השאלה המרכזית שעמדה לדיון בבית הדין האזורי היתה כפולה: ראשית, מה היתה מסגרת שעות העבודה של העובד ושנית - מה היה טיבן השעות - האם שעות שהייה או שעות עבודה. פסק דין השופט שמואל צור 1. המערער עבד כשומר אצל המשיבה. עבודתו של המערער התבצעה באתר בניה של קבלן בנתניה. המערער עבד בשרות המשיבה מיום 26.3.96 ועד 31.7.96 (כ-4 חדשים). 2. עם סיום עבודתו של המערער הוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה לתשלום הפרשי שכר בין השכר ששולם לו לבין שכר מינימום. כן תבע המערער לשלם לו פיצוי הלנת שכר. תביעת המערער הוגשה לבית הדין האזורי ביום 10.1.97. 3. תביעתו של המערער נקבעה לדיון בפני מותב בראשות השופט (דאז) מאיר נחתומי. בפני מותב זה התקיימו מספר דיונים אולם שמיעת הראיות החלה רק ביום 4.7.02 (כחלוף כחמש וחצי שנים). סמוך לאחר מכן פרש השופט נחתומי מכהונתו והתיק הועבר לדיון בפני מותב בראשות השופטת הדס יהלום. הדיון בפני מותב זה החל ביום 14.12.03 והסתיים, לאחר מספר חדשים, בפסק דין מיום 20.4.04. (השופטת הדס יהלום ונציגי ציבור מר ברפמן ומר קנר; תיק עב 302391/97). בפסק הדין התקבלה תביעת המערער בחלקה ונקבעו בו העקרונות לחישוב הפרשי השכר המגיעים למערער. בהתאם לאמור בפסק הדין, הגישו הצדדים לבית הדין את החישובים שערכו לגבי הסכומים המגיעים למערער. חישובים אלה שיקפו מחלוקת בין הצדדים, לגביהם הכריע בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 1.8.04, המהווה השלמה לפסק הדין. 4. השאלה המרכזית שעמדה לדיון בבית הדין האזורי היתה כפולה: ראשית, מה היתה מסגרת שעות העבודה של המערער באתר הבניה ושנית - מה היה טיבן השעות - האם "שעות עבודה" או "שעות שהיה". בית הדין האזורי בחן את הראיות שהיו בפניו ואת כרטיסי הנוכחות וקבע כי המערער עבד, מידי יום, בין השעות 19:00 ל-6:00 למחרת היום (11 שעות) ובסופי שבוע וחגים מהשעה 14:00 עד ל-6:00 למחרת (16 שעות; סעיף 10 לפסק הדין). בית הדין האזורי קבע כי המערער לא עבד בימי שבת אלא בלילות שבת ובמוצאי שבת וקיבל על כך תשלום על עבודה בשבת (סעיף 11 לפסק הדין). בנוסף קבע בית הדין האזורי כי מספר הימים בהם הועסק המערער בפועל תואם את מספר הימים המצוינים בתלושי השכר שקיבל (סעיף 12 לפסק הדין). אשר לשאלת מעמדן של שעות העבודה של המערער, בית הדין האזורי דחה את טענת המשיבה כי המערער עבד 8 שעות בלבד ושאר השעות היו "שעות שהיה" (סעיף 18 לפסק הדין). לפיכך קבע בית הדין האזורי כי המערער זכאי לתשלום עבור כל שעות שהייתו באתר בהתאם לכרטיסי הנוכחות (סעיף 20). על יסוד קביעות אלה פסק בית הדין האזורי כי המערער זכאי לתשלום על עבודה בשעות נוספות מעבר ל-8 שעות עבודה על בסיס שכר מינימום (סעיף 23(ד) לפסק הדין). כמו כן פסק בית הדין כיצד יש לחשב את השעות הנוספות המגיעות למערער עבור עבודה בסופי שבוע (סעיף 23(א - (ג) לפסק הדין). בית הדין האזורי חייב את המשיבה בהוצאות ושכר טרחה. לאחר שהצדדים הגישו לבית הדין האזורי את פירוט תחשיביהם לגבי הסכומים המגיעים למערער, פסק בית הדין האזורי כי המערער זכאי להפרשי שכר בסכום של 7,314 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (12.1.97) ועד התשלום בפועל (סעיף 11 להחלטה מיום 1.8.04). 5. עניין נוסף שעמד לדיון בבית הדין האזורי היה טענת המשיבה כי מן הסכומים המגיעים למערער יש לקזז סכום של 4,100 ש"ח, שהוא סכום נזק שנגרם למשיבה בעקבות גניבה שארעה באתר הבניה בו הועסק המערער. בית הדין האזורי דחה את טענת המשיבה וקבע כי אין לייחס למערער רשלנות בקשר לאירוע הגניבה (סעיף 24 לפסק הדין). 6. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער לתשלום פיצויי הלנת שכר לאחר שקבע שהיו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים באשר לזכאותו של המערער להפרשי שכר מעבר לאלו ששולמו לו (סעיף 26(ג) לפסק הדין). 7. בערעור בפנינו מלין המערער על פסיקת בית הדין האזורי. לטענת המערער הוא עבד בשרות המשיבה מספר גדול יותר של שעות מזה שפסק בית הדין האזורי, הן בימים רגילים והן בסופי שבוע. בקשר לכך מפנה המערער לרשימות שערך בעצמו על שעות העבודה שלו. לטענתו, הוא עבד יותר מ-8 שעות ליום. מעבר לכך טוען המערער כי היה על בית הדין האזורי לקבל את תחשיב הפרשי השכר כפי שנערך על ידו. המערער מלין גם על כך שבית הדין האזורי נמנע מלפסוק לו פיצויי הלנת שכר. על כל אלה מוסיף המערער ומלין על העיכוב הרב שחל בטיפול בתביעתו, מאז הוגשה בראשית שנת 1997 ועד סיומה במחצית השניה של שנת 2004. 8. המשיבה טוענת כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הסף שכן הוגש באיחור. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי בית הדין האזורי קיבל למעשה את תביעתו וחישוביו של המערער, בכפוף לתיקוני טעויות, ולכן אין הוא יכול לתבוע מעבר למה שנפסק. מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין המערער זכאי לפיצויי הלנת שכר. אשר לשאלה, אותה הצגנו בפני הצדדים במהלך הדיון בפנינו, האם זכאי המערער לתשלום עבור שעות נוספות לאחר שבע שעות עבודה או לאחר שמונה שעות, מפנה המשיבה לצו ההרחבה בענף השמירה, לפיו הזכאות לשעות נוספות חלה לאחר שמונה שעות עבודה (השעה התשיעית ואילך), כפי שפסק בית הדין האזורי. בדקנו עניין זה ומצאנו כי פסיקת בית הדין האזורי בעניין זה מבוססת אומנם על צו ההרחבה בענף השמירה, הינה נכונה ואין מקום להתערב בה. 9. יש יסוד לטענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הסף בשל הגשתו באיחור. פסק הדין של בית הדין האזורי - לאחר השלמתו - ניתן ביום 1.8.04 ובהתחשב בימי הפגרה, המועד האחרון להגשתו חל ביום 30.9.04 בעוד הערעור הוגש ביום 24.10.04. עם זאת, החלטנו - בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין - להימנע מלהיזקק לטיעון זה ולדון בערעור לעיצומו. ראוי לדעתנו, במקרים המתאימים וכאשר זכויות הצד שכנגד אינן נפגעות, להתגבר על מגבלות סדרי הדין ולפסוק לגופם של דברים. כך ננהג גם כאן. 10. לגופו של ערעור ולאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לרבות השלמת הטענות שהוגשו לנו בכתב, אנו מוצאים שדין הערעור להידחות. שאלת מסגרת שעות עבודתו של המערער אצל המשיבה נבחנה היטב בבית הדין האזורי והוכרעה על יסוד הראיות שהיו בפניו. בית הדין בחן את הראיות שהיו בפניו - הן הראיות שהגיש המערער והן הראיות שהגישה המשיבה - ופסק על פיהן. פסיקת בית הדין האזורי בעניין זה היא עובדתית מובהקת ובעניינים שכאלה אין יסוד להתערבות ערכאת הערעור. בקשר לכך יש מקום לציין כי בית הדין האזורי דחה את טענת המשיבה כי חלק משעות העבודה של המערער היו במעמד של "שעות שהיה". אף זו קביעה מבוססת שיש בה משום קבלת גירסת המערער. 11. אשר לתחשיב - בית הדין האזורי קבע את העקרונות על פיהם יש לערוך את חישוב הסכומים המגיעים למערער. הצדדים הגישו לבית הדין האזורי את פירוט תחשיביהם. תחשיבי המערער הוגשו על ידי עורך הדין שייצג אותו (נספח ד' לתוספת הטיעון מטעם המשיבה). בית הדין האזורי בדק את התחשיבים, תיקן את הטעון תיקון, ערך את ההתאמות המתבקשות ופסק למערער את מה שפסק (החלטה מיום 1.8.04). בחנו את החלטת בית הדין האזורי ומצאנו שהיא תואמת את העקרונות שנקבעו על ידו בפסק הדין וכי הסכומים שנפסקו משקפים אל נכון את המגיע למערער בקשר לתקופת עבודתו במשיבה. 12. איננו מוצאים כל יסוד להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא לפסוק למערער פיצויי הלנת שכר. בית הדין מצא שהיתה מחלוקת של ממש באשר לתביעותיו של המערער. המחלוקת שנתגלעה היתה הן במישור העובדתי והן במשור המשפטי. בנסיבות שכאלה מוסמכת הערכאה הדיונית להפחית את פיצויי הלנת השכר (סעיף 18 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958) ומקובל לפסוק פיצויי הלנה בגובה הפרשי הצמדה וריבית. כך נהג בית הדין האזורי ואנו לא נמהר להתערב בשיקול דעתו בעניין זה. 13. חלק ניכר מטענותיו של המערער בכתב הערעור ובמסמכים הנוספים שהגיש לנו מוקדש לזמן הרב שעניינו נדון בבית הדין האזורי. צר לנו לציין כי טענותיו אלה של המערער מוצדקות. תביעתו של המערער הוגשה בחודש ינואר 1997 בעוד הראיות בתיק החלו להישמע רק ביום 4.7.02 (סעיף 4 לפסק הדין). סמוך לאחר מכן פרש השופט נחתומי שטיפל בתיק כך שלמעשה הדיון בתביעה החל בפני השופטת יהלום רק ביום 14.12.03 (סעיף 6 לפסק הדין). זהו עיכוב שאין הדעת סובלת ולא מצאנו לכך כל צידוק. ניסיונות חוזרים ונשנים להשגת הסדר של פשרה אינם מצדיקים עיכוב כה ניכר. אין בידינו לקבל את טענות המשיבה כי העיכוב בניהול הדיון נעוץ במערער אשר סירב להצעות הפשרה וביקש לייצג את עצמו בלא עורך דין. זוהי זכותו המלאה של המערער שעניינו יידון לגופו, עם או בלי ייצוג משפטי ועל בית הדין האזורי היה לכבד את זכותו זו ולהערך לשמיעת התביעה לגופה סמוך לאחר הגשתה. זאת לא נעשה ועל כך יש להצטער. עם זאת, לימים, הועבר התיק לדיון בפני השופטת יהלום אשר השלימה את הטיפול בו תוך זמן סביר ביותר, כך שלגופם של דברים קיבל המערער את המגיע לו, אף אם באיחור. 14. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין ואף זאת לפנים משורת הדין, החלטנו להימנע מלחייב את המערער בהוצאות. שעות עבודה ומנוחה