פסק דין 1. נימוקי הערעור: הערעור אשר הוגש על ידי המערער, (להלן: "הבנק"), הינו ערעור כנגד החלטת רשות ניירות ערך, (להלן: "הרשות"), שלא להאריך מעבר ליום 21.9.04 את המועד להגשת הדוחות הכספיים המאוחדים של הבנק ליום 3.6.04 (להלן: "הדוחות הכספיים" או "הדוחות"). בית המשפט התבקש להאריך את המועד להגשת הדוחות הכספיים עד למועד שבו יתאפשר לבנק לערוך ולהגיש אותם, דבר שנמנע ממנו עקב העיצומים אשר נקטו עובדי הבנק. למרות פניות הבנק, סירבה הרשות להאריך את המועד להגשת הדוחות מעבר ליום 21.9.04. במסגרת הערעור נאמר כי על הבנק היה להגיש את הדוחות הכספיים עד ליום 31.8.04. לצורך זאת, נדרש הבנק לקבל ולעבד נתונים המתייחסים לפעילות הבנק ופעילות תאגידים שעל הבנק לאחד במסגרת הדוחות. ביום 22.7.04 נקטו עובדי הבנק עיצומים במסגרת סכסוך עבודה שהכריזה הסתדרות העובדים בעניין הפרטת הבנק. במסגרת עיצומים אלה מנעו עובדי מערך החשבונות של הבנק באופן מכוון ומוצהר את האפשרות לרכז ולעבד את הנתונים הנדרשים לצורך השלמת הדוחות הכספים. דרישות העובדים, אשר בגינן ננקטו העיצומים, הועלו במסגרת הליך ההפרטה בו מבקשת המדינה, המחזיקה במרבית מניות הבנק, למכור את מניותיה. המגעים בגין דרישות העובדים מתנהלים בין נציגי העובדים לבין חברת נכסים מ.י. בע"מ (להלן:"נכסים מ.י.") המייצגת את המדינה. בכתב הערעור נאמר כי הנהלת הבנק איננה צד למו"מ עם העובדים, אולם היא עשתה את כל שביכולתה כדי להפסיק את העיצומים ואף נקטה בהליכים משפטיים כנגד העובדים בבית הדין האיזורי לעבודה ובבית הדין הארצי לעבודה. הבנק פנה לבית הדין האיזורי לעבודה ביום 12.8.04. המדינה הצטרפה להליכים אלה ותמכה בעמדת הבנק, על פיה יש להביא להפסקת העיצומים ולאפשר את השלמת הדוחות הכספיים. בית הדין האיזורי לעבודה לא הוציא צו זמני ולכן פנה הבנק, ביום 30.8.04, לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי. בית הדין הארצי לעבודה נתן החלטתו ביום 26.9.04. בפסק דין זה נאמר כי יש לקבל את בקשת הבנק, כך שעל ההסתדרות וארגון עובדי הבנק להורות לעובדי הבנק להעביר בהקדם האפשרי את המידע הדרוש להכנת הדיווח, על מנת שניתן יהיה להגיש את הדוחות הכספיים עד לסוף החודש. הבנק העריך, בעת הגשת הערעור ביום 27.9.04, כי ניתן יהיה להשלים את עריכת הדוחות הכספיים תוך מספר ימי עבודה. הדוחות הוגשו בפועל ביום 2.10.04. הבנק טען כי מאחר שנבצר ממנו להגיש את הדוחות הכספיים, פנה לרשות במספר בקשות להארכת המועד להגשת הדוחות. הרשות נענתה לבקשה זו והאריכה את המועד להגשת הדוחות עד ליום 21.9.04. במועד זה הודיעה הרשות לבנק כי אין היא מוכנה לתת ארכה נוספת להגשת הדוחות. זאת בטענה כי הבנק איננו עושה מספיק מאמצים כדי להביא להגשת הדוחות הכספיים במועד. מהות הערעור היא טענת הבנק כי בנסיבות שנוצרו נבצר ממנו להגיש את הדוחות הכספיים במועד, ולכן החלטת הרשות שלא להאריך את המועד מוטעית ובלתי סבירה. לעניין זה היפנה הבנק להוראות סעיף 36(ח) לחוק ניירות ערך תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"). סעיף זה קובע כי אם נבצר מתאגיד להגיש דו"ח במועד, רשאית הרשות להאריך את המועד להגשתו. הבנק פרט במסגרת הערעור את עניין הפרטת הבנק ועיצומי העובדים, ואת המאמצים אשר נעשו על ידו להביא להגשת הדוחות הכספיים. הבנק הבהיר כי מדינת ישראל מחזיקה 57.09% מהון המניות של הבנק. על פי החלטות הממשלה בדבר מכירת אחזקות המדינה בתאגידים בנקאיים, ובהתאם לחוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראות שעה) תשנ"ד-1993 (להלן:"חוק המניות הבנקאיות") הופקד הטיפול במכירת מניות הבנק בידי נכסים מ.י. המדינה חידשה לפני מספר חודשים את ההליך במכירת מניות הבנק וזאת באמצעות נכסים מ.י. עובדי הבנק, המיוצגים על ידי ועד העובדים הארצי, העלו דרישות שונות באשר להבטחת זכויותיהם במסגרת ההפרטה ובתקופה שלאחר מכירת מניות הבנק. הבנק הבהיר כי הוא עצמו איננו צד להליך ההפרטה ומנוע מלעסוק במישרין ובעקיפין במכירת המניות, וזאת על פי סעיף 32 לחוק המניות הבנקאיות. לכן, טען הבנק כי אין הנהלת הבנק יכולה להגיעה להסכמים עם ועד העובדים, אשר יהיו להם השלכות ארוכות טווח במסגרת ההפרטה. הבנק גם ציין כי אין הוא יכול להכין את הדוחות הכספיים ללא עובדיו. הבנק פירט במסגרת הערעור את כל ההליכים המשפטיים אשר ננקטו נגדו על מנת להפסיק את העיצומים, וזאת למרות העובדה כי הוא איננו, כאמור, צד למו"מ עם העובדים ואין הוא יכול להבטיח את זכויותיהם במסגרת ההפרטה. הבנק טען כי לאור העובדה שנקט בכל האמצעים הסבירים לשם הגשת הדוחות, הרי שיקול דעת הרשות, כאשר סירבה להאריך את המועד, איננו סביר ויש בו כדי לגרום נזק חמור לבנק. ערעורו של הבנק נתמך בתצהירו של מר יוסף ברסי, שהוא סמנכ"ל וחשבונאי ראשי של הבנק (להלן: "מר ברסי"). 2. תשובת הרשות: במועד שבו הוגש כתב התשובה מטעם הרשות, כבר הוגשו הדוחות הכספיים על ידי הבנק. הרשות ציינה במסגרת תשובתה כי בעת הגשת התשובה עומד הבנק באותו מצב ביחס לדוחות הרבעון השלישי, כפי שעולה מהדו"ח המיידי של הבנק בו הודיע על עיצומים, אשר המשכותם עלולה לעכב את השלמת הכנת הדוחות הכספיים ליום 30.9.04. הרשות הדגישה כי השלכות ההכרעה במקרה הנוכחי אינן מוגבלות למקום בו מבוקשת ארכה בגין עיצומים דווקא, אלא חשיבותה היא בכל מקום שבו מתבקשת ארכה. במסגרת כתב התשובה ציינה הרשות את המגעים אשר היו בין הרשות לבין הבנק בעניין הגשת הדוחות הכספיים, לאחר הגשת הדו"ח המיידי בו ציין הבנק את העיצומים. הרשות הבהירה לבנק כי לא תינתן ארכה להגשת הדוחות הכספיים אם הרשות לא תיווכח שהבנק פועל להסרת המכשול, וציינה בפניו כי לא די בהודעה על קיומו במסגרת הדו"ח המיידי. הרשות טענה כי במהלך מתן הארכות להגשת הדוחות הכספיים עד ליום 21.9.04, סברה כי הבנק עושה ככל שביכולתו כדי להתגבר על המכשולים העומדים בפניו כדי להגיש את הדוחות הכספיים. ביום 20.8.04 הגיעה הרשות למסקנה כי אין הבנק עושה ככל שביכולתו כדי להגיש את הדוחות ולכן לא אישרה ארכה נוספת. הרשות טענה כי אין לקבל את עמדת הבנק על פיה הוא אינו יכול לפעול בעניין סכסוך עם עובדיו. היה על הבנק, לטענת הרשות, לבחון דרכים חלופיות על מנת להגיש את הדוחות הכספיים. הרשות הדגישה את תפקידה בשמירת האינטרס על ציבור המשקיעים ואת החשיבות שבהגשת הדוחות הכספיים במועד. הרשות טענה כי הסמכות המוקנית לה להארכת המועד להגשת הדוחות הכספיים, הינה סמכות שבה יש לעשות שימוש בצמצום. לכן, יש לבחון את שאלת ה"נבצרות" לא רק לפי המצב העובדתי המיידי בו נתונה החברה במועד האחרון הקבוע להגשת הדוחות הכספיים, אלא גם בתקופה שלפני המועד הקבוע. התאגיד צריך להימצא במצב שבו על אף שקידה ראויה מצידו במהלך התקופה שקדמה למועד הקבוע להגשת הדוחות, ועל אף מאמץ ראוי שהשקיע על מנת להתגבר על קושי בו נתקל, אין ביכולתו להגיש את הדוחות. העיצומים שבהם נקטו העובדים הינם בגדר עניינים פנימיים של הבנק, והיה עליו לנהל מו"מ עם העובדים על מנת לאפשר את הגשת הדוחות. הרשות טענה גם כי הבנק לא הצביע על הקושי הנטען לקבלת הנתונים, ולכן אין לראות בו כמי שעשה כמיטב יכולתו על מנת להגיש את הדוחות. הרשות טענה כי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות הינו מצומצם וכי היא לא חרגה ממסגרת שיקול הדעת שנתן בידה המחוקק ופעלה במתחם הסבירות. זאת במיוחד לאור העובדה כי למול חובת הבנק להגיש את הדוחות, יש לשקול את זכות ציבור המשקיעים לקבלם ואת הפגיעה הנגרמת לו על ידי האיחור. שאלת ה"נבצרות" היא שאלה בתחום מומחיות הרשות. הרשות היא הגוף הנכון לקבוע את גבולות הפגיעה באינטרס ציבור המשקיעים הנובעת ממתן ארכות, ואת השפעות הרוחב שיש לשאלת ה"נבצרות" במקרה מסויים - על התנהגות תאגידים אחרים באשר לעמידה בחובות הדיווח. בתשובת הרשות תמך תצהירו של מר יהודה אלגריסי, שהוא סגן מחלקת תאגידים ברשות ניירות ערך (להלן: "מר אלגריסי"). 3. דיון ומסקנות: א. חובת הדיווח וסמכות הרשות להארכת המועד: על פי סעיף 36 לחוק ותקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים) תש"ל-1970, על הבנק, בהיותו חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בת"א (להלן: "הבורסה"), להגיש לרשות ולבורסה דוחות כספיים ביניים תוך חודשיים מיום כל דו"ח. באשר לדוחות ליום 30.6.04 היה על הבנק להגיש את הדוחות הכספיים עד ליום 31.8.04. מקובלת עלי לחלוטין עמדתה של הרשות, כי הגילוי הנאות הוא עקרון היסוד עליו מושתת החוק ועליו מבוססת פעילות הרשות שנועדה להגן על ציבור המשקיעים, כאשר משמעות אותו גילוי היא מסירת מידע אודות החברה. במסגרת ע"א 218/96 ו - 1237/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח', תק-על 27(3) 513 להלן פס"ד ישקר, נקבע על ידי כב' הנשיא ברק כי עקרון הגילוי הנאות מגשים מספר מטרות, כאשר המטרה הראשונה היא מסירת מידע לציבור המשקיעים. לדבריו, אמון הציבור מושתת על מידע מלא בדבר החברות שמניותיהן נסחרות בבורסה. הגילוי הנאות מהווה גם תנאי ליעילותו של שוק ניירות ערך, שכן בעזרת החשיפה של המידע הרלוונטי יכול השוק להגיב בזריזות לשינויים הנוגעים למצבה של החברה. לכן, ככלל, צודקת הרשות בטיעונה כי עיכוב בפרסומם של הדוחות הכספיים, משמעו פגיעה בעקרון הגילוי הנאות וכי במצב זה לא מתקיימת הדרישה לספק מידע נאות למשקיעים. נכון גם כי פגיעה זו הולכת ומתעצמת ככל שהעיכוב בהגשת הדוחות מתמשך, שכן בכל עיכוב יש כדי לצמצם באופן ניכר את יכולת קבלת ההחלטות הכלכליות המושכלות על ידי המשקיע. עם זאת, מוקנית לרשות הסמכות להורות לבורסה להפסיק את המסחר בני"ע של תאגיד אשר לא הגיש דוחות במועד (סעיף 38 א' לחוק). עוד יש לציין, כפי שעשה ב"כ המערער בסיכומיו, כי לצד הוראות החוק, קיימת הוראה בתקנון הבורסה (תקנה 6(ב)(4)) הקובעת כי מנכ"ל הבורסה ישעה את המסחר בנייר ערך במקרה בו חלף חודש או יותר מהמועד הקבוע בתקנות, וזאת ללא כל קשר לארכה שניתנה על ידי הרשות. ההוראות לעיל מאפשרות שמירה על אינטרס ציבור המשקיעים ומניעת אי וודאות במסחר בבורסה, גם במקרה בו קיימת הצדקה להארכת המועד להגשת הדוחות על ידי הרשות. על רקע האמור לעיל, יש לבחון את סמכות הרשות לאשר מתן ארכה להגשת דו"ח. סמכות זו נתונה כאמור בידי הרשות על פי הוראת סעיף 36(ח) לחוק. הוראת סעיף זה קובעת כי "שוכנעו הרשות או עובד שהרשות הסמיכה לכך כי נבצר מתאגיד להגיש דו"ח או הודעה לפי פרק זה במועד שנקבע לכך בתקנות, רשאים הם להאריך את המועד להגשתם". על התאגיד לשכנע אם כן את הרשות כי נבצר ממנו להגיש את הדוחות הכספיים. המונח הלשוני "נבצר" מוגדר במילון אבן שושן כ"נמנע, היה קשה". בית המשפט העליון, בדונו במושג "נבצר" בהקשר של הרכב בית דין משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961, קבע כי "הלכה היא עמנו משכבר הימים, כי פירוש המושג "נבצר" מצביע על גורם שמעבר לשליטת האדם, וכי העדרות על דרך הסתם אינה עולה כדי נבצרות. יתר על כן, שומה עליו, על בית הדין, לחקור ולדרוש מה הטעם לא התייצב חבר בית דין לדיון ואם חדל בית הדין ולא מילא חובתו זו - נפגע ההליך". (על"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בלום, פסק דינו של כב' השופט חשין בסעיף 39 לפסה"ד). כב' השופט חשין הפנה לעל"ע 11/86 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י מ"א(4) 99'. שם נקבע על ידי כב' השופטת נתניהו כי "הדיבור נבצר, לפי פרשנותו המילולית בשפה העברית, דומה הוא לדיבור נמנע, הוא מצביע על גורם שמעבר לשליטתו של האדם שמדובר בו. כך ברור ש"נבצר" מתייחס לנסיבות פטירה, מחלה, העדרות מהמדינה וכיוצא באלה כשם שברור שהעדרות בשל עיסוק להנאה איננה כלולה בנבצר". במסגרת פסק דינו של כב' השופט חשין בפס"ד בלום לעיל, נקבע על ידו, בסעיף 40 לפסה"ד, כי אין בהעדרות של חבר בית הדין מישיבת בית הדין כדי לקיים את התנאי של "נבצר". על בית הדין לברר מה הטעם שבגינו לא התייצב חבר בית הדין לישיבה, ועל בית הדין להשתכנע כי אכן נבצר מהחבר הנעדר ליטול חלק בדיון. האסמכתאות לעיל מתייחסות אמנם להקשר אחר של מונח "נבצר" מזה הקבוע בסעיף 36 לחוק. עם זאת, ניתן בדרך האנלוגיה ללמוד מהאמור לעיל גם לעניין המקרה שבפניי, ולקבוע כי על מנת שהרשות תשתכנע שנבצר מתאגיד להגיש את דוחותיו הכספיים, הרי שלא די בטענה של העדר יכולת או קושי מצד התאגיד. על הרשות, השוקלת את שאלת הנבצרות, לבחון מה הסיבה לנבצרות ועל התאגיד חלה החובה לשכנע את הרשות כי עשה כמיטב יכולתו על מנת להתגבר על הקושי או על המניעות. כלומר, לא די בטענה פסיבית בדבר קושי, אלא שיש להצביע על צעדים אקטיביים שננקטו מצד התאגיד על מנת להגיש את הדוחות הכספיים במועד, למרות הקושי או המניעות. אם למרות אותם צעדים נותרו הקושי והמניעות - ניתן לקבוע כי אכן נבצר מהתאגיד להגיש את דוחותיו במועד. לאור האמור לעיל, יש לבחון את עובדות המקרה שבפניי ואת שיקול דעתה של הרשות. ב. האם נבצר מהבנק להגיש את הדוחות הכספיים: בתצהירו של מר ברסי מטעם הבנק, נאמר כי במסגרת הדוחות הכספיים כולל הבנק תוצאות ונתונים שונים של חברות בת וחברות קשורות, הנמנות על קבוצת הבנק. לצורך הכנת הדוחות, נדרש הבנק לקבל מגופים אלה נתונים שונים, לרכזם ולעבדם. מר ברסי ציין את ההליך אשר תואר על ידי לעיל בדבר מכירת מניות הבנק המוחזקות על ידי המדינה באמצעות נכסים מ.י. הודעת נכסים מ.י. לבנק בדבר הליך הפרטת הבנק , נמסרה לבנק ביום 25.3.04, כפי שעולה מנספח ב' לערעור. מר ברסי העיד כי עובדי הבנק, המיוצגים על ידי ועד העובדים הארצי, העלו דרישות שונות לעניין הבטחת זכויותיהם במסגרת ההפרטה ובתקופה שלאחר מכירת מניות הבנק שבידי המדינה. במסגרת זו הכריזה הסתדרות העובדים על סכסוך עבודה ביום 11.3.04, אשר נושאו: "דרישה לחתימה על הסכם קיבוצי מיוחד להבטחה ועיגון זכויות העובדים בגין הליכי מכירת השליטה בבנק". מר ברסי ציין כי הבנק עצמו מנוע מלעסוק בהליכי ההפרטה. לכן, אין הנהלת הבנק יכולה להגיע על דעת עצמה להסכמים עם ועד העובדים באשר לנושאים הקשורים להפרטה. המדינה ניהלה, באמצעות נכסים מ.י., את המגעים מול העובדים בעוד שהנהלת הבנק אינה צד למגעים אלה. החל מיום 25.3.04 התקיימו מגעים בין נכסים מ.י באמצעות מר קוצ'יק לבין ב"כ נציגות העובדים על ידי בא כוחה עו"ד כהן. התכתבות בעניין זה צורפה לערעור כנספחים ד'. מתוך התכתבות זו עולה אכן כי דרישות העובדים והמו"מ לגביהם התנהלו באופן ישיר בין נכסים מ.י. לבין עו"ד כהן, כאשר העתקי המכתבים מופנים ליו"ר ועד עובדי דיסקונט ולמנכ"ל נכסים מ.י. סמכותה של מ.י. לנהל את המו"מ עם העובדים באשר למכירת גרעין השליטה בבנק, עולה במפורש ממכתבו של מר קוצ'יק אשר ניהל את המו"מ מטעם נכסים מ.י. שפעלה כאמור מטעם המדינה. מכתבו של מר קוצ'יק מיום 13.5.04 לעו"ד כהן, נושא את הכותרת "מו"מ עם ארגון עובדי בנק דיסקונט לישראל בע"מ". בסעיף 2 למכתב זה נאמר כי עו"ד כהן העלה שאלת של סמכות ניהול מו"מ של מ.י. נכסים עם ארגון עובדי בנק דיסקונט. בסעיף זה נאמר על ידי מר קוצ'יק: "מנכ"ל נכסים מ.י. וצוותו הם הגוף המוסמך מטעם המדינה לנהל מו"מ זה". על עמדה זו חזר מר קוצ'יק במכתב נוסף מיום 18.5.04 (נספח ו' 3 לתצהיר מר ברסי). מכאן, עולה בבירור כי המדינה עצמה סברה כי היא, באמצעות נכסים מ.י., הינה הגורם הנכון לנהל מו"מ עם ועד העובדים באשר לדרישות העובדים בנושא ההפרטה. ביום 22.7.04, לאחר ההתכתבות הנזכרת לעיל, הודיע הועד הארצי של עובדי הבנק כי הוא נוקט בעיצומים במסגרת סכסוך העבודה עליו הכריז עוד ביום 11.3.04. הועד הארצי שלח מכתב לאגף החשבונות של הבנק אשר נושא את הכותרת "עיצומים" (נספח ז' לתצהיר מר ברסי). במכתב זה נאמר: "במסגרת סכסוך העבודה בעניין הפרטת הבנק, נוקט הועד הארצי עיצומים, במסגרתם הינך מתבקש להורות לעובדי אגף החשבות שלא לרכז את המידע המגיע מהחברות הבנות והחברות הקשורות לבנק ו/או כל דו"ח אחר לדוחות המאוחדים של קבוצת בנק דיסקונט". ממכתב זה עולה כי אין מקום לטענת הרשות, על פיה עיצומי העובדים באשר להכנת הדוחות הכספיים הינם עניין של ניהול פנימי, וכי היה על הבנק לנהל עם העובדים מו"מ נפרד בנושא זה. מהמכתב עולה במפורש כי העיצומים - אשר במסגרתם ניתנה ההוראה לעובדי אגף החשבות של הבנק שלא לרכז מידע הקשור להכנת הדוחות המאוחדים - הינם חלק מסכסוך העבודה הכולל הקשור להפרטת הבנק על ידי המדינה, ואין להם כל קשר לניהול השוטף והפנימי של הבנק. כל פתרון באשר לסכסוך העבודה כולו והעיצומים אשר היוו חלק ממנו אמור היה, על פי עמדתה המפורשת של נכסים מ.י., להימצא בדרך של מו"מ בין נכסים מ.י. לבין ועד העובדים. עם זאת, מקובלת עלי לחלוטין עדותו של מר ברסי כי למרות העובדה שהבנק עצמו לא היווה אכן צד למו"מ עם העובדים, שכן לא היה באפשרותו להבטיח את זכויותיהם במסגרת ההפרטה, הרי שהבנק עשה את מירב המאמצים על מנת להפסיק את העיצומים. ביום 2.8.04 פנה סמנכ"ל הבנק וראש מערך משאבי אנוש, מר חוטר, ליו"ר הועד הארצי וליו"ר ועד המנהלים וביקש לבטל את ההוראה האוסרת על העובדים העוסקים במאזן לקלוט, לטפל ולעבד את הדוחות והחומר המגיעים לחברות הבנות והנוגעים למאזן הבנק. במסגרת המכתב התבקש יו"ר הועד הארצי "לבטל לאלתר ההוראה דלעיל ולהורות לעובדים הרלוונטיים לעשות כל הנדרש על מנת לאפשר לבנק לפרסם הדו"ח במועד ובכך לקיים חובתו על פי דין". משסירבו העובדים להפסיק את העיצומים, גם לצורך הכנת הדוחות, פנה הבנק ביום 12.8.04 לבית הדין האיזורי לעבודה בת"א וביקש סעד זמני דחוף אשר יורה לעובדים להפסיק מיידית את העיצומים ולחזור לעבודה. זאת לרבות קליטה, טיפול ועיבוד של כל הדוחות והחומר הנוגעים למאזן הבנק. בקשה זו צורפה כנספח ט' לערעור. במסגרת בקשה זו ציין הבנק כי כתוצאה מהעיצומים נגרמים לבנק נזקים שונים. כמו כן, ציין הבנק כי כתוצאה מעיצומי העובדים במאזן ובדוחות הכספיים צפוי הבנק להפר את חוק ניירות ערך ולעבור עבירה פלילית בגין אי הגשת הדוחות הרבעוניים במועד. המדינה, אשר צורפה לדיון, הודיעה על תמיכתה בבקשת הבנק, כפי שעולה מנספח י' לערעור - סיכומי המדינה בדיון בפני בין הדין האיזורי. המדינה טענה בסיכומים כי העיצומים עלולים להכשיל את הליך המכירה ויש בהם כדי לפגוע בזכות הקניין של המדינה. בין יתר הנימוקים אותם פירטה המדינה בתמיכה לבקשתו של הבנק, נאמר כי בית הדין מתבקש להענות לבקשת הבנק להוציא צו מניעה לאור האמור בהוראות חוק ניירות ערך המעגנות את עקרון הגילוי הנאות, לפיו חלה על תאגיד שניירות הערך שלו נמצאים בידי הציבור, החובה לגלות כל פרט חשוב, וזאת תוך הפנייה לפס"ד ישקר. בסיכומי נציגות העובדים במסגרת הדיון בפני בית הדין האיזורי לעבודה, הסבירה נציגות העובדים כי סכסוך העבודה הוכרז בעת שהעובדים נאבקים להגן על זכותם מכוח הדין ולעיגון זכויותיהם בעת חילופי בעלות בבנק. בסיכומים נאמר כי הצעדים הארגוניים נשוא הסכסוך התמצו בעת הגשת הבקשה בהמנעות וטיפול של חומר הנוגע למאזן הבנק. עוד נאמר כי "ללא העיצומים, ובמידה ויאוגדו ויוכנו הדוחות הכספיים לרבעון השני, תמשיך המדינה בדבר בה אצה רצה עד עתה, מכירת הבנק למרבה במחיר בלוא הבטחת זכויות העובדים ותוך רמיסת כללי משפט העבודה....". בדברים אלה יש למצוא תמיכה נוספת לעמדתו של הבנק, על פיה מדובר אכן בסכסוך שהוא עצמו איננו צד לו, וכי הצד הנכון הן לסכסוך והן לניהול מו"מ כלשהו על מנת לפתור את הסכסוך, הינה המדינה באמצעות נכסים מ.י. בית הדין האיזורי החליט שלא ליתן את הצו הדחוף והורה לצדדים לנהל מו"מ. במסגרת החלטתו, (נספח י"ב לתצהירו של מר ברסי), ציין בית הדין האיזורי לעבודה כי תמונת המצב ברורה ואיננה יכולה להיות שנויה במחלוקת - עובדי הבנק אינם נחשבים לעובדי מדינת ישראל, והם אינם מתיימרים לטעון כך, וגם הבנק איננו מתנער מהחובות המוטלות עליו בתוקף היותו מעבידם של המשיבים "ואולם, בנקודת זמן היסטורית ועל פי החלטות שקיבלה ממשלת ישראל, היא היתה למחזיק במניות הרוב והשליטה של הבנק וכי ככזו היא היתה מוסמכת, כריבון, להחליט על מכירתן של מניותיה בהליכים מפורטים ועל פי החוקים והכללים הרלוונטיים". במצב דברים זה -אין להנהלת הבנק, המבקש, כל אפשרות להתדיין עם העובדים, המשיבים - על התנאים והזכויות שמבקשים העובדים, שיבטיחו את זכויותיהם כעובדי הבנק גם למועד שלאחר העברת השליטה במניותיו מן הממשלה - לגורמים פרטיים. משאלה פני הדברים, מקבלים אנו כנכונה ומוצדקת את עמדת המבקש לפיה הוא פועל כמעביד ש" ידיו כבולות" ככל שמדובר בניהול מו"מ עם המשיבים 1-2 כאמור לעיל". (סעיף 6 להחלטה). יש לציין כי גם בית הדין האיזורי התייחס להתכתבויות אותן ציינתי לעיל וקבע כי עולה מהן במפורש כי רק המדינה, באמצעות נציגיה המוסמכים, רואה עצמה מוסמכת באופן בלעדי לנהל מו"מ עם העובדים בכל הקשור לתוצאותיו של הליך מכירת המניות של הבנק. הבנק הגיש, ביום 30.8.04 בקשת רשות ערעור על החלטה זו. הרשות ביקשה ביום 2.9.04 מבית הדין הארצי להצטרף כצד נוסף להליך, תוך כדי ציון העובדה שהמצב - בו גורמים עובדים לחברה אשר ניירות הערך שלה נסחרים בבורסה להפר את חובות הגילוי עקב סכסוך עבודה, ולהחזיק את ציבור המשקיעים כבני ערובה - הוא מצב תקדימי ומסוכן. בית הדין הארצי לעבודה החליט לתת לבנק רשות ערעור. בדיון שהתקיים ביום 5.9.04 קבע בית הדין כי יש להמשיך במו"מ בין הצדדים וכי אין מקום להכריע, באותו שלב, בשאלת חיוב העובדים למסור את המידע הדרוש להכנת הדוחות הכספיים. גם במסגרת החלטה זו, כפי שעולה מנספח ט"ו לתצהירו של מר ברסי, התייחס בית הדין הארצי לזהות הצדדים למו"מ - חברת נכסים מ.י. וב"כ ההסתדרות ויו"ר הועד. דיון נוסף התקיים ביום 13.9.04. במסגרת דיון זה, התייצבה נציגת הרשות והודיעה כי העובדים מסכלים את כוונת התאגיד והנהלתו להגיש את הדוחות הכספיים. מר ברסי העיד כי ביום 20.9.04 פנה לנכסים מ.י. וביקש כי ימשיכו לפעול בהקדם האפשרי על מנת לגרום להפסקת העיצומים כדי לאפשר את פרסום הדוחות. ביום 26.9.04 ניתן פסה"ד של בית הדין הארצי לעבודה, בו נאמר כי יש לקבל את הבקשה, כך שעל ההסתדרות וארגון עובדי בנק דיסקונט להורות לעובדי הבנק להעביר בכל ההקדם האפשרי את המידע הדרוש להכנת הדיווח לרשות על מנת שהבנק יוכל להגיש את הדיווח לפני חודש ספטמבר. עוד נקבע כי העיצומים, הבאים לידי ביטוי באי נקיטה בפעולות הנדרשות לשם הכנת הדיווחים לרשות, אינם בגדר שביתה חוקית משום שיש בהם כדי למנוע את מכירת מניות המדינה בבנק. כלומר, גם בית הדין הארצי לעבודה קשר באופן מפורש בין העיצומים לעניין הכנת הדוחות הכספיים לבין מהות העיצומים, שהיא מניעת מכירת מניות המדינה. מדובר לכן בסכסוך שאין לו דבר עם הניהול הפנימי והשוטף של הבנק. במסגרת תצהירו הסביר מר ברסי, אשר עדותו בנושא המקצועי היתה אמינה עלי לגופה ולא נסתרה בדרך כלשהי במהלך החקירה הנגדית, כי הכנת דוחות כספיים כרוכה בפעולות מורכבות וכי פעולות האיחוד והכנת הנתונים המאוחדים כרוכות בידע ומומחיות של אותם עובדים אשר נוקטים בעיצומים. לשם השלמת הדוחות נדרשת גישה לקבצים ומידע אחר הנמצא ברשות אותם עובדים. מר ברסי העיד כי לא ניתן לבצע פעולות אלה באמצעות כ"א חלופי. עוד העיד מר ברסי כי בנוסף לפעולות המשפטיות אשר נעשו על ידי הבנק, בדק הבנק את האפשרות לדווח לציבור, על אף העיצומים, נתונים נבחרים של התוצאות הכספיות על סמך המידע שקיים בידו. הבנק פנה ביום 1.9.04 לרשות ולמפקח על הבנקים והציג בפניהם הצעה לפרסום נתונים. אולם, הצעה זו של הבנק נדחתה הן על ידי הרשות והן על ידי הפיקוח על הבנקים. מכל האמור לעיל, עולה כי מדובר אכן בסכסוך שאינו קשור לניהול פנימי של הבנק, כי לא ניתן היה להשלים את הכנת הדוחות ללא עובדי הבנק וכי הבנק עשה מאמצים ממשיים על מנת להסיר מכשול העיצומים, כדי להעמוד בדרישת החוק בעניין הגשת הדוחות הכספיים. בהקשר זה עלי לציין כי פרשנותו של הבנק להוראות סעיף 32 לחוק המניות הבנקאיות, על פיה יש לראות בסעיף זה ככולל הוראה האוסרת עליו באופן מוחלט לנהל מו"מ עם העובדים - הינה בעיני פרשנות מרחיקת לכת, שכן האיסור הקבוע בסעיף זה מתייחס אך ורק לעיסוק במישרין ובעקיפין במכירת המניות. אולם, לאור כל האמור לעיל, עולה במפורש כי המדינה, אשר מניותיה בבנק אמורות להימכר במסגרת הליך ההפרטה, קבעה בפועל כי לה נתונה הסמכות לנהל מו"מ עם העובדים בכל הקשור להליך ההפרטה. אין ספק כי העיצומים אשר מתייחסים להכנת הדוחות הכספיים, אשר היוו חלק מסכסוך העבודה הקשור כולו להליך ההפרטה, הינם עיצומים אשר כל מו"מ באשר להפסקתם אמור להתקיים על ידי המדינה באמצעות נכסים מ.י. ולא על ידי הנהלת הבנק. כמו כן, ברור גם כי הבנק היה ער לחלוטין לחשיבות שבהגשת הדוחות הכספיים במועד מאותם טעמים בדבר גילוי נאות לציבור המשקיעים, עליהם הצביעה הרשות במסגרת תשובתה בערעור שבפניי. יתרה מזאת, הבנק נקט כאמור אכן בכל הפעולות המשפטיות הרלוונטיות על מנת להסיר את הקושי ואת המניעות שבהגשת הדוחות הכספיים. בסופו של דבר, בית הדין הארצי לעבודה אף נענה לבקשתו וניתן היה להגיש את הדוחות הכספיים ימים ספורים לאחר מכן. בנסיבות אלה, יש לראות בבנק כמי ש"נבצר" ממנו במהלך התקופה הרלוונטית להגיש את דוחותיו וכמי שנקט בכל האמצעים הסבירים לשם הגשת הדוחות. די היה למעשה באמור לעיל כדי לקבל את הערעור. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לגופן גם לטענת הרשות ולדרך קבלת ההחלטות שננקטה על ידה. ג. שיקול דעת הרשות: תשובת הרשות לערעור ניתנה כאמור על ידי מר אלגריסי. בתצהירו נאמר כי ביום 22.7.04 הודיע הבנק לרשות כי הועד הארצי של עובדי הבנק, הורה לעובדי מערך החשבונות שלא לרכז את המידע הקשור לדוחות המאוחדים של הבנק. הבנק אף הגיש דו"ח מיידי באותו יום, אשר צורף כנספח ב' לתצהירו של מר אלגריסי. בדו"ח נאמר כי הועד הארצי של עובדי הבנק הודיע כי הוא נוקט עיצומים במסגרת סכסוך העבודה בעניין הפרטת הבנק וכי במסגרת זו ביקש כאמור להורות לאגף החשבות שלא לרכז את המידע הרלוונטי להכנת הדוחות המאוחדים. בדו"ח נאמר כי הבנק אינו יכול להעריך את משך הזמן בו ינקט העיצום אך התמשכותו עלולה לגרום לפרסום בדוחות הכספיים ליום 30.6.04. לדברי מר אלגריסי, יזמה היועצת המשפטית של הבנק שיחה עם היועצת המשפטית של הרשות ביום 8.8.04, בה הודיעה כי בכוונת הבנק לפנות לבית הדין לעבודה על מנת שיוציא צו להפסקת העיצומים וביקשה לדעת את עמדת הרשות ביחס למתן ארכה. הובהר לה כי לא תינתן ארכה אם הרשות לא תיווכח שהבנק פועל להסרת המכשול ואין די בהודעה על קיומו. ביום 9.8.04 פנה הבנק לרשות בבקשה לקבלת ארכה להגשת הדוחות הכספיים. באותה פנייה, אשר כונתה על ידי הרשות "הפנייה הראשונה", הדגיש הבנק כי אין הוא צד למו"מ וכי אין בידי הבנק אפשרות לנקוט בצעדים אופרטיביים כלשהם לסיום הסכסוך. ביום 10.8.04 דחתה הרשות את הבקשה, שכן הבנק לא הצביע על האמצעים שבהם הוא נוקט על מנת להתגבר על התקלה. ביום 11.8.04 הגיש הבנק דיווח מיידי בו דיווח על דחיית הרשות את בקשתו לארכה, ועל כוונת הנהלת הבנק לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה לצורך עמידה בחוק ובכלל זה פנייה לערכאות. לדברי מר אלגריסי, תשובה זו, אשר צורפה כנספח ג' לתצהירו, מראה על כך כי הבנק היה מודע לעובדה שעליו לנקוט פעולות נוספות מלבד פנייה לערכאות. ביום 18.8.04 פנה הבנק לרשות במכתב בו דיווח כי ביום 12.8.04 פנה לבית הדין האיזורי לעבודה וביקש צו המורה לעובדי הבנק להפסיק את העיצומים. בעקבות מכתב זה, פנתה הרשות טלפונית לבנק והודיעה כי אם יש לו מה להודיע שיעשה כך בדו"ח מיידי ולא בעדכון אישי. עו"ד דויטש מטעם הבנק, הודיעה כי נקבע דיון ליום 24.8.04 וכי אם תינתן החלטה באותו יום ניתן יהיה לסיים את הדוחות במועד. עוד נאמר על ידה כי במקרה הצורך תתבקש ארכה נוספת. ביום 29.8.04 פנה הבנק לרשות בבקשה נוספת לארכה. במכתב זה הודיע הבנק כי בהחלטה מאותו יום דחה בית הדין האיזורי לעבודה את הבקשה לסעד זמני והורה לצדדים לנהל מו"מ באמצעות נציגיהם. החלטת בית הדין צורפה למכתב. הבנק הוסיף וציין במכתב כי בכוונתו להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. הבנק ביקש ארכה להגשת הדוחות עד ליום 14.9.04. ביום 30.8.04 נתנה הרשות לבנק ארכה להגשת הדוחות עד ליום 14.9.04, (להלן: "הארכה הראשונה"). מר אלגריסי העיד כי ארכה זו ניתנה לבנק בעקבות פעולות הבנק מאז פנייתו הראשונה, לרבות הפנייה לבית הדין לעבודה והודעה על קיום מו"מ רצוף, ולאור התרשמות הרשות כי הבנק רואה עצמו מחוייב לפעול בנמרצות לפתרון הבעייה. הרשות ציינה במכתב בו אישרה את הארכה הראשונה, כי על הבנק ועל בעלי השליטה בו מוטלת החובה לנצל את תקופה הארכה על מנת להביא להגשת הדוחות לא יאוחר מיום 14.9.05, ובכלל זה לפעול בהתאם לאמור בהחלטת בית הדין לעבודה. הרשות דחתה כאמור את בקשת הבנק באותה עת לפרסם אינדיקטורים מרכזיים אודות תוצאות המחצית הראשונה של שנת 2004. זאת בנימוק כי דיווח שלא על פי המתכונת הכתובה בתקנות הינו חלקי ועלול להטעות, ויש בו כדי לפגוע בעקרון ההשוואתיות ביחס לתאגידים אחרים. ביום 2.9.04 הגישה הרשות בקשה להצטרף לערעור שהגיש הבנק על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה, ואף התייצבה לדיון שהתקיים ביום 13.9.04. בקשת הרשות להצטרף וההתייצבות לדיון נעשו, לטענת הרשות, על מנת להגן על ציבור המשקיעים. מר אלגריסי ציין כי הרשות לא נקטה צד בסכסוך אלא באה לקדם את עניינו של ציבור המשקיעים. השתלשלות הדיון ביום 13.9.04 חיזקה לדבריו את הרושם שנוצר אצל הרשות, שכל הצדדים לסכסוך, לרבות הבנק, עושים כל שביכולתם על מנת לסיימו כך שהדוחות יוגשו תוך זמן קצר. מדברי ב"כ הבנק בדיון עלה, לדברי מר אלגריסי, כי הבנק הינו אכן חלק מהמו"מ. ביום 13.9.04 פנה הבנק לרשות בבקשה לאישור ארכה שנייה וצירף לבקשה את החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 5.9.04, בה נאמר כי בדיון התחייבו הצדדים לקיים 3 ישיבות מו"מ במהלך השבוע. ביום 14.9.04 אישרה הרשות ארכה נוספת עד יום 21.9.04 (להלן: "הארכה השנייה"). ארכה זו ניתנה לדבריו על סמך התחייבות הבנק ובעל השליטה בה מיום 5.9.04 לקיים מו"מ עם העובדים. ביום 20.9.04, יום לפני תום הארכה השנייה, הודיע מר ברסי למר אלגריסי כי הבנק לא נתן לבית הדין הצהרה כי ינהל מו"מ מול העובדים. ביום 21.9.04 פנה הבנק לרשות בבקשה לארכה שלישית (להלן: "הארכה השלישית"). בבקשה זו לא פורטו צעדים כלשהם אותם נקט הבנק מאז ניתנה הארכה השנייה. הבנק שב וחזר על הטענה כי נוכח העיצומים נבצר ממנו להגיש את הדוחות הכספיים. הבנק גם ציין כי הוא הציע עזרה לבעל השליטה ופנה לנכסים מ.י. להציע את עזרתו והצעה זו נדחתה. הבנק ציין כי הוא עצמו איננו צד למו"מ. לדברי מר אלגריסי, דברים אלה, כמו גם דבריו של מר ברסי יום קודם לכן, אינם עולים בקנה אחד עם החלטות בית הדין האיזורי והארצי לעבודה. הם גם עמדו בניגוד לרושם הברור שעלה מהתנהגות הבנק אל מול הרשות בתקופה שקדמה לכך. מר אלגריסי טען בתצהירו כי ממכתב זה נוכחה הרשות לדעת שבכל תקופת הארכה השנייה לא עשה הבנק דבר להגשת הדוחות. באותו מכתב, בו התבקשה הארכה השלישית, הובהר לרשות כי הבנק בחר "לשבת על הגדר" ולתת לדברים להתנהל מעליהם. הטרידה את הרשות במיוחד העובדה כי הבנק ראה עצמו כמי שמיצה את תפקידו בכך שפנה לבית הדין, וכי אין הוא מנסה כלל למצוא פתרונות אחרים. זאת למרות שהאמצעי בו נקט טרם הביא לפתרון הבעיה ופרסום הדוחות התעכב. מר אלגריסי הסביר כי עד לאותו שלב סברה הרשות שהבנק עושה כל שביכולתו להתגבר על המכשולים העומדים בפניו יחד עם בעל השליטה. הרשות אף הדגישה כי על הבנק לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להגיש את הדוחות הכספיים. במצב זה לא שוכנעה הרשות שנבצר מהבנק להגיש את הדוחות הכספיים ולכן הודיע מר אלגריסי לבנק כי לא תינתן ארכה נוספת. מר אלגריסי ציין בתצהיר כי עלו ספקות של ממש באשר למידת המאמצים והשקידה שנקט הבנק ביחס להגשת הדוחות - הן מלפני המועד הקבוע להגשתם והן במהלך תקופת האורכה. בדחותה את הבקשה, ציינה הרשות כי טענת הבנק שאין הוא יכול לפעול בסכסוך עם עובדיו היא טענה מתמיהה, וכי הצעת העזרה על ידי הבנק לנכסים מ.י. מצביעה על כך כי אין ידי הבנק כבולות כפי שהוא טען. מר אלגריסי טען בתצהיר כי הבנק לא התייחס לבחינת אפשרות למצוא פתרון למרות אי שיתוף הפעולה מצד העובדים. לבנק יש חובה להגשת הדוחות וגם אם אין הוא יכול לסלק את המכשול, עליו לעשות כל מאמץ למציאת הדרך להגשת הדוחות. מר אלגריסי טען כי הנהלת תאגיד המוצאת עצמה ידיה כבולות בניהול ענייניה הפנימיים, אשר ממשיכה בכהונתה, לא תוכל להשמע לאורך זמן בטיעון כי ידיה כבולות. ביום 22.9.04 הגיש הבנק בקשה לארכה נוספת (הארכה הרביעית) אשר נדחתה גם היא על ידי הרשות ביום 26.9.04. מר אלגריסי העיד כי הבקשה נדחתה שכן דבר לא השתנה מאז הבקשה מהיום הקודם. בשעות הערב של יום 26.9.04, מועד בו נדחתה בקשת הארכה הרביעית, ניתן פסה"ד של בית הדין הארצי לעבודה לפיו ניתן צו המורה לעובדים לפעול על מנת להגיש את הדוחות. למרות פניית היועצת המשפטית של הבנק ליועצת המשפטית של הרשות בבקשה לשקול מחדש את עמדת הרשות לאור פסה"ד, הודיעה הרשות כי היא עומדת על עמדתה על פיה אין ליתן ארכה להגשת הדוחות הכספיים, זאת משום שאין בפסה"ד כדי לרפא את מחדלי הבנק. מתצהירו של מר אלגריסי עולה כי על פי גירסתו, נענתה הרשות לבקשת הארכה הראשונה והשנייה, שכן סברה שהבנק לוקח חלק פעיל במו"מ עם העובדים ועושה כמיטב יכולתו על מנת להסיר את המכשול שבהגשת הדוחות הכספיים. לאחר מכן, עם הגשת בקשת הארכה השלישית, משהתברר לרשות כי הבנק איננו צד למו"מ המתנהל בין הצדדים, הבין, לדבריו, כי בכל תקופת הארכה השנייה לא עשה הבנק דבר וכי בחר "לשבת על הגדר". לגירסה עובדתית זו של הרשות, אין בסיס עובדתי. עוד בהודעת הבנק מיום 22.7.04, אליה התייחס מר אלגריסי בסעיף 5 בתצהירו, נאמר כי העיצומים ננקטים במסגרת סכסוך העבודה בעניין הפרטת הבנק. במכתב מיום 9.8.04, שהיא הבקשה לקבלת הארכה הראשונה, נאמר במפורש על ידי הבנק כי מדינת ישראל, באמצעות נכסים מ.י, חידשה את ההליך לרכישת מניות הבנק המוחזקות בידי המדינה וכי מתנהלים מגעים בינה לבין הועד הארצי של העובדים שהבנק אינו צד להם. מר אלגריסי אישר בחקירתו הנגדית כי מכתב זה היה בפני הרשות עוד בטרם ניתנה הארכה הראשונה. מכאן עולה כי כבר בשלב זה, בניגוד לטענתו של מר אלגריסי בתצהירו בו נאמר כי רק ב- 20.9.04 הבינה הרשות למעשה כי הבנק איננו צד למו"מ, ידעה הרשות מפי הבנק כי הבנק איננו נוטל חלק במו"מ. אין לכן כל מקום לקבל את דבריו ביחס למכתב, על פיו "גם את זה ראינו, (הכוונה למכתב הבנק מיום 9.8.04 - ד.ק.) אבל עד אז לא התחדד לנו שהנהלת הבנק בכלל משעה את עצמה מכל מו"מ (עמ' 22 לפרו'). לאור אמירתו הברורה של הבנק במסגרת המכתב, לא ברור מה לא התחדד לרשות. אין גם מקום לטענתו של מר אלגריסי, כי התרשם מהחלטת בית הדין האיזורי לעבודה מיום 29.8.04 שבית הדין לעבודה נתן הוראה לקיום ניהול מו"מ רצוף בין כל הצדדים, כולל הבנק. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטת בית הדין. בהחלטה (נספח י"ב לערעור) קבע בית הדין האיזורי, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי הוא מקבל את עמדת הבנק לפיה הוא פועל כמעביד שידיו כבולות ככל שמדובר בניהול מו"מ עם העובדים. בית הדין גם ציין כי רק המדינה, באמצעות נציגיה המוסמכים, רואה עצמה מוסמכת באופן בלעדי לנהל מו"מ עם העובדים. החלטת בית הדין האיזורי קובעת כי הצדדים לדיון ינהלו מו"מ רצוף באמצעות נציגיהם שיהיו מוסמכים (כך בהחלטה), לנהל מו"מ ולהגיע לידי הסכמים כתובים המחייבים את שולחיהם, בכל הקשור לזכויות וחובות בהליך מכירת המניות. קביעה זו, יחד עם הקביעה הקודמת כי רק המדינה, והיא בלבד, מוסמכת לנהל מו"מ עם עובדי הבנק, בוודאי שלא היתה יכולה ליצור את הרושם אצל הרשות כי הבנק אמור לנהל את המו"מ. אין גם מקום לטענתו של מר אלגריסי כי מתוך פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין לעבודה ביום 5.9.04 (נספח ט"ו לערעור), עולה כי הצדדים התחייבו לקיים שלוש ישיבות וכי הוא למד מכך שהבנק הוא צד למו"מ. מעיון במסמך זה בסעיף 2 עולה במפורש כי הצדדים הם ב"כ חברת נכסים מ.י. והדירקטוריון שלה וההסתדרות, אשר אמורים לנהל מו"מ באשר לשמירה על תנאי עבודת העובדים והבטחת בטחונם התעסוקתי גם לאחר מכירת מניות המדינה בבנק. לכן, ברור כי הצדדים למו"מ הם המדינה והעובדים ולא הבנק. במהלך החקירה הנגדית עלתה לפתע גירסה נוספת מצידו של מר אלגריסי, על פיה הכוונה בניהול המו"מ על ידי הבנק היתה לניהול מו"מ נפרד באשר להכנת הדוחות הכספיים. בגירסה זו אין כל הגיון לאור העובדה כי אותם עיצומים, אשר מנעו את הכנת הנתונים לשם הגשת הדוחות הכספיים, היוו כאמור חלק בלתי נפרד מסכסוך העבודה הקשור כולו לנושא ההפרטה, כפי שפרטתי בתחילת פסה"ד, ובוודאי שאין לראות בהם נושא נפרד למו"מ עצמאי. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את עמדת הרשות על פיה היתה סבורה עד יום 20.9.04, במהלך הארכה הראשונה והשנייה, כי הבנק מנהל אכן או התחייב לנהל מו"מ עם העובדים, וכי על יסוד הבנה או התרשמות זו ניתנו שתי הארכות הראשונות וכי רק לאחר שהתברר כי אין הדבר כך - נדחו הבקשות לארכות נוספות. לאור קביעתי לעיל כי יש לראות בבנק כמי שנבצר ממנו להגיש את הדוחות במועד, הרי שבנסיבות העניין שבפניי היה מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת הנתון לרשות למתן הארכה - גם במצב העובדתי הנכון. כלומר, מצב שבו הבנק איננו מנהל את המו"מ, אולם פונה לעובדים בנסיון לבטל את העיצומים, פונה לנכסים מ.י. בהצעת עזרה ופועל בכל דרך משפטית אפשרית, דרך אשר הביאה בסופו של דבר להסרת העיצומים והגשת הדוחות. מר אלגריסי אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי העובדה שדרישות העובדים הועלו בגין ההפרטה היתה ידועה לו, שכן: "זה עלה בפרוטוקולים של הדיונים בבית הדין". עם זאת, ולמרות ידיעתו כי הדרישות עלו במסגרת הליך ההפרטה, טען מר אלגריסי: "כמו שאני מבין, ניהול מו"מ עם עובדים, זה קטע להנהלה... כי הנהלה היא זו שצריכה לקיים מו"מ עם עובדים. אם יש בעיה במסגרת ההחלטות שההנהלה יכולה לקבל, כמובן, היא מוכתבת על ידי בעלי שליטה. בעלי השליטה מכתיבים להנהלה. ההנהלה היא הגוף הרלוונטי לקיים מו"מ עם עובדים". (עמ' 15 לפרו'). עמדה זו באשר ליכולתה של הנהלת תאגיד וחובתה לקיים מו"מ עם עובדים, נכונה ורלוונטית כאשר מדובר בעיצומים הנוגעים לפעילות השוטפת של התאגיד. במקרה כזה, ההנהלה היא זו אשר צריכה אכן לעשות ככל שביכולתה על מנת להסדיר סכסוכי עובדים. בהקשר הנוכחי, עליה לדאוג לכך כי אם סכסוך העבודה מונע את הגשת הדוחות הכספיים במועד, תימצא הדרך לסיים את הסכסוך. אולם, עמדה זו של מר אלגריסי בשם הרשות, מנותקת לחלוטין מנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, אשר היו ידועות לרשות. חזרתו של מר אלגריסי על עמדתו, על פיה: "אם העובדים מעלים דרישות ויכולות לעלות כל דרישות, גם אם הן לא רלוונטיות להנהלה, עדיין להנהלה יש את המסגרת שהיא יכולה לעבוד על פיה" (עמ' 19 לפרו') מצביעה על שיקול דעת המבוסס על מצב עובדתי תיאורטי שאין לו קשר לעובדות המקרה שבפניי, בו סכסוך העובדה והעיצומים שגרמו לאי הגשת הדוחות נובעים מהליך חיצוני שאינו קשור כלל לניהול שוטף ופנימי של התאגיד. מצב דברים זה, יחד עם הפעולות השונות בהן נקט הבנק, היו אמורים להביא את הרשות למסקנה כי הבנק עשה כמיטב יכולתו על מנת להתגבר על העיצומים, תוך הכרה בחשיבות הגשת הדוחות הכספיים לציבור המשקיעים, וכי יש לראות בו כמי שנבצר ממנו להגיש את הדוחות. אינני רואה גם כל סבירות בסירובה של הרשות למתן ארכה נוספת, לאחר שניתן פסה"ד של בית הדין הארצי לעבודה. במסגרת פס"ד זה, אשר אפשר בסופו של דבר את הגשת הדוחות הכספיים, בהליך שבו הרשות היתה צד לו גם אם רק כדי להביע את עמדת ציבור המשקיעים, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי העיצומים, אשר באו לידי ביטוי באי נקיטה בפעולות הנדרשות לשם הכנת הדיווחים לרשות, אינם בגדר שביתה חוקית שכן יש בהם כדי למנוע את מכירת מניות המדינה בבנק. לאור זאת, ניתן צו אשר מונע את העיצומים ומורה לארגון העובדים להנחות את עובדי הבנק לבצע את הפעולות הנדרשות, על מנת לאפשר לבנק להגיש דיווח לרשות ניירות ערך. מפס"ד זה עולה פעם נוספת כי העיצומים אשר מנעו את הגשת הדוחות הכספיים, אינם בגדר סכסוך עבודה רגיל אלא סכסוך אשר נועד למנוע את ההפרטה. הסרת העיצומים התאפשרה בסופו של דבר כתוצאה מההליך המשפטי שבו נקט הבנק. בנסיבות אלה, לא היתה כל הצדקה שלא לתת את הארכה להגשת הדוחות. במסגרת חקירתו הנגדית של מר אלגריסי הסתבר כי לפני שניתנה ההחלטה אשר דחתה את בקשת הארכה הרביעית, כלל לא קרא את פסה"ד וכי ההתייחסות הרשות לפסה"ד היתה על סמך העדכון הטלפוני של תוצאת ההליך (עמ' 38 לפרו'). לכן, גם לא ידע מר אלגריסי כי פסה"ד קבע שהעיצומים היו בגדר שביתה בלתי חוקית. מר אלגריסי טען כי הבנק, אשר ביקש את הארכה, היה צריך להציג בפניו את פסה"ד. מר אלגריסי נשאל אם הרשות ביקשה לקבל את ההחלטה ותשובתו היתה: "שוב, אם ביקשתם, שוב אני אחזור. אנחנו צריכים, הרשות צריכה להיות משוכנעת שנבצר מתאגיד. תאגיד צריך להציג בפנינו את כל העובדות הרלוונטיות. אני לא צריך לחפש את הדברים מתחת לאדמה. אתה גם בקיא בעובדות, אם יש לך פרטים חשובים תציג את זה בפנינו. להגיד לך אם זה היה משנה או לא משנה, זה דבר שצריך לחשוב עליו". (עמ' 37 לפרו'). אין ספק כי מחשבה זו היתה אמורה להתבצע על ידי הרשות בגדר הפעלת שיקול דעתה, כאשר החלטת בין הדין הארצי לעבודה מונחת בפניה כחלק מהעובדות הרלוונטיות אותן עליה לקחת בחשבון. הטענה כי על הבנק היה להציג בפני הרשות את החלטת בית הדין הארצי, כאשר מדובר בהחלטה שניתנה בהליך אשר הרשות לקחה בו חלק, הינה טענה שאין לקבלה. בוודאי שאין לראות בהחלטה בדבר דחיית הבקשה לארכה, בנסיבות אלה, בגדר הכרעה מקצועית אשר על בימ"ש להשאיר למומחיותה של הרשות. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל כך שיוארך המועד להגשת הדוחות הכספיים מיום 21.9.04 עד ליום הגשתם בפועל ביום 2.10.04. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 15,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הארכת מועדבנקדוחות כספיים