פסק דין פתח דבר 1. התובע, בעל סמיכה לרבנות, הגיש תביעה לקבלת שכר בעד 54 חודשי עבודה, עבור התקופה מאפריל 1991 ועד אוקטובר 1995, וכן לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה, בעד פעילותו כרב או כמדריך רוחני. אין מחלוקת, כי התובע לא קיבל מינוי ממי מהנתבעות לשמש כרב אזורי או בכל תפקיד אחר. אולם, לטענתו של התובע, הוא זכאי לשכר ולזכויות אחרות, כיוון בפועל ביצע עבודה של רב אזורי/ מדריך רוחני, בשליחות ובידיעת הנתבעות. התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1 (להלן - המדינה) וכנגד נתבעת 2 (להלן - המועצה). 2. אין זו ההתדיינות הראשונה בין התובע לבין הנתבעות. כעולה מחומר הראיות שבתיק, הגיש התובע כנגד הנתבעות תביעות אלה בעבר: 2.1. תביעה לבית הדין הרבני שהוגשה כנגד המדינה - בה עתר לקבלת היתר לפנות לבית הדין לעבודה, לאחר שהמדינה הודיעה כי אינה מוכנה להתדיין בבית הדין הרבני. תביעה זו היתה תלויה ועומדת מיום 15.5.97 עד יום 30.10.97. (נספחים - 5 לתצהיר שרה נידם). 2.2. תביעה לבית משפט שלום - ביום 28.1.99 הגיש התובע תביעה לבית משפט שלום כנגד המדינה. ביום 18.9.2000 התיר בית משפט שלום לתובע לתקן את התביעה ולהוסיף את המועצה כנתבעת נוספת, וביום 10.10.2000 הומצא למועצה כתב התביעה המתוקן. בדיון שהתקיים ביום 28.6.2001 הגיעו הצדדים להסדר מוסכם כמפורט להלן: "מבלי שכל צד יודה בכל טענה של הצדדים האחרים, על פי המלצת ביהמ"ש ולפנים משורת הדין, תשלם הנתבעת 1 [=המדינה] לתובע סכום בערך מטרד של 5,000 ₪, לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע, כפי שעולה מכתב הטענות בתיק זה. מבוקש ליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין". בפסק הדין מאותו מועד נאמר: "להסכמת הצדדים ניתן תוקף כמבוקש. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. .... אין בפסק דין זה כדי למנוע מהתובע לנקוט בהליך מתאים בכל ערכאה ובכלל זה בבג"צ. (נספחים 6 ו- 7 לתצהיר שרה נידם; נספחים נ2 / 19 עד נ2 / 21, נ2 /23 עד נ2 / 33 לתיק מוצגים מטעם המועצה). להשלכות ההתדיינויות הקודמות על התביעה נתייחס בהמשך. טענות הסף של הנתבעות 3. 3. הנתבעות העלו שתי טענות סף כנגד התביעה, ונתייחס אליהן תחילה. 4. 4. מעשה בית דין: שתי הנתבעות טענו כי יש לדחות על הסף את התביעה מחמת מעשה בית דין, על יסוד פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נתן תוקף של פסק דין להסדר המוסכם בין הצדדים. טענה זו נדחתה בהחלטת כב' השופטת סמט מיום 25.11.2001. לפיכך, אין מקום לדון בטענה זו שנית במסגרת פסק הדין. 5. 5. טענת התיישנות: 5.1. 5.1. תביעתו של התובע הוגשה ביום 11.9.2001, כאשר השכר הנתבע הוא עבור התקופה מאפריל 1991 עד אוקטובר 1995. בתשובה לטענת ההתיישנות טען התובע כי בהתחשב במועדים בהם תביעתו היתה תלויה ועומדת בבית הדין הרבני ובבית משפט השלום, לא חלה התיישנות על תביעתו, בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות. כמו כן, טען התובע כי חלות במקרה הנדון הוראות סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות. 5.2. 5.2. בהחלטת בית הדין מיום 25.11.2001 הוחלט שגם אם חלק מתביעת התובע התיישן, אין בכך כדי להביא לדחיית התביעה כולה על הסף. לפיכך, יש לדון בטענת ההתיישנות במסגרת פסק הדין, ולקבוע אם חלק מתביעתו של התובע התיישן. 5.3. 5.3. לעניין טענת ההתיישנות, יש להבחין בין המדינה לבין המועצה. בכל הנוגע למדינה, היו תלויות ועומדות תביעות של התובע במשך תקופה בת 5.5 חודשים (בבית הדין הרבני) ושנתיים וחמישה חודשים (בבית משפט השלום), סך הכל שנתיים ועשרה וחצי חודשים. לפיכך, יש לראות את תביעתו של התובע כאילו הוגשה נגד המדינה בחודש 11/98. מכאן, כי התיישנו תביעותיו של התובע לשכר בעד חודשים 4/91 עד 10/91. תביעותיו של התובע לפדיון חופשה ולדמי הבראה, אשר נולדו עם מועד סיום קשר העבודה - 10/95 - טרם התיישנו. בכל הנוגע למועצה, הרי התביעה בבית משפט השלום היתה תלויה ועומדת רק מיום 10.10.00 עד יום 28.6.2001, כלומר פרק זמן בן שמונה חודשים וחצי בלבד. לפיכך, יש לראות את תביעתו של התובע כנגד המועצה כאילו הוגשה בחודש 12/00. מכאן, כי כל תביעותיו של התובע כנגד המועצה המתייחסות לתקופה שקדמה ל- 12/93 התיישנו. 5.4. 5.4. בהתייחס לטענת המועצה כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל במקרה הנדון, נשיב כי משנקבע בהחלטת בית הדין מיום 25.11.2001 כי פסק דינו של בית משפט השלום אינו מהווה מעשה בית דין, הרי התובע רשאי היה להגיש את תביעתו, ולכן חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 5.5. 5.5. אנו דוחים לחלוטין את טענת התובע כי חלות במקרה הנדון סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אין שום בסיס לטענה כי הנתבעות הונו ורימו את התובע, או יצרו כלפיו מצג שווא כלשהו. באשר להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - התובע היה מודע היטב לכך שלא משולם לו שכר, והתכתב בעניין זה ממושכות עם גורמים שונים במשרד הדתות, וקיבל תשובה שאינו זכאי לשכר (נספחים ב- ה לתצהיר שרה נידם; נספחים ת/ 7 עד ת/ 12, ת/ 15 עד ת/ 17, ת/ 19, ת/ 21 - ת/ 32 לתצהיר התובע בבית משפט השלום (הוגש בהודעת המדינה מיום 25.3.2004)). מכאן, שהתובע היה מודע לכך שהמדינה מסרבת לשלם לו את משכורתו, ואין כל יסוד לטענתו כי "נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה". 6. 6. להלן, נדון בתביעת התובע לגופה. טענות התובע 7. 7. כאמור, אין חולק על כך כי התובע לא קיבל ממי מהנתבעות מינוי כרב אזורי או מינוי לכל תפקיד אחר. למרות האמור, טוען התובע כי הוא זכאי לשכר על יסוד העובדות והטענות המפורטות להלן: 7.1. 7.1. בתחילת שנת 1991 יצר קשר עם המדינה, לצורך שילובו כרב ביישובים שונים באזור השרון. בחודש אפריל 1991 נשלח, על פי הוראתה של גב' שרה נידם, אחראית על מינוי רבני ההתיישבות במשרד הדתות, לשמש מורה ומדריך לחיים הדתיים של היישובים באזור השרון בישובים בצרה, חרוצים, בני ציון, בית יהושע ואודים, המצויים תחת שיפוטה של המועצה. 7.2. 7.2. בהתייחס לטענת הנתבעות כי הליך מינוי לרב אזורי דורש עריכת מכרז, על פי בקשת היישוב או המועצה, בהתאם לנוהל המפורט בנספחים 1 ו- 2 לתצהירה של שרה נידם, טען התובע, בהסתמך על עדותו של מר בן חיים, אשר כיהן כמנכ"ל משרד הדתות בחלק מהתקופה הרלבנטית לתביעה, כי בפועל, לא התקיימו מכרזים ואנשים מונו שלא על פי הנהלים. 7.3. 7.3. החל מאפריל 1991 מילא בפועל ובקביעות את תפקידיו ביישובי המועצה - העברת שיעורי תורה למבוגרים ולנוער, עיסוק בנושאי שמיטה, כשרות, עירובין, מקוואות, עריכת דרשות בבתי הכנסת, וכן בפסיקות הלכה בנושאים שונים. לטענת התובע, עמד בקשר הדוק ומקצועי עם הנתבעות, כעולה מהמסמכים שהוגשו על ידו. כמו כן, קיים קשרים הדוקים עם המשפחות ביישובים, בשמחות ובאבל, וקיים את כל הנדרש מרב אזורי, על אף שלא מונה פורמלית לרב. התובע טען כי התייצב ביישובי המועצה מספר פעמים בשבוע, וכן הגיע למקום על פי בקשות מיוחדות של התושבים. לגרסת התובע, השתלב בחיי היום יום של התושבים, עמד לרשותם 24 שעות ביממה, כל ימות השנה, גם ביום וגם בלילה, וכן השיב לפניות טלפוניות. 7.4. 7.4. לטענת התובע, החל את עבודתו בהסתמך על הבטחת המדינה כי תוך זמן קצר יקבל מינוי של רב אזורי ויקבל שכר עבור עבודתו כמקובל, ובינתיים שימש כממלא מקום הרב. פניותיו למדינה נענו כי הנושא בטיפול, אולם משכורתו לא שולמה לו. לתומו סבר כי העניין יסתדר בהמשך, שכן איש לא מונה במקומו, ואיש לא ביצע את תפקידו. כמו כן, איש מהמדינה או מהמועצה לא ביקש ממנו לחדול מלבצע את תפקידו, לא הודיע לו שאין כוונה לשלם את שכרו ולא התריע בפניו על כך שהוא מבזבז את זמנו, כי לא ימונה לרב אזורי ולא יקבל משכורת. התובע אף הוסיף וטען כי הנתבעות ידעו על פעילותו, והוא אף עבד בהדרכתן, ואף עבד בשיתוף פעולה עם רבני המדינה האחרים. לטענת התובע, הנתבעות הונו אותו ויצרו כלפיו מצג לפיו ימונה לתפקיד רב ויקבל שכרו כרב. 7.5. 7.5. התובע טען כי הנתבעות סיפקו באמצעותו שירות אותו הן חייבות לספק לתושבים. לאור זאת, התובע טען כי השתלב בפעילותן של הנתבעות, והיה חלק מהמערך של שירותי המועצה לתושבים. התובע טען כי חובתו במסגרת עבודתו היתה שעות עבודה מסודרות, מתן דו"חות על פעילות, וכן טען כי היה פיקוח על עבודתו על ידי המדינה והמועצה. על פי המבחן המעורב, התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין שתי הנתבעות. לחלופין, יש לראותו כ"משתתף חופשי" הזכאי לשכר ולזכויות סוציאליות, בהתאם להלכה שנפסקה בעניין צדקא (ע"ע 300274/96 צדקא נ' מדינת ישראל). 8. 8. להלן, נדון בטענות התובע, אחת לאחת. האם התובע נשלח על ידי המדינה לשמש כרב או מדריך רוחני ביישובי המועצה? 9. 9. לגרסת התובע בתצהירו, נשלח על ידי גב' שרה נידם, אשר היתה אחראית על מינוי רבני התיישבות במשרד הדתות "לשמש מורה ומדריך לחיים הדתיים" של היישובים באיזור השרון - בצרה, חרוצים, בני ציון, בית יהושע ואודים - המצויים תחת שיפוט של המועצה. 10. 10. גב' נידם העידה (סעיף 14 לתצהירה) כי התובע אכן יצר עמה קשר, באמצעות עסקן פוליטי, וביקש לשמש כרב מושב או רב אזורי באחת המועצות האזוריות. לדבריה, באותה תקופה היתה הקפדה על כך שהרב יתגורר במקום שירותו, והיתה גם בעייה לאיזה מועצה אזורית יוכל התובע לפנות. לגרסת גב' נידם בתצהירה השיבה לתובע כי עליו לפנות ישירות למושבים או למועצות האזוריות, ולא כיוונה את התובע לפנות למועצה אזורית או יישוב ספציפי. כן הדגישה, כי מעולם לא הובטח לתובע על ידי גורם במשרד כי ישמש כרב אזורי או רב מושב, והמשרד אף לא הפנה את התובע לשמש בתפקידים אלה במועצה. בעדותה בחקירה נגדית, טענה כי השיחה בינה לבין התובע לא היתה בפגישה אלא "בעמידה ליד הדלת" (ע' 54 ש' 17), וכי רק הפנתה אותו למר כנפו המטפל בעניין (ע' 55, ש' 16 - 17). 11. 11. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים, אנו קובעים כמפורט להלן: 11.1. 11.1. התובע אכן פנה לגב' שרה נידם ולגורמים נוספים במשרד הדתות בבקשה להסדיר לו משרה של רב אזורי. אולם, אנו דוחים לחלוטין את גרסתו כי "נשלח" על ידי גורם במשרד הדתות להיות מורה/מדריך רוחני/רב אזורי במועצה או ביישוב מיישובי המועצה, ללא שהתקיימו הליכי מכרז כדין, ואף ללא שקיבל מכתב הפנייה כלשהו. (בעובדה זו מודה אף התובע - עדות התובע, ע' 34, ש' 28; ע' 35, ש' 1 לפרוטוקול). 11.2. 11.2. מעדות התובע עצמו עולה כי, לכל היותר, קיבל עצה לנסות לפעול באחד היישובים, על מנת שהם יבקשו את מינויו, ואז ניתן יהיה לפעול בעניין. לעניין זה העיד התובע כי: "שרה נידם הבטיחה לך מינוי של רב לישוב כפר חרוצים? אמרה לי בפירוש. אם אצליח והתושבים ירצו אותך, אנחנו נגלגל שאתה תקבל את המינוי. כך אמר לי יוסף רפול מנהל מחלקת הרבנות הכללית במשרד הדתות". (עדות התובע, ע' 26, ש' 27 - 28). 11.3. 11.3. דברים אלה עולים גם מעדותו של יחזקאל עינת, אשר העיד מטעם התובע: הוא נכנס לבית הכנסת, ואמר שהוא עוד לא קיבל מינוי, והוא רוצה להיות הרב של המקום. הוא התחיל להופיע. אני לא ידעתי אם הוא נשלח על ידי מישהו או בהתנדבות בא... (עדות מר עינת, ע' 23, ש' 22 - 25). 11.4. 11.4. נציין, כי גם העד מר בן חיים, אשר שימש בתפקיד מנכ"ל משרד הדתות, העיד כי לא פעם רבנים יוזמים עריכת פעילות במקום, על מנת לקבל אחר כך מינוי כרב על פי בקשת התושבים, ואף אישר כי "יכול להיות" שזה מה שהתובע ביקש לעשות (ע' 16, ש' 15 - 20). 11.5. 11.5. גם מעדותו של מר עינת עולה כי רבנים שביקשו לקבל מינוי הגיעו ליישוב, באומרו: "הוא [=התובע] כל הזמן היה צריך לקבל את המינוי. לפני זה היה עוד רב בא לשם - הרב צדוק. לך תדע מי היה הרב של המקום. כל פעם היה בא מישהו אחר. גם הרב צדוק היה פעם בשבוע". (ע' 25, ש' 6 - 8). 11.6. 11.6. עדויות אלה, של התובע ושל מר עינת, שהעיד מטעמו, סותרות לחלוטין את טענת התובע כי נשלח ליישוב על ידי משרד הדתות. מחומר הראיות עולה כי התובע היה מעוניין לקבל משרה של רב מושב או רב אזורי, ואף הפעיל את קשריו עם אישים פוליטיים על מנת לקבל משרה כזו (סעיף 14 לתצהיר גב' נידם). אולם התובע לא קיבל מינוי או משרה ממשרד הדתות, ולא נשלח על ידי משרד הדתות למלא תפקיד כלשהו. 11.7. 11.7. זאת ועוד. התובע, שמודע לכך כי אינו יכול לטעון שמונה לרב אזורי ללא שעבר הליכי מכרז על פי הנוהל, מנסה לטעון בתצהירו כי נשלח כ"מדריך לחיים הדתיים" או בכינוי אחר "מורה רוחני". אולם, כעולה מהעדויות בפנינו, לרבות עדותו של מר בן חיים, מנכ"ל משרד הדתות בתקופה הרלבנטית, אשר העיד מטעם התובע, לא קיים תפקיד של מורה/מדריך רוחני המתוקצב על ידי משרד הדתות. לעניין זה העידה גב' נידם כי : "אין לנו מורה רוחני בתקנים של יישובים. יש לנו רב אזורי, רב, ורב שהוא שו"ב, יש גם בלן ובלנית שאחראים על המקוואות". (ע' 57, ש' 9 - 11). והרב בן חיים העיד כי: "האם זה בתקנים המושג של מורה רוחני? לא זכור לי שזה קיים בתקנים אבל זה קיים במציאות. יש לפעמים שהמועצה המקומית משלמת בצורה חד צדדית. הכספים שאנחנו מעבירים למועצות אין בשביל מדריך רוחני. (ע' 15, ש' 22 - 23). 11.7.1. 11.7.1. נוסיף, כי מר בן חיים אישר בעדותו כי התובע היה מעוניין בתפקיד של רב אזורי (ע' 15, ש' 27). עוד יש לציין, כי בכל פניות התובע למשרד הדתות (נספחים ת/ 6, ת/ 7, ת/ 11, ת/ 15, ת/ 16, ת/ 17, ת/ 19, ת/ 21, ת/ 22, ת/ 24, ת/ 25, ת/26,ת/ 28, ת/29, ת/30, ת/31, ת/32 לתצהירו בבית משפט שלום שהגיש התובע) טען התובע כי הוא שימש כרב אזורי ותבע את שכרו כרב אזורי. גם בתביעתו לבית משפט השלום טען התובע כי הוא נשלח לשמש כרב אזורי. על פי עדותו של מר עינת, התובע הציג עצמו בפני תושבי כפר חרוצים כרב (ע' 24, ש' 4). הגרסה בדבר שליחתו לשמש כ"מורה ומדריך לחיים הדתיים" נולדה רק עם הגשת כתב התביעה בבית הדין לעבודה, ולצורכי התביעה, על מנת להתמודד עם המכשול של אי קיום הליכי מכרז לבחירתו של התובע לתפקיד רב אזורי. מכאן, כי גרסת התובע כי נשלח על ידי משרד הדתות כמורה/מדריך רוחני, אינה יכולה לעמוד, כי לא קיימת הגדרת תפקיד כזו במשרד הדתות. כמו כן, אין לתת אמון בגרסה זו, שנולדה רק עם הגשת התביעה לבית הדין לעבודה, ולצורכי התביעה. 12. 12. לאמור לעיל נוסיף, כי התובע לא זימן לעדות אף עד, לרבות עובד ממשרד הדתות בתקופה הרלבנטית, אשר אישר את גרסתו כי נשלח לעבודה ביישובי המועצה כמדריך רוחני (או כרב אזורי). לעניין זה יש לציין, כי התובע הגיש לבית משפט השלום בקשה לזימון עדים (מוצג נ/2 20) ובה רשימה ארוכה של עובדים שונים במשרד הדתות היכולים, לטענתו, לאשר את גרסתו. התצהיר היחיד שהוגש הוא של מר בן חיים, ואין הוא מבסס את טענת התובע, מנימוקים אלה: האחד- כמפורט להלן, אין לתת אמון בעדותו, אשר היא מגמתית ובאה לסייע לתובע, וסותרת את המכתבים אשר הוא עצמו כתב. השני - אפילו מר בן חיים אינו טוען בעדותו כי התובע "נשלח" על ידי משרד הדתות, אלא רק ש"פעולותיו הרבניות היו בידיעת גורמי משרד הדתות". משמעות העובדה כי התובע לא מונה במכרז כדין 13. 13. כעולה מחומר הראיות בפנינו, הליכי מינוי לרב מושב/רב אזורי טעונים מכרז. תהליך בחירתו של רב למשרת רב אזורי תואר בתצהירה של גב' נידם, ובעיקרו הוא דורש פנייה של המועצה האזורית למשרד הדתות, אישור תקן, מינוי ועדת בחירות, פרסום מכרז, וקיום הליכי מכרז (סעיפים 7 - 13 לתצהירה של גב' נידם, ובעיקר סעיף 10; נספחים 1 ו- 2 לתצהירה של גב' נידם). 14. 14. בסיכומי הטענות מטעמו, טוען התובע כי יש להעדיף את עדותו של מר בן חיים, אשר העיד כי היו מינויים של רבני מושבים ואזורים שלא על פי מכרז אלא על ידי הסכמה בין המשרד לבין המועצה, וכי בפועל לא נהגו על פי הנוהלים הכתובים (ע' 9, ש' 17 - 19; ע' 10, ש' 3 - 6). עוד טען מר בן חיים כי "יכול להיות שיש חוזר כזה" (כלומר, חוזר המחייב מינוי רב אזורי או רב מושב על ידי מכרז) (ע' 9, ש' 17) וכן העיד כי "אני לא הוצאתי חוזר כזה ואני לא חייב להיות מודע לכל החוזרים של כל המנכ"לים שהיו לפני" (ע' 10, ש' 3 - 4). יחד עם זאת, לא יכול היה הרב בן חיים להיזכר במינוי של רב אזורי ללא מכרז (ע' 13, ש' 20). כן אישר בעדותו כי הוא, כמנכ"ל משרד הדתות, אינו יכול למנות את מי שהוא רוצה, ובדרך כלל זה מוסכם רק לאחר שהמושב או המועצה פונים למשרד ואז המשרד בודק ומחליט (ע' 15, ש' 12 - 13), כי לא זכורה לו פניה של המועצה בעניינו של התובע (שם, ש' 15), וכי גם אם היתה נעשית פנייה, המינוי אינו "אוטומט" (שם, ש' 17). 15. 15. על יסוד חומר הראיות שבפנינו, או קובעים שאין לקבל את גרסתו של מר בן חיים, בדבר מינוי רבנים אזוריים או רבני יישובים ללא מכרז, וקובעים כי אין לתת אמון בעדותו של מר בן חיים בעניין זה. כאמור, מר בן חיים טען כי אינו מודע לחוזר המחייב קיום הליכי מכרז לצורך מינוי רב אזורי. גרסתו זו סותרת חזיתית את תשובתו לפניית המועצה מיום 19.1.1993 למנות את מר עזרזר שלמה לרב של בצרה וחרוצים (מוצג נ2 / 13), בה נאמר כך: "הגם שאני מבין מאד לרצונכם, הנושא יטופל על ידינו, כמתחייב מהחוק ומהנוהל התקין, בדרך של פרסום מכרז פומבי, ובחינת הצעות מועמדים כראוי". (מוצג נ2 / 14). ממוצג נ2 / 14 עולה כי לא זו בלבד שמר בן חיים היה מודע לנוהל של פרסום מכרז פומבי למשרת רב, אלא שמסגרת תפקידו כמנכ"ל משרד הדתות הוא גם אכף את הנוהל ולא אישר חריגות ממנו. מכאן, כי אין לקבל את עדותו של מר בן חיים, כי ניתן היה למנות את התובע ללא הליכי מכרז כדין, וכי בשטח לא פעלו על פי הנוהל. 16. 16. לעניין המכרז יש לציין גם עובדות אלה: 16.1. 16.1. רק ביום 29.3.99 אישר המשרד תקן של רב אזורי למועצה, ורק בשנת 2004 פורסם מכרז לבחירת רב אזורי למועצה (סעיף 16 ונספח א לתצהיר גב' נידם; עדות גב' מרים אוסובסקי, מזכירת המועצה, ע' 44, ש' 26 - 28 וע' 45 ש' 1 - 2). 16.2. 16.2. גם על פי עדותו של מר בן חיים, נדרשת הסכמה ופנייה של המושב/המועצה הנוגעת בדבר לצורך קבלת מינוי רב (ע' 9, ש' 20 - 22). בתקופה הרלבנטית לתביעה, המועצה כלל לא פנתה למשרד בבקשה למנות את התובע לרב אזורי ולתקצב את התובע (סעיף 16 לתצהיר גב' נידם; עדות גב' אוסובסקי ע' 45, ש' 22 - 25; עדות הרב בן חיים ע' 15, ש' 14 - 15). יתר על כן. בשנת 1993 היתה פנייה של המועצה למנות את הרב עזרזר ולא את התובע כרב המושבים בצרה וחרוצים (מוצג נ2 /13). עוד יש לציין, כי גם הוועד המקומי של כפר חרוצים לא ביקש למנות את התובע כרב היישוב (מוצגים מועצה/ 2, מועצה/ 3 ומועצה / 4), אלא רק הציגו כאחד המועמדים. 16.3. 16.3. לא היה מכרז שהתובע הגיש מועמדות אליו, וכפועל יוצא מכך התובע גם לא קיבל מינוי של רב אזורי. 17. 17. כללו של דבר: על מנת שיינתן לתובע תפקיד של רב אזורי, היה עליו לקבל את המינוי בהליך של מכרז, על פי הנוהל המקובל (נספחים 1 ו- 2 לתצהירה של גב' נידם). תנאי הכרחי נוסף למינויו של התובע לתפקיד כלשהו היה הסכמה של המועצה למינויו ופנייה של המועצה לתקצובו. אף אחד מתנאים אלה לא התקיים. לפיכך, לא נוצרה כל התקשרות בין התובע לבין המדינה או המועצה, וכפועל יוצא מכך התובע אינו זכאי לשכר בעד פעילותו. האם התובע פעל על יסוד מצג של הנתבעות, כי יקבל מינוי לרב אזורי? 18. 18. לטענת התובע, החל את עבודתו בהסתמך על הבטחת המדינה כי תוך זמן קצר יקבל מינוי של רב אזורי ויקבל שכר עבור עבודתו כמקובל, ובינתיים שימש כממלא מקום הרב. פניותיו למדינה נענו כי הנושא בטיפול, אולם משכורתו לא שולמה לו. לתומו סבר כי העניין יסתדר בהמשך, שכן איש לא מונה במקומו ואיש לא ביצע את תפקידו. כמו כן, איש מהמדינה או מהמועצה לא ביקש ממנו לחדול מלבצע את תפקידו, לא הודיע לו שאין כוונה לשלם את שכרו ולא התריעו בפניו על כך שהוא מבזבז את זמנו כי לא ימונה לרב אזורי ולא יקבל משכורת. התובע אף הוסיף וטען כי הנתבעות ידעו על פעילותו, והוא אף עבד בהדרכתן, ואף עבד בשיתוף פעולה עם רבני המדינה האחרים. 19. 19. מחומר הראיות בפנינו עולה תמונה שונה לחלוטין. נתייחס תחילה לקשר שבין התובע לבין כל אחת מהנתבעות, ולאחר מכן לטענת התובע כי פעל על סמך מצג שיצרו הנתבעות, וכי הנתבעות הונו אותו בכך שלא העמידו אותו על העובדה שאין בכוונתן לשלם לו את שכרו. 20. 20. הקשר של התובע עם המועצה: מחומר הראיות בפנינו עולה כי במהלך תקופת ההתקשרות הנטענת על ידי התובע - 1991 עד 1995 - התובע לא יצר קשר עם המועצה, ולמעשה איש במועצה לא הכירו. כפועל יוצא מכך, אין בסיס לטענה כי עבד בידיעת המועצה, וכי מי מהמועצה היה צריך להעמידו על כך שאין כוונה לשלם לו שכר. למסקנה זו הגענו על יסוד הראיות הבאות: 20.1. 20.1. מוצג נ2 /22 - מכתבה של מזכירת המועצה לב"כ המועצה, אשר נכתב "בזמן אמת", עם קבלת כתב התביעה המתוקן בבית משפט השלום. על פי מסמך זה, התובע לא היה מוכר למועצה עד למועד הגשת תביעתו. 20.2. 20.2. בתצהירו, טען התובע כי עמד בקשר הדוק ומקצועי עם המועצה, והפנה למסמכים שונים, שצורפו לכתב התביעה (וגם הוגשו כתיק מוצגים מטעמו). עיון במסמכים אלה מעיד כי אין בהם ולו מסמך אחד בהם פנה התובע למועצה, או קיבל פנייה מהמועצה בעניין כלשהו. לפיכך, מסמכים אלה כלל אינם מעידים על קשר בינו לבין המועצה. 20.3. 20.3. בתצהיר העדות מטעמו לא טען התובע כי היה בקשר עם מי מהמועצה, או נפגש עם בעל תפקיד כלשהו במועצה. רק בחקירתו הנגדית (ע' 36 ש' 16 - 19) העלה התובע גרסה כי נפגש עם סגן יו"ר המועצה, לאחר שהמזכירה מרים תיאמה לו פגישה. איננו מאמינים לגרסה זו של התובע, ואנו מעדיפים את עדותה של גב' מרים אוסובסקי בעניין זה, המכחישה את טענות התובע. נדגיש, כי לתובע לא היה שום הסבר בחקירתו הנגדית לכך שהוא לא ציין בתצהיר את עובדת פנייתו למועצה. יש להוסיף עוד, כי בקטעים אחרים בעדותו התובע לא טען שהוא פנה למועצה, אלא שהמועצה ידעה על קיומו מבעלי תפקידים בחרוצים שהוא סמך עליהם (ע' 35, ש' 13; ע' 36 ש' 14). 20.4. 20.4. בהתייחס למסמכים ת/ 35, ת/ 38 ו- ת/ 41 לתצהיר התובע בבית משפט שלום: ת/ 35 הוא פרוטוקול של הועד המקומי בחרוצים, וכלל לא ברור אם העתק ממנו נשלח למועצה. מכל מקום, כל אשר נאמר במסמך הוא כי התובע מועמד לתפקיד, ביחד עם עוד שניים אחרים, ואין בו אזכור כלשהו לפעילותו בכפר חרוצים. ת/ 38 - לא הובאה כל ראיה כי מכתב זה נתקבל על ידי יו"ר המועצה האזורית. בכל מקרה, מדובר במכתב של "שוחרי תורה ומצוות", וכלל לא ברור מי הגוף הזה ומה הקשר שלו למועצה. מכל מקום, מהמכתב, נושא תאריך יולי 1993, עולה כי עד למועד זה פעל הרב מטעם עצמו, ולא מכוח מינוי של המדינה או המועצה, ואין כל סתירה בינו לבין טענת המועצה כי עד למועד הגשת התביעה לא ידעה על פעילות של התובע, ובודאי שאין בו כדי להעיד על הסכמתה לפעילותו ולתשלום שכר. מוצג ת/ 41 - לא נשלח למועצה או לגורם מוסמך מטעמה, וכאמור להלן אנו רואים בחומרה רבה את העובדה כי התובע התחזה והציג עצמו כרב אזורי ללא שקיבל מינוי כדין. עוד נוסיף, כי כל המכתבים שנשלחו על ידי הוועד המקומי של חרוצים או תושבים של חרוצים, אין בהם כדי לחייב את המועצה, שכן גופים אלה הם גופים עצמאיים, ואינם פועלים בשמה או מטעמה של המועצה. 21. 21. כללו של דבר: אנו דוחים את טענתו של התובע כי היה "בקשר הדוק" עם המועצה במהלך שנות פעילותו. ההיפך הוא הנכון. אנו מקבלים את גרסת המועצה כי עד לקבלת כתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט השלום כלל לא ידעה על קיומו של התובע, אשר לא הציג עצמו בפניה ולא פעל מולה. כפועל יוצא מכך, מובן שהמועצה לא יצרה מצג כלפי התובע כי היא תדאג לתשלום שכרו במועד מאוחר יותר כלשהו. 22. 22. אשר לקשר של התובע עם המדינה: 22.1. 22.1. מחומר הראיות עולה כי התובע אכן פנה פעמים רבות למשרד הדתות, בדרישה שיסדירו את עניין מינויו כרב אזורי ותשלום שכרו (נספחים ת/ 6, ת/ 7, ת/ 11, ת/ 15, ת/ 16, ת/ 17, ת/ 19, ת/ 21, ת/ 22, ת/ 24, ת/ 25, ת/26, ת/ 28, ת/29, ת/30, ת/31, ת/32 לתצהיר התובע בבית משפט השלום). אולם, אנו דוחים לחלוטין את טענתו של התובע כי מדובר ב"דיווחים" על פעילותו, המראים על פיקוח על עבודתו, התייעצויות שלו וכיו"ב. כל מכתביו של התובע למדינה, לרבות מכתבים בהם פירט את פעילותו, נכתבו מתוך מטרה אחת בלבד - לקבל את המינוי כרב אזורי, ובמועד מאוחר יותר - לקבל תשלום בעד פעילותו. 22.2. 22.2. אשר למסמכים בתיק המוצגים של התובע המעידים לטענתו על פעילותו מול רשויות המדינה: ראשית, ממסמכים אלה עולה דבר חמור ביותר, לפיו התובע הציג עצמו כרב אזורי חוף השרון, על אף שמעולם לא ניתן לו מינוי זה (מוצג ג', מוצג ח' למוצגי התובע). עניין זה חמור ביותר, שכן יש בו משום התחזות והטעייה של הגורמים אליהם היפנה התובע את מכתביו. למותר לציין, כי מכתביו של התובע עצמו, בהם הכתיר עצמו בתואר "רב אזורי", אינם יכולים להוות ראיה התומכת בגרסתו בדבר הכרת המדינה בו. שנית, חלק ניכר מהמסמכים בתיק המוצגים של התובע הם מסמכים מאת הרבנות הראשית לישראל בעניין שנת שמיטה. אין לדעת, אם מסמכים אלה לא נשלחו אל התובע עקב העובדה שבמכתבו מוצג ג' יצר מצג מטעה לפיו הוא משמש בתפקיד רב אזורי. מכל מקום, מדובר במסמכים של הרבנות הראשית ולא של משרד הדתות. חלק אחר מהמוצגים בתיק הם חוזרים כלליים שונים (כגון בעניין מקוואות (מוצג ט) ועירובין (מוצג יב)) אשר לא ברור כלל מאיזה מקור הגיעו לתובע, והאם אכן נשלחו אליו על ידי גורם מוסמך כלשהו ממשרד הדתות. לפיכך, אין במסמכים אלה כדי להעיד על כך שהמדינה אישרה את פעילותו של התובע מטעמה. 23. 23. בהתייחס לטענת התובע כי סמך על מצג המדינה כי יקבל מינוי וישולם לו שכר בעד פעילותו: 23.1. 23.1. מחומר הראיות עולה, כאמור, כי התובע פנה פעמים רבות למדינה בעניין מינויו ותשלום שכר. אולם, בניגוד לנטען על ידי התובע, לפיו המדינה יצרה מצג כי בעתיד יקבל מינוי וישולם לו שכר, מחומר הראיות עולה כי כבר בשלבים מוקדמים ביותר של פעילותו, הובהר לתובע כי כל עוד לא יקבל מינוי במכרז, על פי הנוהל, לא יוכל לקבל שכר. דברים אלה עולה מהמסמכים שיפורטו להלן. 23.1.1. 23.1.1. נספח ת/ 10 לתצהיר התובע בבית משפט שלום - מכתבו מיום 1.9.1992 של מר בן חיים, מנכ"ל משרד הדתות, בו הובהר כי פנייתו של התובע תטופל "במסגרת האפשרויות והנהלים". 23.1.2. 23.1.2. נספח ת/ 12 לתצהיר התובע בבית משפט שלום - מכתבו מיום 28.10.1992 של מר רוזנברג, סמנכ"ל בכיר במשרד הדתות, בו הובהר לתובע כי לנוכח העובדה שאין לו מינוי כרב אזורי "ברור שאינך יכול לקבל משכורת". 23.1.3. 23.1.3. נספח ג' לתצהיר שרה נידם - מכתב מר יהושע ישי מיום 29.12.1994, בו הובהר לתובע כי מינוי רב אזורי הוא תהליך שדורש אישור ועדת ההתיישבות בעקבות פניית המקום והליך מכרז, וכיון שלא עבר הליך זה, פנייתו בעניין תשלום שכר למפרע או נשיאה בתואר רב אזורי אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק. 23.1.4. 23.1.4. נספח ד' לתצהיר שרה נידם - מכתב מר יהושע ישי מיום 6.2.1995 בו הופנה התובע למכתב נספח ג' לתצהיר שרה נידם, כאשר התובע נתבקש "להפסיק להטריד את משרדנו בנושא זה". 23.2. 23.2. עוד יש לציין, כי גם ממכתבים שכתב התובע עצמו עולה כי הוא היה מודע לכך שלצורך קבלת מינוי ושכר נדרש שתהיה פנייה של המועצה וכן הליך של מכרז. לעניין זה נפנה לנספח ת/ 25 לתצהירו של התובע בבית משפט שלום, בו מציין התובע כי בפגישה שהתקיימה כבר בחודש 11/93 הובהר לו כי לשם מינויו נדרשת פנייה של המועצה. עוד נפנה לנספח ת/ 32 לתצהיר התובע בבית משפט שלום, ממנו עולה כי הובהר לתובע במפורש כי לשם קבלת המינוי נדרשת פנייה של המועצה והליך של מכרז. יתר על כן. מהמכתב הנ"ל של התובע עולה כי כל אשר הובטח לתובע הוא "שאם תהיה פנייה של המועצה האזורית למשרת רב אזורי" הם "יעשו את כל המאמצים ..שאקבל את המשרה, כמובן לאחר מכרז". דבריו של התובע במכתבו נספח ת/ 32 לתצהירו בבית משפט השלום מפריכים לחלוטין את טענתו כי קיבל הבטחה למינוי לרב אזורי או לתשלום שכרו. 23.3. 23.3. מפירוט המסמכים כמפורט לעיל עולה בבירור כי הובהר לתובע פעמים רבות במהלך התקופה בה פעל בכפר חרוצים, כי לא יוכל לקבל מינוי כרב אזורי ושכר אלא על פי הנוהל, דהיינו פנייה של המועצה לאייש את תפקיד רב אזורי ובחירתו בהליך של מכרז. אין אפוא כל יסוד לטענתו של התובע כי פעל על יסוד מצג של המדינה כי מדובר בעיכוב בירוקרטי וכי עניין המינוי ותשלום שכרו יוסדרו לבטח בעתיד. מחומר הראיות עולה תמונה הפוכה לחלוטין: על אף ההבהרות שניתנו לתובע, לא הרפה התובע, וניסה לכפות עצמו כרב היישוב חרוצים או כרב אזורי, כאשר המשיך בפעילות, ואף הכתיר עצמו בתואר "רב אזורי" ללא שקיבל מינוי כדין. התובע פנה אין ספור פעמים בדרישה לקבלת מינוי שלא על פי הנוהל התקין ולתשלום שכר שלא הגיע לו, תוך ניצול קשריו הפוליטיים (כגון - קשריו עם עו"ד סיני גלבוע, סגן ראש עירית פתח תקוה, נספח ת/ 33 לתצהיר התובע בבית משפט השלום, בו צוין במפורש כי התובע הוא "פעיל בתנועתנו מזה שנים רבות"), אולם פניותיו אלה נדחו. היקף פעילותו של התובע 24. 24. התובע טען בתצהירו כי החל מחודש אפריל 1991 מילא בקביעות ביישובי המועצה תפקידים אלה - העברת שיעורי תורה למבוגרים ולנוער, עיסוק בנושאי שמיטה, כשרות, עירובין, מקוואות, עריכת דרשות בבתי הכנסת, וכן בפסיקות הלכה בנושאים שונים. כמו כן, קיים קשרים הדוקים עם המשפחות ביישובים, בשמחות ובאבל, וקיים את כל הנדרש מרב אזורי. התובע טען כי התייצב ביישובי המועצה מספר פעמים בשבוע, וכן הגיע למקום על פי בקשות מיוחדות של התושבים. התובע טען כי השתלב בחיי היום יום של התושבים, עמד לרשותם 24 שעות ביממה, כל ימות השנה, גם ביום וגם בלילה, וכן השיב לפניות טלפוניות. 25. 25. מחומר הראיות בפנינו עולה תמונה שונה לחלוטין על פעילותו של התובע, ולהלן נפרט. 26. 26. באשר להיקף הפעילות ביישובים: מחומר הראיות בפנינו עולה כי ביישובי המועצה השונים פעלו רבנים אחרים: הרב עזרזר פעל בבצרה, יישוב סמוך לכפר חרוצים (סעיף 16.2 לתצהיר שרה נידם). התובע אישר בעדותו כי עקב מגוריו בפתח תקוה, הוא לא שהה במושב חרוצים בשבתות ובחגים (ע' 37, ש' 8). כמו כן, התובע העיד כי בית הכנסת בבצרה היה סגור בימי חול (ע' 31, ש' 14 - 21). מכאן, כי התובע לא יכול היה לעשות פעילות כלשהי בבצרה. ואכן, על פי עדותו של התובע, "פעילותו" בבצרה היתה הזמנת התושבים לשיעוריו בכפר חרוצים (ע' 31, ש' 17). על פי עדותו של התובע, הרב זמל פעל ביישובים מקבילים בלב השרון (ע' 36, ש' 22). על פי העדויות בפנינו, הרב נמט ז"ל פעל ביישוב בית יהושע (סעיף 9 לתצהיר חדוה מחלב; סעיף 16.1 לתצהיר שרה נידם; עדות התובע, ע' 31, ש' 9). התובע גם לא הביא ראיות כלשהן לפעילות ממשית לאורך התקופה במושב אודים, (עריכת מפגש עם משפחה אחת באבלה אינה מהווה פעילות ממשית) או ביישובים אחרים של המועצה. גם העדים מטעם התובע - גב' מדר ומר עינת - העידו על פעילותו בכפר חרוצים בלבד. מכאן, כי בניגוד לנטען על ידי התובע, פעל בישוב חרוצים בלבד, ולא ביישובים שונים של המועצה. 27. 27. באשר להיקף הפעילות בהיבט של זמני הפעילות: בניגוד לנטען בתצהירו של התובע, כי התייצב ביישובי המועצה מספר פעמים בשבוע וכי עמד לרשות התושבים 24 שעות ביממה, מעדותו עולה כי בראשית התקופה הגיע 3 פעמים בשבוע, לאחר זמן מה פעמיים בשבוע, ולבסוף רק פעם בשבוע (ע' 27, ש' 21 - 22).למותר לציין, שהתובע לא עמד לרשות התושבים בשבתות ובחגים, שכן לא התגורר בכפר חרוצים, והתובע אישר זאת בעדותו (ע' 37, ש' 8). בהיותו של התובע שומר מצוות, מובן גם שלא יכלו לפנות אליו טלפונית בשבתות ובחגים. מעדותה של גב' מדר עולה כי התובע נתן פעם בשבוע שיעור המועדון הקשישים (ע' 19, ש' 24). גם על פי עדותו של מר עינת, התובע היה מגיע ליישוב פעם בשבוע, למספר שעות אחר הצהרים (ע' 22, ש' 22 עד 27). על פי עדותו של מר עינת, היקף פעילותו של התובע היה קטן משמעותית מהיקף הפעילות הנטען על ידו. 28. 28. בניגוד לנטען בתצהירו, אישר התובע בעדותו כי לא עסק בכשרות ובמתן הכשרים לעסקים, כי העניין לא היה בסמכותו (ע' 40, ש' 7). 29. 29. העולה מן האמור הוא כי התובע פעל באופן חלקי ביותר, ביישוב חרוצים בלבד, ובהיקף של יום עד יומיים בשבוע, לכל היותר. לפיכך, גם אם היינו מקבלים את טענתו של התובע כי הוא זכאי לשכר ראוי בעד פעילותו במושב חרוצים, התובע לא הוכיח את שיעור השכר המגיע לו, שכן ברור כי בעד פעילות חלקית בהיקף בו פעל התובע, לא מגיע לו שכר בגובה של 5,000 ₪ לחודש. 30. 30. עוד יש להוסיף, כי התובע לא פירט בתצהירו מה הוא הבסיס לתביעתו לשכר ראוי בגובה של 5,000 ₪ לחודש. התייחסות לטענות התובע בסיכומים 31. 31. להלן, נתייחס לטענות התובע בסיכומים, ככל שלא התייחסנו אליהן באמור עד כה. 32. 32. התובע לא הסכים לעבוד בהתנדבות: כאמור לעיל, לתובע הובהר עוד בתחילת פעילותו, בשנת 1992, כי לא ניתן יהיה לשלם לו שכר אם לא יקבל מינוי של רב אזורי על פי הנוהל. לתובע גם לא שולם שכר במהלך כל תקופת פעילותו. כעולה מעדותו של התובע, הוא התייעץ עם רבנים אחרים, "משרתים בקודש", והם אלה שיעצו לו להמשיך (ע' 38, ש' 20). אם התובע העריך, בין היתר על יסוד עצות שקיבל, כי בסופו של דבר לחציו יישאו פרי ויאושר לו המינוי או לפחות תשלום שכר, בניגוד להבהרות שניתנו לו, הרי הוא נטל על עצמו את הסיכון שהוא לא יקבל תמורה בעד פעילותו. למותר לציין, שאין לתת גושפנקא למצב בו "עובד" יכפה את עבודתו על "מעביד", תוך התעלמות מכל הבהרותיו של המעביד ומהנוהל התקין, ובית הדין יחייב את "המעביד" לשלם לו שכר בדיעבד. 33. 33. המדינה ניצלה את תמימותו של התובע: אנו דוחים לחלוטין את טענת התובע, כי המדינה ניצלה את תמימותו ונתנה לו לעבוד, וכן לשלוח לה דו"חות על עבודתו, לקבל ייעוץ מקצועי וכו'. כמפורט לעיל, אנו קובעים כי הובהר לתובע משלב מוקדם כי לא יוכל לקבל מינוי ושכר ללא שתהיה פנייה של המועצה וללא שיתקבל לתפקיד בהתאם לנוהל, בהליך של מכרז. אנו סבורים, כי התנהגות התובע נגועה בחוסר תום לב, עת הוא ניסה לכפות על הנתבעות את קבלת שירותיו, שלא על פי הנוהל, ודרש ללא הרף שכר שלא הגיע לו, בעד פעילות שלא נתבקש על ידי מי מהנתבעות לעשותה. אנו סבורים, כי משפניותיו הרבות של התובע לקבלת מינוי ותשלום שכר לא נענו, אין הוא יכול להישמע בטענה כי פעל בתום לב, בהסתמך על מצג המדינה. 34. 34. התובע הינו עובד על פי מבחן ההשתלבות: הטיעון המופיע בסיכומי טענות התובע לעניין קיום הסממנים של מבחן ההשתלבות אינו רלבנטי, שכן בין התובע לבין המדינה ובין התובע לבין המועצה לא נוצרה כלל התקשרות, ולכן אין מקום לבחון את סוג ההתקשרות שנוצרה. משלא עבר התובע את המבחן המקדמי - מבחן ההתקשרות - אין מקום לבחון את מעמדו של התובע ואם התקיימו הסממנים האחרים לקיומם של יחסי עובד מעביד בין התובע לבין מי מהנתבעות. 35. 35. הערה לסיום: הנתבעות התייחסו בסיכומי הטענות מטעמן באריכות לשאלת מעמדו של רב אזורי (עובד או נבחר) וכן, היה ותתקבל תביעתו של התובע, מי מהן היתה מעבידתו של התובע ועל מי חלה החובה לשלם שכר לתובע. לאור המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו לנכון לדון בטענות אלה של הנתבעות, אשר אינן רלבנטיות להליך זה. 36. 36. לסיכום: על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו של התובע. אנו מחייבים את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לתובע פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שכר עבודהרבנות