שדרן רדיו - פיטורים

פסק דין 1. בפנינו תביעתו של התובע, שעבד כשדרן בתחנת הרדיו "אפ.אם השפלה בע"מ" (להלן - "הנתבעת" או "התחנה"), לקבל שכר עבודה וזכויות סוציאליות בגין כל תקופת עבודתו, וכן פיצויי פיטורים בגין התפטרותו בדין מפוטר. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: א. הנתבעת הינה תחנת רדיו איזורי שפועלת מתוקף זכיון שקיבלה מאת הרשות השניה לשידורי טלוויזיה ורדיו. ב. התובע החל לעבוד עבור הנתבעת, בתחילה כשדרן ולאחר תקופה גם כמפיק, החל מחודש אפריל 1997, בסמוך למועד תחילת השידורים של התחנה. בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה מעולם. ג. במשך כל תקופת עבודתו בנתבעת, לא קיבל התובע שכר ולא שולמו לו זכויותיו הסוציאליות האחרות. ד. במשך 5 חודשים בלבד, עובר לסיום עבודתו, שולמו לתובע 2,000 ש"ח בכל חודש, כנגד הוצאת חשבוניות מס על-ידו, ומשפסקו התשלומים הללו כעבור 5 חודשים, התפטר התובע בדין מפוטר, בהתאם לאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 3. התובע טען כי החל לעבוד עבור הנתבעת כשדרן מן המניין, לאחר שמנכ"ל הנתבעת דאז, שנפטר בחודש אוגוסט 2001, מר גדעון לב-ארי ז"ל, הציע לו לעבוד בנתבעת תמורת שכר העולה על 125 ש"ח לשעה - הוא השכר שהרוויח התובע בעבודתו האחרונה, אותה עזב על מנת להתחיל לעבוד בנתבעת. ואולם, כשהחל התובע לעבוד בתחנה, בתחילה כשדרן ולאחר מכן כמפיק, לא שולם לו שכר כלשהו, וזאת על אף פניותיו החוזרות ונשנות בנושא. הנימוקים ששמע התובע באשר לאי-תשלום שכרו נבעו מן הקשיים הכלכליים בהם היתה נתונה התחנה. 4. לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו עבור הנתבעת היה הוא "עובד" שלה לכל דבר, ועל כן תבע כעת את כל שכר העבודה שלא שולם לו, כמו גם פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. 5. באשר לנסיבות פיטוריו, טען התובע כי במשך תקופה של 5 חודשים קיבל סכומי כסף בתמורה לכך שהחליף שני שדרנים שיצאו לחופשה, אולם סוכם עימו כי אותם סכומי כסף גם יהוו מפרעות על-חשבון שכרו שטרם שולם. עם זאת, לאחר אותם 5 חודשים, הודע לתובע כי תשלום זה יופסק, ועל כן העמיד התובע את הנתבעת על כוונתו להתפטר בדין מפוטר, אם לא ישולם לו כל השכר המגיע לו. בסופו של דבר, הפסיק התובע את עבודתו בנסיבות אלו ביום 7.1.01. בתביעתו, טען התובע כי בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, לא ניתן היה לדרוש ממנו שימשיך בקשר העבודה עם מעבידו מקום בו לא שולם לו שכרו כלל, ולכן זכאי היה להתפטר בדין מפוטר. 6. טענתה של הנתבעת היתה כי בינה ובין התובע כלל לא התקיימו יחסי עובד-מעביד, וכי התובע שידר בתחנה בהתנדבות, מטעמים של קידום הקריירה הנוספת שלו כתקליטן, מטעמים של בניית מוניטין לעצמו, ומטעמים של אהבת השידור ברדיו. לטענת הנתבעת, לא סוכם עם התובע מעולם כי יקבל שכר בגין עבודתו בתחנה, והסכומים שקיבל במשך אותם 5 חודשים, שולמו לו רק בתמורה לכך שהחליף את השדרנית שוש עטרי, שיצאה לחופשת מחלה. המדובר היה בהתקשרות זמנית, ועם שובה של השדרנית מחופשת מחלתה, פסקו התשלומים הללו. מעט לאחר מכן, עזב התובע את עבודתו משיקולים השמורים עימו. 7. מטעם התובע העידו הוא-עצמו, וכן שתי עדות תביעה: שוש עטרי, שהיתה מנהלת התוכניות של התחנה ושדרנית בה עד חודש מרץ 2001, וזוהר יהושע, שעבדה כמפיקה יומית קבועה בנתבעת בשנים 1998-2000. מטעם הנתבעת העיד רוני להט, חשב הנתבעת מאז שנת 1998. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים? 8. התובע טען, כאמור, כי היה עובד הנתבעת לכל דבר ועניין, ואילו הנתבעת טענה כי הוא היה "מתנדב", ולא "עובד" שלה, כפי שרבים מהשדרנים בתחנה שידרו בה תוכניות מבלי שקיבלו תמורה כספית על כך. 9. לצורך הכרעה בסוגיה באם התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אם לאו, עומדים לרשותנו מבחנים שבסיסם בהלכה הפסוקה. עלינו לבחון את מערכת העובדות הייחודית למקרה העומד בפנינו, ולאחר שיקלולן של תוצאות כל מבחני הפסיקה, כאשר יש בידינו תמונה כוללת של מערכת היחסים בין שני הצדדים, עלינו להכריע באם אכן היה אחד מן המתדיינים שבפנינו "עובדו" של הצד השני, על כל המשתמע מכך. 10. ואולם, בעוד ברגיל נאלץ בית הדין להכריע האם היה אדם "עובד" או "עצמאי", כאן עלינו להכריע האם היה התובע "עובד", כטענתו, או "מתנדב", כטענת הנתבעת. טענתה העיקרית של הנתבעת בעניין זה היתה כי משלא קיבל התובע שכר עבור עבודתו במשך תקופה של כ-3 שנים ומחצה, מבלי שמחה על כך ולו פעם אחת בכתב, ומבלי שקיים חוזה עבודה בין הצדדים המעיד על כך כי הנתבעת מחויבת לשלם לו שכר כלשהו, אין מנוס אלא לראות בו מי שביצע עבודתו בהתנדבות. 11. בפסק הדין המנחה בעניין זה, ע"ע 1270/00 אהובה (אגי) פרידמן נ' אליעזר הוז, עבודה ארצי, כרך לג(26) 33, נפסק כי אמנם "בדרך כלל, ההבחנה בין יחסי עובד ומעביד לבין יחסי ההתנדבות היא פשוטה ומובנת מאליה: העובד עובד בשכר... לעומתו, ביסודם של דברים, המתנדב פועל בלא שכר". ואולם, נקבע שם גם כי: "לא תמיד קו הגבול בין שני הסוגים הוא ברור וחד-משמעי. טול, למשל, עובד המועסק בלא שכר. האם הוא עובד או "מתנדב"? ... אי-תשלום שכר הוא רק אלמנט אחד מבין מספר אלמנטים היכולים להצביע על סוג העבודה. עצם קיומו של אלמנט אחד (בדוגמה שלנו אי-תשלום שכר) - הוא שלעצמו - אין בו כדי להכריע. כדי להגיע לתוצאה הנכונה, יש צורך לבחון את מכלול היחסים שבין הצדדים ולהכריע על-פיהם". 12. כך גם במקרה שלנו. אמנם, התובע לא קיבל שכר עבור עבודתו במשך תקופה ממושכת. להלן, נבחן בכובד ראש אלמנט זה, ואולם נבחן גם אלמנטים נוספים שהתקיימו במערכת היחסים שבין שני הצדדים, ונכריע מה היה מעמדו של התובע עפ"י מכלול הנסיבות. 13. התובע העיד כי מר לב-ארי ז"ל הבטיח לו כי יקבל שכר עבור עבודתו, וכי כאשר החל בעבודה אך לא קיבל את השכר - חשש לפנות אליו ישירות בנושא. עפ"י עדותו, היו בין השניים חילוקי דעות מקצועיים, ומר לב-ארי ז"ל השרה על התובע פחד. לכן, כך לפי עדות התובע, בכל הפעמים בהן ביקש לברר מתי יקבל שכר, עשה כן באמצעות גב' עטרי. 14. הסברו של התובע באשר לסיבה בשלה נותר לעבוד בתחנה על אף שלא קיבל כל תשלום עבור עבודתו תקופה כה ממושכת, היה כי ביקש לשמור על מקום העבודה, כי פחד להתעמת עם מר לב-ארי ז"ל, וכי האמין כל הזמן להסברים שסיפק לו המנוח - בכל פעם הסבר אחר הקשור במצבה הכלכלי של התחנה - ולהבטחות לפיהן כשהדברים יסתדרו, ישולם שכרו. 15. אמנם, תמוהה בעינינו הסיבה בשלה יסכים אדם כלשהו להישאר באותו מקום עבודה, על אף שלא משולם לו שכר, לצד העובדה שהתובע לא נקט בשלב מוקדם יותר צעדים משמעותיים כלשהם - ובכלל זה פנייה בכתב למעבידתו - לצורך קבלת השכר. ואולם, לא היה די בכך כדי לערער את האמון שנתנו בגרסתו של התובע, לפיה אכן סוכם עימו מלכתחילה שישולם לו שכר, וכי סיכומים אלה הופרו. 16. בעדותו של התובע תמכה גם עדותה של גב' עטרי, שהעידה כי מר לב-ארי ז"ל אכן אמר, פעמים רבות, כי לתובע ישולם שכר, וכי הוא לא יהיה במעמד של שדרנים אחרים בתחנה, אשר שידרו בה כמתנדבים. גב' עטרי חזרה שוב ושוב בעדותה על כך שהמנוח הבטיח לה אישית שהתובע יקבל כסף, והעידה כי הוא הבטיח זאת גם לתובע. כן תמכה גב' עטרי בעדות התובע, באומרה שהוא נהג לפנות פעמים רבות - בעל-פה - לגורמים בנתבעת בנוגע לשכרו, ושגם אותה הוא שאל בנושא באופן קבוע, והיא העבירה מסרים ממנו למר לב-ארי ז"ל. גב' עטרי הוסיפה כי התובע נתבקש תמיד להפגין סבלנות בהמתנה לשכרו, וכי העיכוב בתשלום הוסבר לו באמצעות קשייה הכלכליים של התחנה. 17. אם כן, שוכנענו כי לתובע הובטח שישולם לו שכר, וכי לא סוכם עימו כי יעבוד בתחנה כ"מתנדב". בפועל, כאמור, לא קיבל התובע שכר, ולצד אלמנט זה נבחן כעת את יתר נסיבות המקרה, בראי מבחני הפסיקה בנוגע לקיומם של יחסי עובד-מעביד או של יחסי התנדבות. 18. השאלה באם אדם היה "עובד" תוכרע ע"י המבחן המעורב, המורכב ממבחן ההשתלבות, לו יש ליתן משקל נכבד. בענייננו, מצאנו כי התקיימו שני הפנים של מבחן ההשתלבות, הן החיובי והן השלילי. הפן החיובי, עניינו השאלה באם התובע השתלב בעסקה של הנתבעת, וכאן אין חולק - ונראה כי גם הנתבעת אינה יכולה לחלוק על כך - שהתובע השתלב בעסקה, שכן שידר בה באופן קבוע תוכניות רדיו, וכן הפיק בה תוכנית רדיו אחרת באופן קבוע. 19. באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, העוסק בשאלה האם לתובע היה עסק עצמאי, הרי שאמנם התובע ניהל, במקביל לעבודתו עבור התובעת, גם עסק עצמאי כתקליטן, אולם אין לכך כל נפקות לענייננו - שכן אותו עסק לא היה קשור בשידור ברדיו, וכן אין מדובר במצב בו מתעורר ספק באשר לשאלה האם התובע נתן שירותי שדרנות לנתבעת כ"עצמאי", להבדיל מכ"עובד". הנפקות היחידה שיש לסוגיית העסק העצמאי של התובע הינה טענה שהעלתה הנתבעת, לפיה מששידר התובע בתחנה באופן קבוע, בנה לעצמו מוניטין והתפרסם כשדר התחנה, דבר שסייע לקידום עסקיו הפרטיים כתקליטן. בכך השתמשה הנתבעת לביסוס טיעונה שהתובע כלל לא אמור היה לקבל שכר כספי, וכי את התמורה לעבודתו כשדרן בתחנה קיבל דרך הפרסום האישי הרב לו זכה. גם אם הדברים נכונים - והתובע טען שמצב עסקיו דווקא לא הוטב - לא ייחסנו לעובדה זו כל משמעות, ואין היא מעלה או מורידה לעניין מעמדו של אדם כעובד. מכל מקום, כבר הכרענו כי סוכם עם התובע שישולם לו שכר, ואין אנו מקבלים את הטענה כאילו עבד בתחנה בתמורה לפרסום וקידום עצמיים. 20. באשר למבחני הביניים לקיום יחסי עובד-מעביד, מצאנו שרובם היטו את הכף במקרה זה לעבר ההכרעה על היותו של התובע "עובד" הנתבעת, ואף הנתבעת לא הכחישה, לגופו של עניין, את הנטען באשר למבחנים אלו. להלן נפרט בקצרה את הנסיבות שפורטו בפנינו, המצביעות על סממנים מובהקים של יחסי עבודה בין הצדדים: א. התובע שידר תוכנית רדיו משל עצמו והפיק בהצלחה את תוכנית הרדיו של גב' עטרי. את העבודה ביצע באופן אישי, בעצמו, תוך שהוא נעזר בעובדים אחרים של הנתבעת, כגון טכנאים. אם נאלץ התובע להיעדר מעבודתו, נדרש למצוא לעצמו מחליף, אולם אין בכך כדי לאיין את העובדה שאופי ביצוע העבודה על-ידו היה אישי. ב. התובע ביצע את עבודתו במתקני התחנה, תוך שהוא משתמש לצורך עבודתו בציוד שסופק ע"י התחנה. ג. עבודתו של התובע היתה דומה במהותה לעבודתם של שדרנים ומפיקים אחרים, שאין חולק כי היו עובדי הנתבעת. גב' עטרי העידה על כך כשדרנית, וגב' יהושע העידה על כך כמפיקה. ד. מסגרת העבודה של התובע היתה קבועה - 5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. אף עד הנתבעת, מר להט, העיד כך: "התובע נדרש לעבוד בימים קבועים ושעות מסוימות, לפי סידור העבודה שהיה לו. הסידור נקבע על ידי גדעון ושוש" (עמ' 12 לפרוטוקול; חקירתו הנגדית של מר להט). ה. התובע צריך היה לדווח על היעדרות מעבודתו לנתבעת, ולקבל אישור על כך. כראיה, הציג התובע מכתב שהפנה למר לב-ארי ז"ל, בו ביקש להיעדר מהעבודה במשך 4 ימים, ומר לב-ארי ז"ל אישר את הבקשה בכתב ידו. ו. התובע היה מחויב לציית להנחיות ונהלי הנתבעת, והיה נתון למרותה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בתצהירי העדות הראשית של התובע ושל שתי עדות התביעה: מר לב-ארי ז"ל וגב' עטרי היו אלה שקבעו תכנים כלליים ואת אופי התוכניות של התובע; לעיתים נדרש התובע להקדיש תוכניותיו לנושא מסוים; לתובע ניתנו הנחיות לגבי עברית תקנית בעת שידור, טעויות בשידור וכד'; לתובע, כמו ליתר עובדי הנתבעת, ניתנה הוראה ללבוש חולצה לבנה ועניבה בעת השידור; ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. עד הנתבעת, מר להט, אישר את הדברים בעדותו: "נכון שהתובע היה נתון לפיקוח ולמרות של גדעון, שוש והסמנכ"לית סמדר נוגה. כמו כל האנשים שהיו ברדיו" (עמ' 12 לפרוטוקול). 21. מכלול הנסיבות לעיל מצביע על כך שבפועל התקיימו בתובע סממנים של "עובד" הנתבעת. ואולם, לטענת הנתבעת, אין השתלבותו של התובע במערך הארגוני שלה שוללת את העובדה שהוא עבד עבורה דווקא כ"מתנדב", שכן התקיימו בו גם כל הסממנים המתיישבים עם סטטוס זה. בנוסף, טענה הנתבעת שגם לו היה מקבל התובע הבטחה לקבלת שכר - הנתבעת הכחישה זאת בתוקף, ואילו אנו קבענו אחרת לעיל - גם אז אין בכך כדי להעיד על קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. 22. החלטנו לדחות טענתה של הנתבעת, ולקבוע כי התובע לא היה "מתנדב" אצל הנתבעת, אלא "עובד" שלה לכל דבר ועניין. בפסק הדין בעניין אהובה פרידמן, שאומץ גם בע"ע 1403/01 סוהייר סרוג'י נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 3.5.04), התייחס בית הדין הארצי בהרחבה למהותם של יחסי ההתנדבות, להבדיל מיחסי עבודה: "המתנדב הוא עובד במובן המילולי של מושג זה, לאמור - הוא מבצע עבודה עבור מעסיק. עם זאת, אין מתקיימים במתנדב יחסי עובד ומעביד עם מעסיקו... בדרך כלל סממני המתנדב הם שהוא בא לעבודה מרצונו. הוא מבצע עבודה בלא תמורה כספית. הוא אינו צד לחוזה עבודה. הוא אינו קשור במסגרת מחייבת של שעות עבודה או ימי עבודה. הוא אינו מחויב לתקופת עבודה מוגדרת, ורשאי לחדול מלעבוד בכל עת שיחפוץ. הוא אינו נתון למרות המעסיק. מעצם טיבם, יחסי ההתנדבות אינם מעוגנים בהסדר חוזי מוסכם או במסמך בכתב, אף שאין לשלול אפשרות זו. עבודת המתנדב אינה מצמיחה זכויות מכוח הסכמים קיבוציים ובאין הוראה מיוחדת בחוק, לא חלים עליהם משפט העבודה המגן, למעט חובת המעסיק לבטח את המתנדב לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995". 23. התובע בענייננו אמנם לא היה צד לחוזה עבודה, והוא המשיך להגיע לעבודה מרצונו, וגם לא קיבל תמורה כלשהי בגין עבודתו. ואולם, מצאנו כי מנכ"ל הנתבעת המנוח כן התחייב בפני התובע שיקבל שכר, כלומר לא הוסכם מעולם כי הוא יעבוד כ"מתנדב"; הוכח בפנינו כי התובע כן היה קשור במסגרת מחייבת של שעות וימי עבודה, וכי הוא לא רשאי היה לחדול מלהופיע לעבודה באופן שרירותי; וכן הוכח לשביעות רצוננו כי התובע היה נתון למרות מעבידתו, הנתבעת. 24. נסיבה נוספת שהובאה לידיעתנו במקרה זה, ושתרמה אף היא להכרעת הכף היתה עדותו של התובע ועדותה של גב' עטרי כי בתחנה הועסקו אנשים אחרים בהתנדבות, ואותם אנשים הסכימו מפורשות להעסקתם בלא כל תמורה, בין היתר ע"י חתימה על כתב ויתור. במסגרת אותו כתב ויתור, ויתרו אותם אנשים על שכרם, והצהירו על כך כי הם עובדים בהתנדבות. התובע מעולם לא חויב לחתום על כתב ויתור כזה, ומר להט אישר את הדברים (עמ' 15 לפרוטוקול). 25. על מנת לחדד את הדברים, נפרט להלן את נסיבותיו של פסק הדין בעניין אהובה פרידמן, שם הוכרע, בסופו של דבר, כי המערערת היתה מתנדבת, ולא עובדת: "בין הצדדים לא נערך כל חוזה, או כל מסמך בכתב. היחסים היו חבריים... מלכתחילה לא היתה כל דרישה לשכר... אין כל עדות על מסגרת ידועה של זמן עבודה. מדובר בתיאטרון קהילתי, לא מסחרי, אשר חי 'מן היד אל הפה'. הוצאות טלפון - המערערת שילמה בעצמה. נקיון - העובדים ביצעו בעצמם. הדפסות - עשה המשיב בביתו... למערערת לא היתה ידיעה על אחרים שקיבלו שכר... ובפועל, כל האנשים שפעלו בתיאטרון עשו זאת כמתנדבים, לקידום רעיון התיאטרון, ושלא על מנת לקבל שכר... יותר מכך, קיימת עדות מפורשת שהובהר למערערת שהעבודה היא על בסיס התנדבותי...". 26. ההבדלים בין המקרה בפסק הדין בעניין אהובה פרידמן ובין המקרה שלנו בולטים. 27. סיכומו של דבר, מכלול המרכיבים העובדתיים הנוגעים ליחסים בין הצדדים בענייננו, הביאנו למסקנה כי התובע היה "עובד" הנתבעת. משכך, זכאי התובע לכל הזכויות הנובעות ממעמד זה. שכר עבודה 28. התובע זכאי לשכר עבור כל תקופת עבודתו בתחנה, החל מחודש אפריל 1997 ועד יום 7.1.01, ובסה"כ - תקופה של שלוש שנים ו-9 חודשים. 29. את השכר המגיע לתובע יש לחלק, לטעמו, לשניים - השכר המגיע לו בעבור 4 השעות היומיות בהן עסק בהפקת תוכניות ברדיו ובהכנה לקראת התוכניות, והשכר המגיע לו בעבור השעה היומית האחת בה עסק בשידור תוכניתו ברדיו. 30. באשר לשכר של שעות ההפקה וההכנה, הודה התובע כי מעולם לא סוכם עימו גובה השכר; באשר לשכר המגיע לו כשדרן, טען התובע בעדותו כי מר לב-ארי ז"ל הבטיח לו שאם יגיע לעבוד בנתבעת, ישולם לו שכר הגבוה מזה שהרוויח במקום עבודתו הקודם, רדיו דרום: "... הגענו לשיחה איתו כשהוא היה המנכ"ל של המכללה למנהל בתל-אביב. זה היה בשנת 95' או 96'. הוא שאל אותי כמה אני מקבל ברדיו דרום. אמרתי לו שאני מקבל 125 ש"ח לשעה. והוא אמר לי שהוא מבטיח לי שאצלהם אקבל הרבה יותר. זה היה בשלב ההקמה. כשמדברים על תכנים, שיבוץ וכסף. לא היו מסמכים..." (עמ' 10 לפרוטוקול; עדותו בחקירה נגדית של התובע). 31. לאור זה, העמיד התובע לבסוף את סכום תביעתו לשכר עבור שעות עבודתו כשדרן על 125 ש"ח לשעה. 32. אין בידינו לקבל תחשיב זה. על אף שקיבלנו את עדותו של התובע לפיה מר לב-ארי ז"ל ביקש לקבלו לעבודה בתחנה תמורת שכר ולא בהתנדבות, אין בעדותו של התובע בעניין גובה השכר די על-מנת לקבוע כי אכן הוסכם עימו מפורשות על שכר של 125 ש"ח ומעלה, או לכל הפחות, על שכר של 125 ש"ח לשעה. 33. אף התובע עצמו העיד כי את השיחה היחידה בנושא עם מר לב-ארי ז"ל, הוא ניהל בשנת 95' או 96', כשהתחנה טרם היתה קיימת, וכשמר לב-ארי ז"ל שימש בתפקיד אחר לחלוטין, מנהל המכללה למנהל. אותה אמירה של מר לב-ארי ז"ל לתובע לפיה יקבל "הרבה יותר" ממה שקיבל במקום עבודתו דאז, נתפסת בעינינו כאמירה שנאמרה בהקשר של שיחה ראשונית בלבד בין מי שמתכוונים לקשור יחסי עבודה, כשמקום העבודה - קרי, תחנת הרדיו - עדיין לא קיים ואינו מאוייש בעובדים, וכשאותה אמירה לא הגיעה כדי דרגת הפירוט הנדרשת, לא תועדה בכתובים, וגם לא מומשה לבסוף. 34. יתרה מזו, בעוד התובע הצליח לשכנענו באמצעות עדת התביעה, גב' עטרי, כי מר לב-ארי ז"ל אכן התחייב בפניו כי הוא יועסק בשכר, ולא כמתנדב, לא הביא התובע תימוכין חיצוניים לעדותו-שלו באשר לכך שסיכם, לכאורה עם מר לב-ארי ז"ל, גם את גובה השכר שישולם לו. 35. ובמקרה כזה, נקבע בדב"ע נד/1-1 אליצור קדושי נ' ידיעות תקשורת בע"מ ועיתון ירושלים, עבודה ארצי, כרך כז(2), 123: "מהו הדין מקום בו טוען עובד לשכר מוסכם, ונקבע עובדתית על ידי בית הדין, כי לא הוסכם על גובה השכר? לדעתנו - ... שעה שברור שעובד זכאי לשכר עבודה שהרי אינו 'מתנדב', ומשקובע חוק שכר מינימום שיעור מינימלי של שכר, אין העובד יכול לצאת בלא כלום בגין עבודה שעבד רק מהטעם שגירסתו, על פיה סיכם עם מעבידו את גובה שכרו, לא הוכחה. במקרה זה יש להפעיל את חוקי המגן, ולענייננו את חוק שכר מינימום ואת חוק הגנת השכר, ולזכות את העובד בשכר מינימום, בדומה למקרה בו נטען כי קיימת זכאות לשכר ראוי, אך שיעורו של זה לא הוכח..." (ההדגשה - במקור). 36. ויודגש - התובע לא הצליח להוכיח כי סיכם עם מר לב-ארי ז"ל מה יהיה גובה שכרו לכשיתחיל בפועל לשדר בתחנה, ואולם הוא גם לא הצליח להראות כי השכר בו נקב בכתב תביעתו, 125 ש"ח עבור כל שעת שידור, הוא השכר הראוי. גם הוכחתו של גובה "השכר הראוי" לעובד במקצוע מסוים, ברמת מיומנות מסוימת, בעל מספר שנות נסיון מסוים - גם היא מוטלת על התובע. ומשלא הוכח ע"י התובע כי אכן השכר בו נקב הוא השכר לו הוא ראוי, גם אז, אין מנוס אלא לקבוע כי חובה על המעביד לשלם לו, לכל הפחות, את שכר המינימום. כך נקבע בדב"ע נא/2-5 וילס ורהייס נ' פייבר שמואלי, עבודה ארצי, כרך כד(1), 136: "במג'לה (אשר בוטלה, כידוע), נקבע כי השכר הראוי ייקבע על פי שומת מומחים שאינם נוגעים בדבר. משבוטלה המג'לה - אין לנו יותר מקור בחוק לקביעתו של השכר הראוי. אולם, מכוח סע' 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, מותר לנהוג על פי ההלכה הפסוקה בסוגיה זו. במקרה שלפנינו, לא הובאה כל עדות חיצונית מה הוא 'השכר הראוי' לטבח ברמת מיומנות כמו זו של המערער;... בנסיבות אלה, בהן נטל ההוכחה היה על העובד, לא היה מקום לקבוע כי מגיע לעובד שכר עבודה ראוי בגובה השכר הממוצע במשק;... אמנם, גם שכר המינימום אינו בהכרח השכר הראוי לבעל מקצוע מסוגו של המערער, אולם משלא הרים המערער, שהיה מיוצג, את הנטל להוכיח מהו השכר הראוי לאדם בעל ותק והשכלה מקצועית כשלו, לא נותר לבית הדין האיזורי אלא לקבוע את השכר המינימלי שחובה על כל מעביד לשלם לעובדו מכוח חוק שכר מינימום." 37. במקרה שלנו, כל שציין התובע בהעמידו את השכר שתבע על 125 ש"ח הוא אותו סיכום שערך, כביכול עם מר לב-ארי ז"ל; ושכרם של שדרנים אחרים בתחנה, כגון שוש עטרי, מרגלית צנעני, חופני, יוסי גרבר וכו', שקיבלו שכר גבוה מ-125 ש"ח לשעה. ואולם, למותר לציין כי קבוצת השדרנים אליה התייחס התובע מורכבת, רובה ככולה, משמות אמנים מפורסמים בתחומים מגוונים ששידרו תוכנית אישית בתחנה, ומשמה של שוש עטרי, ששימשה גם בתפקיד ניהולי בתחנה. אין מקום להשוואה בין אותם שדרנים ובין התובע, ומכל מקום, התובע עצמו לא הצביע על מקור ההשוואה שערך, ומדוע עלינו לקבל גרסתו, לפיה אם כל אותם שדרנים שציין הרוויחו סכומים גבוהים בהרבה מ-125 ש"ח לשעה, אזי 125 ש"ח לשעה הוא סכום סביר וראוי עבורו. 38. אם כן, שכרו של התובע בעבור כל שעת שידור בתחנה, יועמד על שכר המינימום השעתי. 39. באשר לשכרו של התובע בעבור השעות בהן עסק בעבודת הכנה והפקה, כאן הודה אף התובע כי לא סוכם עימו על גובה השכר שיקבל. על כן, ניסה התובע להוכיח מהו השכר הראוי, באמצעות שכרן של שתי מפיקות אחרות בתחנה - זוהר יהושע ונעמה ינאי. ואולם, גב' יהושע עצמה העידה כי שימשה בתפקיד של מפיקה ראשית בתחנה, ואילו התובע לא היה מפיק ראשי (עמ' 6 לפרוטוקול; עדותה בחקירה נגדית של גב' יהושע). כמו כן, גב' יהושע הפיקה ארבע תוכניות, בעוד התובע הפיק תוכנית אחת בלבד. באשר למקור ההשוואה האחר של התובע - נעמה ינאי - הרי שכאן הסתפק התובע בעדותו שלו בלבד על שכרה של גב' ינאי, מבלי שאף צירף את תלושי השכר שלה לתצהירו או לכתבי טענותיו, ומבלי שהביאה לעדות. אין די בכך כדי להוכיח כי אכן שכרו צריך להיות זהה לשכרה של אותה גב' ינאי, ולכן אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל הוכחת שכרו הראוי, גם בכל הנוגע לשעות ההכנה וההפקה. גם שכרו עבור שעות אלו יועמד על שכר המינימום. 40. הנתבעת לא הכחישה כי התובע עבד 5 שעות שבועיות במשך 5 ימים בשבוע. על כן, התובע זכאי לשכר מינימום עבור כל אותן שעות בהן עבד, למעט החודשים הראשונים לעבודתו (אפריל-אוגוסט 1997), אז עבד כשדרן בלבד - ולא כמפיק - והיה זכאי לשכר בעבור שעה יומית אחת. יצוין, כי התובע לא עשה הבחנה בין מספר שעות ההכנה ומספר שעות ההפקה בהן עבד, אלא רק טען כי עסק בשעת שידור יומית אחת, וב-4 שעות יומיות של הכנה והפקה. על כן, בתקופה בה טרם החל התובע גם להפיק, מצאנו לקבוע כי עבד רק שעה יומית אחת, כשדרן. 41. לפי מספר שעות העבודה היומיות של התובע, לפי 22 ימים בחודש, לפי מספר החודשים הכולל בו עבד, ולפי שיעורי שכר המינימום שהיו בתוקף בכל תקופה, זכאי היה התובע לקבל שכר בסך כולל של 65,121.98 ש"ח. התובע ביקש לקזז מהסכום שתבע כשכר עבודה את 10,000 הש"ח שקיבל במשך 5 חודשים עבור החלפתו בשידור את גב' עטרי. התובע ביקש את הקיזוז, שכן ראה בסכום מפרעה על-חשבון שכרו שטרם שולם. ואולם, הנתבעת התעקשה כי השכר שקיבל התובע במשך אותם 5 החודשים לא היה מפרעה על-חשבון שכר, אלא שכר הנובע מההתקשרות הזמנית של הנתבעת עם התובע, לאחר שהתובע נתבקש, והסכים, לקבל על עצמו שידור תוכניות נוספות, כמחליף. על כן, אנו קובעים כי הסך הכולל של 10,000 ש"ח ששולם לתובע, שולם לו בעבור הגדלת היקף עבודתו באותם 5 חודשים, ועל כן אין לקזזו מהשכר לו היה זכאי התובע בעבור עבודתו הרגילה. סיכומו של דבר, הנתבעת חבה לתובע שכר עבודה בסך כולל של 65,121.98 ש"ח. 42. התובע תבע גם פיצויי הלנת שכר. אף מבלי להתייחס לשאלת התיישנות הזכאות לפיצויי הלנה, מצאנו לקבוע כי אין התובע זכאי לפיצויים אלה. אמנם, התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע לאי-תשלום שכרו של התובע במשך תקופה כה ממושכת, ראויה לכל גינוי; אולם בהתחשב בכל יתר הנסיבות שנפרשו בפנינו, ובהן קשייה הכלכליים של התחנה, העובדה שהועסקו בה עובדים גם במתכונת של התנדבות, והעובדה שהתובע לא טרח, ולו פעם אחת במשך 4 שנות עבודה לדרוש את שכרו באופן פורמלי, אלא רק באמצעות העברת מסרים למנכ"ל התחנה באמצעות עובדי התחנה האחרים, כל אלה מצדיקים קביעה כי אין לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר. פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר נסיעות 43. משקבענו כי התובע היה עובד הנתבעת, זכאי הוא גם לזכויות סוציאליות המגיעות לעובד. הנתבעת הכחישה הכחשה כללית את זכאותו של התובע לזכויותיו ואת אופן חישוב הסכומים אותם תבע, ואולם לא הציעה כל חישוב חלופי במידה וטענתה כי התובע לא היה "עובד", תידחה. 44. על כן, בכפוף לקביעתנו כי התובע זכאי לשכר מינימום עבור עבודתו, אנו מקבלים תביעתו לזכויותיו הסוציאליות במלואה. 45. באשר לפדיון ימי החופשה - התובע זכאי, עבור כל תקופת עבודתו, לפדיון 37.5 ימי חופשה. עפ"י שכרו היומי של התובע ערב התפטרותו, זכאי התובע לסך כולל של 2,988.75 ש"ח, כפדיון ימי חופשה. 46. באשר לדמי ההבראה - משנסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, זכאי התובע רק לדמי ההבראה בעבור השנתיים האחרונות לעבודתו - 13 ימים, עפ"י שיעור של 282 ש"ח ליום הבראה. התובע זכאי, אם כן, לסך כולל של 3,666 ש"ח כדמי הבראה. 47. באשר להחזר הוצאות נסיעה - עפ"י צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מחודש ינואר 2001, החודש בו נסתיימו יחסי העבודה, עמד שיעור החזר הוצאות הנסיעה על 18.67 ש"ח ליום. עבור 45 חודשי עבודה, בהם עבד התובע 22 ימים בכל חודש, זכאי הוא לסך כולל של 18,483.3 ש"ח כהחזר הוצאות נסיעה. פיצויי פיטורים 48. לא מצאנו כי התפטרותו של התובע עומדת בתנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, באשר לא חלה כל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וגם לא נוצר - עובר להתפטרותו - מצב בו לא ניתן היה לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. 49. אמנם, נסיבות בהן מעביד אינו משלם לעובד את שכרו הינן כאלה המצדיקות התפטרות בדין מפוטר, אולם הנסיבות במקרה נשוא פסק-דין זה שונות: המצב בו מדבר התובע, במסגרתו לא שולם לו שכר, הוא מצב שנמשך כ-4 שנים תמימות. חוסר הוודאות לגבי קבלת השכר, הוא נסיבה נוספת אותה מציין התובע כהצדקה להתפטרותו בדין מפוטר, אף היא נסיבה שנמשכה במשך כ-4 שנים, למעט אותם 5 חודשים בהם שולמו לתובע סכומי כסף כלשהם, אולם הדבר נעשה בתמורה לכך שהחליף שדרנים אחרים בתפקיד. 50. אין לומר כי הנסיבות שהביאו להתפטרותו של התובע היו חדשות, נוצרו לפתע, והיוו הזרז הישיר שהביאו - לאחר שמיצה את כל הדרכים האחרות - לכדי התפטרות. התובע השלים עם אי-תשלום שכרו במשך שנים. למעשה, דבק התובע במקום עבודתו לתקופת זמן ממושכת כל כך, מבלי שקיבל תמורה כלשהי לעבודתו, עד כדי כך שלא ניתן לומר כי התפטרותו, באותה נקודת זמן בה בחר להתפטר, באה בגלל אי-תשלום השכר. על כן, אין התפטרותו יכולה לזכותו בפיצויי פיטורים. 51. תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים נדחית. סוף דבר 52. מבלי להכביר מילים, נוסיף לסיכום כי לא מצאנו לקבל את נסיונותיה של הנתבעת לטעון לחוסר תום לב מצידו של התובע, בעצם הגשת התביעה ובקשתו של התובע להכיר בו, בשלב כה מאוחר, כ"עובד", ובעיתוי הגשת התביעה - רק לאחר פטירתו של מר לב-ארי ז"ל. לא מצאנו פגם כלשהו בהתנהלותו של התובע, מה גם שפנייתו הרשמית הראשונה לנתבעת בדרישת כל זכויותיו נעשתה עוד טרם פטירתו של המנוח, על אף שהגשת התביעה עצמה נעשתה לאחר פטירתו. מכל מקום, רק במקרים נדירים, בהם חוסר תום-ליבו של התובע משווע, תגבר דרישת תום הלב על הזכויות הקוגנטיות להן הוא זכאי - ומקרה זה אינו נמנה על המקרים הנדירים הללו. 53. סיכומם של דברים, תביעתו של התובע התקבלה בחלקה. 54. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. 65,121.98 ש"ח כשכר עבודה. ב. 2,988.75 ש"ח כפדיון ימי חופשה. ג. 3,666 ש"ח כדמי הבראה. ד. 18,483.3 ש"ח כהחזר הוצאות נסיעה. 55. הסך הכולל של 90,260.03 ש"ח, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה, 7.1.01, ועד יום התשלום בפועל. 56. לאור תוצאות התביעה, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך5,000 ₪ + מע"מ שישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פיטורים