פסק-דין בפניי ערעור מטעם עיריית חולון על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות אשר זיכה את המשיב מהעבירות בהן הואשם. 1. המשיב, יליד שנת 1945, הועסק כנגר בעיריית חולון (להלן: המערערת) במשך למעלה מ-28 שנים. ביום 11.6.03 הוגשה כנגד המשיב תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. בכתב התובענה שהוגש פורטו 5 תאריכים בתחילת חודש אוקטובר 2002 אשר בהם, כך נטען, יצא המשיב מעבודתו והלך לביתו בטרם נסתיים יום העבודה. בכתב התובענה נטען כי בבירור שנערך עם המשיב הוא הודה שהוא נוהג לצאת לביתו לפני שמסתיים יום העבודה והסביר כי הוא נוהג כך בשל המצב הבריאותי ממנו הוא סובל. על יסוד האמור לעיל נטען בכתב התובענה שהמשיב עשה לעצמו מנהג להעדר מעבודתו בעירייה בשעות הצהריים ללא שקיבל רשות לכך וללא שהודיע על כך לממונים עליו. לאחר מכן, כך נטען בכתב התובענה, היה המשיב חוזר לעירייה על מנת להחתים את כרטיס הנוכחות שלו ולעתים אף החתימו באמצעות עובדים אחרים. בנוסף לאישומים אלו הובא בכתב התובענה אישום נוסף לפיו ביום שבו הצהיר המשיב על "יום מחלה" הוא ביצע למעשה עבודה פרטית של צביעת דירה. בשל כל האמור לעיל הואשם המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1) עד (4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: החוק). 2. בבית הדין הודה המשיב כי נהג לצאת מדי פעם לביתו בטרם הסתיים יום העבודה וטען כי היה עושה זאת רק לקראת סוף היום. המשיב הסביר כי בעקבות תאונה שעבר הוא סובל מכאבים ברגליו ולכן הוא יוצא מדי פעם לפני סוף יום העבודה לביתו ומשרה את רגליו במים חמים. עם זאת טען המשיב כי כל יתר הטענות שהועלו כנגדו אינן נכונות. לדבריו, הוא לא נהג לחזור לעירייה על מנת להחתים את כרטיסו ומעולם לא ביקש מעובד אחר להחתים את כרטיס העובד שלו עבורו. כמו כן, לטענתו, הוא היה זמין בכל עת לקריאות באמצעות מכשיר הקשר שהיה ברשותו והיה נענה לקריאות אלו במהלך שעות העבודה וגם לאחריהן. טענותיו בדבר זמינותו בכל עת, ונכונותו לבצע עבודות במועדים שלא היה חייב לעשות כן, נתמכו בעדויותיהם של הממונה הישיר עליו ועדים נוספים, לרבות מנהלות בתי-ספר בחולון שהעידו על היענותו לכל בקשה. באשר לטענה לפיה ביצע המשיב עבודה פרטית ביום שבו הצהיר כי היה חולה טען המשיב כי לא היו דברים מעולם. לטענתו, אכן חש שלא בטוב באותו יום ושהה בבית אחותו ואימו, שם ביצע מספר עבודות של תיקוני צבע ותו לא. 3. בית הדין החליט ברוב דעות לזכות את המשיב מכל האישומים שיוחסו לו. בפסק דין הרוב נמתחה ביקורת על התנהלותה ושיקול דעתה של המערערת בתיק זה ובית הדין הביע את דעתו כי לא היה מקום להעמיד את המשיב לדין מלכתחילה. כן נמתחה ביקורת חריפה על אופן ניהול התביעה והמנעות מהבאת ראיות רלוונטיות. ביחס לטענה לפיה נהג המשיב לצאת מן העבודה במהלך היום קבע בית הדין כי המערערת הצליחה להוכיח את קיומה של התנהגות זו בארבעה ימים בלבד (מתוך החמישה שפורטו בכתב התובענה) וכי לא הוכח שהתנהגות זו חזרה על עצמה גם בימים נוספים. בית הדין קבע כי חרף טענת המערערת לפיה התנהגות זו של המשיב התבצעה על פני תקופה ארוכה, וכי בידיה דו"חות חקירה שיוכיחו זאת, לא הוגשו לבית הדין ראיות כלשהן ולא הובאו עדויות התומכות בטענה זו. בנוסף לכך קבע בית הדין כי הממונה הישיר על המשיב לא הקפיד עימו בכל הנוגע לשעות עבודתו והסתפק בכך שהמשיב היה זמין בכל עת לשביעות רצונו, כפי שאכן היה בפועל. באשר לטענה בדבר עבודת הצבעות שביצע המשיב קבע בית הדין כי גרסתו של המשיב מהימנה עליו ובהעדר ראיות כלשהן התומכות בגרסת המערערת הרי שיש לזכותו גם מאישום זה. כאמור, בית הדין מתח ביקורת נוקבת על התביעה והביע את דעתו שבנסיבות הענין, לנוכח העובדה שמדובר בעובד ותיק אשר ביצע את עבודתו נאמנה במשך שנים ללא כל בעיות משמעת, היה מקום להסתפק בשיחת אזהרה ולא לנקוט בהליך משמעתי של תובענה. בית הדין ציין כי לאחר שנעשתה עם המשיב שיחת הבהרה בנוגע לארועים נשוא התובענה לא חזרה על עצמה התנהגות זו מצידו של המשיב ועל כן היה מקום להסתפק בכך. על יסוד האמור לעיל קבע בית הדין, כאמור, בדעת רוב, כי המשיב לא עבר כל עבירת משמעת ועל כן יש לזכותו מכל האישומים שיוחסו לו בכתב התובענה. בדעת מיעוט קבע אחד מחברי בית הדין כי הוכח שהמשיב נהג לצאת מעבודתו במהלך יום העבודה ללא שקיבל רשות לכך מהממונים עליו ודי בכך כדי לקיים עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת לפי סעיף 9(3) לחוק. 4. על פסק דינו של בית הדין הוגש הערעור שבפניי ובו טענה המערערת כי יש להרשיע את המשיב בכל העבירות בהן הואשם. בדיון בפניי טען בא-כוח המערערת כי בית הדין שגה כשזיכה את המשיב משום שהמשיב הודה בפה מלא כי אכן נהג לצאת באמצע יום העבודה ולכן, אין כלל ספק שבוצעה עבירת משמעת. בא-כוח המערערת ציין כי גם אם היתה למשיב סיבה רפואית ליציאתו באמצע יום העבודה לביתו, וגם אם היה זמין, כטענתו, באמצעות מכשיר הקשר, הרי שאין לקבל מצב שבו עובד מחליט על דעת עצמו באילו שעות לעבוד ומתי ללכת הביתה ועושה זאת ללא קבלת אישור מהממונים עליו. בא-כוח המערערת טען כי זיכויו של המשיב משדר מסר פסול לעובדיה האחרים של המערערת, וכי פסק דינו של בית הדין עלול לעודד יצירת בעיות משמעת חמורות אצל המערערת. מנגד, באת-כוח המשיב ביקשה להותיר את פסק הדין על כנו. לטענתה, צדק בית הדין כשקבע שלא היה כלל מקום להגשת תובענה כנגד המשיב וכי ניתן היה להסתפק בשיחת הבהרה ואזהרה. מכל מקום, לטענתה, המערערת כלל לא הצליחה להוכיח את האישומים שהובאו בכתב התובענה ועל כן בצדק זוכה המשיב מאישומים אלו. 5. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתיק בית הדין, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו. אכן, כפי שציין בא-כוח המערערת, המשיב הודה בפה מלא כי נהג לפרוש לביתו במהלך יום העבודה על מנת לטפל בכאבי הרגליים, מהם סבל מאז התאונה שעבר. המשיב מסר הודיה כאמור בישיבת ההקראה וגם בעת עדותו בבית המשפט חזר על דברים אלו: "אני בעקבות הפגיעה בראש...יש לי כאבי רגליים תמידיים, קשה לי לסבול את זה, בסוף היום הכאבים מתגברים. אין לזה שום טיפול תרופתי ושום טיפול שיכול לעזור...ובעקבות זה הייתי עולה לשים את הרגליים במים חמים, אבל הייתי זמין בקשר, אם היו קוראים לי הייתי בא. זה לא היה כל יום, זה היה פעם כן, פעם לא...זה היה לפי המצב הבריאותי שלי באותו יום, זה לא דבר קבוע..." (עמוד 5 לפרוטוקול). דברים ברורים אלו אשר מסר המשיב בחקירתו הראשית מדברים בעד עצמם ועולה מהם שהמשיב אכן נהג לצאת מדי פעם במהלך יום העבודה, בהתאם להרגשתו, על מנת לטפל בכאבים ברגליו. כאמור, המשיב לא קיבל אישור ליציאות אלו ובכך ביצע עבירת משמעת. על עבירת משמעת מהסוג שעבר המשיב עמד בית משפט זה בער"ם 4/80 עיריית תל-אביב-יפו נ' גמרמן, פ"ד לה(1) 218, 219: "היעדרות מן העבודה, ללא נטילת רשות, יש בה פגיעה במשמעת ואף פגיעה באזרח משלם המסים, הזכאי לכך שהעובדים המופקדים על שירות הציבור ימלאו תפקידם כיאות ויהיו נוכחים במקום עליו הופקדו כדי לבצע שם את תפקידם". אכן, לא כדין פעל המשיב בכך שנהג לצאת לביתו ללא קבלת אישור מהממונים עליו והתנהגות זו מהווה ללא ספק עבירת משמעת. יחד עם זאת, בכל הנוגע לשאר ההאשמות שהעלתה המערערת כנגד המשיב הרי שהאשמות אלו לא הוכחו ואין מקום להרשעתו של המשיב באישומים האחרים שיוחסו לו. בענין זה יש להעיר כי האופן שבו ניהלה המערערת את תביעתה היה לקוי ביותר. המערערת טענה כי בידיה דו"חות חקירה המוכיחים את טענותיה אך דו"חות כאלו לא הוגשו לבית הדין ואותם חוקרים אלמונים שביצעו מעקבים אחר המשיב לא הובאו לעדות. יתרה מכך, המערערת לא הגישה לבית המשפט את דו"ח השעות של המשיב ואת כרטיס הנוכחות שלו. כמו כן לא הציגה כל ראיה אחרת לביסוס האישומים שעניינם המרמה שיוחסה למשיב בהחתמת כרטיס הנוכחות שלו ועל כן בצדק זוכה המשיב מאישומים אלו. גם ביחס לטענת המערערת בדבר יום המחלה, שלכאורה ניצל המשיב למטרות אחרות, לא הוצגו ראיות התומכות באישום ועל כן גם אישום זה לא הוכח. מכל מקום, משקבע בית הדין כי גרסתו של המשיב בענין זה מהימנה עליו, איני רואה מקום להתערב בקביעתו. לסיכום, על יסוד חומר הראיות כאמור לעיל לא נותר אלא לקבוע כי בכך שנהג להעדר מעבודתו ללא אישור התנהג המשיב באופן שפגע במשמעת. לפיכך דין הערעור להתקבל בחלקו כך שהמשיב יורשע בעבירה לפי סעיף 9(1) לחוק, בגין העדרויותיו מהעבודה במועדים שיוחסו לו בכתב התובענה. במהלך העניינים הרגיל היה מקום להחזיר את הדיון בשלב זה לבית הדין לצורך קביעת אמצעי המשמעת שיוטלו על המשיב; עם זאת, בהתחשב בנסיבות הענין, בזמן שחלף, וכדי להביא את הפרשה לסיומה, איני רואה צורך לעשות כן. בטרם אפנה לאמצעי המשמעת אשר יש להטיל על המשיב רואה אני להעיר ביחס להתנהלות המערערת בפרשה זו. 6. אכן, כפי שציין בית הדין, ספק אם היה מקום בנסיבות פרשה זו להעמיד לדין משמעתי את המשיב. הסמכות להגיש תובענה לבית הדין היא סמכות שבשיקול דעת ועל מגיש התובענה לבחון בכל מקרה אם הנסיבות מצדיקות את פתיחת ההליך המשמעתי או שמא ניתן לנקוט בדרכים אחרות. בדרך כלל עבירת המשמעת של העדרות מעבודה תוך החתמת כרטיס נוכחות שפרטיו כוזבים, נמנית עם עבירות המשמעת החמורות הפוגעות בסדרי העבודה, ומטעם זה בהליכים משמעתיים בגין עבירה זו נגזרו אמצעי משמעת חמורים (ראו: עש"ם 1/76 כהן נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד ל(3) 500; עש"ם 6978/00 מוטיל נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נד(4) 865; עש"ם 5044/03 בליתי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). עם זאת, בענייננו, לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין, קיים ספק אם אכן נעשה שימוש נאות בשיקול הדעת בהעמדה לדין. בענייננו, היו ככל הנראה שמועות בדבר נוהגו של המשיב לצאת ממקום העבודה לעיתים תכופות ולשוב אחר-כך כדי להחתים כרטיס נוכחות. בעקבות שמועות אלה נערך מעקב של חוקרים פרטיים במשך מספר ימים. מעשים מסוג זה שהמערער נחשד בביצועם הם אכן חמורים, אך השמועות הנטענות לא הוכחו כראוי ולא באו לידי ביטוי בראיות קבילות. זאת ועוד: מכלול נסיבותיו האישיות של המשיב והתרשמותו של בית-הדין ממנו, הן בשל העדר ראיות תביעה והן בשל עדויות ההגנה, הביאו לזיכויו. בית הדין מצא כי הממונה הישיר על המשיב לא הקפיד עימו על שעות שהייתו במקום העבודה והסתפק בכך שהמשיב יהיה זמין לביצוע עבודות לפני ואחרי השעות המקובלות, כפי שאכן היה בפועל. בנוסף לכך קבע בית הדין, על יסוד ראיות ששמע, כי המשיב היה עובד נאמן אשר ביצע את עבודתו במשך שנים רבות במסירות ללא בעיות משמעת. כן התברר כי עקב תאונה קשה שעבר, סבל, ככל הנראה, המשיב מבעיות בריאות, ועל-פי הודאתו בעדותו נהג לצאת בשעות מוקדמות יותר ממקום העבודה לפני סוף היום. עוד קבע בית-הדין כי לאחר שנוהלה עם המשיב שיחת הבהרה הוא חדל לצאת לביתו במהלך יום העבודה ובכך לכאורה יכול היה הענין כולו להסתיים. הנה כי כן, הגם שהתברר כי אכן בוצעה על-ידי המשיב עבירת משמעת אשר לא היתה פעוטה או חסרת משמעות, ייתכן כי בנסיבות הענין היה מקום להשתמש באמצעי משמעת מנהלי פוגעני פחות מהבאתו של המשיב בפני בית-הדין. מעדותו של העד גבאי, סמנכ"ל לתפעול ומנהלה, עולה כי העיריה הציעה למשיב לסיים את הפרשה בפרישה מוקדמת מהעבודה שאם לא כן תוגש נגדו תביעה. בסופו של יום, הוחלט על העמדה לדין בלא שגובשה תשתית ראייתית מספקת להוכחת כל ההאשמות החמורות שפורטו בכתב התביעה. 7. כאמור, ראיתי להרשיע את המשיב בעבירת משמעת בגין העדרויותיו, באותן הזדמנויות שיוחסו לו בכתב התובענה על-פי הודאתו. בהתחשב בנסיבותיו היחודיות של המקרה, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה. אמנם, התנהגותו של המשיב פגעה, לכאורה, במשמעת במקום עבודתו אך בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, ובין היתר, בעובדה שהממונה הישיר על המשיב נתן הסכמתו להתנהגות העובד, או לפחות היה מודע לה ולא העיר על כך, נראה כי ניתן להסתפק בנזיפה. אשר על כן, התוצאה היא כי המשיב מורשע בעבירה לפי סעיף 9(1) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978. על המשיב יוטל אמצעי המשמעת של נזיפה. עבירות משמעת