עיריית בת ים פשיטת הרגל

החלטה הנשיא סטיב אדלר 1. לפנינו בקשה למתן סעד זמני של הקפאת הליכי פיטורים בעיריית בת-ים וזאת, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב אשר דחה בקשה דומה. 2. הרשויות המקומיות, ובכללן המשיבה (להלן: "עיריית בת-ים" או "העירייה"), נקלעו למצב כלכלי קשה, כתוצאה מפשיטת הרגל של השלטון המקומי במדינת ישראל הכרוך בחריגות ניכרות מתקציב המדינה. כך לשם המחשה, עמד גרעונה המצטבר של עיריית בת-ים לסוף שנת 2003 על כ - 170 מיליון שקלים. על רקע מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות נחתם ביום 11.11.2004, בסיועו של בית דין זה, "הסכם עקרונות" בין המבקשת למרכז השלטון המקומי להבראת הרשויות המקומיות. הוראות הסכם זה חלות גם על עיריית בת-ים, אשר החלה מיישמת תוכנית הבראה שאושרה על ידי משרד הפנים. על פי הסכם העקרונות, יישום תוכנית ההבראה ברמת הרשות המקומית נעשית בשלבים: בשלב הראשון קובעת הרשות, בתיאום עם משרד הפנים, את היקף הפיטורים הנגזר מתוכנית ההבראה. בשלב השני מוצע לעובדי הרשות המקומית הסדר פרישה מרצון. בשלב השלישי נקבע מספר המפוטרים, על פי היקף הפיטורים שנקבע בשלב הראשון בהפחתה של מספר העובדים אשר בקשתם לפרישה מרצון לפי השלב השני אושרה. בשלב הרביעי מוכרעים חילוקי הדעות באשר לזהות המפוטרים, כל שנותרים כאלה, באמצעות ועדה פריטטית, וככל שנותרים בוועדה חילוקי דעות אזי מועברת המחלוקת להכרעתו של בורר. בהתאם, ניהלו הצדדים להליך זה משא ומתן ליישום תוכנית ההבראה, ובמסגרתו הסכימו בעניין פרישתם מרצון של עובדים אולם לא הגיעו לידי הסכמה בכל הנוגע לרשימת המפוטרים. משכך, החליטה המשיבה לעשות שימוש בסמכותה מכוח סעיף 18 (א) לחוק שירות המדינה (גימלאות), התש"ל - 1970 (להלן: סעיף 18 (א) או חוק הגמלאות), אשר אומץ בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, ולהוציא 23 מעובדיה שהגיעו לגיל 60 לקיצבה. 2. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו והגישה לבית הדין האזורי בתל-אביב בקשה למתן צווים שיאסרו על העירייה לעשות שימוש בסעיף 18(א) לחוק הגמלאות, ביחס ל - 23 מעובדיה, לרבות צווים המורים על ביטול כל ההליכים שהתקיימו במסגרת סעיף 18(א) לחוק ועל מניעת ביצוע כל פעולה הנוגעת לזכויות העובדים, לתנאי העסקתם, ולמעמדם באופן חד צדדי ללא קבלת הסכמת ועד העובדים וההסתדרות. 3. בית הדין האזורי בתל-אביב דחה בהחלטה מקיפה ומנומקת את הבקשה על כל עתירותיה. טעמיו לדחיית הבקשה היו אלה: [א] המבקשת לא השכילה להוכיח את טענתה כי אופן ישומו של סעיף 18(א) במקרה זה, בהקשר של צימצומים, ובלא שהתקיימו סיבות המצדיקות סיום העבודה התלויות בעובד (חוסר התאמה, יעילות נמוכה או בעיות משמעת) הינו מפלה באופן פסול. לשיטתו של בית הדין האזורי שימוש בסעיף 18(א) ביחס לעובד שאינו מתפקד כראוי לא נבדל ממקרה בו ההצדקה לשימוש בסעיף 18(א) נעוצה בצורך אמיתי ודחוף לקצץ בהיקף הוצאותיה של העירייה, שכן בשני המקרים ההוצאה לפרישה כפויה נסמכת על הצדקה ממשית - חיצונית לעובדת הגיל - כאשר קריטריון הגיל (והוותק) מאפשר הענקת גימלה לעובד הפורש. בקביעה זו אין כדי למנוע מהמבקשת להעלות בפני ועדת השירות של העירייה טענות בדבר שימוש בלתי מידתי בסעיף 18(א) המביא לאפליה פסולה. [ב] השאלה האם ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 18(א) לחוק הגימלאות לצורך יישום הליך של צמצומים והתייעלות הוכרעה בחיוב במסגרת פסק דינו של בית דין זה בעניין ס"ק 167/03 הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והמשק - עיריית ראשון לציון. כך, נדחתה בפרשה זו גם הטענה כי יש בהוראות חוק גיל פרישה שנחקק בשנת 2004 כדי להגביל או לגרוע מן הסמכות להוציא לגימלאות על פי סעיף 18 (א). [ג] השימוש שעשתה המשיבה בסעיף 18 (א) לא נועד לעקוף את הוראות "הסכם העקרונות" שכן הסכם העקרונות לא קבע כי יש להביא בגדר מכסת המפוטרים את העובדים שיפרשו לגמלאות על פי סעיף 18 (א) לחוק. גם לעניין זה התייחס בית דין זה בפרשת ראשון לציון עת קבע כי אין לכלול עובדים שפרשו לגמלאות לפי סעיף 18 (א) במכסת המפוטרים בפיטורי צמצום על פי הסכם ההבראה וזאת, כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם ההבראה. במקרה דנן, "הסכם העקרונות" נחתם כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בעניין ראשון לציון, לאמור, לאחר שהצדדים היו מודעים לפסיקתו האמורה של בית הדין. משביכרו לא לקבוע ב"הסכם העקרונות" כי יש להביא עובדים הפורשים לפי סעיף 18 (א) במכסת המפוטרים לפי הסכם זה גילו דעתם כי אין הם מעוניינים שכך יהיה. 4. לא נחה דעתה של המבקשת מפסק הדין ועל כן הגישה לבית דין זה ערעור עליו (עסק 59/05), במסגרתו בקשה לקיים דיון דחוף בו. זאת, נוכח מועדי השימועים, שנערכו ביום 7.3.2005, ומועד קבלת ההחלטות בעניינם של העובדים נשוא הערעור. 5. בהחלטתנו מיום 8.3.2005 קבענו, בין היתר, כי "הערעור ישמע במהירות הראויה, מחוץ לתור ובהתאם ללוח זמנים שיקבע בית הדין...". דעתה של המבקשת לא נחה גם מהחלטה זו ועל-כן הגישה את הבקשה דנא למתן סעד זמני בערעור (בש"א 287/05), בה התבקש בית הדין "להורות על הקפאת כל ההליכים שננקטו על ידי המשיבה בהתבסס על סעיף 18 (א)...; להימנע מלעשות שימוש ולבצע כל פעולה מכוח סעיף 18 (א)... וליתן כל סעד אחר שיידרש בנסיבות העניין". את חשיבות מתן הצו נימקה המבקשת, בין היתר, בחשש כי עד לשמיעת הערעור תיהפך הסוגיה ל"תיאורטית". 6. המשיבה התנגדה למתן הצו המבוקש, וטענה כי דין הבקשה להידחות משהמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את מתן הסעד הזמני. זאת בפרט, בשים לב לכך שהעירייה מתחייבת שלא לאייש משרות אלו על ידי עובדים אחרים ולנוכח העובדה שהמדובר במשרות הניתנות לביטול; לכל עובד נתונה האפשרות לערור על החלטה בעניינו בפני ועדת השירות של העירייה אשר בכפוף למועדים הקובעים בתקנות מתחייבת לא להעלות טענה של מעשה עשוי כנגד מי מהעובדים אשר יבחרו לערור. כן נטען כי סיכויי הערעור קלושים לאור העובדה שפסק הדין מושא הערעור עולה בקנה אחד הן עם הוראות חוק הגמלאות והן עם ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה בעניין עיריית ראשון לציון. 7. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, באנו לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים הבאים: [א] עניין לנו בבקשה לסעד זמני בערעור. תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 החלה בבית הדין לעבודה מכוח הוראתה של תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 מתנה את הסעד בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". הלכה פסוקה היא כי כאשר נדחית תביעה בערכאה הדיונית, לא בנקל יינתן סעד זמני עד לבירור הערעור (בש"א 4459/94 סלמונוב ואח' נ' שרבני ואח' פ"ד מט(4) 479; ע"א 2398/97 אייל דקל ואח' נ' אייל אבנר פ"ד נא(5) 608; בש"א 535/03 בן דוד - מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, ניתן ביום 8.12.2003)). איננו סבורים כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות סטייה מהלכה זו. [ב] התייעלות מנגנוני העירייה נחוצה לצורך תפקודה הראוי, לרבות מתן שירותים לתושבים ותשלום שכר לעובדיה. מתן צו כמבוקש עלול לגרום נזק שהנו מעבר לנזק הכלכלי. מנגד, ככל שייקבע במסגרת הליך הערעור כי נפל פגם בהליך הוצאת העובדים לגימלאות, יוכל בית הדין להשיבם לעבודה או לפצותם בגין הנזק שנגרם להם. [ג] לכאורה, לא נפלה בפסק דינו של בית הדין האזורי טעות משפטית בולטת המחייבת מתן צו זמני שיש בו כדי לשנות מהנפסק. [ד] במקרה שלפנינו הסעד הזמני המבוקש זהה למעשה לסעד הסופי המתבקש בערעור. 8. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משעסקינן בהליך במסגרת הליך קיבוצי, לא יעשה צו להוצאות. עירייהפשיטת רגל