יחידת האכיפה לטיפול בחריגות שכר

פסק דין הנשיא סטיב אדלר מנהל יחידת האכיפה לטיפול בחריגות שכר ביחידת השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, מר שמואל נחמני (להלן - הממונה), החליט ביום 26.3.2000, כי שכרו של המערער (להלן - גם מר פרוזר) חורג מהמקובל והורה לעיריית חיפה להפחית את שכרו. החלטת הממונה התקבלה מכוח סעיפים 29, 29א ו- 29ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב) ועל סמך העקרונות שנקבעו בהסכם הקיבוצי הכללי, שנחתם בין מרכז השלטון המקומי ואח' לבין ההסתדרות הכללית ביום 3.3.1999, ושעיריית חיפה היא צד לו. בית הדין האזורי בחיפה דחה את עתירתו של המערער להצהיר כי החלטת הממונה אינה תקפה. על כך הערעור לפנינו. תמצית העובדות הצריכות לעניין­ 2. מר פרוזר החל את עבודתו בעיריית חיפה ביום 13.9.1963. החל מיום1.11.1987 שימש מר פרוזר כמנהל אגף רישוי ופיקוח על הבניה במשרד מהנדס העיר. ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.1999 קבע, כדלקמן: "2. הגדרות.... שכר גבוה - משכורת העולה על 82.5% משכר מנכ"ל הרשות המקומית בה מועסק העובד, בהתאם לטבלת השכר של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות, כפי שזו תעודכן מעת לעת... 5.2. מוסכם בין הצדדים כי בכל מקרה משכורתו של עובד ותיק לא תעלה, בכל עת, על שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה ...". על סמך ההסכם הקיבוצי החליט הממונה על השכר, כי "... שכרו [של מר פרוזר] לא יעלה על 82.5% משכר מנכ"ל עיריית ..." ואף הורה לעירייה "... לתבוע ממר פרוזר להשיב לקופת העירייה סכומים ששולמו בעבר ועלו על סך של 82.5% משכר מנכ"ל עירייה...". בעקבות החלטת הממונה האמורה הפסיקה העירייה לשלם למר פרוזר שכר חריג ואף דרשה ממנו להשיב שכר חריג ששולם לו. בתביעה שהגיש לבית הדין קמא, תקף מר פרוזר את החלטת הממונה וביצועה על ידי העירייה. בית הדין האזורי, בהרכב אחר, הוציא מלפניו צו זמני נגד פעולות העירייה אשר עמד בתוקף עד שבוטל בהסכמה, בדיון שהתקיים בעקבות בקשת היועץ המשפטי לממשלה. יצוין, כי מלכתחילה לא צירף המערער את היועץ המשפטי לממשלה לתביעתו, על אף שביקש במסגרתה לתוקף את החלטתו, אולם היועץ המשפטי לממשלה התייצב בהליך מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 30(א) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ''ט - 1969. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כי החלטת הממונה על השכר התקבלה כדין ומשכך רשאית העירייה להפחית את שכרו של מר פרוזר והוא אף נדרש להשיב לה סכומים שקיבל ביתר וללא היתר. נימוקי בית הדין האזורי בפסק דינו, היו אלה: 3. תנאי שכרו של המערער מנוגדים להוראות ההסכם הקיבוצי החל עליו, חורגים מהמקובל בשירות הציבורי ומנוגדים להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לא נפלו פגמים בהליך קבלת החלטת הממונה או בתוכנה או בביצועה על ידי העירייה. למר פרוזר ניתנה הזדמנויות להשמיע את דבריו בפני הממונה, אך הוא בחר שלא לעשות כן. החלטת הממונה היתה ברורה ומר פרוזר יכול היה להגיב עליה. נדחתה טענתו של מר פרוזר, כי אין לחייבו להשיב כספים לעירייה, משום שהוא הסתמך על צו המניעה הזמני, שנתן בית הדין האזורי במעמד צד אחד ומבלי שהממונה צורף לתביעה! התנהגותו של מר פרוזר עולה לכדי חוסר תום לב, ואין בה כדי למנוע את השבת הכספים שקיבל ביתר. עם בטלות החוזה האישי של מר פרוזר, קמה באופן מיידי זכותה של העירייה להשבת הכסף. הסמכות להורות על השבה נקבעת בסעיף 29 (ב) לחוק יסודות התקציב אשר מקנה באופן מפורש את הזכות לקבוע הוראות "בדבר חובותו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם המנוגד." הכרעה 4. בערעור בפנינו חזר בא כוח המערער, בעיקרו של דבר, על עמדת המוצא שהיתה הבסיס לטיעוניו בפני בית הדין האזורי, ובמיוחד טען שלא היתה הצדקה להורות על השבת הכספים שקיבל המערער, כפי שהורה הממונה על השכר. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים וטעוניהם בכתב ובעל-פה, נחה דעתנו כי מתקיימים, במקרה זה, התנאים הנדרשים בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. אי לכך, קובעים אנו כי לא הובררה טעות שבדין בפסק דינו של בית הדין האזורי ואף לא נמצא טעם של ממש המצדיק התערבותנו בעובדות שנקבעו בפסק הדין, בממצאיו ובמסקנותיו. משכך הוא, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו. המערער ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ערעור זה בסך 3,500 ₪. חריגות שכר