פסק דין השופט שמואל צור 1. בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט הראשי י. נויגבורן ונציגי הציבור מר יפרח עמי וגב' פלורנס גרנות; בש"א 17025/04, עב' 300535/91), אשר קיבל את בקשת המשיבה ומחק את תביעת המערער כנגדה מחמת חוסר מעש. 2. העובדות הרלוונטיות לערעור הן: א. המערער הינו מהנדס בניין והמשיבה הינה חברה קבלנית העוסקת בבנייה. המערער עבד במשיבה החל מחודש אוגוסט 1990 ועד לפיטוריו בחודש דצמבר 1990 (חמישה חודשים). ב. ביום 30.7.1991 הגיש המערער כנגד המשיבה תביעה בבית הדין האזורי בירושלים (עב 300535/91). התביעה היתה לסעדים כספיים שונים המגיעים לו, לטענתו, בקשר לעבודתו אצל המשיבה. ג. המשיבה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. בתיק התקיימו שלוש ישיבות מוקדמות וניתנה החלטה בדבר הגשת שאלונים. ביום 30.3.94 הגישה המשיבה תשובה לשאלות ומאז, למעשה, לא נעשה דבר בתיק. ד. חלפו שנים ואיש לא התעניין בתיק. ביום 30.10.03 - כחלוף למעלה מ-9.5 שנים לאחר הפעולה האחרונה בתיק (הגשת תשובה לשאלון על ידי המשיבה) ­- נתן בית הדין האזורי החלטה לאמור: "תיק זה טרם נסגר. הצדדים מתבקשים להודיע לבית הדין תוך 21 יום אם עדיין יש עניין בקיום הדיון בתיק." ביום 24.3.04 - כחמישה חודשים לאחר מכן - הודיע המערער כי הוא מעוניין בהמשך הדיון בתביעתו. ה. על רקע זה הגישה המשיבה בקשה למחיקה או לדחיה של תביעת המערער כנגדה מחמת חוסר מעש (בש"א 17025/04). בבקשה טענה המשיבה, בין היתר, כי מיום הפעולה האחרונה בתיק (1994) ועד לפניית בית הדין למערער חלפו למעלה מעשר שנים בהן לא עשה המערער דבר כדי לברר מה עלה בגורל תביעתו או כדי לקדם את הטיפול בה. לטענתה, המערער זנח את תביעתו וישב בחוסר מעש עד שבית הדין פנה אליו. עוד טענה המשיבה, כי נגרם וייגרם לה עוול ממשי משום שעקב חלוף הזמן הצטמצמו אפשרויותיה להביא ראיות להגנתה ואף שחזור העובדות מן הזיכרון יהיה קשה עד בלתי אפשרי. עוד טענה המשיבה כי דין התביעה להימחק או להידחות גם בשל אותם טעמים העומדים בבסיס העקרונות של דיני ההתיישנות. 3. בית הדין האזורי קיבל את בקשת המשיבה והורה על מחיקת תביעת המערער בשל חוסר מעש. בית הדין האזורי היה ער לעקרון שמחיקה או דחייה של הליך בלא שהתקיים בו דיון לגופו הינו מהלך חריג. עם זאת, בנסיבות העניין, החליט בית הדין לחרוג מן הכלל האמור ולקבל את בקשת המשיבה. בית הדין האזורי קבע כי מדובר במקרה קיצוני של חוסר מעש מצד המערער, אשר במשך תקופה ארוכה - העולה אף על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק - לא עשה דבר לקידום תביעתו. כן קבע בית הדין כי ניהול התביעה עלול לגרום למשיבה נזק רב הן בשל חלוף הזמן והן בשל שיהוי בלתי סביר מצד המערער. בית הדין האזורי קבע שבמקרה זה מתקיימים גם כל הטעמים העומדים בבסיסם של דיני ההתיישנות, כפי שטענה המשיבה. 4. בערעור טוען המערער כי לא ישב בחיבוק ידיים וכי ערך בירורים בעניין התביעה במזכירות בית הדין, שלא הביאו לחידושה. לטענתו, בית הדין השתהה בטיפולו בתביעה והחלטת המחיקה נבעה ממניע אישי של השופט אשר פרש זמן קצר לאחר שהחליט על מחיקת התביעה. בסיכום טענותיו חוזר המערער על עקרי תביעתו ותשובתו לתביעה הנגדית של המשיבה. 5. המשיבה תומכת בהחלטת בית הדין האזורי. לטענתה, החלטתו של בית הדין האזורי התבססה כולה על חוסר מעש קיצוני של המערער. המערער לא נתן כל טעם למחדלו המתמשך ולכן אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין. עוד טוענת המשיבה כי מיום הפעולה האחרונה בתיק ועד ליום בו פנתה מזכירות בית הדין למערער עברו למעלה מ- 10 שנים, במהלכן לא טרח המערער ולו פעם אחת לבדוק מה עלה בגורל תביעתו. לפיכך, כך טוענת המשיבה, אין מנוס מדחיית הערעור. 6. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב. 7. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי, בנסיבות העניין, יש מקום לקבל את הערעור ולבטל את החלטת המחיקה של בית הדין האזורי. 8. כלל הוא בכל ערכאות השיפוט שהחלטה בדבר סילוק תובענה בלא לדון בה לגופה אינה דרך המלך. מגמתם של בתי משפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופם של דברים, על פני סילוקה על הסף (ראו: דב"ע מד/129-3 פרחיה אשר - מדינת ישראל, פד"ע טז 375 וגם דב"ע נא/195-3 תובענה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל, פד"ע כ"ג, 274). עוד נפסק כי מחיקה על הסף תעשה ביד קמוצה ובמשורה (דב"ע מז/15-3 אפנר יצחק - מפעלי הדסה לנוער, עבודה ארצי כרך כ(2), 242). הוא הדין לגבי מחיקת תביעה מחמת חוסר מעש. 9. סמכות בית הדין לדחות תביעה או למוחקה מחמת חוסר מעש מעוגנת בתקנה 48(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991 הקובעת לאמור: "(ב) נבצר מבית הדין או הרשם לדון בתובענה, או להמשיך את הדיון בה, מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית הדין או הרשם, על דעת עצמו - אחרי שהומצאה הודעה למי שבית הדין או הרשם ראה לנכון להמציא לו ובדרך שהורה עליה, ובעל הדין או חליפו לא הראה, תוך הזמן שנקבע בהודעה, טעם מספיק לקיום התובענה - לדחות את התובענה, זולת אם החליט בית הדין או הרשם, מטעמים שיירשמו, למחקה. סמכות זו נועדה לאפשר לבית הדין להתמודד עם מצב בו נמנע מבית הדין מלקיים את תפקידו השיפוטי בשל מחדלו של בעל דין אשר היה חייב לעשות מעשה ונמנע מכך. כך, למשל, אם היה על בעל לנקוט צעד כלשהו או להגיש מסמך או חוות דעת ונמנע מלעשות כן ובשל כך נבצר מבית הדין להשלים את ההליך השיפוטי - מוסמך בית הדין להביא לסיום ההליך לפי תקנה 48(ב) והדברים ידועים. 10. האחריות לקיומו של ההליך השיפוטי מוטלת על כתפי השותפים לו, הם הצדדים להליך ובית הדין עצמו. ראש וראשון לנושאי האחריות הוא התובע אשר יזם את ההליך ומועניין בקידומו ובקבלת הסעד המבוקש על ידו. גם הצדדים האחרים אחראים לקיומו של ההליך שכן להם אינטרס שהדיונים יסתיימו בדחיית התביעה שהוגשה נגדם. גם לבית הדין חלק באחריות זו שכן הוא המוסמך לקיים את ההליך, לקדמו ולהביא לסיומו בהכרעה שיפוטית המביאה לידי סיום הסכסוך. 11. במקרה הנדון לקו כל השותפים להליך בחוסר מעש: המערער - הוא התובע -"נרדם על משמרתו". ההליך שיזם הגיע לכלל בשלות ואף נקבע להוכחות. המשיבה הגישה תשובות לשאלון בהתאם להחלטת בית הדין (30.3.94) ומאז לא נעשה דבר. המערער לא התעניין בגורל תביעתו. הוא לא פנה במשך כל השנים הארוכות הללו בבקשה לחדש את הדיון. המשיבה ישבה אף היא בחיבוק ידיים ולא גילתה כל עניין ומעל לכל, בבית הדין נשכח התיק לנפשו ומשך כ-10 שנים לא נקטה כל פעולה מינהלית או שיפוטית במטרה לחדש את הדיון. מדובר במחדל רבתי של כל השותפים - בבחינת "ליקוי מאורות" - אשר הביא לכך שתביעה שהוגשה לפני כ-14 שנים, לא נדונה לגופה ונמחקה בטרם התבררה. זוהי תוצאה קשה שאין לה הצדקה עניינית. זוהי תוצאה קשה שספק אם דוקא המערער צריך לשאת בתוצאותיה. 12. בית הדין האזורי החליט למחוק את התביעה, להבדיל מדחייתה. במצב רגיל מחיקת תביעה משאירה פתח להגשת תביעה חדשה, אלא שבמקרה הנדון, בשל חלוף הזמן הרב מאז הוגשה התביעה, הגשת תביעה חדשה אינה אפשרית בשל התיישנות העילה. למעשה החלטת בית הדין למחוק את התביעה מהווה דחייתה למעשה. גם בהיבט זה התוצאה אינה צודקת ואינה מידתית. 13. אכן, לאחר חלוף שנים כה רבות השתנה לרעה מצבם של בעלי הדין, במיוחד זה של המשיבה. ראיות ועדויות שיכלו להביא בשעתם אולי אינם זמינים כיום ומלאכת הוכחת הטענות תהא קשה יותר. שיקול זה הוא ממשי אך אין בו כדי להכריע את הכף כשמולו עומדת זכותו של התובע שעניינו יתברר בבית הדין לגופו וכשהאחריות לעיכוב שנוצר בטיפול בתיק מוטלת לא רק עליו. במקרה שכזה האיזון הנכון יכול למצוא את פתרונו בקיומו של ההליך, אף אם באיחור, תוך הבאה בחשבון של אחריות המערער לאיחור שנוצר בדרך של חיוב בהוצאות. בנסיבות אלה סילוק התביעה בלא לדון בה לגופה הינה תוצאה קיצונית שאינה מידתית ואינה ראויה. 14. לאור זאת אנו מחליטים לקבל את הערעור ומבטלים את החלטת בית הדין האזורי מיום 29.11.04 בדבר מחיקת תביעת המערער. התביעה והתביעה שכנגד יעמדו בעינן ויתבררו בבית הדין האזורי בהקדם האפשרי. בית הדין מתבקש לעשות כל מאמץ כדי לסיים את הדיון בתביעה בלא עיכובים נוספים ובעלי הדין - מצידם - נדרשים להטות שכם ולהימנע מכל עיכוב או דחייה של הדיון. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאות הדיון בערעור. חוסר מעשמחיקת תביעה / הליךערעור