כתב ויתור על טענות

פסיקת בתי הדין לעבודה הכירה בתוקף כתב ויתור על טענות בנסיבות מסוימות וקבע בפסיקתו כי המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור על טענות רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך לא ינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה: (א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי; (ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו; (ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור; (ד) יש פגם במסמך הויתור; (ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך;". להלן פסק דין בנושא חתימה של עובד על "כתב שחרור והתחייבות בלתי חוזרת": פסק-דין 1. התובע עבד ב"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, היא הנתבעת 2 (להלן - אגד או האגודה) במשך 30 שנה, מתוכן 27 שנים כחבר באגודה. זכויותיו הסוציאליות ובכללן פיצוי הפרישה וגמלאות נצברו בקרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, היא הנתבעת 1 (להלן - קרן הגמלאות או הקרן). 2. בשנת 1996 גילתה מחלקת הביקורת של אגד כי התובע מכר, שעה שעבד כנהג, כרטיסים ישנים, אשר יצאו משימוש ויועדו להשמדה ואת פדיון הכרטיסים שלשל לכיסו. לפיכך, זומן התובע ביום 12.1.96 לחקירה בפני ועדת הפיקוח, במהלכה הודה כי לקח את הכרטיסים הישנים ממשרדי ועדת הפיקוח (נספח א' לתצהיר דני רהב מיום 22.12.98). 3. במעמד החקירה העמיד מר דני רהב, יו"ר ועדת הפיקוח, בפני התובע שתי אפשרויות: האחת, העמדתו לדין משמעתי בפני חברי אגד בגין החשדות שעלו כנגדו, אשר עלול היה להוביל, במקרה של הרשעה, לקנס בגובה 7 משכורות, הוצאה מהאגודה, שלילת הזכאות לפיצויי פרישה והשעיה עד גמר ההליכים. השנייה, עזיבתו מרצון את אגד, תוך תשלום פיצוי מוסכם בגין הוצאות ועדת הפיקוח והבטחת פיצויי הפרישה במלואם. ביום 14.1.96 התקיימה פגישה נוספת בין התובע ונציגי אגד, במהלכה בחר התובע לעזוב את אגד וחתם על מסמך שכותרתו "כתב שחרור והתחייבות בלתי חוזרת" (להלן - כתב השחרור). בכתב השחרור נקבע, בין היתר, כי: "3. הנני מצהיר בזאת כי ידוע לי שאינני זכאי: א. לקבל גמלה כלשהיא כאמור בתקנות קרן הגמלאות של חברי 'אגד' בע"מ (להלן: "קרן הגמלאות"). ... עם עזיבתי את האגודה לא אהיה זכאי לטעון ו/או לתבוע איזו מהזכויות המנויות לעיל. 4. ידוע לי שעם עזיבתי את האגודה אהיה זכאי לתשלומים הבאים בלבד: א. פדיון המניה לפי ערכה ביום פקיעת חברותי באגודה. ב. החזר הכספים ששולמו על-ידי בלבד (להבדיל מכספים ששלומו ע"י האגודה) לקרן הגמלאות, בניכוי דמי ניהול וסיכון, כמפורט בתקנות קרן הגמלאות. ג. פיצויי פרישה כאמור בתקנון האגודה. ... 6. עם חתימתי על כתב התחייבות זה, לא תהיינה לי כל טענות ותביעות מכל מין וסוג שהם נגד האגודה ו/או מי ממנהליה ופקידיה ו/או נגד קרן הגמלאות ובכפוף לקבלת המגיע לי מאת האגודה לפי סעיף 4 לעיל, אני מוותר בזה באופן סופי ומוחלט על כל תביעה ו/או זכות כלפי האגודה ו/או קרן הגמלאות". 4. לאחר חתימת התובע על כתב השחרור, נערך לו גמר חשבון, ושולם לו סך של 438,731.7 ש"ח כנגד זכויותיו באגד (ת/3). 5. ביום 17.3.96 שלח התובע, באמצעות בא-כוחו, מכתב לאגד, בו טען כי חתם על הודאתו וכתב השחרור תחת לחץ ואיומים, ועל כן הוא מבטל אותם, ומחזיר את סכום הכסף ששולם לו כנגד הפרשותיו לקרן הגמלאות. בתגובה השיבה לו אגד, במכתב מיום 23.4.96, כי היא מוכנה לאפשר לתובע לחזור לאגודה, בכפוף להשבת כל הכספים שקיבל עבור פדיון זכויותיו. כמו כן ציינה אגד, כי עם חזרתו של התובע לאגד, תנקוט האגודה בכל ההליכים המתחייבים מהנסיבות בהן עזב התובע את האגודה. בתגובתו מיום 17.5.96 הסכים התובע לחזור לעבודה באגד מבלי להחזיר את מלוא הסכום ששולם לו, עם זאת הסכים התובע לשקול את הצעתה של אגד ולתת לה תשובה סופית בתוך 30 ימים. תשובה כאמור, לא נתקבלה במשרדי אגד. תמצית טענות הצדדים 6. בתובענה שבפני מבקש התובע לקבוע את זכאותו לגמלה או לחילופין להחזר הכספים שהופרשו על ידו ועל-ידי אגד לקרן הגמלאות. בנוסף מבקש התובע לקבל את מלוא פיצויי הפרישה המגיעים לו וזכויות סוציאליות נוספות. הנתבעות טוענות כי אין לקבל את טענותיו של התובע לאחר שחתם על כתב השחרור המגדיר את זכויותיו. בנוסף טוענות הנתבעות, כי על פי תקנון קרן הגמלאות התובע איננו זכאי לגמלה, או לסכומים שהופרשו לקרן הגמלאות על-ידי אגד. בנוסף נטען כי התובע איננו זכאי לתשלומים סוציאליים נוספים, וכי פיצויי הפרישה שולמו לו במלואם. דיון כתב השחרור 7. היחסים המשפטים בין התובע לנתבעות מושתתים על תקנון ההתאגדות של אגד ועל תקנון קרן הגמלאות, אשר תוקפם כחוזה בין הצדדים (ע"א 1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב ואח', פ"ד נא(5) 433, 444-446; ע"א 524/88 ,525 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 529, 546-547). כתב השחרור, בו מוותר התובע על זכויותיו, גם הוא חוזה (ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 538), המאוחר לחוזה הראשוני בין הצדדים, ועל כן הוא מגדיר את זכויותיו של התובע מול אגד וקרן הגמלאות. 8. לטענת התובע, נפלו פגמים בהליך כריתתו של כתב השחרור, והוא ניתן לביטול בשל כפייה ועושק. בתצהירו מיום 18.12.01 טען התובע, כי קיבל את הכרטיסים הישנים אותם מכר, מאחיו, אשר עבד אותה העת בועדת הפיקוח של אגד. לטענתו, לאחר שאחיו שמע כי הוא נתפס, הוא איים בהתאבדות אם התובע יספר את האמת. לטענתו "[ה]מדובר היה בסיטואציה קשה והייתי שרוי בלחץ נפשי אדיר. הן המקרה עצמו והמעמד בו הייתי והן האיום הנוראי מצד אחי. חששי כי אחי ישלח יד בנפשו היה כבד ולא יכולתי אף לעמוד באשם שיוטל בי על-ידי המשפחה כולה ואות הקלון שאשא כל חיי עקב כך. במצב דברים זה, נאלצתי לחתום על כל מה שנתבקשתי... חששתי כי תמונתי תפורסם בכל העיתונים, ושמי ייצא לדיראון ובנוסף לכך זו תהיה בושה גדולה למשפחתי הקרובה... וכך בלית ברירה עקב לחצים אלו שהופעלו עליי מחד ולחציו הקשים של אחי שהופעלו עלי מן הצד השני, חתמתי על המסמכים..." (סעיפים 12-15 לתצהיר הנ"ל). לטענתו, על מנת להגביר עליו את הלחץ, הובא גם אחיו לפגישה ביום 14.1.96 בה הוחתם על כתב השחרור. בנוסף טוען התובע, כי כתב השחרור עליו חתם הינו טופס סטנדרטי, אשר כל אדם העוזב את האגודה מחויב לחתום עליו, ובשל פערי הכוחות בינו - כעובד - ובין אגד - כמעביד - לא הייתה כל אפשרות מצידו לשנות או להתווכח על תנאי עזיבתו. לפיכך נטען, מדובר בחוזה אחיד המקפח את זכויותיו של התובע ודינו להתבטל. 9. לטענת הנתבעות, אגד לא כפתה על התובע דבר. לאחר שנתפס במעשי המרמה כנגד אגד הוצגו לו האפשרויות האמורות, ומתן בחירה בין שני קווי פעולה איננו עולה כדי כפייה, מה גם שעמדה בפני התובע האפשרות לממש את זכותו בערכאות השיפוטיות. לטענתן, במידה והתקיימה כפייה, הרי שהיא נעשתה על-ידי אחי התובע, ללא ידיעתה ולא מטעמה. על כן, במקום שהכפייה נובעת ממעשיו של צד שלישי חיצוני לחוזה, אין בכך להעניק לתובע זכות לביטול החוזה. באשר לטענת העושק, טוענות הנתבעות, כי התובע פעל באופן מושכל, בשיתוף עם אחיו, ואין לראות בו כמי שפעל מתוך מצוקה או חוסר ניסיון. כן נטען כי אגד כלל לא הייתה מודעת למצוקתו של התובע, באם הייתה קיימת, ועל כן אין לומר שהיא ניצלה את מצוקתו. בנוסף טוענות הנתבעות, כי התובע בחר שלא לבטל את החוזה, ולא השיב להצעתה של אגד לקבלו חזרה לעבודה תמורת השבת סכומי הכסף שקיבל. כתב התביעה איננו יכול להיחשב כביטול לעניין זה, שכן תוכנו הפוך מביטול, והתובע כלל אינו מעוניין להשיב את הכספים שקיבל מכוח כתב השחרור. לא זו אף זו, התובע העיד כי הוא לא מעוניין לבטל את החוזה כדי לסכל את האפשרות שיחזור להיות חבר באגד. כפייה 10. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה." חוק החוזים מאפשר את ביטול החוזה מקום בו נשללה מאדם יכולת הבחירה בשל לחץ שהפעיל עליו הצד שכנגד (ראו: ד' פרידמן נ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג) 889, להלן - פרידמן וכהן). הלכה היא, כי "לשון סעיף 17 לחוק היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100). עם זאת, לא בנקל יכיר בית המשפט בכפייה כלכלית כעילה לביטול החוזה, אלא רק במקרים בהם הופעל על אדם לחץ שיש בו פסול מוסרי, חברתי או כלכלי, אשר לא מותיר ברירה מעשית אחרת בפני האדם, בלתי ההתקשרות בחוזה. וכדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "לחץ כלכלי 'בלתי ראוי' הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה מקנה זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות בהם מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת פועל משפטי על פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ". (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 721. ההדגשות במקור). לפיכך, רק בהתקיימם של המבחנים בדבר איכות ועוצמת הכפייה, תעמוד לצד הנכפה זכות לבטל את החוזה. 11. במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי אגד לא הותירה בפני התובע כל אפשרות אחרת מלבד לעזוב את האגודה תוך חתימה על כתב השחרור, שכן לתובע עמדה האפשרות להישאר באגודה, על כל המשמעויות שנלוו לכך מבחינתו. כמו כן, היה בידו של התובע לנקוט בהליכים משפטיים כדי לעמוד על זכויותיו, ככל שאלו היו קיימות אותה העת (ראו: ע"א 8/88 הנ"ל, בעמודים 100-101; ע"א 1569/93 הנ"ל, שם). העמדת אדם בפני חלופות, אין בה כדי לשלול קיומה של כפייה (ראו: פרידמן וכהן, בעמוד 902). עם זאת, חרף חוסר ה"אטרקטיביות" שבאפשרות להישאר בנסיבות אלו באגודה, אם התובע היה בוחר באפשרות זו, ורצונו של התובע להימנע מההשלכות הנלוות לכך, אין בידי לקבל את טענתו כי "לא הותירו לו למעשה כל ברירה ממשית ונאלץ הוא לחתום על עזיבת האגודה" (סעיף 8 לסיכומי התובע). שהרי בנסיבות שנוצרו, אין להאשים את אגד בהבאתו של התובע למצב בו נאלץ לבחור בין אפשרויות אלו. אין לקבל גם את טענות התובע בדבר הלחץ שהופעל עליו מצידו של אחיו. טענות התובע בדבר מעורבותו של אחיו במכירת הכרטיסים נשמעו לראשונה רק לאחר מותו של אחיו בשנת 99', ונכון לעת חתימתו של התובע על כתב השחרור גרסתו הייתה כי הוא גנב את הכרטיסים ממשרדי וועדת הפיקוח (שורות 7-10 להודאת התובע בפני מר דני רהב מיום 12.1.96). לפיכך, גם אם נקבל את הטענה כי מעשיו של האח עולים כדי כפייה, הרי שחתימת התובע על כתב השחרור לא נעשתה "עקב" כפייה מצידה או מטעמה של אגד, אשר כלל לא הייתה מודעת למעורבותו של אח התובע במעשים. לעניין כפיה של צד לחוזה על-ידי צד שלישי, יש הסוברים, כי ניתן להחיל את הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים לפיה, "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת", גם על סעיף 17 לחוק החוזים, באמצעות היקש. לפי גישה זו, אם הצד השני לחוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת כי החוזה נחתם בשל כפייה מצידו של אדם שלישי, יהיה ביטול החוזה בשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: פרידמן וכהן, בעמודים 962-963; והשוו: סעיף 179(ב) לקודכס החדש של דיני הממונות, בו אומץ הסדר זהה). ברם, לפי הדין הנוהג, אין בכפייה שמקורה בצד שלישי, אשר אינו פועל מטעמו של צד לחוזה, כדי להקים זכות לביטול החוזה על-ידי הצד הנכפה מכוח סעיף 17 הנ"ל. (ראו: ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 74-75; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 237). 12. אין בידי לקבל גם את טענת התובע לביטול כתב השחרור בשל פערי הכוחות בינו לבין הנתבעות והיות כתב השחרור חוזה אחיד מקפח. בצידו של המבחן הסובייקטיבי הכירה הפסיקה גם בקיומו של מבחן אובייקטיבי, וזאת כאשר מדובר "במערכות יחסים נרחבות ומורכבות ... של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות", דוגמת חוזים בין גופים כלכליים עתירי כוח ובין הנזקקים לשירותיהם. קיומן של מערכות יחסים אלו אינו מושתת בהכרח על חופש החוזים במובנו הקלאסי, ולעיתים נוצרת בהן תלות בין הצד החזק המכתיב את תנאי החוזה ומעצב אותם כרצונו, ובין הצד החלש. על כן, במקרים אלו "ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה לא רק לפי המבחן הסובייקטיבי (רצונו החופשי של המתקשר), אלא גם - ולעיתים בעיקר - בעזרת מבחן אובייקטיבי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה" (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 788; וראו: פרידמן וכהן, בעמוד 901). לפי המבחן האובייקטיבי, השאלה העיקרית היא אינה השאלה אם לצד החזק עמדה היכולת להכתיב את תנאי ההתקשרות, אלא, האם החוזה הינו סביר והוגן, כאשר "ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית." ובאשר למקרה שבפנינו, "...כאשר ההתקשרות מותנית בוויתור הצד החלש על זכות שהייתה לו, די לברר אם החוזה 'מפצה' את המוותר על ויתורו, משמע: שהחוזה מבטיח לו טובת הנאה סבירה וראויה בתמורה לוויתורו" (ע"א 6234/00 הנ"ל, שם). 13. במקרה שלפנינו, עמדה בפני התובע זכות להמשיך ולעבוד באגד ולא לעזוב את האגודה, אלא אם כך היה נקבע במשפט חברים. על-פי ההסכם נשוא כתב השחרור, התובע עזב את עבודתו באגד תוך קבלת פיצויי הפרישה במלואם וכן קבלת הכספים שהופרשו על ידו לקרן הגמלאות. בנסיבות העניין, לאור הודיית התובע בביצוע העבירות שיוחסו לו, אינני סבור כי ההסכם נשוא כתב השחרור לא היה הוגן. מכוחו של הסכם זה נחסכה מהתובע עוגמת הנפש הכרוכה במשפט החברים, מה גם שלאור ההודיה בעבירות, לא נראה שתוצאת המשפט, אילו התקיים, היתה מטיבה עם התובע. כמו כן הבטיח התובע לעצמו מכוח הסכם זה את תשלום פיצויי הפרישה במלואם, תשלום, שגם לאחר ביטול תקנות 33 לתקנון קרן הגמלאות ו-16(1)(ח) לתקנון אגד על-פי פסק הדין בע"א 1795/93 הנ"ל, ספק רב אם היה זכאי לקבלו (ראו: ת.א. (י-ם) 237/93 יעקב נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, (לא פורסם)). 14. לטענת התובע ביטול תקנות 33 לתקנון קרן הגמלאות ו-16(1)(ח) לתקנון אגד, לפיהן נשללו מעובד אגד שעבר עבירה פיצויי פרישה והזכאות לגמלה, במסגרת ע"א 1795/93 הנ"ל, צריך שישליך על תוקפו של כתב השחרור. אין בידי לקבל טענה זו. שכן, כפי שהוסבר לעיל, גם לאחר ביטול תקנה 33 הנ"ל, שהורתה על ביטול אוטומאטי של הזכות לפיצויי פרישה, שלילת פיצויי הפרישה, או חלקם, מחבר שנמצא אשם במשפט חברים נתונה לשיקול דעתה של אגד (ראו: ת.א. (י-ם) 237/93 הנ"ל). בנסיבות המקרה, בהחלט אפשרי, שפיצויי הפרישה, או חלק משמעותי מהם, היו נשללים מהתובע בגין מעשיו. עושק 15. באשר לטענת העושק, סעיף 18 לחוק החוזים קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." על מנת לקנות זכות ביטול על העשוק להוכיח כי מתקיימות שלוש דרישות מצטברות והן: מצבו של העשוק, התנהגותו של העושק ובחינה אובייקטיבית של תנאי החוזה (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762, 767; ג' שלו בספרה הנ"ל, בעמוד 246). בבחינת מצבו של העשוק קובע סעיף 18 הנ"ל שלוש חלופות של מצוקה, חולשה גופנית או נפשית וחוסר ניסיון. באשר לטענה בדבר מצב של מצוקה, קובעת הפסיקה, כי יש לאבחן בין מקרה בו אדם חותם על חוזה שתנאיו אינם נוחים לו, כיוון שהוא סבור שבנסיבות שלפניו, עליו להסכים לתנאים הגרועים מאלה בהם היה חפץ מעיקרא, לבין מצב קיצוני של מצוקה הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה (ראו: 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, 684-685; ע"א 403/80 הנ"ל, בעמוד 768; ע"א 627/85 איתן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 42, 46). התובע נתפס בביצוע מעשי מרמה כנגד אגד, ועמד בפני פגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו, ואיבוד חלקים נרחבים מזכויותיו. אדם אשר נקלע לסיטואציה קשה זו, אך טבעי הדבר שיחוש בלחץ ובושה. עם זאת, לא מצאתי כי מצבו של התובע עלה כדי מצב קיצוני של מצוקה אשר הסיט את שיקול דעתו מנתיבו הנכון. גם באשר לאיומי האח בהתאבדות, לא מצאתי שאלה הביאו את התובע למצב של מצוקה. מעדותו של התובע בבית המשפט עולה כי הוא היה מודע להשלכות הנודעות לבחירתו, והוא בחר לעזוב את אגד באופן מודע, תוך שיתופו של אחיו. (פרוטוקול הדיון בעמודים 12-13): "ש. מי הסביר לך את כל ההסדרים, שאתה תקבל את כל הזכויות הסוציאליות. ת. אחי. אחי אמר לי אני אבחר להיות יו"ר ועדת פיקוח ואדאג לך להכל... ש. זאת אומרת לפני שאתה חתמת אח שלך הסביר לך שאם אתה חותם על כתב השחרור הוא מסדר לך את כל הפנסיה וזכויות סוציאליות. ת. כן. ..... ש. אתה ידעת שבמסמך הזה כתוב שאתה לא מקבל פנסיה, אבל אברהם [אח התובע י.ע.] אמר לך ועשה כזאת תנועה, סמוך!. אתה ידעת שאתה חותם על מסמך שבו כתוב שאתה לא זכאי לפנסיה אבל אברהם אמר לך שהוא יסדר לך את הפנסיה. ת. נכון. ש. יותר מזה, אברהם אמר לך, שאולי הוא לא יצליח לסדר לך פנסיה. אז אמר לך שאם לא יצליח לסדר לך פנסיה הוא יתן לך מחצית מהפנסיה שלו. ת. כן". (ראו גם סעיפים 12 ו-13 לתצהיר עדות ראשית של התובע מיום 24.8.99). בנוסף, התובע לא הצביע על חולשה שכלית או גופנית ממנה סבל. אין לקבל גם את הטענה בדבר חוסר ניסיונו של התובע, שכן לא די בחוסר מומחיות לגבי פרטי העסקה הנידונה, או חוסר שיקול דעת עסקי. על התובע היה להצביע על "חוסר ניסיון המאפיין את האדם ונובע ממגבלות חברתיות וחינוכיות שלו" (ג' שלו בספרה הנ"ל, בעמוד 249), דבר שלא התקיים במקרה זה. גם היסוד השני לעילת העושק איננו מתקיים. כיוון שאגד לא הייתה מודעת ללחץ שהופעל על התובע מצידו של אחיו, היא לא יכלה לנצל את המצוקה אליה נקלע. אמנם, מתצהירו של מר דני רהב עולה כי הוא שמע את אחיו של התובע מאיים כי יהרוג את התובע ויתאבד. והוא אף מצהיר כי לאחר ששמע את האיום, התקשר לביתו של אח התובע על מנת לבדוק אם יש ברשותו אקדח, ולהחביא אותו (סעיף 12 לתצהיר דני רהב מיום 22.12.98). עם זאת, אגד כלל לא הייתה מודעת, בשלב זה, על מעורבותו של אח התובע במכירת הכרטיסים, ועל כן לא יכלה לדעת על הלחץ שנוצר על התובע, לפי טענתו, בשל האיומים בהתאבדות. בנוסף, לא מצאתי כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לעניין זה יש להשוות את מצבו של התובע למצבו של עובד רגיל אשר נחשד בביצוע עבירות אמון כנגד מקום העבודה, אשר ניתן לשלול ממנו את פיצויי הפרישה או חלקם (ראו: ת.א. (י-ם) 237/93 הנ"ל; המ"פ 116/92 (י-ם) עמית נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, (לא פורסם)). משהודה התובע בביצוע המעשים שיוחסו לו, הוא היה צפוי לעמוד בפני משפט חברים, אשר עלול היה להוביל להוצאתו מהאגודה, איבוד פיצויי הפרישה, קנס כספי גבוה, והליכי השעיה. לפיכך, כתב השחרור לא הרע את מצבו במידה בלתי סבירה מהמקובל, שכן במסגרתו קיבל התובע את פיצויי הפרישה במלואם, את דמי הגמלה אותם הפריש ממשכורתו לקרן הגמלאות (אשר רק להם היה זכאי גם לו עזב את מקום עבודתו ללא חתימה על כתב הויתור על פי תקנה 46א לתקנון קרן הגמלאות), נמנעה ממנו עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב הכרוכים במשפט החברים והוא נקנס בסכום של משכורת אחת בלבד. לאור האמור עולה, כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להקמתה של עילת העושק. 16. משקבעתי כי לא התקיימו יסודות הכפייה והעושק, לא קמה לתובע זכות לביטול החוזה. לפיכך, אין לראות בהודעתו מיום 17.3.96 כמבטלת את החוזה. אגד מצידה, הייתה מוכנה לבטל את כתב השחרור, כעולה ממכתבה מיום 23.4.96 בתנאי שהתובע יחזיר את מלוא הכספים אותם קיבל. ברם, התובע לא קיבל הצעה זו. לאור האמור, כתב השחרור עומד בתוקפו, זכאותו של התובע לגמלה או להחזר הכספים ששולמו עבור צבירת זכויות גמלה נקבעת לפי האמור בכתב השחרור. על כן, התובע זכאי רק לכספים אותם הוא עצמו הפריש ממשכורתו להבטחת זכויות גמלה. ויתור על טענות 17. בכתב השחרור ויתר התובע על העלאת טענות נוספות כנגד אגד או קרן הגמלאות. ככלל, מסתייג בית המשפט מהכרה בתוקפו של תנאי בחוזה לפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו. (ראו: ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874. והשוו: סעיפים 4(8) ו-5 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1983), עם זאת, בניגוד לוויתור על זכויות תביעה עתידיות, ויתור על זכות תביעה מן העבר יכולה להיחשב כחלק מפשרה הוגנת בין הצדדים, במידה והיא מבטיחה לצד המוותר טובת הנאה ומפצה אותו על הוויתור (ראו: ע"א 6234/00 הנ"ל, בעמוד 789; והשוו: ע"א 11/84 הנ"ל; ע"א 627/85 הנ"ל). לפיכך, משבחר התובע לעזוב את האגודה, לקבל את פיצויי הפיטורין במלואם, ולהימנע מהעמדתו למשפט חברים וההשלכות הנלוות לכך, יש בכך לפצות אותו על ויתורו על טענות נגד אגד וקרן הגמלאות. 18. גם פסיקת בתי הדין לעבודה הכירה בתוקפם של כתבי ויתור על טענות בנסיבות מסוימות. בפסק הדין בעניין קנטי (דב"ע 2-10/98 קנטי נ' דיגיטל, עבודה ארצי לב(3) 161), קובע בית הדין הארצי לעבודה כי: "המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך לא ינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה: (א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי; (ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו; (ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור; (ד) יש פגם במסמך הויתור; (ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך;". 19. כתב השחרור עליו חתם התובע הינו חד משמעי וברור, וכעולה מתצהירו של מר אילן כהן (סעיף 5 לתצהיר מיום 7.10.02), הוא הוסבר לתובע. חרף עדות התובע כי לא הייתה לו כוונה לוותר על זכויותיו (סעיפים 19 ו-40 לתצהיר התובע מיום 18.12.01), כי לא ידע מה כתוב בכתב השחרור ו"[ש]כל מסמך שהיו נותנים לי במעמד הזה הייתי חותם ולא שמתי לב לכלום" (עמוד 12 לפרוטוקול), עולה מדבריו כי הוא הבין היטב את השלכות כתב הויתור, ואף תכנן עם אחיו את חלוקת הפנסיה של האח, למקרה שהאחרון לא יצליח "לסדר" את הפנסיה לתובע. (עמוד 13 לפרוטוקול). כך גם עולה מנוסח כתב השחרור עליו חתם (סעיף 9 לכתב השחרור). התובע קיבל גם את פירוט הסכומים המגיעים לו בחשבון מיום 14.1.96 (ת/3). 20. מכל שנאמר לעיל עולה, שכתב השחרור שנחתם על-ידי התובע הוא מסמך תקף, שלא נפל כל פגם בכריתתו. מסקנה זו דינה להביא לדחיית כל טענותיו של התובע לקיומן של זכויות כאלו או אחרות, שלא באו לידי סיפוקן, כלפי הנתבעות. מעבר לנדרש, אתייחס בהמשך לטענותיו העיקריות של התובע בדבר זכאותו לגמלה לאור הוראות תקנון קרן הגמלאות. זכאות התובע לגמלה 21. חברותו של התובע באגד הופסקה בהיותו בן 56 שנים. תקנה 29 לתקנון קרן הגמלאות מסדירה את זכאותם של חברי אגד לפרוש לגמלאות וקובעת מדרג בין קבוצות גיל שונות. כאשר ככלל, זכאות לגמלת זקנה קמה לחבר אגד במלאות לו 65 שנים, או, באישורה של אגד, בהגיעו לגיל 60. בהתקיים תנאים מסוימים, קובעת תקנה 29ג זכות לגמלה גם לחבר שפרש אחרי שמלאו לו 55 שנה וטרם מלאו לו 60 שנה (להלן - פרישה מוקדמת): "חבר שחדל להיות חבר במפעל אחרי שמלאו לו 55 שנה, וטרם מלאו לו 60 שנה, והוא יוצא לגמלה לפי סעיף זה יהיה זכאי על-ידי תשלום חד פעמי, אשר 80% ממנו ישולמו על-ידי המפעל בהתאם להתחייבות המפעל, ו-20% ממנו ישולמו ע"י החבר עצמו - כמפורט להלן, לקבל גמלא של 71% מהמשכורת למשך כל ימי חייו. ... הגיל בזמן שחדל להיות חבר שיעור התשלום החד פעמי ... 56 שנה וטרם מלאו לו 57 שנה 348.0% מהמשכורת השנתית ...". על מנת שתוקנה לחבר הזכות לפרוש בפרישה מוקדמת, קובעת תקנה 31 לתקנון קרן הגמלאות כי על אגד לאשר את פרישתו של החבר ולהודיע בכתב על נכונותה לשאת ב-80% מהתשלום הנדרש בשל הפרישה המוקדמת. 22. לטענת התובע, תקנה 29 שוללת באופן גורף זכויות סוציאליות מעובד שעוזב את האגודה טרם הגיע לגיל פרישה, ועל כן יש לחשב את זכותו לגמלה באופן יחסי לשנות הוותק שלו באגד. לטענתו, תקנה 29ג מחייבת את אגד להעביר את התשלום החד פעמי הנזכר בתקנה לקרן הגמלאות על מנת לשמור את זכותו של העובד לגמלה, והיא אינה מותירה בידה של אגד כל שיקול דעת בעניין זה. לחילופין טוען התובע, כי הוא זכאי לגמלה כיוון שגיל הפרישה, עת החל להיות חבר באגד, עמד על גיל 55 או וותק של 25 שנה. השינויים שנערכו לאחר מכן בתקנון אגד, נערכו ללא הסכמתו, ועל כן הם אינם מחייבים אותו. כן נטען כי תקנה 45 לתקנון קרן הגמלאות מאפשרת פרישה מוקדמת של עובד החל בגיל 40, בתנאי שישלים 25 שנות וותק, ברם אפשרות זו לא הובאה לידיעתו. התובע מוסיף, כי גם אם בית המשפט לא יקבע שהוא זכאי לגמלה, הוא זכאי למצער להחזר של מלוא הכספים שהופרשו לקרן הגמלאות, כולל הסכומים שהופרשו לקרן על-ידי אגד. 23. הנתבעות טוענות, שהתובע איננו זכאי לגמלה לאור הוראות תקנה 29 לתקנון קרן הגמלאות, לטענתן, הסדר הפרישה המפורט בסעיף 29 לתקנון, לא רק שאינו מקפח, אלא מדובר בהסדר מפליג לטובה, באשר הוא מאפשר בתנאים מסוימים זכאות לגמלה טרם הגיע החבר לגיל פרישה. עם זאת, ברור שהקרן אינה יכולה לאשר גמלה לאדם שלא נשא בעלויות הקרן לכיסוי פרישתו המוקדמת. לפיכך, אין מדובר בתנאי מקפח המגן בצורה יתירה על ה"ספק" אלא בכלל אשר נועד להבטיח אינטרס לגיטימי וראוי של קרן הגמלאות. באשר לקריטריונים לזכאות, טוענות הנתבעות, כי גיל וותק הינם הקריטריונים הראויים היחידים לקביעת זכאותו של חבר בקרן לגמלה, ואין לקבוע זכאות לגמלה לפי שיטה שאיננה מופיעה בתקנון. לטענתן, לעובד העוזב את קרן הגמלאות אין זכות מוקנית לקבל את הפרשות המעביד לקרן הגמלאות, ובהעדר מקור סטטוטורי לחיוב בביטוח פנסיוני, הזכות תיגזר מהמערכת ההסכמית הקיימת בין הצדדים. 24. תקנון קרן הגמלאות קובע את זכותם של החברים לגמלה לפי קריטריונים של גיל וותק. קריטריונים אלו הינם ענייניים, סבירים ומקובלים בכל הסדרי הפנסיה הסטטוטוריים והאחרים (ראו: ת.א. (י-ם) 1388/98 הנובר נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פ"מ תשס"א(1) 269, 287) לתובע לא קיימת זכות קנויה לגמלה מעבר לתקנון קרן הגמלאות. לפיכך, כאשר התובע עזב את אגד בגיל 56, הוא לא היה זכאי לגמלה, הואיל ולא עמד בתנאי הזכאות לגמלה על-פי תקנון קרן הגמלאות "ואין מקום 'לבנות'... זכות לגמלה יחסית, שלא על-פי הוראות הקרן". (ת.א. (י-ם) 1388/98 הנ"ל, שם). בכל מקרה, אפילו שוכנעתי כי מדובר בתנאי מקפח, הדבר עשוי, לכל היותר, להביא לביטול הסעיף. ביטול הסעיף אינו מקים לתובע זכות לגמלה שאינה מוסדרת בתקנון ובית המשפט אינו יכול לקבוע עבור הצדדים תקנון קרן פנסיה חדש (ראה: ע"א 1795/93 הנ"ל, בעמוד 455). 25. אין בידי לקבל את טענת התובע כי לשון תקנה 29 מחייב את אגד לאפשר לחברי אגד לפרוש פרישה מוקדמת ולהעביר לקרן הפנסיה את התשלומים הנדרשים כדי להבטיח את זכאותם לגמלה. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי לחברי אגד לא קמה זכות קנויה לפרישה מוקדמת, וההחלטה בשאלה אם בנסיבות העניין יש להיענות לבקשה לפרישה מוקדמת, נתונה בידה של אגד (ראו: ע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן, פ"ד נג(5) 25, 39-40; ע"א 4269/90 520/91 1525/92 ,1535 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' דברת ואח', פ"ד מז(5) 147, 155-156). אכן, במקרה שבפנינו לא התקיימו התנאים המנויים בתקנות 29 ו-31 הנ"ל. לקרן הגמלאות לא הועבר תשלום כלשהוא על-ידי אגד, ואגד גם לא העבירה לקרן הגמלאות הודעה בכתב על נכונותה לשאת בהוצאות פרישתו המוקדמת של התובע. 26. אין לקבל גם את טענות התובע בדבר שינוי גיל הפרישה בתקנון. זכותו של חבר אגד לגמלה מתגבשת ביום בו הוא פורש מהאגודה. על כן, התקנות התקפות בעת הפרישה, הן אלו שקובעות את זכויותיו וחובותיו של החבר הפורש. כל שינוי שנעשה בהוראות תקנון קרן הגמלאות חל גם על התובע, בין שנתן הסכמתו לשינוי ובין שלא נתן, שכן הסכמתו להוראות התקנון "כוללת בחובה גם הסכמה לכך כי התקנון ישונה כדין ללא הסכמתו, וזכויות החבר ישונו בהתאם לכך..." (ע"א 524/88 ,525 הנ"ל, בעמוד 547; וראו: ע"א 4269/90 520/91 1525/92 ,1535 הנ"ל, בעמוד 160). 27. תקנה 45 לתקנון קרן הגמלאות מאפשרת לחבר אגד, אשר מעוניין לפרוש פרישה מוקדמת, לשמור על זכותו לגמלה. זאת, באישורה של אגד ובכפוף לתשלום סכום ההפרשות הכולל (המגיע מהחבר ומאגד) לקרן הגמלאות עד הגיעו לגיל ולוותק בו הוא יוכל לפרוש לפי תקנה 29ה (גיל 46 וותק של 25 שנה). מדובר בהטבה במסגרתה מאפשרת אגד פרישה מוקדמת, תוך שמירה על זכויות הפנסיה על-ידי תשלום ההתחייבויות הכרוכות בכך. התובע לא הניח כל בסיס לטענתו כי אגד משתמשת בתקנה זו בצורה מפלה. מכל מקום, התובע אינו טוען כי ביקש לפרוש פרישה מוקדמת לפי תקנה 45 ונדחה. הוא גם לא שילם לקרן את הפרשות החבר והפרשותיה של אגד. 28. באשר לסכומים שהופרשו לקרן הגמלאות על-ידי אגד, תקנה 46א לתקנון קרן הגמלאות, כנוסחה עת עזב התובע את האגודה, קבעה כי עובד הפורש מהאגודה זכאי לסכום השקול כנגד הפרשותיו לקרן הגמלאות ואילו הפרשות אגד עבור העובד שעזב את האגודה יועברו על פי תקנה 21א לתקנון, לטובת קרן הגמלאות ולכיסוי גירעונותיה. בהעדר דין כללי המעניק זכות לפנסיה, הקביעה בדבר זכאות העובד להפרשות המעביד לטובת הפנסיה נתונה להתניית הצדדים. (ראה: סעיף 15 לתצהירו של מר מאיר שביט והקביעות השונות בדבר זכאות העובד להפרשות המעביד בתקנוני קרנות הפנסיה המוצגים שם). במקרה שבפנינו, כאשר מדובר בהסדר פנסיוני ולא בסכומים שהופרשו לתכנית חיסכון של העובד (ראו: ת.א. (י-ם) 1388/88 הנ"ל) ולאור הקביעה המפורשת בתקנה 46א כי העובד איננו זכאי להפרשות אגד לקרן הגמלאות, לא מצאתי כי יש בסיס לטענת התובע בדבר זכאותו לסכומים אלו. 29. מהאמור לעיל עולה, שהתובע לא היה זכאי לתשלומי גמלה מעבר לסכומים אותם קיבל במסגרת כתב השחרור, גם אלמלא חתם על כתב השחרור. פיצויי הפרישה וקרן רווחה 30. בהתאם לכתב השחרור העבירה אגד לתובע 106,141.8 ש"ח כנגד זכויותיו לפיצויי פרישה. לטענת התובע סכום זה נמוך ב-32,758 ש"ח מסכום פיצויי הפיטורין המגיעים לו לפי חוו"ד של האקטוארית מטעמו. כמו כן טוען התובע כי מגיע לו סכום נוסף של 13,500 ש"ח מקרן הרווחה של אגד. תשלומי קרן הרווחה מופרשים בניכוי חובה ממשכורתו של העובד, ובגינם זכאי העובד לתשלום של 4,500 ₪ לשנה, למשך 3 שנים, עבור חינוך לילדיו. לטענת התובע, במועד בו עזב את האגודה הוא היה זכאי לתשלומים מקרן הרווחה עקב לימודים על תיכוניים של בתו. 31. לטענת הנתבעות התובע התחייב בכתב השחרור להימנע מהעלאת טענות נוספות כנגדן, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו. לגופם של דברים נטען כי התובע לא העמיד בסיס לטענתו בדבר חישוב פיצויי הפרישה, כמו גם לעניין מקור זכותו לכספים מקרן הרווחה. 32. כאמור לעיל, לאור כתב השחרור, דין טענות התובע להידחות. גם לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענות התובע. ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים היא כי משכורתו של התובע לצרכי חישוב זכאותו לגמלה תעמוד על 6,667 ש"ח (עמוד 25 לפרוטוקול). בהסכמה זו אין ללמד על בסיס חישוב משכורתו של התובע לעניין פיצויי הפרישה. התובע לא הניח בפני כל בסיס בדבר חישוב משכורתו לצורך פיצויי הפרישה ועל כן אין בידי לקבל את טענתו כי מגיעים לו סכומים נוספים מעבר לסכומי הכסף שקיבל. גם באשר לתשלומים מקרן הרווחה, התובע לא הניח כל בסיס לזכאותו לסכומים אלו מלבד תצהירו מיום 18.12.01, בו טען כי לפי ייעוץ משפטי שקיבל הוא זכאי לכספים שהפריש לקרן הרווחה (סעיף 94 לתצהיר הנ"ל). מעבר לכך, התובע לא הציג את תקנון קרן הרווחה, או כל הוכחה אחרת בדבר זכאותו לסכומים הנדרשים על ידו. לפיכך, אין בידי לקבל גם טענה זו. 33. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאותיה במשפט ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות