פנסיה חודשית אלמנה

פסק דין 1. בתביעתה דנן עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פנסיה חודשית לה היא זכאית, לטענתה, כאלמנת המנוח. 2. להלן עובדות הרקע הרלבנטיות אשר אינן שנויות במחלוקת: א. המנוח היה חבר בקרן הפנסיה נתיב (להלן: "הקרן") . כעולה מתצלום מסמך ההצטרפות לקרן וטופס יציאה לפנסיית זקנה ( הטפסים צורפו לתיק ע"י הקרן , לבקשת ביה"ד ) המנוח הצטרף לקרן בתאריך 1.6.1958 כאשר מועד תחילת חברותו בה נקבע רטרואקטיבית לתאריך 27.9.1950. ב. המנוח, יליד 1/1923 , פרש מעבודתו במפעל "אבן וסיד" עת מלאו לו 60 , בשנת 1983 ומאז שילמה לו הקרן פנסיית זקנה עד למועד פטירתו ב 8.3.2001. ג. בשנת 1986 עזבו המנוח ואשתו את הארץ ועברו להתגורר בארה"ב, בסמוך למגורי בנם מר גבריאל (גבי) טננבאום (להלן : גבי). ד. למנוח בן נוסף , מר אורי טננבאום (להלן: אורי) אשר חי בארץ. ה. אשתו של המנוח הלכה לעולמה בשנת 1992. ו. בשנת 1996/7 פגש המנוח את התובעת . השניים הכירו , מסתמא , היכרות שטחית בלבד, עוד בעבר , עת המנוח חי אף הוא בארץ. ז. התובעת , אשר חיה כל העת בארץ , התאלמנה מבעלה בשנת 1994. לתובעת בן . הבן ומשפחתו חיים אף הם בארץ. ח. המנוח והתובעת נפגשו לחופשה משותפת בהונגריה, שלאחריה ביקרה התובעת את המנוח בארה"ב והמנוח ביקר את התובעת בארץ. ט. בחודש 8/1998 נישאו המנוח והתובעת בטכס חתונה אזרחי בארה"ב, שלאחריו נערכה מסיבה , בנוכחות הבן גבי כמו גם בנה של התובעת ובני ביתם. לכתב התביעה צורף כנספח א' "היתר הנישואין" בחתימת השופט אשר השיאם. י. במחצית השנייה של חודש 1/1999 הגיעה התובעת לביקור משפחתי בארץ. יא. בבדיקות שערך המנוח בארה"ב ,בראשית פברואר 1999 (בדיקות שארכו מספר ימים, לאחר הפנייה מרופא מ - 30.1.1999) אובחנה אצלו מחלת סרטן הריאות. יב. מאז אובחנה המחלה כאמור, אושפז המנוח , מעת לעת, לבדיקות , לטיפולים ואף לאשפוזים ממושכים - בין מחמת מחלת הסרטן ובין מחמת בעיות רפואיות אחרות מהן סבל בו זמנית, כמו - בעיות בכליה ובעיות אורטופדיות , במסגרתן נאלץ אף לעבור ניתוחים לאחר שמעד, נפל ושבר עצם מעצמותיו. בגין כל אלה אושפז המנוח , מעת לעת , בבתי"ח ,במוסדות שיקום ובבתי החלמה למיניהם (ראה סעיף 12 לכתב ההגנה, כמו גם תצהיר הבן מר גבי, למשל סעיף 7 ). יג. בכל הזמנים הרלבנטיים מאז גילוי המחלה ועד למועד פטירתו של המנוח (1/99 - 3/01) שהתה התובעת , לסירוגין, בארה"ב ובישראל, כפי שיפורט בהמשך. יד. כעולה מעדות בניו של המנוח (שהיא בלבד נשמעה, כפי שיובהר להלן) חזרה התובעת מביקורה בארץ לארה"ב בראשית 3/1999 , לאחר שהודע לה על איבחון מחלת הסרטן אצל המנוח. כפי שנמסר על ידי התובעת לגבי, נבצר ממנה להגיע קודם לכן (בחודש 2/99) עקב בדיקות שהיא עצמה עברה בארץ, טיפול בשיניה התותבות כמו גם התחייבותה הקודמת לשמש שמרטפית לנכדיה ב- 2/99 - עת שהו בנה וכלתה, מסתמא, בחו"ל (ראה תצהירו של מר גבי). טו. עת שבה התובעת לארה"ב, כאמור, בתחילת 3/99 - היה המנוח מאושפז בבי"ח מחמת בעיה בכליה (ראה סעיף 7 לתצהיר הבן, מר גבי). התובעת ביקרה אותו בביה"ח ושהתה על יד מיטתו, מידי יום. אליבא דעדות הבן מר גבי , בראשית חודש 5/99 שוב אושפז המנוח , מסתמא, בבי"ח "בגלל בעיה אחרת", הפעם לאחר שנפל בביתו והובהל לחדר מיון. עם תום אשפוזו זה (הבן לא נקב במועדים בתצהירו) ומפאת מצבו הועבר המנוח למוסד שיקומי. טז. בסוף חודש 5/99, כיומיים - שלושה לאחר שהמנוח הועבר למוסד השיקומי ושהה בו, נסעה התובעת לישראל. יז. במהלך התקופה מסוף חודש 5/99 ועד 12/99 עבר התובע ניתוח אורטופדי לאחר נפילה נוספת ושבר (המנוח נפל מסתמא במהלך 6/99 או 7/99, כעולה מעדות הבן גבי (סעיף 13 לפרוטוקול) . גם הפעם , עם שחרורו מביה"ח עבר התובע למוסד שיקומי. הליך השיקום הממושך הסתיים רק בחודש 12/99 ואז עבר התובע לדיור מוגן. יח. אליבא דעדות הבן גבי , מצב המנוח הלך והתדרדר , "למרות שיפורים זמניים כאלה ואחרים". ב 5/2000 , הגיע התובע לביקור בארץ, במהלכו יצא עם התובעת לחופשה משותפת בטבריה. החופשה נקטעה עקב פטירת אם התובעת . יט. מספר ימים לאחר מכן נאלץ המנוח לחזור לארה"ב עקב כאבי גב עזים שפקדוהו. המנוח עמד על כך , כי יטופל גם לעניין זה אצל רופאיו בארה"ב ומשכך מיהר לחזור לארה"ב וקטע את שהייתו בארץ. כ. כחודשיים לאחר מכן, בקיץ 2000 הגיעה התובעת שוב לארה"ב והתגוררה עם המנוח בדירתו בארה"ב החל מן השבוע השני לחודש יולי ועד חודש ספטמבר (עדות מר גבי בעמ' 13 לפרוטוקול). כא. אין מחלוקת , כי בפרקי הזמן בהם שהתה התובעת בארץ , התקיים קשר טלפוני הדוק ורציף בין המנוח לתובעת, אשר ניהלו שיחות טרנס אטלנטיות ארוכות וממושכות. כב. בתאריך 24.1.01 הגיש המנוח לבימ"ש באמריקה תביעת גירושין נגד התובעת. בתביעה, אשר הוגשה באמצעות עו"ד נטען, כי לדברי התובע הצדדים חיים בנפרד וכי "הם אינם מתאימים", מצב המהווה, מסתמא, עילת גירושין מוכרת בארה"ב, לדברי מר גבי. (תצלום כתב התביעה צורף לתצהיר הבן גבי). כג. המנוח נאסף לבית עולמו בתאריך 25.03.01, בטרם נערך דיון בתביעת הגירושין . במותו היו, אפוא, המנוח והתובעת - נשואים . המנוח היה בן 78 עובר למועד פטירתו. כד. בתעודת הפטירה , אשר הפרטים בה מולאו מפי בן המנוח, מר גבי , נרשם כי המנוח היה "אלמן". בתאריך 07.07.01 הגיש מר גבי בקשה לתיקון תעודת הפטירה , כך שבמקום "אלמן" יתוקן הרישום ל "נשוי", בציון שם התובעת כאשת המנוח. הבקשה הוגשה ביוזמת הבן גבי. כה. בתאריך 25.2.01, בטרם נפטר המנוח , נכתב מכתב , המופנה אל הקרן הנתבעת. מפאת חשיבות הדברים ולמען שלמות התמונה העובדתית נביא להלן את המכתב בנוסחו המלא: " לכבוד הנהלת קרן פנסיה נתיב אני הח"מ, מיכאל טננבאום , חבר מס'..........בקרן פנסיית נתיב ובעל ת.ז. מס'.................מודיעכם על שינוי מצבי המשפחתי ומבקש להביע בפניכם את רצוני בנוגע לפנסיית שארים. בעת כתיבת מכתב זה אני נמצא בהליכי גירושין מתמר מוסקוביץ שנישאה לי באוגוסט 1998. תביעת הגירושין הוגשה לביהמ"ש בקליבלנד אוהיו על ידי באמצעות עו"ד ועותק התביעה רצ"ב. זמן קצר לאחר נישואינו חליתי במחלת הסרטן. האבחון היה בסוף ינואר 1999, כאשר תמר מוסקוביץ היתה בביקור בישראל. היא שבה למקום מגורינו בקליבלנד רק במרץ ובחודש מאי עזבה סופית בדרכה לישראל וזנחה אותי בהיותי במצב קשה ביותר. עתה עברו קרוב לשנתיים מאז שעזבה ונפרדנו ואנו לא גרים תחת קורת גג אחת ואין לנו חיים משותפים כלל ועיקר. אני מבקש בכל תוקף לא לזכות את תמר מוסקוביץ בזכויות פנסיית שארים. היא איננה ראויה לכך לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה חוקית. אנא אשרו קבלת מכתב זה. אני תקווה שבקשתי זו תזכה לטיפול נמרץ ותמסרו או תודיעו לי מה כוונתכם. באם יש צורך בסיוע או נתונים נוספים אנא פנו אלי או אל בני, גבריאל טננבאום ואורי טננבאום. כתובתם להלן:.................................. בברכת חברים, ( - ) מיכאל טננבאום (להלן: "המכתב") בסיפא המכתב מתנוססת חתימתו כמו גם חותמתו של נוטריון במדינת אוהיו, בציון תאריך 3.01.2001 (הערת ביה"ד : באירופה ובישראל משמע : 01.03.2001). עפ"י חותמת המתנוססת על צילום המכתב - התקבל המכתב אצל הנתבעת בתאריך 18.03.01 , קרי - ימים ספורים בטרם נפטר המנוח. כו. לאחר פטירת המנוח פנתה התובעת לקרן הנתבעת וביקשה לשלם לה את הפנסיה לה היא זכאית, לטענתה, כאלמנת המנוח. הקרן סירבה להכיר בתובעת כמי שהיתה אשתו של המנוח עובר למועד פטירתו ומשכך נדחתה תביעת התובעת לשלם לה את הפנסיה , כאלמנתו . לתובעת נמסר על ידי עובד הקרן, מר פרידלנדר, כי מאחר ובתעודת הזהות שלה לא מצויין, כי היא "נשואה" - אין הקרן מכירה בה כאשתו של המנוח. עד כאן עובדות הרקע, שאינן שנויות במחלוקת. 3. זכויות הפנסיה לחברי קרן "נתיב" מוסדרות בתקנון הקרן. בפרק א' לתקנון , אשר כותרתו "הגדרות כלליות", פורשו המונחים המוזכרים בתקנון. נביא להלן את הגדרותיהם של המונחים הרלבנטיים לענייננו : "פנסיונר : חבר שפרש מעבודתו לפנסיה בהתאם לתקנון זה; "פנסיונר זקנה : חבר שפרש מעבודתו לפנסיית זקנה בהתאם לתקנון זה; "שאיר, שאירים: שאיריו של חבר או של פנסיונר לעניין תקנון זה הינם: (1) (1) "אלמנה" - מי אשתו של חבר בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו לפחות שנה אחת סמוך לפטירתו, או שילדה לו ילד ושהוכרה בתור שכזו עפ"י החלטה סופית של ביהמ"ש המוסמך או המוסד לביטוח לאומי". בסעיף 27 לתקנון נקבע , כי שאיריו של פנסיונר זקנה שנפטר ואשר קיבל או היה זכאי לקבל פנסיית זקנה מהקרן , יהיו זכאים לקבל מהקרן פנסיות עפ"י הוראות התקנון. שיעורי פנסיית הזקנה לאלמנה של פנסיונר זקנה נקבעו בסעיף 28 לתקנון. (ההדגשות - אינן במקור). 4. להשלמת התמונה העובדתית ולהעמדת דברים על דיוקם נעיר , כי בתשובה לשאלת ביה"ד בפתח הדיון (נוכח טענה אשר הועלתה בסעיף 5 לכתב ההגנה) הבהיר ב"כ הנתבעת במפורש , כי אין מחלוקת, כי היה טקס נישואין ואין מחלוקת , כי לאחריו היו המנוח והתובעת נשואים. אין גם מחלוקת ,כי בני הזוג לא התגרשו וכי היו נשואים עובר למועד פטירתו של המנוח (ב"כ הנתבעת חזר על הדברים ואישר אותם גם בסיכומיו). 5. לאור הגדרת המונח "אלמנה" בתקנון הקרן , כמי שהיתה אשתו של החבר/הפנסיונר בשעת מותו ובאין מחלוקת כי התובעת היתה אשתו של המנוח עובר לפטירתו, קיבל ביה"ד את טענת ב"כ התובעת , כי סירוב הקרן להכיר בתובעת כאלמנת המנוח ולשלם לה את הפנסיה מהווה למעשה טענת "הודאה והדחה" . ביה"ד נענה על כן לבקשת ב"כ התובעת בדבר היפוכו של סדר הבאת הראיות. הקרן הביאה , אפוא, ראיותיה - ראשונה. 6. מטעם הקרן העידו בפנינו בניו של המנוח , מר גבי טננבאום ומר אורי טננבאום. כן העיד עובד הקרן , מר פרידלנדר. עדויותיהם הראשיות הוגשו על דרך תצהירים , עליהם נחקרו הנ"ל בפנינו. משהגיע שלב הבאת ראיותיה של התובעת הודיע בא כוחה , כי אין בכוונתו להעידה וכי הוא מושך את תצהירה מן התיק. התובעת הסתפקה, אפוא, בהגשת מסמכים מטעמה, הכל כמפורט בפרוטוקול ביה"ד. תמצית טענותיהם של הצדדים 7. טענות הנתבעת (כפי שהובהרו מפי בא כוחה בביה"ד, בפתח הדיון ועליהן חזר בסיכומיו): א. "הצגת תעודת נישואין אין לה ולא כלום עם הכרה אוטומטית בזכותה של אישה להיקרא שאירה או אלמנה. על ביה"ד להיכנס אל טיב מערכת היחסים ולראות האם אמנם מדובר באלמנה הזכאית לפנסיית שאירים". ב. מאחר ו"מוסד הנישואין הוא מוסד חוזי" ומאחר והתובעת טוענת לזכויות מכח תקנון הקרן, המהווה אף הוא חוזה, יש לבחון את התנהגותה לאור דרישת תום הלב, על פי דיני החוזים. ג. בענייננו ,בבחינת מערכת היחסים בין המנוח לתובעת עולה , כי מחודש 5/99 ועד פטירת המנוח, היו בני הזוג בגדר "פרודים" , התובעת "זנחה את המנוח", משמע - הפרה חובותיה החוזיות כלפיו ומשכך, אין לראות בתובעת "אלמנת" המנוח, קרי - מי שהיתה אשתו עובר למותו ואין היא זכאית לפנסיה. לקרן הזכות לשלול מן התובעת את הפנסיה "כיוון שלא התנהגה כפי שמצופה ממנה". ד. מדיניות פנסיונית ראויה צריכה לדאוג למתן פנסיית שאירים למי שתרמה בחייה המשותפים עם החבר למשק הבית המשותף . ה. "פנסיית שאירים כמוה כתשלום מזונות, כיוון שהתובעת לא היתה זכאית למזונות - כך גם אינה זכאית לפנסיית שאירים". ו. בנוסף , במכתבו לקרן, המנוח "הדיר את התובעת מן הפנסיה... וזו זכותו עפ"י סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. אז אנחנו (קרי - הקרן) מקיימים את מצוותו של החבר אשר הגיעה אלינו עוד בחייו וכך אנו פועלים". ב"כ הקרן הפנה לעניין זה לפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 233/98 שושנה כץ נ. קרן מקפת (פורסם בפד"י נד (5) 493), להלן: "פרשת כץ". ז. "התחייבויות נתיב לתשלומי פנסיה בהווה ובעתיד - גבוהות מנכסיה ... יש חשיבות שיקבלו פנסיה מי שמגיע להם לקבל את הפנסיה וחלילה לא תשלום פנסיה למי שלא מגיע". בלשון ב"כ הנתבעת - מצבה הפיננסי של הקרן כיום דומה ל"צרור נקוב" ואף מונה לה מנהל מורשה. 8. טענות התובעת: א. עפ"י תקנון הקרן, הקריטריון היחיד לקביעת זכאותה של אלמנת הפנסיונר לקבל את פנסיית הזקנה כ"שאיר" המנוח הוא מעמדם החוקי של בני הזוג, עובר למועד פטירתו של הפנסיונר. ב. בענייננו, באין מחלוקת כי התובעת היתה אשת המנוח עד יום מותו , כנדרש בתקנון, הרי היא זכאית לקבל את פנסיית השאירים כאלמנתו והקרן חייבת לשלם לה את הפנסיה. ג. נוכח הקבוע בתקנון , אין ליתן כל נפקות משפטית למערכת היחסים בין בני הזוג כמו גם לטענה , כי הנישואין הופקעו כביכול. הזכאות אינה נמדדת אלא עפ"י מעמדם החוקי של בני הזוג ולא עפ"י טיב יחסיהם, אף לא על פי מצבה הפיננסי של הקרן או על פי זכאותה למזונות. לא ניתן להוסיף ולדון בתניות שאינן קיימות בתקנון וודאי לא בתניות מוסריות. ב"כ התובעת היפנה לעניין זה לפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה בדב"ע מד 6 -2, נתיב קרן פנסיה נגד אילנה חרוסט (פורסם בפד"ע טו , 449), להלן: "פרשת חרוסט". מעבר לכך , הנתבעת כלל לא הוכיחה טענתה , כי פקעו הנישואין בין המנוח לתובעת. ד. באשר למכתב המנוח לקרן: מן העדויות עולה , כי המכתב אינו משקף כלל את העובדות כהווייתן ואינו משקף אף את רצונו של המנוח, לא מבחינת תוכנו ולא עפ"י נסיבות עריכתו. באשר להיבט המשפטי : פרשת כץ שונה מענייננו בנסיבותיה העובדתיות כמו גם בשאלה המשפטית שעמדה בה להכרעה ומכל מקום - פסה"ד בעניין כץ לא ביטל את הלכת חרוסט. דיון והכרעה 9. את זכאות התובעת לקבל לידיה את פנסיית הזקנה של המנוח , כ"שאיר" המנוח בהיותה אלמנתו, יש לבחון, בראש וראשונה, עפ"י הוראות תקנון הקרן הנתבעת , המהווה אכן חוזה בין הקרן לחבריה. ככל שייקבע, כי התובעת זכאית לפנסיה על פי התקנון, תיבחן השאלה, האם בנסיבות דנן יש לשלול הימנה את הפנסיה, בהסתמך על מכתבו של המנוח. 10. עפ"י ההוראות הרלבנטיות בתקנון הקרן , תשולם הפנסיה של פנסיונר הקרן לשאיריו. אלמנה היא בגדר "שאיר" של חבר או של פנסיונר. "פנסיונר" ו "פנסיונר זקנה" מוגדר כחבר שפרש מעבודתו לפנסיה או לפנסיית זקנה בהתאם לתקנון. "אלמנה" מוגדרת כ "מי שהיתה אשתו של חבר בשעת מותו". (ראה לעיל בפרק העובדתי). 11. בתקנון הקרן הנתבעת לא נקבע כל תנאי לבחינת זכאותה של אלמנת הפנסיונר לפנסיה , זולת היותה אשתו עובר למועד פטירתו וזאת, יש לציין, בניגוד להגדרות בתקנונים של קרנות פנסיה אחרות ולהוראותיהם , אשר נבדקו על ידנו לצורך השוואה. כך למשל מצאנו: בתקנון הרלבנטי של קרן "מבטחים" - הוגדרה "אלמנה" כ "אשת חבר או פנסיונר שנפטר וגרה עמו בעת פטירתו". (ראה פסטרנק , פרק 11.10.1 בעמ' 5). בתקנון קרן "מקפת" הוגדרה "אלמנת פנסיונר" כ "אשה או ידועה בציבור - עפ"י פס"ד של רשות שיפוטית מוסמכת - של פנסיונר שהיתה נשואה לו שנתיים לפחות וגרה עמו שנתיים רצופות לפחות לפני פטירתו או שילדה לו ילד בתקופת נישואיהם ו/או מגוריהם המשותפים". (ראה פסטרנק , פרק 11.10.6 בעמ' 6). בתקנון קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות הוגדרה "אלמנה" כ "אשתו של חבר שקיימה עמו משק בית משותף עד פטירתו...". "אלמנת פנסיונר" הוגדרה כ"אלמנה כהגדרתה לעיל שחיה עם המנוח וקיימה עמו משק בית משותף לפחות שנתיים , עובר לפטירתו". (ראה פסטרנק , פרק 11.10.5 בעמ' 7). כך גם בתקנון קרן הביטוח והפנסיה לפועלים חקלאיים הוגדרה "אלמנה" כ "אשת חבר או פנסיונר שנפטר , שגרה עמו בעת פטירתו". (ראה פסטרנק , פרק 11.10.7 בעמ' 4). במאמר מוסגר נעיר , כי תנאי דומה נקבע גם בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, לבחינת זכאותה של אלמנה לפנסיית שאירים מכח חוק זה. "אלמנה" הוגדרה בחוק כ "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא .....מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שים לפחות ובכללן שניים עשר חדשים שלפני פטירת המבוטח......". 12. הנה כי כן , קרנות הפנסיה השונות היו, מסתמא, ערות לאפשרות , כי חבריהן יינשאו פעם נוספת וכי יתכנו מצבים, בעיקר לגבי פנסיונרים, אשר מפאת גילם המופלג ו/או מפאת מצב בריאותם בשנות חייהם המאוחרות הללו - מדובר יהא בנישואין לתקופות קצרות ו/או כי מפאת נסיבות הכרוכות , מטבע הדברים בנישואין מאוחרים של בני זוג קשישים כאמור, עת לכל אחד מהם ילדים בוגרים ונכדים - ייתכן והנישואין יחייבו מגורים לאו דווקא משותפים ואף יהיו כרוכים בפירוד לתקופות אלו או אחרות וכי לא ינוהל על ידם משק בית משותף. מתוך מודעות לאפשרות קיומן של נסיבות כמפורט לעיל , כל אימת שהקרן סברה , כי לא יהא זה נכון ו/או צודק לשלם את הפנסיה למי שלא חיה בפועל עם בעלה הפנסיונר ולו תקופה מינימאלית ו/או לא ניהלה עמו משק בית משותף ו/או למניעת נישואין פיקטיביים מתוך מטרה "לזכות בפנסיה" תוך פרק זמן קצר (כך לטענת הקרן דנן) ו/או בסברה , כי יש בתשלום פנסיה לאישה שאינה מקיימת אחר תנאים מגבילים נוספים (זולת היותה "אשתו" החוקית) משום הכבדה על מצבה האקטוארי של הקרן - דאגה הקרן לכלול בתקנונה (החוזה בינה לחבר) דרישות מוגדרות מעבר לדרישת ה"נישואין" , בבחינת תנאים "בלעדיהם אין" לתשלום פנסיית השאירים לאלמנה. 13. הקרן הרלבנטית בענייננו , קרן "נתיב"/ הנתבעת , מטעמים השמורים עמה, לא הלכה ב"נתיב" זה, הגם שאף היא קרן פנסיה ומודעת , מטבע הדברים , למהות חלקו הארי של "קהל לקוחותיה" ולטיבו , על מאפייניו המיוחדים , הכל כמפורט לעיל. משכך , תמימי דעים אנו לחלוטין , עם ב"כ התובעת , כי אין לקרן כל זכות "להשחיל" לתקנונה תנאים , דרישות ושיקולים (מה גם מתחום המוסר), שלא בא להם זכר בתקנון, בבואה לבחון זכאותה של אלמנה לפנסיה. 14. עמד על הדברים ביה"ד הארצי לעבודה כבר בפרשת חרוסט, הדומה בנסיבותיה העובדתיות, לענייננו. גם שם עמדה לדיון שאלת זכאותה של התובעת לקבל לידיה את הפנסיה כ"אלמנת" בעלה המנוח , לו היתה נשואה עת נפטר , הגם שבמהלך 12 (!) שנים לפני פטירתו התגוררו השניים בנפרד , לא ניהלו משק בית משותף והתובעת אף פתחה בהליכים נגד המנוח בביה"ד הרבני , במסגרתם הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכם גירושין, על דעת שניהם ומרצונם המשותף (!). מועד מתן הגט נדחה וכך - עת נפטר המנוח - היתה התובעת עדיין נשואה לו. בצוואתו ציווה המנוח את כל רכושו לילדיו והורה במפורש , כי לבד משני ילדיו "לא יהא אדם זכאי לאחר פטירתו - לזכות או לרכוש כלשהם". תביעת גב' חרוסט , כי קרן נתיב (היא הקרן הנתבעת בענייננו) תשלם לידיה את הפנסיה , נדחתה ע"י הקרן מן הנימוק, כי תנאי בל יעבור להכיר באשת המנוח כ"אלמנה" הזכאית לקבל את הפנסיה לאחר פטירתו , הוא חיים בצוותא וניהול משק בית משותף. בביה"ד טען ב"כ הקרן , כי בת הזוג הנשואה לחבר הקרן חייבת לגור עם בעלה ובאין חיי אישות וניהול משק בית משותף - אין חיי נישואין ומי שאיננה "אשתו" גם לא תהא "אלמנתו". 15. ביה"ד הארצי לעבודה עמד על כך , כי "המשיבה היתה " אשתו " של המנוח בשעת מותו ולא גרושתו . הגדרת "אלמנה" שבתקנות הקרן , על הפסיקים שבה , אין לפרש לפי הפירוש שהוצע ע"י ב"כ הקרן ...מהקשר הדברים ברור , שהתנאי "וגרה עמו" קיים רק לגבי הידועה בציבור ולצדו תנאי חילופי - החל גם הוא על הידועה בציבור בלבד : "או שילדה לו ילד". משכך , בהתבסס על ההגדרה בתקנון הקרן נקבע, כי הגב' חרוסט היתה זכאית לפנסיה כאלמנת המנוח , על אף שבני הזוג חיו בפירוד זה 12 שנה ועל אף שניהלו הליכים בביה"ד הרבני, במסגרתם אף הגיעו מסתמא להסכם גירושין , הגם שלא הספיקו לחתום עליו בטרם נפטר המנוח. ביה"ד הוסיף ועמד על כך , כי "בהליך זה התברר כי קיים הבדל מהותי בין תקנות "מבטחים" לתקנות "נתיב" במה שנוגע להגדרת "אלמנה". אי לכך יישלח העתק מפס"ד זה למרכז לביטחון סוציאלי שליד הועד הפועל של ההסתדרות כדי שיתן דעתו לתאום ההגדרות". 16. מטעמים השמורים עם קרן "נתיב" , הגדרת "אלמנה" בתקנונה - לא שונתה ולא תוקנה , במהלך כל השנים מאז פסה"ד בענין חרוסט (פסה"ד ניתן ב 1984), למרות הערתו הנ"ל של ביה"ד ועל אף פסיקתו שהיתה בניגוד לעמדת הקרן. 17. משכך , נוכח פסיקתו המפורשת של ביה"ד הארצי לעבודה בפרשת חרוסט , שאמר דברו חד משמעית ובבירור בענין שנסיבותיו דומות לענייננו , ובהיותנו כפופים להלכתו של ביה"ד הארצי - לא מצאנו כל הצדקה לסטות מן ההלכה הנ"ל . נוכח הלכתו הברורה הנ"ל של ביה"ד מקובלת עלינו לחלוטין עמדתו של ב"כ התובעת בענייננו , כי אכן אין "להשחיל" לתקנון הקרן ולקרוא לתוכו שיקולים , תנאים , דרישות או הוראות - שלא בא להן זכר בתקנון ושהקרן עצמה ו/או המוסמכים לכך מטעמה , לא מצאו לנכון להוסיפם , על דרך שינוי התקנון ו/או תיקונו ו/או התאמתו להגדרות בתקנוניהן של קרנות אחרות , אף לאחר שתשומת ליבם הופנתה לכך במפורש ע"י ביה"ד הארצי עוד ב 1984, בהערתו בפסק הדין חרוסט הנ"ל. ככלות הכל - מטרתה של פנסיית השאירים לאלמנה ותכליתה , כמו גם "המדיניות הפנסיונית" עליהן עמד ב"כ הנתבעת בענייננו , כנימוק לשלילת הפנסיה מאת התובעת דנן ,כל אלה היו קיימות עובר לדיון בפרשת חרוסט ועמדו אל מול עיניו של ביה"ד הארצי עובר למתן פסק דינו הנ"ל. ברי, כי כל שנאמר לעיל - יפה וחל על נימוקיה הנוספים של הקרן, שאינם נזכרים בתקנון ואף אותם ביקשה "להשחיל" , כמו הטענה, כי יש לבחון "התנהגותה" של האישה התובעת, תום ליבה, כמו גם הטענות בדבר אי זכאותה לפנסיה "מאחר והתובעת לא היתה זכאית למזונות" נעיר, כי טענה אחרונה זאת נטענה סתמית וכללית, בלא הפניה לביסוס משפטי כלשהו ואכן לא מצאנו לה כל בסיס. למותר לציין, כי מצבה האקטוארי של הקרן, שהוא בבחינת "צרור נקוב" (בלשון ב"כ הנתבעת) בוודאי שאינו יכול להוות שיקול לשלילת הפנסיה הימנה . במאמר מוסגר נעיר, כי ייתכן וניתן היה למנוע מצבה זה של הנתבעת לו דאגה הקרן לעשות את התיקונים הדרושים בתקנונה, לצמצום קהל הזכאים, על פי הערת ביה"ד בפרשת חרוסט. משלא עשתה כן וככל שהיתה לכך השפעה על מצבה הנוכחי של הקרן, אין לה להלין אלא על עצמה. 18. נוסיף ונעיר , כי לא זו בלבד שנסיבותיו העובדתיות של פסה"ד בענין חרוסט דומות לענייננו , אלא שלמעשה הנסיבות בעניין חרוסט אף היו "חמורות" (כך - אם ללכת בקו מחשבתו של ב"כ הנתבעת) מענייננו , נוכח העובדה כי שם מדובר היה בבני זוג אשר חיו בפירוד 12(!) שנים ואף הודיעו , כי הגיעו להסכם גירושין מתוך רצון הדדי. 19. בנוסף ומעבר לאמור לעיל מצאנו לנכון להעיר: א. בנושא תום הלב, לגביו הכביר ב"כ הקרן טענות: סבורים אנו , כי דווקא התנהגות הנתבעת בענייננו (שהיא, ככלות הכל הצד השני לחוזה ומחוייבת אף היא בתום לב) בבואה להשחיל תנאים שאין להם זכר בתקנון, לבחינת זכאות התובעת - לוקה בחוסר תום לב ובפרט כך נוכח הלכתו הברורה של ביה"ד הארצי בענין חרוסט (אשר הבהיר במפורש לקרן כי ככל שברצונה "להשחיל" תנאים נוספים - יש לעשות כן בתקנון) ונקיטתה של הקרן מאז במדיניות של "שב ואל תעשה". למותר לציין , כי דחיית התביעה תוך עשיית שימוש בתנאים אשר הקרן לא גילתה אותם בתקנונה כתנאים שבכוונתה להביא בחשבון בבואה לשקול תביעה לתשלום פנסיית שאירים לאלמנה - אינה מתיישבת (כך בלשון המעטה) כלל ועיקר עם חובת הגילוי המוטלת על הקרן, חובה - עליה עמד ב"כ הנתבעת (!) בסיכומיו, הגם בהקשר אחר. ב. זאת ועוד. בעוד שבתקנונים של קרנות הפנסיה האחרות (ראה לעיל) נקבעו (במפורש ובגלוי) תנאים סבירים לבחינה האם מדובר ב"אשתו" של המנוח , כמו - מספר השנים בהן בני הזוג החתגוררו יחדיו בטרם פטירת המנוח ו/או קיום משק בית משותף, הרי הקרן הנתבעת בענייננו הרחיקה לכת וההינה להיכנס לפני ולפנים חיי הנישואין של בני הזוג , על דרך בחינת התנהגותם איש אל רעהו , הכל בהתבסס על "רכילות", כמו - האם התובעת "דיברה יפה" אל המנוח או האם הביאה לו כוס מים אם לאו.... כל אלה אינם מעניינה של הקרן הנתבעת, אין זה בסמכותה ונרחיק לכת ונאמר, כי מדובר בהתנהגות שהיא בבחינת חדירה לפרטיות במידה שאין הדעת סובלת , עד כדי פגיעה בכבוד האדם הנוגע בדבר (כבודה של התובעת). ג. עוד נעיר , כי הפכנו והפכנו בסיכומיו הארוכים של ב"כ הנתבעת ולא מצאנו התייחסות כלשהי, אף לא על דרך האזכור , של פסה"ד בענין חרוסט , הגם שעוד בראשיתו של ההליך, בפתח הדיון בתיק זה ,הופנתה תשומת ליבו של ב"כ הקרן להלכת חרוסט (ראה דברי ב"כ התובעת בעמ' 2 לפרטוקול הדיון , שורה 25). הנתבעת , מטעמים השמורים עמה, בחרה "להתעלם" מקיומו. רק בתשובה לסיכומי התובעת התייחס ב"כ הנתבעת , בקצרה , לפסה"ד בעניין חרוסט בהטעימו , כי "נתיב לא הסתמכה על פס"ד זה ". אכן כך . דא עקא שהתובעת (!) הסתמכה עליו ומצופה היה מן הנתבעת , כי תגיב, לאור הדמיון בין שני המקרים וזהות הטענות אשר כבר עמדו למבחן בביה"ד הארצי וזה אמר דברו בבירור וחד משמעית, בהתייחס לקרן שהיא, להזכיר הנתבעת בשני המקרים . אף בתגובתו לגופה בחר ב"כ הנתבעת לצמצם התייחסותו להערת ביה"ד הארצי בסיפא פסה"ד, כי יש ליתן את הדעת לתיאום הגדרת המונח "אלמנה". למותר להעיר, כי לא זו הסוגייה העומדת לדיון בענייננו ויש להצטער על כי לא התייחס להלכת חרוסט לגופה, בקטעיה הרלוונטיים. כל שטען ב"כ הנתבעת: "מסתבר שאין הכרח לשנות ההגדרה ולפחות בענייננו נמצאה תרופה לנושא הפירוד בהוראות סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשרת לעמית או לפנסיונר להדיר מפנסיית השאירים את מי שזנחה אותו". כאמור, אין זו הסוגייה העמדת לדיון בתיק זה ולכן לא נזדקק לה. את דברנו ביחס להלכה עצמה - אמרנו לעיל. 20. לגופו של ענין , מכל הטעמים כמפורט לעיל במצטבר מקובלת עלינו עמדת ב"כ התובעת , כי עפ"י הוראות תקנון הקרן הנתבעת ובהתבסס על הלכת חרוסט הנ"ל , אין כל מקום לבחון את "טיבם של חיי הנישואין" של המנוח והתובעת ו/או יחסיהם, לצורך בחינת זכאותה של התובעת לפנסיה ודי בעובדה, כי התובעת היתה נשואה למנוח עובר למועד פטירתו, על מנת שתהא זכאית לפנסיה כאלמנתו. בבחינת למעלה מן הצריך נעיר רק זאת, כי בנסיבות דנן לא ניתן להתעלם מן העובדה האוביקטיבית, כי מדובר בבני זוג קשישים, לכל אחד מהם אלה נישואין שניים , לכל אחד ילדים בוגרים ונכדים, בשתי יבשות שונות, על כל האילוצים המתחייבים מכך וכי על רקע זה - יש להתבונן במערכת היחסים, עם בכלל. המנוח נשא את התובעת לאישה עת מלאו לו 74 שנים. בחלוף 5 חדשים בלבד מאז הנישואין התגלתה , לרוע המזל , מחלת הסרטן אצל המנוח. מאז - המנוח נכנס ויצא מבתי חולים ומוסדות שיקום למיניהם. מצבו התדרדר. נוכח הנסיבות העובדתיות כמתואר לעיל , לאור הודאת הנתבעת עצמה בכתב הגנתה , כי "מצבו הרפואי של המנוח התדרדר והוא נכנס ויצא חליפות אל ומאת בתי"ח ובתי החלמה" (ראה סעיף 12 לכתב ההגנה) הרי אוביקטיבית, קשה לדבר במונחים של "ניהול חיים משותפים תחת קורת גג אחת" לפרק זמן משמעותי , מה גם נוכח העובדה , כי מן היום בו נישאו ועד מועד פטירת המנוח מדובר ב 2.5 שנים סה"כ ( מ - 8/1998 ועד 3/2001) 21. נותרה השאלה , האם התובעת בענייננו אינה זכאית לפנסיה לאור מכתבו של המנוח לקרן, בהתבסס על הוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) , התשל"ג - 1973 (להלן : חוק החוזים): כזכור, בקטע הרלבנטי לענייננו במכתב אשר נשלח מטעם המנוח לקרן נכתב : "אני......מבקש להביע בפניכם את רצוני בנוגע לפנסיית שאירים......... אני מבקש בכל תוקף לא לזכות את תמר מושקוביץ בזכויות פנסיית שאירים. היא איננה ראויה לכך , לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה חוקית....". 22. בסעיף 36 (ב) לחוק החוזים נקבע בזו הלשון: " בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - עפ"י חוזה ביטוח, עפ"י חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או עפ"י עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר , אף אחרי שנודע למוטב על זכותו". 23. טוענת הנתבעת: פנסיית השאירים היא חיוב שיש לקיימו - עקב מותו של אדם - עפ"י חוזה ביטוח או עפ"י חברות בקופת קצבה. "החייב" הוא קרן הפנסיה. מי שטוענת כי היא "המוטב" היא התובעת. "הנושה" הוא המנוח. אליבא דנתבעת , מכתבו הנ"ל של המנוח מהווה הודעה לחייב , לבטל את זכותו של המוטב - במקרה זה התובעת- לפנסיית השאירים לאחר פטירתו , לעניין סעיף 36(ב) הנ"ל ועל הקרן לפעול בהתאם להוראתו זאת. הנתבעת משתיתה טענתה זאת על הלכת כץ (ע"א 233/98 שושנה כץ נגד קרן מקפת ואחר') בפסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 22.11.2000. לכץ המנוח היו שתי אלמנות כהגדרת המונח "אלמנה" בתקנות הקרן. האחת - האישה לה היה נשוי בעת מותו , בנישואין שהפכו לפורמליים בלבד. והאחרת - עימה ניהל חיים משותפים תקופה ארוכה למדי, עד יום מותו, כידועה בציבור. שתי "האלמנות" טענו לזכות בלעדית לקצבה. לפי תקנות הקרן, במקרה כזה היתה קצבת האלמנה אמורה להתחלק שווה בשווה בין השתיים. ואולם , כץ המנוח הורה בצוואתו , כי מלוא הקצבה ישולם לאחת משתי האלמנות. השאלה שעמדה אפוא להכרעה היתה, כמוגדר ע"י ביהמ"ש : "מה עדיף על מה? האם הוראת התקנון או שמא הודעת המנוח , אשר כאמור הועיד את מלוא הפנסיה לשושנה ?" בנוסחה המשפטי הוגדרה השאלה כך : " האם היה בכוחו של המנוח לשנות , בפעולה משפטית חד צדדית , את קביעת התקנות?" ביהמ"ש העליון פסק , כי עקרונית ובהגבלות מסוימות שפורטו , מוסמך חבר בקרן פנסיה, עפ"י הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים , להחליף, חד צדדית , שאירים - מוטבים, אם אין התניה נוגדת בחוזה שבין הקרן והחבר, דהיינו - בתקנות הקרן. ביהמ"ש הדגיש , כי אין הוא קובע הלכה אלא בהוראות המנוח בדבר שינוי "אלמנה" כמשמעות מונח זה בתקנות קרן הפנסיה. עוד הודגש, כי סמכותו העקרונית של החבר בקרן להחליף את המוטבים , "כפופה לעיקרון הגדול של תום הלב" וכי הכל תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. להשלמת התמונה נעיר, כי עתירת הקרן לבית המשפט העליון, לקיים דיון נוסף, נדחתה בהחלטה בה חזר ועמד כב' הנשיא, כב' השופט ברק, על כך כי פסק הדין שניתן בפרשת כץ ניתן "בנסיבות המיוחדות של המקרה" (ראה דנ"א 8955/00, החלטה מ- 14.8.01). מן הכלל אל הפרט. 24. נקדים ונאמר כבר בשלב זה , כי לאחר ששמענו את עדויותיהם של עדי הנתבעת וטענותיהם של שני הצדדים , לאחר שעיינו בראיותיהם כמו גם בסיכומיהם, בבחינת מכלול נסיבות העניין ובשים לב להוראות החוק הגענו למסקנה , כי אין ליתן נפקות להודעה במכתב אשר נשלח מטעם המנוח לקרן, כי אין הקרן רשאית לשלול מאת התובעת את הפנסיה לה היא זכאית כאלמנת המנוח, כהגדרתו של המונח בתקנון הקרן וכי על הקרן לשלם לתובעת את הפנסיה כ"שאיר" המנוח , הכל מן הטעמים כפי שיפורטו להלן. א. תחילתו של חוק החוזים היתה בא' באלול התשל"ג , 29.81973. בסעיף 64 לחוק נקבע במפורש , כי הדין הקודם יוסיף לחול על חוזים שנכרתו לפני תחילת החוק. משכך, רשאית היתה הקרן להסתמך על הוראות סעיף 36(ב) רק אם החוזה בין המנוח לקרן נכרת ביום 29.8.1973 ואילך. על פי מסמך ההצטרפות לקרן אשר צורף ע"י הנתבעת לתיק ביה"ד - עולה, כי המנוח הצטרף לקרן ב - 1958 (בתחולה רטרואקטיבית מ- 1950) וזהו , אם כן , המועד בו נכרת החוזה בינו לבין הקרן הנתבעת. משנכרת החוזה בשנת 1958 , לפני תחילתו של חוק החוזים ונוכח הוראות סעיף 64 לחוק , הרי הוא נתון לדין הקודם ולא חל עליו סעיף 36(ב) שהוסף לראשונה בחוק החוזים. נוסיף ונציין, כי אף לא נאמר בחוק החוזים, כי לעניין התחולה רואים את חידוש החוזה כעשייתו או ככריתתו, כפי שנאמר במפורש, למשל, בחוק חוזה הביטוח , התשמ"א - 1981 ובחוק החוזים האחידים , התשמ"ג - 1982. משכך ,אין אנו סבורים, כי הודעת המנוח במכתב אשר נשלח מטעמו לקרן - בדבר הדרת התובעת מזכויותיה עפ"י התקנון - גוברת, מכח סעיף 36 לחוק, על ההוראה בתקנון הקרן לפיה זכאית התובעת לפנסיה כאלמנת המנוח , בהיותה נשואה לו בשעת מותו. בענין כץ - השאלה בדבר תחולת החוק לא עמדה כלל לדיון. כעולה ממאמרה של כב' השופטת (בדימוס) גב' חנה הרדוף , "שתי אלמנות וקצבה אחת: מינוי מוטב/ת בקרן פנסיה " (פורסם בעקבות פסה"ד בענין כץ , בביטאון המשפט , תשס"ג - 2003 ) , בניגוד לעניינה של התובעת דנן, המנוח כץ הצטרף לקרן בשנת 1985, קרי - החוזה בינו לקרן נכרת לאחר שנכנס לתוקפו חוק החוזים ולכן, בעניין כץ הנ"ל, ניתן היה להתבסס על הוראת סעיף 36 (ב') לחוק. ב. כאמור בפרשת כץ ביהמ"ש העליון הדגיש במפורש , כי אין הוא קובע הלכה אלא בהוראות המנוח בדבר שינוי "אלמנה" כמשמעות מונח זה בתקנון קרן הפנסיה וכי פסק הדין ניתן בנסיבות המיוחדות שם . קיים אפוא ספק גדול אם ניתן להרחיב ההלכה וליישמה בנסיבות דוגמת עניינה של התובעת דנן, עת אין מדובר בביטול מוטב מתוך רשימה של מספר מוטבים או בהחלפת מוטב, אלא מדובר בביטול המוטב האחד והיחיד, פעולה שתוצאתה הבלעדית תהא כי הכספיים יוותרו בידי הקרן עצמה, שהיא זו שתהפוך בפועל ל"מוטב". ג. למען תנוח דעתה של הנתבעת נדגיש , כי לא הסתפקנו באמור לעיל ובדקנו את נפקות הודעתו של המנוח גם לגופו של עניין. בבואנו לבחון את נסיבות המקרה דנן לרבות שאלת תום הלב הכרוכה בהדרת התובעת מזכותה לפנסיה (שיקול אותו יש להביא בחשבון על פי פסק דין כץ) , לא שוכנענו כי המכתב נכתב ביוזמתו של המנוח וכי הוא מבטא בתום לב את רצונו ומאווייו, בלא השפעה של אחר/ים . נבהיר . (1) בן המנוח, מר גבי אישר בעדותו בביה"ד , כי הגם שהמכתב, אשר נכתב בכתב יד , נכתב בגוף ראשון , לכאורה ע"י המנוח עצמו , הרי - לא נכתב כלל ע"י המנוח , שהיה חולני ומעבר למחלה הקשה ממנה סבל מסתבר, כי סבל גם מכבדות ראייה ומרעד בידיו. בתצהיר עדותו הראשית העיד מר גבי , כי אכן המכתב נכתב על ידו , בכתב ידו (של הבן ,מר גבי) , אך לדבריו - נכתב המכתב לבקשת אביו המנוח ומהווה "דברו של אבי , מילים שיצאו מפיו , ממש הכתבה ואני כתבתי אותן". דא עקא שבחקירתו הנגדית בביה"ד מנגד אישר , כי ערך תיקונים במכתב שהם לדבריו, "תיקוני ניסוח ודקדוק " (?) עוד אישר , כי נושא כתיבת המכתב כמו גם התביעה לגירושין עלה עת "דיברנו על זה והגענו למסקנה שהגיע אבי וגם אני , שהיא זנחה אותו ובזה אין ספק ושנית בארה"ב , כאשר זוג אינו נמצא אחד עם השני שנה ומעלה - אז זו עילה לגירושין שאותה הוא הגיש". (2) לשון הרבים בה נקט לעיל (בלחץ החקירה הנגדית) מעידה על מעורבותו הרבה בכתיבת המכתב, בתוכנו ובניסוחו, שהיא מעבר לכתיבתו בלבד. עוד התרשמנו , כי בלב בניו של המנוח ובעיקר בליבו של הבן גבי , שלטו רגשות טינה, כעס ואף איבה כלפי התובעת. לא ניתן שלא לחוש בכך . הדברים צצו ועלו בבירור בתצהיר עדותו הראשית של גבי, כמו גם בחקירתו הנגדית בביה"ד והוא הדין בבן אורי , הגם שעדותו הצטמצמה לעניין זה לפרק זמן של 10 ימים בלבד , בהם שהה בדירת אביו המנוח , בתקופת חוליו, עת שהתה שם גם התובעת. אמנם הבן גבי טען בפנינו , כי לא "שנא" את התובעת , אך סבורים אנו כי מדובר בטרמינולוגיה גרידא וכי לאמיתו של דבר מדובר ברגשות עזים כמתואר לעיל , שאף אם לקבל דבריו , הרי הם על גבול האיבה. נפנה לעניין זה לכתב ההגנה ,אשר כבר בו צויין, כי "עצם הרישום בסעיף 10 לתעודת הפטירה , לפיו המעמד האישי של המנוח במותו הוא "אלמן" מעיד , כי כך ראו זאת בני המשפחה ...". סבורים אנו כי הדברים מדברים בעד עצמם ודי אף באמירה זאת כדי לבטא את הלך הרוחות ממנו עולה , כי מבחינת הבן גבי - התובעת לא קיימת כלל וממילא אינה זכאית לפנסיה. כך גם בסיכומים אשר הוגשו מטעם הקרן שאף בהם הודגש , כי "לגבי היו סיבות מספר לכעוס על התובעת..." בין השאר משום שלטעמו - התובעת דיברה אל המנוח בנוסח פוגעני, כי לא "סעדה" אותו בחוליו, או משום שלא הגישה לו כוס מים.... ברור לחלוטין , כי מדובר במטען רגשי כבד שמר גבי נצר בקרבו - נגד התובעת ואין זה משנה אם יכונה שנאה, משטמה, כעס רב או איבה. עוד הסתבר במהלך הדיון, כי בין "העובדות" להן טענו הבנים בתצהיריהם הושחלו גם השערות גרידא, בלא בסיס עובדתי, בבחינת "תחושות בטן" שלהם, דוגמאת הטענה כי התובעת לא ישבה שבעה על מות המנוח. אין לנו ספק , כי כעסם הרב של הבנים על התובעת לא זו בלבד ששימש רקע לכתיבת המכתב , לניסוחו בלשון בה נוסח ולשיגורו לקרן , מטעם המנוח ,ימים מספר בטרם נפטר, אלא כי נכתב ביוזמת הבנים (ולפחות הבן גבי) בכעסם על כך שהתובעת "לא התפנתה לסעוד אותו" (כך נכתב במפורש בסיכומי הנתבעת ) כפי שציפו הימנה הבנים, מסתמא. משכך , ספק רב בעינינו בדבר "תום הלב" הכרוך בכתיבת מכתב זה ובדבר המידה בה הוא משקף , אם בכלל, את רצונו האמיתי של המנוח . (3) כל שאמרו לעיל חל גם על תביעת הגירושין , שהוגשה אף היא במועד סמוך , בסוף 1/2001, עת התדרדר מצבו של המנוח . (4) זאת ועוד. בתביעה כמו גם במכתב לקרן צויין , כזכור, כי השניים לא מתגוררים יחדיו , אך "שכחו" לציין את העובדה המצערת , כי בין השאר כך משום מצבו החולני של המנוח , אשפוזיו ושהייתו הממושכת בבתי"ח, במוסדות שיקום ובמוסדות החלמה , בחלק ניכר מן התקופה. כן הושמטה העובדה, כי המנוח והתובעת שהו זה במחיצת זו עת היה המנוח בארץ, שהות שנקטעה אף היא מסיבות אוביקטיביות הכרוכות במצבו החולני של המנוח דווקא. הושמטה גם העובדה כי התובעת שהתה במחיצת המנוח בארה"ב בקיץ 2000. (5) מר גבי טרח להדגיש בעדותו , כי אביו חתם על המכתב בפני נוטריון ואכן, על המכתב חתום נוטריון ומתנוססת חתימתו. דא עקא שהנוטריון לא ציין כלל , האם המנוח אישר בפניו את תוכן המכתב , או האם ידע בכלל על מה הוא חותם. (6) כך גם לגבי מצבו הבריאותי של המנוח: הופנינו ע"י הנתבעת אל מסמך הקבלה לביה"ח מיום 22.3.2001 , בו נרשם , כי בהתקבלו בביה"ח במועד הנ"ל , המנוח התמצא במקום ובזמן. מנגד , לא הובא בפנינו מסמך המעיד אודות מצבו של המנוח במועד בו נכתב המכתב לקרן ועת נחתם על ידו . נעיר לעניין זה , כי עפ"י עדות הבן אורי , היה המנוח לעתים מטושטש מתרופות שנטל. מחמת כל האמור לעיל במצטבר לא שוכנענו , כי המכתב נכתב ביוזמת המנוח וכי הוא משקף, בתום לב, את העובדות לאשורן ואת רצון המנוח. 25. נוכח כל האמור לעיל במצטבר הגענו למסקנה, כי אין נפקות להודעת המנוח לקרן במכתבו ואין לקרן הזכות לשלול , על יסודו , את פנסיית השאירים מאת התובעת , שהיתה נשואה למנוח בשעת מותו וזכאית לכן לפנסיה כאלמנתו, עפ"י הוראות תקנון הקרן. 26. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, התביעה מתקבלת . הננו קובעים , כי התובעת זכאית לפנסיה כאלמנת המנוח מר מיכאל טננבאום ז"ל וכי על הקרן הנתבעת לשלם לה את הפנסיה. 27. הקרן / הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות הליך זה בסך 10,000 ש"ח (כולל שכ"ט ומע"מ). 28. לצדדים הזכות לערער על פס"ד זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים. אלמנות / אלמניםפנסיה