פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. זהו ערעורה של הגב' רוז פריד חדאד (להלן - הגב' חדאד או המערערת) על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור סאלח סאלחה וצבי הרשטיין תיק עב 2430/02) בו נדחתה על הסף תביעתה של הגב' חדאד נגד המשיבים המוטרנית היוונית קתולית ובית ספר סנט ג'וזיף, בית ספר מקיף פרטי (להלן - "בית הספר" או "המשיבים") בשל התיישנותה. 2. הרקע העובדתי והדיוני לערעור שבפנינו א. הגב' חדאד עבדה כמורה בבית הספר לאורך שלושים ושבע שנים, החל משנת 1951 ועד לחודש אוגוסט 1988. בשנת 1988, עת מלאו לגב' חדאד ששים שנים, הוצע לה על ידי בית הספר לפרוש לגימלאות. במועד פרישתה הוצעו לה שני מסלולי פרישה האחד תשלומי פנסיה חודשיים והשני פיצויי פיטורים בשיעור של 150% והיא בחרה, לטענתה, במסלול תשלום פנסיה חודשי. ב. ואכן, בשנתיים הראשונות לאחר פרישתה של הגב' חדאד, בית הספר שילם לגב' חדאד תשלום חודשי על סך 900 ש''ח, שהיווה 70% משכרה האחרון. בסוף שנת 1990 בית הספר הפסיק, באורח חד צדדי את התשלום החודשי ולאור זאת הגישה תביעה הגב' חדאד נגד המשיבים. ג. התביעה (להלן - התביעה הראשונה) הוגשה ביום 11.6.1991 בגין הפרת ההסכם לתשלום הפנסיה ולחילופין החזרת הגב' חדאד לעבודה עד גיל ששים וחמש שנים. בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים סומך ונציגי הציבור מר ארצי ומר ניצני - תיק נג/38-3) קבע כי לא הוכחה הבטחה לתשלום פנסיה חודשי מטעם בית הספר ועל כן דין התביעה להידחות. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כדלקמן: "הלכה פסוקה שביה''ד פוסק רק מה שנדרש בתביעה, ובתביעה אין כל דרישה לפ. פיטורין, יחד עם זאת הננו ממליצים לנתבעת להגיע להסדר בנדון, הואיל ולא שמענו במהלך הדיון שהנתבעת חולקת על הזכות לפ. פיטורין." (סעיף 8 לפסק הדין בתיק נג/38-3). ד. פסק הדין בתביעה הראשונה ניתן ביום 8.2.1996. במהלך שש השנים שלאחר מכן ניהלה הגב' חדאד, לטענתה, משא ומתן עם בית הספר על מנת להגיע להסדר פנסיוני אך ניסיונות אלה לא הבשילו לידי הסכם. ה. ביום 12.12.2002 הגב' חדאד הגישה תביעה נוספת (להלן - התביעה השניה) נגד המשיבים בשל פיצויי פיטורין, פדיון דמי חופשה שנתית ופדיון דמי מחלה וזאת ביחד עם בקשה לפיצול סעדים. בד בבד עם כתב ההגנה הגישו המשיבים "בקשה בכתב" בה טענו, בין היתר, כי דין התביעה להידחות על הסף עקב התיישנות. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר סאלח סאלחה ומר צבי הרשטיין - עב 2430/02) נעתר לבקשת בית הספר ודחה את התביעה השניה של הגב' חדאד על הסף מחמת התיישנות, ולכן לא דן כלל בבקשה לפיצול סעדים. 3. בית הדין האזורי ביסס את קביעתו כי התביעה השניה של הגב' חדאד התיישנה ודינה להידחות על הסף על פי חוק ההתיישנות, התשי''ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). סעיף 5 לחוק ההתיישנות מקציב 7 שנים להגשת תביעה, וסעיף 6 קובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה. בית הדין האזורי קבע כי עילת התביעה השניה של הגב' חדאד התגבשה עם פרישתה מעבודתה בבית הספר, דהיינו לכל המאוחר ביום 1.8.1988 או 14 שנים לפני הגשת התביעה. בית הדין הוסיף וקבע כי אפילו אם מפחיתים את התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה של הגב' חדאד לבין מתן פסק הדין בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, קרי תקופה של 4 שנים ו-6 חודשים, הרי עדיין נותרו 9 שנים ו-9 חודשים בין היום בו נולדה העילה ועד הגשת התביעה השניה, ומכאן התיישנותה של התביעה. 4. בדיון שהתקיים בפנינו הצענו לבאי כוח הצדדים להגיע לפשרה אולם הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכמה וביקשו כי ינתן פסק דין. בא-כוחה של הגב' חדאד ביקש להכיר במתן פסק הדין בתביעתה הראשונה כמועד תחילת מרוץ ההתיישנות מאחר וקמה, לטענתו, עילת התביעה לתשלום פיצויי פיטורים רק לאחר שבית הדין האזורי דחה את התביעה לקצבת פנסיה. כמו כן, טען בא-כוח המערערת כי עילת תביעתה הראשונה איננה זהה לעילת התביעה השניה משום שהתביעה הראשונה מבוססת על הפרת חוזה והתביעה השניה נובעת מחוקי המגן. בא-כוח המשיבים ביקש לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי ולגופו של עניין טוען כי הגב' חדאד קיבלה את מלוא פיצויי הפיטורים. 5. דיון והכרעה א. בפנינו מורה בבית הספר ששרתה נאמנה את מעסיקתה במשך שלושים ושבע שנים. עת פרישתה מעבודתה, לאחר תקופה כה ארוכה, האמינה כי בית הספר ימשיך וישלם לה תשלום פנסיה חודשית למחייתה ובאותה עת ויתרה על תשלום פיצויי פיטורים שאין חולק כי היא זכאית להם עם פרישתה. ואכן בית הספר מיד עם פרישתה של הגב' חדאד החל בתשלום החודשי מדי חודש בחודשו במשך שנתיים ימים. בחודש ספטמבר 1990 הפסיק בית הספר באורח חד צדדי את התשלומים החודשיים ובתאריך 26.6.91 הגישה הגב' חדאד את תביעתה הראשונה כשעתירתה להמשיך ולקבל את התשלום החודשי ולחלופין להחזירה לעבודה עד גיל 65 שנה. תביעה זו של הגב' חדאד נדחתה מאחר ולא הראתה המקור לזכות לפנסיה אולם בית הדין האזורי אמר את דברו בקשר לזכותה של הגב' חדאד לפיצויי פיטורים. ואכן לאחר מתן פסק הדין שניתן ביום 8.2.92 פנה בא-כוח המערערת אל בא כוח המשיבים בדרישה לתשלום פיצויי הפיטורים. בתאריך 13.5.96 הנפיק בית הספר טופס 161 והפנה מכתב לבנק דיסקונט לשחרר עבור הגב' חדאד את הסכומים שנצברו לזכותה בקופת הגמל "תמר". הסכומים שנצברו בחלקו של המעביד בקופה אינם מגיעים לכדי הסכום המלא של פיצויי הפיטורים ובודאי שלא את הסכום הנתבע על ידה בגובה של 150% פיצויי פיטורים. בתאריך 12.2.02 הגיש בא כוחה של הגב' חדאד את התביעה השניה לתשלום פיצויי פטורים, פדיון חופשה שנתית ופדיון דמי מחלה ובד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בבקשה להתיר פיצול בהתאם לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה. ד. הגב' חדאד פרשה בשנת 1988 מבית הספר במשך שנתיים חשה סמוכה ובטוחה כי קיומה המינימלי מובטח לה בדרך של תשלומי הפנסיה החודשיים. או אז החליטו המשיבים להפסיק את התשלום באורח חד צדדי והגב' חדאד נאלצה לפנות לערכאות שימשיכו וישלמו את אותה הפנסיה החודשית. המשיבים ניהלו מאבק עיקש מולה ופסק הדין ניתן כעבור כחמש שנים שבמועד נתינתו כבר חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד פרישתה. שוב ניסתה הגב' חדאד להגיע בדרכי שלום להסדר שיאפשר לה לאחר שנות עבודה כה רבות לקיים עצמה בכבוד. אולם כל הסדר עם המשיבים לא צלח ומלבד שחרור הכספים שנצברו בקופת הגמל "תמר" לא שולם לה באותו מועד דבר. יש לציין כי המשיבים טוענים כי שילמו לגב' חדאד על חשבון פיצויי הפיטורים עוד בשנת 1980. ושוב נאלצה המערערת בתאריך 12.2.2002 לפנות לערכאות והיא כבר בת 74 שנים חולה במחלה קשה ונאלצת להתמודד שוב עם המאבק אל מול המשיבים לקבל את זכויותיה. או אז נתלים המשיבים בטענת ההתיישנות וגם תביעתה לפיצויי פיטורים נדחית. היום למערערת מלאו 77 שנים, הזכות לפנסיה אינה עומדת לה עוד והזכות לתבוע פיצויי פיטורים כחוק ו/או פיצויים מוגדלים נדחתה על הסף בהחלטתו של בית הדין האזורי. על זכותו של הגמלאי לחיות בכבוד בהגיעו לזקנתו לאחר שנות עבודה כה רבות וכמאמר הפסוק,"אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" אין צורך להכביר במילים והדברים הם מאושיותיה של החברה בישראל. ובאשר לטענת ההתיישנות כבר נאמר בפסיקה כי יש לפרשה בצמצום וראה לעניין זה דברי חברתי השופטת נילי ארד בעע 210/99 מיכאל לוטן - מדאינווסט מרכז רפואי הרצליה בע"מ: "אין לנעול דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבם המשפטי, יתבררו במידת האפשר וככל שניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית ומבלי שיגרם עוות הכתוב בחוק או עוות הדין". וכן ראה דבריה של השופטת דליה דורנר בע"א 1958/00 אריה נדב נ. סלון מרכז למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על ואח' פ"ד נה' (5) 43 בעמ' 47: "אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק." ובערעור שבפנינו: יתכן ודרך המלך היתה כי בא כוחה של המערערת בתביעה הראשונה היה כולל בתוכה תביעה חלופית לפיצויי פיטורים פדיון דמי מחלה ופדיון דמי חופשה שנתית וכך היה מונע את ההתדיינות הארוכה ורבת החתחתים של המערערת. אולם אין במחדלו זה כדי למנוע ברור לגופו של עניין של התובענה גם בהסתמך על הוראת חוק ההתיישנות ועל התקנה בדבר היתר לפיצול סעדים. ראה לעניין זה דבריו של השופט לוין בבש"א 356/98 ברוך נ. בנק אוצר החייל פד' מג(4) 22 בעמ' 29: "אכן ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות יעדיף בית המשפט חרף מחדלי בעלי הדין, את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט צדק, על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת." בפנינו תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 הקובעת בזו הלשון: "26. תביעת מלוא הסעד ופיצול סעדים (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד. (ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם. (ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה: (1) התביעה קנטרנית או טורדנית; (2) התביעה הוגשה שלא בתום לב; (3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות. (ד) רשות כאמור בתקנות משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין." אין חולק כי המערערת מלאה אחר הוראת תקנה 26 לתקנות ופנתה בדיעבד עם הגשת התובענה השניה בבקשות לפיצול סעדים. אין ספק כי לולא דחיית התובענה מחמת התיישנות היה מקום להענות לבקשה. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי הודאת נתבע תקים זכות ובעניין הנדון כאן ניתן לראות את הודאת בעל הדין כמקימה הזכות לפיצויי פיטורים בדברי בית הדין האזורי בתביעה הראשונה ובמשלוח טופס 161 וטופס שחרור כספים לקופת הגמל "תמר" כמועד תחילת ההתיישנות וזה היה כאמור בשנת 1996. מכלול האמור לעיל מביא אותי למסקנה כי לא היה מקום לדחות את התובענה על הסף ודין הערעור להתקבל כך שהגב' חדאד תוכל לברר את תביעתה לפיצויי פיטורים מוגדלים לגופה. דין שונה יחול על תביעתה לפדיון דמי מחלה ופדיון דמי חופשה שנתית שלגבי רכיבים אלה לא הייתה כל מניעה להגשת התביעה עם סיום יחסי העבודה במסגרת התביעה הראשונה. התביעה לרכיבים אלה אינה קשורה לתביעה לפנסיה ולפיצוי פיטורים, שאלה תביעות הקשורות לסיום יחסי העבודה ואלה תביעות לפדיון דמי מחלה ופדיון חופשה שנתית הקשורות לזכויות הנצברות במהלך העבודה והמועד להגיש תביעה בגינם הוא בתוך שבע שנים ממועד סיום העבודה. סוף דבר הוא - כי הערעור מתקבל בכל הקשור לתביעה לפיצויי פיטורים מוגדלים והדיון יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיבררו לגופו. המשיבים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות הערעור בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ שישולמו למערערת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה כחוק עד למועד תשלומם בפועל. הפרת חוזהחוזהדיני חינוךפנסיהבית ספרמורים