מהאמור לעיל עולה כי אכן נוסחו של הסכם הפרישה משקף את העובדה שהתנהל משא ומתן עובר לגיבושו, אשר בו היה מעורב גם ועד העובדים, והדבר תואם את קביעתנו על סמך העדויות ויתר הראיות. לפיכך, מנוע התובע לבוא ולתבוע כספים נוספים לאחר תקופה ארוכה, בחלוף 46 חודשים מיום גיבוש הסכם הפרישה. ונזכיר כי התובע היה בעל תפקיד בכיר בעיריה, אשר העיד כי ישב בישיבות הנהלת העיריה ומועצת העיריה, והתרשמנו כי הוא היה מעורה היטב בכל נושא תנאי העבודה, במשך כל תקופת עבודתו. בנוסף, היה מעורב במשא ומתן ועד העובדים, אשר מן הסתם ידע את זכויותיו של התובע. התובע ניסה לעקוף מכשלה זו, בדבר המניעות כמפורט לעיל, בכך שטען כי רק בשנת 99 נודע לו כי אחרים קיבלו שכר עבור עבודתם בימי שישי, וכן יום חופשי בכל שבוע. אין אנו מקבלים טענה זו, ואין אנו מקבלים את עדותו של התובע בנושא זה, ואנו קובעים כי בידי התובע היה מלוא המידע המתאים עוד בזמן עבודתו, וממילא עובר לגיבוש הסכם הפרישה. 12. די בקביעה כמפורט לעיל כדי לדחות את התביעה לשעות נוספות. עם זאת, דין התביעה להדחות מנימוקים נוספים, כמפורט להלן. 13. התובע לא הוכיח את תביעתו לשעות נוספות. התובע לא הוכיח את מסגרת הימים והשעות בהם לטענתו עבד בימי שישי לאורך 101 חודשים. הצדדים הסכימו כי כרטיסי הנוכחות של התובע לשנים 1990, 1994 ו - 1996 ישמשו כמדגם מייצג לצורך בחינת שעות עבודת וימי עבודתו של התובע. כרטיסי נוכחות אלה אינם מוכיחים כי התובע עבד בכל ימי שישי, 6 שעות בכל יום, במשך 101 חודשים, כפי שהוא טוען. ראשית, התובע לא עבד בכל ימי השישי, אלא רק בחלקם. בשנת 1994 עבד התובע רק ב - 11 מתוך 52 ימי שישי, ובשנת 1996 לא עבד התובע כלל בימי שישי (בכתב התביעה עותר התובע לגמול שעות נוספות עד סוף שנת 96 ). שנית, התובע לא הוכיח כמה שעות עבד בימי שישי בהם לטענתו עבד. בתחשיב אשר צורף לכתב התביעה, חושב כאילו התובע עבד בכל יום שישי 6 שעות, באורח קבוע במשך 424 שבועות, שהם 101 חודשים, שהם 8.4 שנים. התובע לא הוכיח זאת. מן הראיות עולה כי התובע החתים את כרטיסי הנוכחות שלו רק פעם אחת ביום, במועד שהגיע לעבודה או במועד שיצא ממנה. בכך נהג התובע בניגוד לנהלי העבודה של העיריה, כפי שהוכחו בפנינו בראיות ובעדויות, מהם עולה כי היה עליו להחתים את כרטיס העבודה בכניסתו לעבודה וביציאתו. התובע גם פעל בניגוד לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, שם נקבעה הנחיה דומה בסעיף 5.6.2. אנו קובעים כי התובע ידע על חובתו להחתים כרטיס עבודה בכניסתו לעבודה ובצאתו מהעבודה, ואין אנו מקבלים את עדותו בנושא. עוד אנו קובעים, כי התובע בחר על דעת עצמו להחתים כרטיס עבודה באורח חלקי. במחדלו זה מנע התובע את האפשרות לבדוק כמה שעות עבד באותם ימי שישי בהם הגיע לעבודה, והאחריות לכך מוטלת על התובע בלבד. מכאן, שהתובע לא הוכיח את הנדרש מעובד התובע גמול שעות נוספות, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה בנושא. בהקשר זה ההלכה הינה כי על התובע שעות נוספות להוכיח כי עבד שעות נוספות , וכן להוכיח את מספר השעות שעבד, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. עסקינן בתביעה מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק לפי אומדן או שכר ראוי. התביעה צריכה להיות מדוייקת, ולא על דרך של ממוצע או הערכה. כאשר עילת התביעה מבוססת על מספר שעות אשר חושב על דרך של הערכה או ממוצע - יש בכך משום ליקוי היורד לשורשה של העילה. ראה: י. לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, הוצאת ניצן, מהדורת 8/01, פרק 13 עמ' 18 ; דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נ. ישראל בר אדון, פד"ע ד 39 ; ע"ע 300001/98 בוריס שוסטר נ. רמי חרושת מרצפות בע"מ (לא פורסם) ; ע"ע 1038/00 שלמה מנחם ואח' נ. שאול יוסף (לא פורסם). במקרה שלפנינו, התובע לא הוכיח את תביעתו לגמול שעות נוספות, ולא הוכיח את מספר הימים והשעות שעבד במדוייק. בכך לא עמד בנטל המוטל עליו כפי שפורט לעיל, ובכך יש ליקוי שורשי בתביעתו. 14. מעבר לכך כי התובע לא עמד בנטל הנדרש הימנו, הרי שהעובדה כי הגמול בגין השעות הנוספות לא נדרש בתקופת העבודה מחלישה עוד יותר את עמדת התובע. ראה: י. לובוצקי, שם, פרק 13 עמ' 16 - 18. ואכן, העובדה שהתובע עבד כמעט 20 שנה אצל הנתבעת, ובמשך 101 החודשים הרלוונטיים לא בא בטענות כלפיה באשר לאי תשלום גמול שעות נוספות, מחזקת את גירסת הנתבעת ומחלישה את גירסת התובע, אשר ממילא לא עמד בנטל המוטל עליו. 15. בנוסף לאמור לעיל, לא הוכיח התובע מדוע נדרש הוא לעבוד בימי שישי, ומי דרש זאת ממנו. נכונים אנו להניח כי התובע עבד בחלק מימי השישי בתקופה הרלוונטית, כפי שעולה מן העדויות (לרבות עדותו של מר משה גבאי), אולם אין אנו מקבלים את עדותו של התובע כי הוא נדרש לעבוד בכל ימי השישי וכי עשה כך. עדותו של התובע בנושא אינה מקובלת עלינו, ולא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליה. התובע טען בעדותו בפנינו כי הוא רשם לעצמו באיזה ימי שישי עבד ובאיזה לא, ואח"כ טען שהתכוון לכרטיס הנוכחות המוחתם אוטומטית. התובע טען בפנינו כי במשך 12 שנים הוא עבד כל יום שישי, "קבוע עד כניסת השבת ". עדות זו אין אנו מקבלים. בנוסף, התובע, בתחשיב שצירף לכתב התביעה ולתצהירו, טען כי עבד 6 שעות בכל יום שישי, גירסה שונה מזו לפיה עבד עד כניסת השבת. התובע מסר גירסאות סותרות בנושאים נוספים הקשורים לשעות הנוספות, דבר המחליש את עדותו עוד יותר. בהקשר זה, העידה הגב' עליזה רז, העדה מטעם התובע, כי: "אין כל מסמך בתיקו האישי המחייב/מכיר בצורך בעבודה בימי ו' ". 16. בנוסף לאמור לעיל, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת, לפיה התובע קיבל הטבות שונות עבור המאמץ שנדרש להשקיע בשעות נוספות, גם עבור ימי שישי אם נדרש לעבוד בהם. התובע קיבל מספר הטבות, כמפורט להלן: א. תשלום גלובלי עבור 70 שעות נוספות בחודש - מבלי צורך להוכיח כי עבד את כמות השעות הנ"ל. מן הראיות עולה כי התשלום הגלובלי שולם לתובע מבלי צורך להוכיח בפועל את ביצוע השעות הנוספות, והתשלום שולם גם בימים שהתובע לא עבד, כמו בשנת 1990, במהלכה התובע לא עבד כלל יומיים מלאים בשבוע עקב לימודים. התשלום הגלובלי הוענק לתובע בשנת 1989, עם מינויו כמנהל אגף החינוך, וכשנה לאחר שהעיריה עברה לשבוע עבודה בן 5 ימים. היינו; התשלום הגלובלי הוענק לתובע בזמן שהעיריה כבר עבדה 5 ימים בשבוע, ולאחר שנה בה לטענתו הוא עבד בימי שישי מעבר לנדרש. ב. תוספת בשיעור 10.4% כגמול פיצול - מן הראיות עולה כי לתוספת זו זכאי מי שעבד 5 ימי עבודה מפוצלים בשבוע, בעוד שהתובע עבד יום אחד מפוצל בשבוע. מכאן, שתוספת זו מהווה הטבה משמעותית. ג. גמול ניהול בשיעור 50.4% - מן הראיות עולה כי גמול זה ניתן לעובדי הוראה, בעוד שהתובע לא היה כזה. גם כאן עסקינן בהטבה משמעותית. בהסתמך על העדויות ששמענו אנו קובעים כי ההטבות שניתנו לתובע, כמפורט לעיל, ניתנו בין היתר עבור מאמץ ושעות שהושקעו בימי שישי, ככל שהושקעו. בהקשר זה, האמור לעיל עולה גם מעדותה של הגב' עליזה רז, אשר העידה מטעם התובע, ואשר כיהנה כמנהלת כח אדם בנתבעת בחלק מהתקופה הרלוונטית. גב' רז בעדותה עמדה מאחורי כל הכתוב במכתבה נת/4, ממנה עולה כי התובע לא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות. בהקשר זה, אנו דוחים את טענת התובע, לפיה התוספת הגלובלית ניתנה לו רק עבור שעות נוספות במשך 5 ימים בשבוע, ולא בימי שישי. 17. התובע מסתמך בתביעתו על תשלומים שניתנו לטענתו לעובדים אחרים בעיריה בגין עבודתם בימי שישי. בכתב התביעה נטען: "התובע יציין כי לאחרונה נודע לו כי מנהלי מדורים, מחלקות ומנהלי אגפים בעיריה, קיבלו שכר עבור עבודתם בימי שישי, ממועד המעבר לשבוע עבודה מקוצר. תוספת השכר של המנהלים בגין ימי שישי כללה תגמול של 150% עבור שעות העבודה בימי שישי, וכן יום חופשי נוסף במהלך השבוע, אותו יכלו להמיר בשכר ". בתצהירו חזר התובע על האמור לעיל, והוסיף כי ההסדר הנ"ל אף הופעל לגבי מר חנניה כהן ומר בן אבו אלי. למעשה, תביעת התובע לגמול שעות נוספות מסתמכת על טענתו דלעיל, לפיה עובדים אחרים קיבלו גמול כזה. אין אנו מקבלים את טענת התובע, מן הפן המשפטי והעובדתי כאחד. אנו מקבלים את טענת הנתבעת,לפיה כל עובד ותנאיו הוא. תנאי העבודה של עובדי עיריה בכירים הינם תנאים אישיים, והם מושפעים ממכלול של נסיבות. לפיכך, לא יכול עובד בכיר כדוגמת התובע לדרוש תוספת שמקבל עובד אחר, אשר תנאי עבודתו ושכרו שונים. בהקשר זה התובע לא טען כי תנאי העבודה שלו ושל העובדים האחרים זהים למעט אותה תוספת שכביכול ניתנה להם, לרבות שעות העבודה, תחומי האחריות, גובה השכר, מספר השעות הנוספות הנדרשות וכיוצ"ב. כמו כן, יתכן שלעובדים אחרים ניתנה הטבה שאינה מגיעה להם עפ"י דין, וכמובן שאין הדבר מצדיק מתן אותה הטבה לתובע. בהקשר זה, העידה בפנינו גב' רז, העדה מטעם התובע, ששימשה כמנהלת אגף כח אדם בנתבעת במועדים הרלוונטים. הגב' רז העידה כי ההסכם עם שני העובדים האחרים הושג עקב קשרים שהיו להם עם הגורמים המתאימים, ומעדותה עולה שלדעתה ניתנו להם תנאים וכספים שלא כדין. בנוסף, לא הוכיח התובע את טענתו ביחס לתוספת שניתנה לעובדים האחרים. בפנינו העיד מר חנניה דהן, אשר זומן ע"י התובע, ואשר לו מייחס התובע קבלת תשלום בגין שעות נוספות. מעדותו עולה כי הוא קיבל רק 56 שעות נוספות גלובליות, ולא 70 כפי שקיבל התובע. לאחר המעבר לשבוע עבודה מקוצר לא קיבל מר דהן תוספת בגין שעות נוספות מעבר ל -56 שעות שקיבל באופן גלובלי, ורק בסמוך לפרישתו קיבל סכום גלובלי במסגרת הסכם הפרישה עבור ימי חופשה וימי שישי. מר דהן לא זכר איזה סכום קיבל. מר דהן אף נשאל אם הוא יודע איזה תנאים קיבל התובע ביחס אליו, כמו דרגה ותוספות, והוא השיב: "הוא לא התעניין בתנאים שלי ואני לא התעניינתי בתנאים שלו ". מכאן, שלא ניתן להשוות את התובע לעובד אחר שלא ידוע כלל מה היו תנאי עבודתו, ושקיבל בסמוך לפרישתו סכום גלובלי במסגרת הסכם הפרישה, שלא ידוע גובהו. באשר לגמול ניהול למשל, השיב מר דהן כי הוא קיבל גמול ניהול בגובה 17.5% בלבד, בעוד שהתובע קיבל גמול ניהול בגובה 50.4%. כמו כן, העיד בפנינו מר בן אבו אלי, אשר זומן ע"י התובע, ואשר גם לו מייחס התובע קבלת גמול שעות נוספות בגין ימי שישי. מעדותו עולה כי קיבל ימי חופשה עבור חלק מימי השישי בהם עבד, הוא לא זוכר מתי הושג ההסדר, ועסקינן בתשלום חד פעמי שקיבל. הוא עבד בכל ימי השישי, והדפיס כרטיס, ואילו מי שלא הדפיס כרטיס לא קיבל תשלום. מר בן אבו הודה כי לא ידוע לו מה תנאי ההעסקה של התובע והאם הם זהים לתנאי העסקתו שלו. מכאן, שהתובע לא הוכיח את טענתו ביחס לתוספת שניתנה לעובדים האחרים. התובע זימן לעדות שני עובדים בלבד, לא ידוע כלל מה תנאי העסקתם, וממה שידוע עולה כי לתובע תנאי העסקה טובים יותר. יש לזכור כי התובע לא הוכיח את עבודתו בימי שישי, כפי שנקבע לעיל בפסק דיננו זה. 18. בנוסף, רוב רובה של התביעה לגמול שעות נוספות התיישנה , באשר העילה קמה עוד בשנת 1988 , ולאור התרשמותנו כי התובע ידע כבר אז את תנאי העבודה של העובדים האחרים . 19. לאור כל האמור לעיל נדחית התביעה לגמול שעות נוספות . תשלום גמול ניהול טענות התובע: 20. בכתב התביעה טען התובע כי החל מינואר 1992 קיבלו כל מנהלי האגפים והמחלקות בנתבעת תוספת חודשית קבועה של 30% כגמול ניהול, עקב תוכנית רה- ארגון בעיריה, אשר דרשה מאמץ מיוחד מצד בכירי העיריה ובהם התובע. בתצהירו טען התובע "במועד הגשת התביעה סברתי כי התוספת שניתנה בגין ניהול היתה תוספת של 30%... מבדיקת החלטת המועצה...הובהר לי כי מדובר בגמול ניהול בסך של 17.5%...". תמוה כיצד התובע הגיש תביעתו לקבלת גמול של 30%, מבלי לבדוק את העובדות לאשורן. עם זאת, נדונה תביעת התובע, כפי שתיקן אותה בתצהירו, לגמול בגובה 30%. 21. התובע צירף לתצהירו את החלטת מועצת העיריה בנושא. טענות הנתבעת 22. לטענת הנתבעת, הוענקו לתובע הטבות ותנאים מפליגים שנועדו לתגמלו בגין הזמן והמאמץ שהיה עליו להשקיע במילוי תפקידו. בין היתר, זכה התובע לגמול ניהול בשיעור 50.4%, גמול אשר ניתן לתובע בלבד. לפיכך, אין כל הצדקה ליתן לתובע גמול נוסף. בנוסף, טוענת הנתבעת, ביחס לכל רכיבי התביעה לרבות רכיב זה, כי התובע מנוע מלתבוע כספים נוספים, לאחר גיבוש הסכם הפרישה. כמו כן, התיישנה טענה זו. דיון והכרעה 23. אנו דוחים את תביעת התובע לגמול ניהול, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. 24. גם ביחס לתביעה לגמול ניהול יש להחיל את אותה קביעה שקבענו, לפיה מוצו כל טענותיו של התובע בהסכם הפרישה (ראה סעיף 11 לעיל). בקצרה נזכיר את קביעתנו, לפיה מן הראיות עולה כי התובע היה מודע היטב לכל ההיבטים הכספיים והאחרים הקשורים בתנאי עבודתו, ובהתאם לכך פעל לקבלת התנאים הטובים ביותר. הסכם הפרישה, נת/9, כולל הטבות מפליגות וחריגות ביותר, והוא הושג וגובש תוך מעורבות של ועד העובדים, התובע עצמו, ראש העיר וממלא מקום ראש העיר. לפיכך, מנוע התובע לבוא ולתבוע כספים נוספים לאחר תקופה ארוכה, בחלוף 46 חודשים מיום גיבוש הסכם הפרישה. גם כאן, התובע ניסה לעקוף מכשלה זו, בדבר המניעות כמפורט לעיל, בכך שטען כי רק בשנת 99 נודע לו כי אחרים קיבלו את גמול הניהול. אין אנו מקבלים טענה זו, ואין אנו מקבלים את עדותו של התובע בנושא זה, ואנו קובעים כי בידי התובע היה מלוא המידע המתאים עוד בזמן עבודתו, מינואר 92 , וממילא עובר לגיבוש הסכם הפרישה. 25. די בקביעה כמפורט לעיל כדי לדחות את התביעה לגמול ניהול. עם זאת, דין התביעה להדחות מנימוקים נוספים, כמפורט להלן. 26. אכן, כגירסת הנתבעת, התובע קיבל מכלול הטבות ותנאים מפליגים, שנועדו לתגמלו בגין הזמן והמאמץ שהיה עליו להשקיע במילוי תפקידו. בתוך מכלול הטבות אלה ניתן לתובע גמול ניהול בשיעור 50.4%. גמול זה ניתן לתובע בלבד, ולא למנהלי אגפים ומחלקות אחרים בנתבעת. כמו כן, כפי שקבענו, גמול ניהול זה ניתן לתובע לפנים משורת הדין, מאחר וזכאים לו רק עובדי הוראה, ומן הראיות עולה כי התובע לא היה עובד הוראה. לאור האמור לעיל, לא יכול התובע להנות משני העולמות: גם לקבל גמול ניהול בשיעור 50.4%, אשר ניתן רק לו, וגם לדרוש גמול ניהול בשיעור 17.5% אשר ניתן לאחרים. התובע ביכר לשבת בחיבוק ידיים במשך שנים רבות תוך קבלת גמול ניהול בגובה 50.4%, ורק לאחר פרישתו לדרוש לפתע גמול ניהול בגובה 17.5% שאחרים קיבלו. בכך יש משום חוסר תום לב מצד התובע. שהרי, לו העלה טענתו בזמן אמת, סביר להניח כי הנתבעת היתה מציעה לו לבחור בגמול ניהול אחד מתוך השניים, ואם היה מתעקש על קבלת גמול בגובה 17.5%, היתה הנתבעת מפסיקה לשלם לו גמול ניהול בגובה 50.4%. דין התביעה להדחות אף לאור עדותה של העדה מטעם התובע, גב' רז, ששימשה כמנהלת כח אדם בנתבעת. גב' רז כתבה בעבר כי התובע אינו זכאי לגמול ניהול נוסף בגובה 17.5%, מאחר והוא מקבל גמול ניהול בגובה 50.4%, ולא ניתן לבצע כפל גמולים (נת/4, נת/11). בעדותה בפנינו עמדה גב' רז מאחורי הדברים שכתבה במכתביה דלעיל, ומעדותה עולה כי התובע לא זכאי לקבלת הגמול אותו הוא תובע. 27. בנוסף לאמור לעיל, דין התביעה לגמול ניהול להדחות עקב התיישנות. מן הראיות עולה כי ההחלטה בנושא מתן גמול ניהול למנהלי אגפים (בין היתר) ניתנה ע"י הוועדה לענייני עובדים בעירייה, ואושרה ע"י מועצת העירייה, והכל בשנת 92. אנו קובעים כי התובע, אשר ישב בישיבות מועצת העירייה, ידע אודות ההחלטה בנושא גמול הניהול עוד בשנת 92. התובע, בעדותו בפנינו, ניסה להתכחש לכך, אולם אין אנו מקבלים את עדותו, ואנו קובעים כמפורט לעיל. התובע ניסה לטעון כי הוא לא ידע אודות מה מצביעים בישיבות המועצה, ואפילו טען כי הוא לא הקשיב לנאמר, אם כי באותה נשימה טען כי הוא הקשיב לנאמר. בנושא זה נרחיב בהמשך פסק הדין, בפרק הנוגע לעדותו של התובע. בשלב זה נסתפק בקביעה כי התובע ידע אודות גמול הניהול הנתבע בשנת 92, ולפיכך התיישנה כבר תביעתו בעת הגשתה , בשנת 2000. 28. לאור האמור לעיל,אנו דוחים את התביעה לגמול ניהול. תביעה להחזר גימלה (פנסיה) טענות התובע 29. בכתב התביעה עתר התובע לקבלת סכום בגובה 25,785 ₪, בגין החזר גימלה, שלטענתו הופחתה בניגוד לדין. לטענת התובע, הוא ביקש להקדים את קבלת התמורה בגין ארבעה חודשי הסתגלות, ולקבלה בתשלום אחד, ובגין כך הופחתה הגימלה בסכום הנתבע. 30. לטענת התובע, הוא זכאי לגימלה מיום 1.12.96, שאז פרש לגימלאות. לפיכך, אין בתשלום עבור 4 חודשי הסתגלות משום שלילה של תשלום הגימלה באותה תקופה. התובע מפנה להסכם הפרישה, וכן למכתב של הנתבעת, התומכים לטענתו בגירסתו. טענות הנתבעת 31. לטענת הנתבעת, התובע פרש מעבודתו ויצא לגימלאות רק בחודש מאי 97, ורק מאותה עת זכאי הוא לגימלה, ולא מאז חודש דצמבר 96 כטענתו. כוונת הצדדים היתה כי בחודש דצמבר 96 יחדול התובע לעבוד בפועל בעיריה, יקבל 4 חודשי הסתגלות בשכר, ויפרוש לגימלאות בחודש מאי 97. זוהי הכוונה גם בהסכם הפרישה, הגם שנוסחו משובש בחלקו. 32. לפיכך, כל עוד התובע הינו עובד של הנתבעת, עד מאי 97, אינו זכאי לגימלה, ובפרט שבאותה עת קיבל חודשי הסתגלות בשכר. הנתבעת שילמה לתובע בטעות תשלום כפול במהלך החודשים ינואר 97 עד אפריל 97: גימלת פנסיה מחד, ושכר (הסתגלות) מאידך. משנתגלתה הטעות, קוזזו סכומי הגימלה אשר שולמו בטעות. דיון והכרעה 33. דין התביעה להחזר גימלה להדחות, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. 34. אין לקבל את טענת התובע, לפיה הוא פרש לגימלאות בדצמבר 96, ויש לקבל את טענת הנתבעת לפיה הוא פרש לגימלאות במאי 97. הצדדים הגישו לבית הדין ביום 4.11.03 רשימת מוסכמות ופלוגתאות משותפת, שם הוסכם, במסגרת מוסכמה מס' 2, בהאי לישנא: "התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת בחודש מאי 97, בפועל סיים התובע את עבודתו אצלה בסוף חודש 11/96 ". מן האמור לעיל עולה כי הצדדים הסכימו ביניהם, כי התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת בחודש מאי 97. התובע לא הגיש בקשה לתקן את רשימת המוסכמות, אשר הוגשה בחתימת בא כוחו, ורשימה זו מחייבת אותו לכל דבר. 35. מהאמור לעיל עולה, כי התובע אכן לא היה זכאי לגימלה עובר למאי 97, שכן עד מאי 97 הוא עדיין נחשב כעובד של הנתבעת. בהסכם הפרישה אמנם נכתב כי התובע עבד עד 1.12.96, אך הכוונה היא לעבודה בפועל. עוד נכתב שם כי התובע פורש לגימלאות החל מ - 1.12.96, דא עקא שאנו קובעים כי עסקינן בניסוח לקוי, ואם נפרש את הסכם הפרישה לאור יתר סעיפיו, ולאור הנסיבות בכללן, אזי המסקנה היחידה האפשרית הינה שהתובע פרש לגימלאות במאי 97, וכך אנו קובעים . מסקנה זו מתחזקת לאור הקביעה בהסכם הפרישה, לפיה התובע זכאי ל"4 חודשי הסתגלות בשכר החל מ - 1.12.96". עסקינן בחודשי הסתגלות בשכר, דבר התומך בכך שהתובע המשיך להחשב כעובד של הנתבעת בתקופה זו. ודוק ; אין עסקינן במענק, אלא בחודשי הסתגלות בשכר. ונזכיר כי התובע קיבל, בנוסף, מענק פרישה, כמפורט בהסכם הפרישה. בנוסף לאמור לעיל, לאחר שמיעת העדויות , התרשמנו כי התובע נחשב כעובד הנתבעת עד מאי 97 , וכי שני הצדדים ידעו זאת והסכימו אודות כך . רק בדיעבד החליט התובע, בחוסר תום לב , לטעון אחרת. 36. בסיכומיו טוען התובע כי ההסכם קבע כי מדובר בתשלום אחד, וכלל את מועד קבלתו (סעיף 2.3 בסיכומיו ). דא עקא, שטענה זו אינה נכונה ; בהסכם הפרישה (סעיף 4) נכתב כי התובע "העלה בקשה לתשלום הסתגלות בתשלום אחד...". מכאן, שלא נקבע כי הסכומים ישולמו בתשלום אחד, אלא התובע ביקש זאת, ועולה כי בקשתו לא נתקבלה. מנוסח ההסכם עולה דווקא כי עסקינן בתשלומים חודשיים שישולמו החל מ - 1.12.96. 37. בסיכומיו (סעיף 2.8 ) מפנה התובע למכתב הנתבעת מיום 3.12.96, כראיה למסמך המציין כי מועד יציאתו לגימלאות הינו 1.12.96. עיון במסמך מלמד כי גם טענה זו אינה נכונה, ואף מטעה, היות ובמכתב נכתב כי התובע "עבד בעיריית קרית גת עד 1.12.96 ", ולא נכתב כי הוא פרש לגימלאות במועד זה (בסעיף העוקב במכתב צויין כי התובע פרש לגימלאות, אך לא צויין תאריך ). 38. גם בנושא זה, דין התביעה להדחות אף לאור המכתבים שכתבה הגב' עליזה רז, העדה מטעם התובע - נת/4, נת/11. במכתבים אלה מוסבר כי התובע קיבל בטעות כפל תשלומים, הטעות נתגלתה, וקיזוז בוצע בהתאם. ונזכיר כי הגב' רז, בעדותה בפנינו, עמדה מאחורי הדברים שכתבה במכתביה. 39. לאור המפורט לעיל , דין התביעה להחזר גימלה להדחות. תביעה בגין עיכוב בתשלום גמול השתלמות טענות התובע 40. בכתב התביעה טען התובע כי בתאריך 29.9.97 אושר לו גמול השתלמות למפרע מיום 1.8.88, הסכום הצטבר לסך של 21,000 ₪, ואמור היה להיות משולם בחודש נובמבר 97, אולם בפועל עוכב במשך 11 חודשים. עסקינן בהלנת שכר,לגירסת התובע, ויש לחייב בריבית והצמדה בהתאם. התובע ציין כי הנזק שנגרם לו בגין העיכוב בתשלום, בתוספת ריבית והצמדה, הינו בגובה 4,800 ₪. טענות הנתבעת 41. לטענת הנתבעת, בהודעת הוועדה המשותפת לאישור גמול השתלמות אין התייחסות למועד התשלום בגין העבר. ההחלטה נתקבלה מספר חודשים לאחר שהתובע פרש מעבודתו, ומדובר היה בהוצאה בלתי צפויה. הנתבעת שילמה את הסכום בהקדם האפשרי מבחינתה. אין עסקינן בהלנת שכר, ובכל מקרה תביעה שכזו התיישנה. התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו עקב העיכוב בתשלום, והסתפק בנקיבת סכום סתמי ללא תחשיב. דיון והכרעה 42. דין התביעה בנושא זה להדחות, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. 43. ראשית יאמר כי התובע לא הוכיח את תביעתו. התובע צירף אומנם לתצהירו כנספח יג החלטה של הוועדה המשותפת לאישור גמול השתלמות, דא עקא שבניגוד לטענותיו, לפיהן התשלום היה צריך להיות מבוצע בנובמבר 97 (כפי שטען בכתב התביעה) או לאלתר (כפי שטען בסיכומיו), לא היתה בהחלטה קביעה באשר למועד התשלום. ההחלטה אמנם התקבלה ביום 29.9.97, אולם לא ננקב בה מועד לתשלום, והתובע אפילו לא הוכיח מתי הומצאה ההחלטה לנתבעת, ומתי בוצע התשלום. שהרי, אלה הם שני המועדים החשובים לשם בחינת השאלה אם הנתבעת שילמה את הכספים תוך זמן סביר. מאחר והתובע לא הוכיח ואף לא טען מתי המציא לנתבעת את ההחלטה, ומתי שולם לו התשלום, הרי שלא הוכיח את תביעתו, ודינה להדחות. 44. בנוסף לאמור לעיל, טענה הנתבעת כי היא שילמה לתובע את התשלום השוטף של גמול ההשתלמות בסמוך לאחר שנמסרה לה ההחלטה, ואילו התשלום הרטרואקטיבי בוצע מאוחר יותר. כך נמסר מאת מר שלום אלקסלסי, העד מטעם הנתבעת, שאת עדותו אנו מקבלים. תמוה מדוע התובע לא ציין זאת בכתב התביעה שלו, ושם טען כי כל התשלום בוצע באיחור, לטענתו. עוד העיד מר אלקסלסי כי התשלום של גמול ההשתלמות הרטרואקטיבי בוצע בחודשים אפריל 98, ויולי 98, בהתאם ליכולתה הכספית של העיריה, ואנו מקבלים את עדותו זו. זאת, בנוסף לכך שאנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה עסקינן בהוצאה בלתי צפויה מבחינת הנתבעת, והנתבעת פעלה כמיטב יכולתה לשלם את הסכום בהקדם האפשרי. ואכן, את התשלום השוטף ביצעה לאלתר, ואת התשלום הרטרואקטיבי ביצעה בשני תשלומים כמפורט לעיל. 45. באשר לסכום הנתבע ; לא נהיר מדוע התובע עותר לקבלת פיצוי בגובה 4,800 ₪, בגין עיכוב לטענתו של תשלום בגובה 21,000 ₪ במשך 11 חודשים. התובע טען כי נגרם לו נזק בגין העיכוב, אולם הוא לא טען באיזה נזק עסקינן, לא פירט ולא צירף תחשיב. באשר לטענתו כי עסקינן בהלנת שכר, דין טענה זו להדחות, מאחר ואין עסקינן בהלנת שכר, מה גם שטענה שכזו התיישנה מאחר והתביעה הוגשה לאחר למעלה מ - 3 שנים מיום המחדל הנטען. 46. יש לזכור כי בין הצדדים שררה אז מערכת יחסים טובה, אשר הודות לה קיבל התובע הטבות מפליגות בעת פרישתו. הטבות אלה באו לידי ביטוי בהסכם הפרישה, ובנוסף לכך, בפברואר 97 שולם לתובע פדיון של 50 ימים נוספים, שלא בא זכרם בהסכם הפרישה כפי שמעיד מר אלקסלסי, שאת עדותו אנו מקבלים. לאור מערכת יחסים זו, אשר הניבה לתובע הטבות כספיות מפליגות, יש לקבוע כי עסקינן בתשלום אשר שולם תוך זמן סביר. לכך יש להוסיף כי התובע לא פנה אל הנתבעת בזמן אמת, ולא מחה על האיחור כביכול, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שהוא הסכים למועדי התשלום. התרשמנו כי התובע הוא אדם אשר יודע לעמוד על זכויותיו, לשונו קולחת, ואינו מהסס לפנות בכל עת למימוש זכויותיו. לפיכך, אנו קובעים כי התשלומים שולמו תוך שהתובע מסכים למועדי התשלום. הסכמת התובע למועדי התשלום באה , בין היתר , מאחר ובאותה עת שהמתין לתשלום קיבל כספים מהנתבעת לפנים משורת הדין , הן במסגרת הסכם הפרישה והן מחוצה לו . ואם כך, מדוע ילין התובע על שהוא ממתין לביצוע התשלום עבור גמול ההשתלמות , ובזמן ההמתנה זוכה הוא לקבל מהנתבעת כספים שונים לפנים משורת הדין ? 47. גם לו היה עסקינן בתשלום ששולם באיחור (ואנו קבענו כי לא כך היה ) , או אז היה ראוי לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה, דבר שהיה מתבטא בסכום נמוך ביותר (אותו לא ניתן לקבוע, מאחר והתובע לא הוכיח מתי המציא לנתבעת את ההחלטה, ובאיזה מועדים בוצעו התשלומים, תוך פירוט גובה הסכום ששולם בכל מועד ). במקרה כזה, ראוי היה לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, המתבססת על כך שהתובע קיבל סכומים נכבדים לפנים משורת הדין, דבר שהיה מביא לכך שהתובע לא יקבל דבר. 48. לאור האמור לעיל, דין התביעה בנושא זה להדחות. עיכוב בתשלום מענק הפרישה טענות התובע 49. בכתב התביעה טוען התובע כי מענק הפרישה בסך 102,402 ₪ שולם לו ב - 6 תשלומים, בניגוד לדין ולמוסכם בין הצדדים, והוא מפנה בנושא להסכם הפרישה. לפיכך, עותר התובע לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה 5,070 ₪. התובע מוסיף וטוען כי נגרמו לו הפסדים בעקבות העיכוב בתשלום, שכן הוא רכש דירה ואמור היה לשלם חלק מהתשלומים באמצעות המענק, ועקב האיחור בתשלום הוא נדרש להוצאות גבוהות בגין ריבית חריגה בבנקים. לטענת התובע, בהסכם הפרישה נקבע כי מענק הפרישה ישולם בתשלום אחד. טענות הנתבעת 50. לטענת הנתבעת, הסכם הפרישה אינו קובע כי מענק הפרישה ישולם בתשלום אחד, ואינו קובע מועדים לתשלום. כמו כן, אין עסקינן בפיצויי פיטורים הגוררים פיצויי הלנה,מה גם שתביעה לפיצויי הלנה התיישנה. התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו והסתפק בנקיבת סכום סתמי, בלא תחשיב. באשר לרכישת הדירה ; את התמורה עבורה היה עליו לשלם במלואה למעלה משנה עובר להסכם הפרישה. דיון והכרעה 51. דין התביעה בנושא זה להדחות, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. 52. בניגוד לטענת התובע, הסכם הפרישה לא קבע כי מענק הפרישה ישולם בתשלום אחד, ולא קבע מועד לתשלומו. ואכן, בעדותו בפנינו, הודה התובע כי בהסכם הפרישה לא כתוב שהוא אמור לקבל את מענק הפרישה בתשלום אחד, ובלשון התובע: "הוצאתי מכתב הסתייגות להסכם, בהסכם זה לא כתוב". הנתבעת שילמה את התשלום ב - 6 תשלומים, במשך 6 חודשים. אנו קובעים כי בהתאם לנסיבות בכללן, עסקינן בתשלום אשר בוצע תוך זמן סביר. הצדדים היו אז במערכת יחסים טובה, אשר במסגרתה העניקה הנתבעת לתובע הטבות מפליגות במסגרת פרישתו. כפי שפורט לעיל, הטבות אלה באו לידי ביטוי בהסכם הפרישה, וחלקן אף ניתנו לתובע מעבר להסכם הפרישה, מבלי שהן הוזכרו בו, כמו פדיון של 50 ימים נוספים, ששולם לתובע בחודש פברואר 97, וכמו העלאת דרגתו של התובע לדרגה 15 בחודש מרץ 97. בנושאים אלה העיד מר אלקסלסי, אשר עדותו מקובלת עלינו. לפיכך, אנו קובעים כי מענק הפרישה שולם ב - 6 תשלומים תוך שהתובע הסכים לכך, ובכל מקרה עסקינן בתשלום אשר בוצע תוך זמן סביר. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע לא פנה בזמן אמת כדי למחות על האיחור כביכול בתשלום. התנהלותו זו של התובע סבירה והגיונית, באשר הוא הסכים לביצוע התשלום במועדים ששולם. כמו כן, כיצד ילין התובע על פריסת תשלום שכזה על פני 6 חודשים, בה בעת שהוא זוכה במקביל להטבות מפליגות הן במסגרת הסכם הפרישה והן מחוץ להסכם הפרישה. 53. בנוסף, וגם בלא האמור לעיל, דין התביעה להדחות באשר התובע לא הוכיח את הנזק אשר נגרם לו לטענתו. התובע לא הוכיח כי הוא נזקק לשלם ריבית חריגה לבנק כל שהוא, ומן ההסכם לרכישת הדירה אשר הגיש עולה כי את מלוא התשלומים עבור רכישת הדירה היה עליו לבצע עד אוגוסט 95, בעוד שהסכם הפרישה נחתם בינואר 97. כמו כן, אין עסקינן בתשלום פיצויי פיטורים, אשר עיכובו גורר חיוב בפיצויי הלנה, מה גם שתביעה שכזו התיישנה בכל מקרה. 54. בנוסף לאמור לעיל, גם לו היה מקום לחייב את הנתבעת בגין איחור בתשלום, אם היה כזה [ואנו קבענו כי לא היה], הרי שאז היה מקום לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת; לאור הסכומים הגבוהים אשר שילמה לתובע לפנים משורת הדין, כפי שפורט לעיל בפסק דיננו זה. 55. מהאמור לעיל עולה כי דין התביעה בנושא זה להדחות. קביעות נוספות 56. מצאנו לנכון להוסיף מספר קביעות, כפי שיפורט להלן, אשר היה להן חלק בהחלטתנו לדחות את התביעה. עדותו של התובע 57. התובע העיד בפנינו, ועדותו אינה מקובלת עלינו כלל ועיקר. אנו קובעים שהתובע הסתיר דברים מבית הדין, וטען ביודעין טענות שאינן נכונות. התובע העיד עדות חמקמקה, רצופת סתירות פנימיות, תוך שאינו מהסס להשיב כל תשובה הנדרשת לשם הגברת סיכוייו לזכות בתביעה, גם אם אותה תשובה אינה נכונה. 58. התובע טען כי הוא זכאי לכספים בגין שעות נוספות , בין היתר כי השתתף באופן קבוע בישיבות מועצת העיר, אך לא נתן הסבר משכנע לכך שלא נרשמה נוכחותו בפרוטוקול. התובע נשאל מה עשה בישיבות, והשיב "הקשבתי". זמן קצר לאחר מכן, כשנשאל אם ידע על נושא גמול הניהול אשר עלה בישיבות מועצת העיר, השיב כמפורט להלן: "ש: ...אם ישבת בישיבות מועצה כבר בשנת 92 ידעת את הסיפור הזה ת: לא ידעתי ש: לא הקשבת ת: לא הקשבתי ". כדי לחזק את טענתו לפיה לא ידע על מה דובר בישיבות מועצה בהן נכח, הוסיף התובע וטען בעדותו בפנינו כי הוא לא קיבל פרוטוקולים של הישיבות, ולא סדר יום, וכי ברוב המקרים הוא לא ידע על מה מצביעים, "כי ראש העיר רק שאל מי בעד סעיף שמספרו כזה או אחר, ברוב המקרים היתה הסכמה ואז לא ידעתי במה מדובר ". כך ניסה להסביר התובע כיצד לא היה מעודכן בנושא תנאי שכר ותנאי עבודה, אולם אין אנו מקבלים את עדותו, ואנו קובעים כי הוא היה מעודכן היטב בנושאים אלה. בנוסף, צורמת טענתו של התובע , אשר מצד אחד תובע כאן כספים עבור השתתפות בישיבות המועצה [בין היתר] , ומצד שני טוען כי ישב שם לריק , לא הקשיב ולא הבין במה דנים ומה מחליטים. 59. התובע טען כי מתחילת שנות ה - 90 ועד מועד פרישתו לא קיבל דרגה, ומשהוצג בפניו מסמך לפיו קודם בדרגה לא ידע להסביר מדוע טען כפי שטען. 60. במענה לשאלה בחקירה נגדית, הכחיש התובע כי בסמוך לפני שפרש מהנתבעת הוא היה כמעט חודשיים בהעדרות עקב מחלה, ואף הדגיש "לא היה כדבר הזה...אפיל לא שבוע ". משהוצגו בפניו מסמכים בנושא, נאלץ להסכים לכך שהוא נעדר כמפורט לעיל, ואז ניסה להסביר כי הוא סבר שהשאלה היתה לגבי חופשה. אין אנו מקבלים את הסברו זה, והתרשמנו כי התובע ניסה להטעות בתשובתו. 61. באמור לעיל יש רק משום דוגמאות לקביעתנו ביחס להעדר האמינות מצד התובע בעדותו. 62. בנוסף לאמור לעיל, גרם התובע להתמשכות הדיון שלא לצורך, וזאת עקב כך שהשיב תשובות מתחמקות. כמו כן, בא כוחו סייע לו לא פעם בעת שהתובע לא ידע מה להשיב, והדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון בהרחבה. כמו כן , פורט בפרוטוקול כיצד ב"כ התובע לא כיבד את החלטות בית הדין במהלך הדיון , והדבר גרם להתמשכות הדיון שלא לצורך. בנוסף, ביקש התובע לזמן לעדות את העד חנניה דהן, תוך הצגת מצג לפיו העד מסרב להגיש תצהיר - וזאת מאחר ובהתאם להחלטה שניתנה, יוגשו העדויות בתצהירים, אלא אם מסרב עד מסויים להגיש תצהירים מטעמו. במהלך חקירת העד דהן הסתבר כי הוא לא נתבקש כלל לחתום על תצהיר, וממילא לא סירב לעשות כן, וכי עד שבוע עובר לעדותו התובע לא פנה אליו כלל. בכך פעל התובע שלא כדין בשני מישורים: האחד - הוא הציג מצג מטעה בפני ביה"ד, והשני - הוא גרם להתמשכות הדיון שלא לצורך, לאור העובדה שהעד דהן העיד בלא תצהיר, בעוד שעדותו, לו ניתנה בתצהיר, היתה קצרה ותמציתית, והיתה תורמת לחקר האמת, בניגוד לעדותו בע"פ במהלכה לא זכר עובדות חשובות. עדותה של הגב' רז 63. הגב' עליזה רז שימשה בעבר כמנהלת אגף כח אדם בנתבעת, ובתור שכזו היתה מעורבת בכל הקשור לתובע ולפרישתו. באותה עת כתבה הגב' רז מכתבים, לפיהם יש לדחות את טענותיו השונות של התובע. והנה, לאחר שהתובע הגיש תביעה זו, ובה פירט את אותן טענות, הגישה הגב' רז תצהיר מטעם התובע. בעדותה בפנינו, כמו בתצהירה, ניסתה הגב' רז לסייע לתובע כמיטב יכולתה. הסתבר לנו כי עדותה אינה אובייקטיבית, והיא שאפה לסייע לתובע ככל יכולתה, וזאת מאחר והתובע סייע לה בעת שניסו לפטרה מהנתבעת. במסגרת זו, התובע ישב בוועדה שדנה בנושא גב' רז, והגיש חוו"ד לפיה אין לפטרה. בנוסף, התובע חתם על תצהיר לטובת גב' רז, בתביעה שזו הגישה כנגד הנתבעת. היה ראוי כי התובע וגב' רז יביאו עובדות אלה בפני בית הדין עוד במסגרת תצהירה של גב' רז, ולא יסתירו עובדות אלה מבית הדין. דא עקא, שבסופו של יום נאלצה הגב' רז להודות כי היא עומדת מאחורי המכתבים שכתבה בעבר. לפיכך, עדותה של הגב' רז לא תרמה דבר לתובע, אלא רק תמכה בעמדת הנתבעת. החלטת משרד הפנים 64. הנתבעת הגישה מסמכים, מהם עולה כי הצדדים פנו אל משרד הפנים, על מנת שהממונה על תנאי שירות וגימלאות ברשויות המקומיות (להלן:"הממונה במשרד הפנים") יבדוק את טענות התובע. להלן נפרט את נוסח הפניה אל הממונה במשרד הפנים : "לכבוד אגף כח אדם ושכר ברשומ"ק משרד הפנים ירושלים א.ג.נ., הנדון פניית מר שלמה שמאי חבר מועצת העירייה - לתיקוני שכר ותנאי פנסיה מר שלמה שמאי עבד בעיריית קרית -גת מיום 5/12/76 עד 1/12/96 ופרש לפנסיה. ב - 17/12/98 נבחר לשמש כחבר מועצת העיר. לפני כ - 4 חודשים, פנה מר שלמה שמאי בבקשה הנ"ל. לוטה בזאת: א. פנייתו של מר שלמה שמאי והשגותיו לתנאי פרישתו מיום 21/3/99. ב. מסד עובדות על תנאי העסקתו ופרישתו כיוון שהמדובר בחבר מועצה ומטעמים אחרים ובכלל זה הגיינה ציבורית אנו מעבירים אליך ולהתייחסותך את השגותיו. יצויין כי הפניה מועברת כמו שהיא תוך התייחסות עובדתית קצרה של העירייה. למותר לציין כי בשל היות הפונה חבר מועצה, איננו מוצאים לנכון ליתן התייחסות עניינית משפטית בעניין פנייתו ואנו מצפים שמשרד הפנים יעשה זאת. פנייה זאת אליכם נעשית גם בידיעתו של מר שלמה שמאי חבר המועצה. אדה לתשובתכם. בכבוד רב שמואל וולמן מנהל אגף מינהל וכספים העתק : עו"ד שלמה מורדוך , היועמ"ש לעירייה גב' עליזה רז, מ/כח אדם מר שלמה שמאי ,חבר מועצת העירייה " מר אברהם אמונה, הממונה במשרד הפנים, בדק את טענות הצדדים לאחר שקיבל את פניית כל אחד מהם בכתב, והשיב בהאי לישנא: "לכבוד מר שמואל וולמן מנהל אגף מינהל וכספים עיריית קרית גת אדון נכבד, הנדון: מר שלמה שמאי - השגות על תנאי השכר והפרישה סימוכין: מכתבך מ - 21.6.99 רשמנו לפנינו את פנייתכם ופנייתו של מר שמאי על תנאי שכרו ופרישתו כמנהל המחלקה לחינוך מטעם העירייה, ולהלן הערותינו: מתוך החומר שהומצא לנו,אנו למדים שהעירייה מילאה את חובותיה, לפנים משורת הדין, בכך שאישרה את פרישתו המוקדמת של מר שמאי ולא בגיל לפרישה. לא רק זאת, גם בקביעת תנאי הפרישה, כגון: אישור חודשי הסתגלות, מענק פרישה, והגדלת שירות, העירייה חרגה מכללי החוק, כשמדובר בפרישה מטעמים אישיים של העובד. באשר לשאר התביעות, אין המשרד ואין העירייה מופקדים לטפל. סוגיות אלה צריכות להתברר בערכאות. בכבוד רב, אברהם אמונה ממונה (תנאי שרות וגימלאות ברשומ"ק) העתק: עו"ד שלמה מורדוך , היוע"מ עיריית קרית גת גב' עליזה רז , מ/כח אדם עיריית קרית גת מר שלמה שמאי , חבר מועצת עיריית קרית גת מר שלום דנינו , הממונה על מחוז הדרום". מכתבו של מר אמונה נכתב ביום 13.10.99, והוא נשלח אל הצדדים, לרבות אל התובע אשר שימש אז כחבר מועצה בנתבעת. המכתב צורף כנספח ח 2 לתצהירו של מר אלקסלסי, עד הנתבעת. 65. מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעת אכן העניקה לתובע הטבות לפנים משורת הדין, ואף חרגה מכללי החוק. כמו כן, לאחר שהצדדים פנו אל משרד הפנים על מנת שזה יבחן את טענות התובע, ולאחר שזה דחה את טענות התובע בנושאים מסויימים, צורמת תביעתו של התובע בנושאים אלה, מאחר והיה ראוי כי יכבד את תשובת משרד הפנים, אליו פנו שני הצדדים בהסכמה. בכל מקרה , היה ראוי כי התובע , במסגרת התביעה , יציין כי היתה פניה שכזו , יפרט את התשובה שקיבל , ויוסיף השגותיו - אך הוא לא עשה כן, ובחר להסתיר נושא זה מבית הדין . החלטת משרד האוצר 66. הנושא הגיע גם לפתחו של הממונה על השכר במשרד האוצר, אשר ערך שימוע ל-71 מגימלאי הנתבעת. ביחס לתובע, קבע הממונה על השכר כי התובע זכאי לגימלה בשיעור 38%, ובפועל הוא מקבל 50%. לאור הנסיבות העמיד הממונה על השכר את שיעור גימלתו של התובע על 45%. 67. גם בכך יש כדי ללמד כי הנתבעת העניקה לתובע הטבות מופלגות. אחרית דבר 68. מכל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להדחות, וכך אנו מורים. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בגובה 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. בכך נלקחה בחשבון התנהלותו של התובע, כפי שפורט לעיל, לרבות אופן עדותו בפנינו, ולרבות העובדה שגרם להתמשכות הדיון שלא לצורך. 69. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. פרישה