פסק - דין 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים, נסיעות, הבראה ודמי חופשה. 2. התובעת הועסקה כספרית בבית הספר הימי מבואות ים, משך למעלה מ-15 שנה. אין מחלוקת כי התובעת הועסקה במבנה בית הספר, שהוקצה לה על ידי בית הספר ובאותו תפקיד. מתחילת העסקתה שולם לה שכר על פי פירוט שנתנה. התובעת נתבקשה על ידי בית הספר להנפיק חשבוניות מס בגין התספורות שביצעה בפועל, כתנאי לתשלום שכרה. התובעת הגיעה למקום עבודתה ברכבה. התובעת לא קיבלה בכל תקופת העסקתה תשלום בגין דמי חופשה, חגים, הבראה ונסיעות. יום ההעסקה האחרון היה ביום 18.5.01, על פי מכתב הפסקת עבודה מיום 18.4.01 (נספח א' לתצהיר התובעת). 3. השאלה המרכזית המתעוררת בתיק היא שאלת מעמדה של התובעת, האם עובדת או האם בגדר נותנת שירותים עצמאית. בנוסף, היה ויקבעו יחסי עובד ומעביד חלוקים הצדדים גם לגבי מועד תחילת העבודה וכן שיעורם של הסכומים המגיעים לתובעת כדמי הבראה, חופשה, דמי חג, דמי נסיעות ופיצויי פיטורים. דיון והכרעה: האם התקיימו יחסי עובד- מעביד בין הצדדים? 4. השאלה העומדת בפנינו להכרעה הינה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות, כטענת התובעת, או שמא היתה התובעת בגדר נותנת שירותים עצמאית, כטענת הנתבעות. כפועל יוצא מהכרעה בשאלה זו תקבע זכאותה של התובעת לתשלומי דמי הבראה, חופשה, חגים, נסיעות ופיצויי פיטורים. 5. "היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה'" (דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג נ' תדיראן בע"מ פד"ע כ"ז 454, 462; מנחם גולדברג, 'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב, עיוני משפט יז(1) (מאי 1992) 19, 27) הדברים ידועים והם בגדר מושכלות יסוד. 6. המבחן המעורב שפותח על ידי בית הדין הארצי לעבודה מאפשר איתורו של קו הגבול שבין עובד לבין עצמאי בסיטואציות רבות ושונות. "בבואנו לקבוע קיומם של יחסי עובד-מעביד, נפנה לבחינת הסממנים והעובדות, אשר לאורם נפעיל את מבחן ההשתלבות, או במידת הצורך, את "המבחן המעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן ההשתלבות במפעל. לעניין זה, ייקח בית הדין בחשבון את הסממנים שהוכחו בפניו ויתן להם את משקלם היחסי, תוך שהוא מאזן ביניהם" (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628). 7. מבחן ההשתלבות חדל להיות מבחן בלעדי לקיומם של יחסי העבודה, ויש לבחון כל מקרה על פי ה"מבחן המעורב", אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל". מבחן זה כולל סממנים ועובדות נוספים כגון: אופיו האישי של העיסוק; הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה לפטרו; מיהו המספק את כלי העבודה; צורת ניכוי מס הכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם (דב"ע נה/2-5, ורדה דעבול ואח' נגד מדינת ישראל ואח', פד"ע כט 481, בעמ' 489) יש לשקלל את כל הנתונים הללו, ולבחון את התכלית אשר לשמה נערכת הבחינה (ע"ע 300275/98 ויסלר אברהם נ' מוקד (1973) תאגיד לחקירות פרטיות, תק-ארצי, 2000 (4) 33) בשאלת מעמדו של אדם כעובד או מפרנס עצמאי אין להגיע למסקנה, אלא על פי מכלול הסממנים והעובדים הנותנים, במצטבר, תמונה כוללת ושלמה. (דב"ע מח/137-3 תמר אדר נ' פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ 60) 8. באשר לנטל ההוכחה, הרי שבאותם מקרים בהם כינו שניים את היחסים ביניהם שונה מיחסי עובד ומעביד, 'נטל השכנוע' הוא על מי שטוען שעל אף הכתוב - היחסים הם יחסי עובד ומעביד (דב"ע נב/71-3 גיורא שמיס נ' THE ECONOMIST, פד"ע כו 321) 9. נבחן איפוא את מעמדה של התובעת לאור המבחנים האמורים ובראש ובראשונה - מבחן ההשתלבות. מבחן ההשתלבות הינו מבחן גמיש דיו כדי ליתן פתרון לצורכי החיים המשתנים בתחום יחסי העבודה. אינדיקציות שונות עשויות להצביע בכיוון מסקנות שונות, אך התוצאה הסופית מהווה שיקלול של מלוא האינדיקציות (ע"א 415/90, מזרחי ואח' נ' הנאמן על נכסי אריה שטנדר, פד"י מו (4), 601). שני פנים למבחן ההשתלבות: הפן החיובי- "תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים 'מפעל' יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני'" (דב"ע לד/181-0 קוואסמה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 234, 240, ההדגשה לא במקור). והפן השלילי - שהאדם בו מדובר "אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (דב"ע מה/82-3 הרשליקוביץ נ' פזגז בע"מ, פד"ע י"ז 97, 101). אשר לפן החיובי של מבחן ההשתלבות במקרה דנן: 10. המדינה לא חלקה על כך שבית הספר הינו מפעל שניתן להשתלב בו, אלא שלטענתה, עבודת התובעת אינה דרושה לפעילות הרגילה של בית הספר ואינה חלק אינטגרלי מפעילותו של בית הספר. 11. הדרישה על פי מבחן ההשתלבות, היא כי מבצע העבודה יהווה חלק מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל ולא רק שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של ה"מפעל". כך שיש להתמקד איפוא במידת השתלבותו של המועסק במפעל ולא במידת השתלבותו של העיסוק (פרופ' א. זמיר, עובד או קבלן, משפטים כב עמ' 130). לפיכך, גם במקרה בו מדובר בהשתלבות בפעילות הנלווית לפעילות הרגילה של מפעל, תחשב השתלבות זו למידת ההשתלבות המספיקה לצורך עמידה בפן החיובי במבחן ההשתלבות. 12. התובעת היתה ספרית שנדרשה לבצע תספורות צבאיות בבית ספר שהוא למעשה פנימיה צבאית (סעיף 15(יא) לתצהיר התובעת). ההופעה החיצונית המסודרת והאחידה, לרבות ואף במיוחד התספורת הצבאית, הינה אחד מן הסממנים המובהקים למשמעת הצבאית אותה מנסה בית הספר להקנות לתלמידיו. זהו מרכיב חיוני בהשגת המשמעת המתבקשת. בהקשר זה יש לציין גם כי מתן שירותי התספורת בתוך שטח ביה"ס נועד למנוע את יציאת התלמידים אל מחוץ לשטח ביה"ס (סעיף 6 לתצהירה של הגב' צרפתי). יציאת התלמידים מתחומי ביה"ס נעשית רק באמצעות "פס" מיוחד המתיר את יציאתם, כך שביצוע התספורת (הצבאית) בתוך שטח ביה"ס היוותה אף היא חלק ממערך המשמעת המוטמע בביה"ס, מעצם טיבעו וטיבו. המספרה, שהיא מובנית במתחם בית הספר והספר הפועל בה צריכים היו איפוא לפעילותו הרגילה של בית הספר, אף אם אין המדובר בפעילות העיקרית בו. 13. הגב' צרפתי, מנהלת משאבי אנוש בבית הספר החל משנת 1971, העידה כי היו בבית הספר עובדי מכבסה שהיו עובדים מן המניין וקיבלו משכורת ותלושים (עמ' 8 לפרוטוקול). אין צורך לומר כי אם עובדי המכבסה השתלבו והיוו חלק מהמערך הארגוני כעובדים מן השורה, הרי שמידת השתלבותה של התובעת אינה צריכה להחשב כפחותה, במיוחד בשים לב לשנים הרבות בהן עסקה בבית הספר בתפקידה. 14. גם אופן ביצוע העבודה: בשטח בית הספר, בחדר שיועד אך ורק למטרה זו והיה בו ציוד עזר לביצוע התספורות: כסא לתספורת, כסאות לישיבה ועוד, יש בו כדי להצביע על ההשתלבות במערך האירגוני של ביה"ס. 15. התובעת נהגה להגיעה לעבודתה מדי יום, בשעות קבועות, בין 16:00-18:00, (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 13- 14 וכך העידה גם הגב' צרפתי, בסעיף 6 לתצהירה) במשך למעלה מ-15 שנים, פרק זמן אשר יש בו כדי להעיד כשלעצמו על השתלבות במקום העבודה. 16. המדינה טענה כי מספר השעות המצומצם בו עבדה התובעת מעיד על כך שלא היתה חלק מן המערך הארגוני. אלא שכבר נפסק גם כי היקף מצומצם של עבודה אינו שולל את אפשרות היותו של אדם עובד ואף אין זה מצביע על ניהול "עסק עצמאי" (ע"ע 300256/98, אייזק נ' תה"ל- תכנון המים לישראל, בע"מ פד"ע לו, 817). בהקשר זה יש לציין עוד כי שעות העבודה והתספורת הותאמו לשעות בהן סיימו התלמידים את לימודיהם, וזאת על מנת שלא לפגוע בלימודים (סעיפים 6-7 לתצהיר התובעת וכן סעיף 6 לתצהירה של הגברת צרפתי). 17. לא זו אף זו: כאשר התובעת לא יכלה להגיע לעבודה, לעדותה רק לעיתים נדירות (באירועים של אבל או שמחה), היא היתה מדווחת על כך למנהל הפנימיה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 18). לתובעת לא היה מחליף ו/או מחליפה שביצעו את עבודתה במקרים שבהם לא יכלה להגיעה לעבודתה. 18. התובעת העידה כי היתה יוצאת לטיולים עם יתר העובדים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 27). הגב' צרפתי העידה כי התובעת הייתה מגיעה גם לטכסי הסיום שנערכו בביה"ס (עמ' 7-8 לפרוטוקול). 19. כל אלו סממנים המצביעים על השתלבותה של התובעת במערך האירגוני הרגיל של בית הספר. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות: 20. התובעת עבדה כספרית אך ורק בבית הספר הימי, וזאת למעלה מ-15 שנים. כך לפי עדותה וכך אף לפי שם העסק ("מספרת מבואות ים") המוטבע בחשבוניות שהנפיקה. לא הוכח כי לתובעת היה עיסוק עצמאי משלה בשום מקום אחר. מאחר ובחופשות הקיץ התובעת לא עבדה במספרה (עקב אי המצאותם של התלמידים בפנימייה), עבדה התובעת בקייטנה שבית הספר קיים בחודשי הקיץ. כמו כן, מדי פעם נהגה התובעת לעבוד, לצורך השלמת הכנסה, בניקיון או כפועלת ייצור שכירה במפעלים בשעות הלילה. וכך לעדותה בחקירתה הנגדית: "ת. כן. במפעלים: איזי כימקלים, פולידור בהפסקות, כעובדת יצור. עבדתי גם במבואות ים כעובדת ניקיון. ניקיתי את המשרדים. כספרית עבדתי רק בכפר הנוער" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 21-22. ההדגשה אינה במקור). וכך אף בחקירתה החוזרת: "ש. לגבי עבודה נוספת שעבדת בפנימיה - איזה עבודה נוספת עבדת? ת. עבדתי בניקיון במשרדים. עבדתי שנה וחצי בערך. בחופש הגדול בקיטנות ובשנה הראשונה שעבדתי שם , עבדתי גם במטבח. ש. עשית עוד עבודות במהלך השנה? ת. לא" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 17-22). התובעת העידה כי לא יכלה לעבוד כספרית בשעות בהן לא עבדה בבית הספר מפני שהיתה לה ילדה קטנה עליה היתה צריכה לשמור וכן מפני שהעבודה במספרות מפוצלת ואילו היא עבדה בבית הספר בשעות אחר הצהריים. 21. לסיכום, לא הובאה ראייה, ולו לכאורה, לקיומו של עסק עצמאי. משכך קובעים אנו כי לא התקיים בתובעת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, דהיינו, לא הוכח קיומו של עסק עצמאי של התובעת. באשר לסממנים אחרים: 22. מבחן הפיקוח: התובעת העידה כי היא קיבלה הוראות והנחיות לגבי אופן ביצוע העבודה: "תספורת צבאית קצרה, אחידה לכל התלמידים" (עמ' 4 לפרוטוקול). ברי כי מכיוון שעסקינן בתספורת, שהיא סממן חיצוני, יכלו מנהלי בית הספר לדעת האם סופרו התלמידים בתספורת צבאית או לאו. באשר להתייצבותה לעבודה, העידה התובעת כי לעיתים נדירות (במקרה של מוות או ברית, ראה עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 24-26) הייתה נעדרת מעבודתה ואז היתה מודיעה למנהל (במועדים בהם לא הגיע לעבודתה, לא נשלח מטעמה ספר אחר לבצע תספורות לתלמידים). בעניין הדיווח למעסיק על העדרות מהעבודה נפסק כי ככלל רשאי עובד עצמאי להיעדר מעבודתו על פי רצונו, ואילו עובד שכיר המבקש להיעדר ממקום העבודה חייב לקבל את אישור מעסיקו לכך (ע"ע 300256/98, אייזק נ' תה"ל- תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו, 817). מאופי עיסוקה לא נדרש פיקוח הדוק על התייצבותה של התובעת, שהרי אם לא היתה מגיעה לעבודתה (מבלי לדווח), יכולו התלמידים לדעת זאת ולהתלונן. בנוסף, התובעת קיבלה משכורת בהתאם למספר התספורות שביצעה- הדיווח על מספר התספורות נעשה באמצעות כרטיסיה שהתלמידים היו מוסרים לתובעת, וכך לעדותה: "הייתי לוקחת את הכרטיסים, לתלמידים היו נותנים כרטיסי תספורת וכל תלמיד שהיה בא להסתפר היה מביא לי את הכרטיס. אני בכל סוף חודש הייתי לוקחת את הכרטיסים ונותנת אותם למנהל הפנימיה. מנהל הפנימיה היה מביא לי אישור על הכמות ועם זה הייתי הולכת לגזברות" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 29-32). גם בדרך זו הושג למעשה פיקוח על עבודתה של התובעת. 23. חובת ביצוע אישי: כבר נפסק כי סיפוק עבודה באמצעות מחליף הוא סממן של עצמאי (ע"ע 300256/98, אייזק נ' תה"ל- תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו, 817). וכן כי "הזכות להעביר את ביצוע העבודה לאחר...או החובה להעמיד מחליף שוללת יחסי עובד מעביד" (דב"ע לב/ 1-3, גלוב נ' אליהו לוי, פד"ע ג', 246) מבחן הקשר האישי הינו תנאי הכרחי בהעדרו נשמט הבסיס לקיומם של יחסי עובד מעביד (דב"ע נב 254-3, פריץ חיים נ' מפעל הפיס, פד"ע כ"ו, עמ' 372). התובעת העידה בתצהירה ובבית הדין כי מעולם לא הוחלפה על ידי ספר/ית אחר/ת (סעיף 15 לתצהירה), וזאת במשך למעלה מ-15 שנים בהן עבדה בביה"ס. רוצה לומר: התובעת ביצעה את עבודתה באופן אישי משך למעלה מ-15 שנה, ללא שהיה לה מחליף. עדות זו לא נסתרה. 24. צורת התשלום ומועדו: המדינה מבקשת להסיק מכך שהתובעת הנפיקה חשבוניות מס, כי לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. אלא שהתובעת הצהירה כי עד לחודש נובמבר 1989 עבדה מבלי שהנפיקה חשבוניות והיתה מקבלת שכר מדי חודש. רק החל מיום 1.11.89 נדרשה על ידי ביה"ס, כתנאי לתשלום שכרה, להנפיק חשבוניות מס (סעיף 11-12 לתצהירה). התובעת העידה כי רק עבור בית הספר הוציאה חשבונית (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-9). עדות זו לא נסתרה והיא אף נתמכת על פני החשבוניות עצמן, שמצויין על גביהן "מספרת מבואות ים, מכמורת". כך, שבמקרה זה תשלום התמורה כנגד חשבוניות מס אין בו כדי להוות כשלעצמו נתון המכריע את הכף להיותה של התובעת נותנת שירותים עצמאית. שכרה של התובעת שולם לה מדי חודש, על פי כמות התספורות שדווחה על ידה בסוף כל חודש. מובן כי אין בצורת התשלום על פי כמות תוצרת כדי להצביע על היותה של התובעת, רק מטעם זה, בגדר נותנת שירותים עצמאית. 25. משך העבודה: כאמור, התובעת עבדה משך למעלה מ-15 שנים. מדובר בהתקשרות על בסיס קבוע ויומיומי, אשר נמשכה משך שנים רבות, כאשר במקרה זה משך הקשר יש בו כדי להטות את הכף אף הוא לטובת הקביעה כי התובעת היתה עובדת. 26. מבחן "כלי הייצור": התובעת העידה כאמור כי המספרה היתה ממוקמת במבנה, המצוי בשטח בית הספר. כמו כן, כמעט כל המכשור במספרה, כולל כיסא המתאים לתספורת, היו בבעלות בית הספר (סעיף 15 לתצהיר). וכך לעדותה בחקירתה הנגדית: "ש. מכשיר היה שלך? ת. א. של הבי"ס. לא היה שום מכשיר שלי" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 8 -9). עוד לעדותה, בית הספר היה דואג להחלפת הציוד המתבלה ואף לביטוחו של ציוד זה: "ש. בסעיף 15ג לתצהירך - את כותבת שהיה ביטוח על המכשירים. איך את יודעת שהיה ביטוח? ת. בי"ס עשה. כי הם הזמינו משטרה להוכיח שהיתה פריצה ואמרו לי שיש ביטוח" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 13-14). הגב' צרפתי אישרה בתצהירה כי המנהל האדמניסטרטיבי של ביה"ס דאג לקנות מכשיר חילופי למכשיר שנגנב (סעיף 13 לתצהיר). סיכון כלכלי: 27. לתובעת לא היה כל סיכון כלכלי, נתון המעיד על היותה עובדת ולא עצמאית. לא היו לה כל הוצאות. תשלומי החשמל, מים, דמי שכירות, ארנונה, נקיון, ומיכשור היו בתחום אחריותו הבלעדי של ביה"ס, לאורך כל שנות העבודה. כל שהשקיעה התובעת במקום עבודתה היה הידע המקצועי שלה וזמנה, ככל עובד מן המניין. כוונת הצדדים ודרישת תום הלב: 28. לכוונת הצדדים יש לייחס משקל, במיוחד כאשר מדובר במקרי גבול הקשים לאבחנה: "ברור, כי ככל שקשה יותר במקרה גבולי קונקרטי, לאבחן ולקבוע אם מדובר ביחס עובד-מעביד או מזמין-קבלן נותן שירות, כך במקביל פוחת הצידוק, לקבוע את מעמדו של התובע כעובד הזכאי לזכויות משפט העבודה המגן, ופוחת גם הצידוק לכפות על צידו השני ליחס את חובת המעביד על פי אותו המשפט. ככל שפוחת הצידוק כאמור לקבוע קיומם של יחסי עובד-מעביד, כך יש ליתן יותר משקל במקרה הגבולי לאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לגבי טיבו של היחס שביניהם, זאת אף מעבר להעברת נטל הראייה לטוען ליחס שונה מן היחס למראית עין שעטו הצדדים על הקשר שביניהם". (ע"ע 300064/96, פלאי קרני נ' איתן אביבי, עבודה ארצי לג()2, 99). אלא שאין זה המקרה בפנינו. כאמור, התובעת השתלבה במערך הארגוני של בית הספר; עבדה בשעות שהוקצו לה, בהן התלמידים היו פנויים לתספורות; היה פיקוח על עבודתה, אף אם לא פיקוח הדוק; התובעת עבדה פרק זמן ארוך ביותר (למעלה מ-15 שנה); היא ביצעה את עבודתה באופן אישי, מבלי שהיה לה מחליף; מקום עבודתה היה מצוי בשטח ביה"ס; את עבודתה ביצעה באמצעות מכשור שהיה בבעלות בית הספר. רק החל משנת 1989 נדרשה, על ידי בית הספר (ולא ביוזמתה שלה), להנפיק חשבונית מס. כאמור, החשבוניות אף נשאו את הכותרת "מספרת מבואות-ים מכמורת". התובעת העידה כך: "ש. כשאת אומרת כל השנים ראית את עצמך, למה את מתכוונת? ת. אז לא חשבתי על שום דבר. חשבתי שאני עובדת. חשבתי שזה ברור להם וזהו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 12-13). ועוד: "ש. תאשרי לי שאת לא יצאת להשתלמויות, טיולים. ת. השתלמויות, לא. טיולים כן, עם צוות העובדים" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 36-37). בפסיקה עניפה נקבע כי מעמדו של אדם כ"עובד" היא מעין סטטוס, אשר אי אפשר להתנות עליו בהסכם בין הצדדים: "מערכת המשפט ראתה בזכויות העובד חשיבות גדולה לשם הגנה עליהן, הגנה אף על האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו באופן שאין היא מתירה לעובד לוותר על ערכי יסוד ועל זכויות מהותיות, גם אם חתם על הסכם אחר" (דב"ע נה/ 3-145, מדינת ישראל, משרד השיכון נ' יעקב בוכריס, עבודה ארצי, כרך ל' (2) בעמ' 67). אמנם, כבר הוכר בפסיקה כי כאשר צד מסתמך על חוזה כפי שהוא ופועל על פיו תקופה ארוכה, לעיתים דרישת תום הלב תגבר על דרישת הקוגנטיות שבדין, במקרים נדירים בהן דרישת המילוי אחר חוק קוגנטי גורמת עיוות דין למעביד (דב"ע 237/97 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, תק-אר 2001 (3) 93), אלא שאין כל ספק כי עניינה של התובעת בפנינו אינו נופל בגדר אותם המיקרים. הליך סיום ההתקשרות 29. ביום 18.4.01 קיבלה התובעת מכתב המודיע לה על הפסקת עבודתה בבית הספר, תוך מתן הודעה מוקדמת של חודש ימים לסיום העבודה. אף בהליך זה ניתן להבחין כי ביה"ס נהג בתובעת כבעובדת מן המניין. לסיכום: 30. לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבית הספר. 31. בשים לב לקביעה זו, נדון להלן בשאלת זכאותה לפיצויי פיטורים, דמי חגים, נסיעות, הבראה ודמי חופשה. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים: 32. משנקבע כי התובעת היתה עובדת, היא זכאית עם פיטוריה לתשלום פיצויי פיטורים. 33. הצדדים היו חלוקים באשר לאופן חישוב פיצויי הפיטורים. מטעם התובעת נטען כי יש לערוך את תחשיב הפיצויים על פי שכרה כעצמאית. דהיינו, על פי השתכרותה בפועל. איננו מקבלים טענה זו. 34. בהתאם להלכה שנפסקה בעניין טויטו (ע"ע 300267/98 טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354) את הזכויות המגיעות לתובעת כעובדת יש לחשב בסיס השכר שהיה משולם לה כעובדת מטעם המדינה הוצג תחשיב מפורט מה היה שכרה של התובעת לו הועסקה מלכתחילה כעובדת של שכירה בבית הספר. התחשיב נערך על פי תנאי השכר של תופרת בבית הספר, במתח דרגות 14-12, נכון לחודש ספטמבר נכון לחודש ספטמבר 2003 (מועד הגשת התחשיב), במשרה מלאה ובותק כשל התובעת, 18 שנה. (בעניין הותק קיבלה המדינה את גירסתה של התובעת באשר למועד תחילת העבודה). כעולה מהתחשיב, השתכרותה של התובעת לאורך השנים (כ-3,400 ש"ח נכון למועד סיום ההעסקה), היתה גבוהה באופן ניכר מהתמורה שהיתה מושלמת לה כעובדת שכירה של בית הספר. (יש לזכור כי גם במונחים עכשווים, מדובר בהשתכרות גבוהה בהחלט, בשים לב להיקף המשרה: 10 שעות שבועיות). בעניין ע"ע 1039/02 שלמה עמית נ' מ"י-משרד הבינוי והשיכון (מיום 19.5.03), שניתן לאחר פסה"ד בעניין טויטו, קובעת כב' השופטת ארד את הדברים הבאים: "ההתקשרות ההסכמית בין המדינה למערער התבססה על הנחה, לה היו שותפים שני הצדדים, לפיה העסקתו של המערער לא נעשתה כעובד, כי אם כקבלן עצמאי. … קביעת מעמדו של המערער בדיעבד ולאחר מעשה כ"עובד" אינה מקנה לו זכות לעשיית עושר ולא במשפט, ולא יישמע המערער בטענת זכות של "מזה ואף מזה אל תנח ידך". גם אם ההתקשרות עמו היתה, כטענתו, לפי 80% משכר יועצים, היה שיעור התשלומים ששולמו לו גבוה פי כמה וכמה מן השכר שהיה משתלם לו אילו היה מועסק במדינה כ"עובד" מן המניין". (שם, בסעיפים 7 ו-6 לפסה"ד). משכך, יקבע הבסיס לתחשיב פיצויי פיטורים על פי השכר שהיה משתלם לה לו היתה עובדת שכירה של ביה"ס, ובהתאם לחלקיות המשרה. 35. משכך, תחשיב פיצויי הפיטורים הוא כדלקמן: 23.5% X 3,974.84 ש"ח = 934.3 ש"ח (השכר הקובע לפיצויי פיטורים). (היקף משרה) 13,552 ש"ח = 18 X 9.67 X 934.3 ש"ח 12 (נכון לספטמבר 2003). 36. חופשה: סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי חוק זה הוא 3 שנים. עם זאת, סעיף 6 קובע כי מותר ליתן חופשה לעובד בשנת העבודה שאחרי השנה שבגינה היא ניתנת. מכאן, שניתן לתבוע זכויות חופשה המגיעות עבור שנת העבודה החמישית שלפני התביעה ואילך, ובעניינה של התובעת, החל מ-30.12.96 ועד 18.5.01, הואיל והתובעת זכאית על פי ויתקה ל-28 יום יערך החישוב כלדקמן: 934.3 ש"ח X 5 = 4,671 ש"ח. (נכון לספטמבר 2003) 37. דמי הבראה: התובעת זכאית לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות בהן עבדה. עבור כל שנה זכאית התובעת ל-11 ימי הבראה, יחסית להיקף המשרה (23.5%), והיקף ההעסקה בפועל (9.67) 12 יש לחשב את גובה דמי ההבראה להם זכאית התובעת באופן הבא: 276 ש"ח ליום (החל מיום 1.7.99) X 11X 0.189 = 574 ש"ח. 282 ש"ח ליום (החל מיום 1.7.00) X 11 X 0.189 = 586 ש"ח. סה"כ : 1,160 ש"ח הואיל ותחשיב המדינה עמד על סך של 1,180 ש"ח, יעמוד החיוב ברכיב ההבראה על סך זה. (נכון למועד סיום ההעסקה). 38. דמי חגים: התובעת זכאית ל-9 ימי חג, עבור 5 שנות עבודתה האחרונות, כדלקמן: 934.3 X 9 X 5 = 1,1911 ש"ח (נכון לספטמבר 2003). 22 39. דמי נסיעות התובעת הגיעה בריכבה הפרטי (סעיף 9 לתצהירה) ועבדה 5 ימים בשבוע, משך 9.67 חודשים בשנה. עובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה, כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש בריכבו הפרטי. התובעת נסעה מביתה בנתניה למכמורת (מקום ביה"ס), נסיעה בינעירונית, כך שהיא זכאית להחזר עד התקרה הקבועה בצו ההרחבה, נכון למועד סיום ההעסקה, דהיינו: 18 שנה X 9.67 חודשים 22 X 18.67 ש"ח = 5,958 ש"ח. 12 (נכון למועד סיום ההעסקה). סוף דבר: 40. התביעה מתקבלת. 41. בהתאם לכך תשלם המדינה לתובעת, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים: א. סך של 13,552 ש"ח בגין פיצויי פיטורים (לפי סעיף 35 לעיל). ב. סך של 4,671 ש"ח בגין פדיון חופשה (לפי סעיף 36 לעיל). ג. סך של 1,180 ש"ח בגין פדיון הבראה (לפי סעיף 37 לעיל). ד. סך של 1,911 ש"ח בגין דמי חגים (לפי סעיף 38 לעיל). ה. סך של 5,958 ש"ח בגין דמי נסיעות (לפי סעיף 39 לעיל). הסכומים האמורים בס"ק א', ב' ו-ד' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מספטמבר 2003 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת. (יצויין כי הדרישה להשתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים נזנחה בסיכומים). הסכומים האמורים בס"ק ג' ו-ה' לעיל - ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 18.5.01 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת. 42. המדינה תישא בהחזר הוצאות אגרה לטובת התובעת וכן בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה. בנוסף תישא המדינה בשכ"ט עו"ד לטובת התובעת בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. יחסי עובד מעביד