פסק דין בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, פדיון ימי הבראה ופדיון 10 ימי חג מוסלמים. א. רקע כללי 1. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 7/86 ועד ליום 13.2.98 (ר' רשימה המוסכמות מטעם הנתבעת וכן סעיף 1 לכתב התביעה). 2. התובע התגורר בתקופה הרלוונטית בטול-כרם והוא הועסק אצל הנתבעת באמצעות שירות התעסוקה בנתניה כאשר תלושי השכר הופקו על ידי שרות התעסוקה. 3 הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ושווק של סחוג, הריסה, עמבה ושום כתוש ואילו התובע הועסק בנתבעת כמנהל מפעל. 4 אין חולק על כך כי ביום 13.2.98 פוטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת וכי לא שולמו לו פיצויי פיטורים. 5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום יחסי העבודה שבין הצדדים, כאשר לטענת הנתבעת התובע פוטר מעבודתו מאחר ונמצא כי הוא גנב ממנה סחורה, הפר אמונים ועשה שימוש בידע מקצועי אשר הגיע לידיו במסגרת עבודתו בנתבעת: הנתבעת טענה כי בעת שהתובע עבד אצלה, הוא פתח וניהל עסק שהתחרה בנתבעת, תוך שימוש בידע של הנתבעת ותוך פניה ללקוחותיה וספקיה. התובע הכחיש טענות אלה. להלן נדון בתביעותיו של התובע אחת לאחת: ב. זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים: 6 מנהל הנתבעת פירט בתצהירו באופן נרחב את הרקע ואת הסיבות הנטענות לפיטורי התובע. בתצהירו ציין מנהל הנתבעת מר יוסף ששון (להלן: "מר ששון"או "מנהל הנתבעת") כך: 7 התובע שימש כמנהל המפעל של הנתבעת, כאשר בידיו הופקדו גם מפתחות המפעל. התובע נהנה מאמון מלא של הנתבעת וניהל בפועל את הייצור במפעל. במסגרת עבודתו למד התובע את כל רזי ייצור מוצרי הנתבעת לרבות, סוגי המרכיבים, יחסי הכמויות, רשימת הספקים והסוכנים להם שיווקו מוצריה. מר ששון העיד כי בחודש 13/97 הגיעו אליו שמועות לפיהן התובע פתח, עם שותף, עסק בשם "טיב השום" לייצור מוצרים דומים לאלה אותן מייצרת הנתבעת, וזאת תוך כדי עבודתו ובמהלך עבודתו בנתבעת, וכן כי התובע הציע את מרכולתו לסוכני הנתבעת אשר פנו בעניין זה אל מר ששון ויידעו אותו בדבר פעילותו של התובע. מר ששון הוסיף והעיד כי במהלך התקופה שקדמה לפיטורי התובע הוא גילה כי התובע רכש מוצרים על חשבון הנתבעת אותם הזמין מספקי הנתבעת וזאת לצורך עיבודם במפעל שהקים יחד עם שותפו. כמו העיד מר ששון כי במהלך תקופת עבודתו של התובע אצלו יצר התובע קשר עם סוכני הנתבעת והציע להם לרכוש סחורה זהה לזו המיוצרת ומסופקת על ידי הנתבעת וזאת במחיר נמוך ממחיר הסחורה של הנתבעת. מר ששון הוסיף והעיד כי התובע ייצר את מוצריו בגביעים דומים לאלה בהם סופקו מוצרי הנתבעת והדביק עליהם מדבקות דומות לאלה שהיו בשימוש הנתבעת למעט, שם הפירמה: כך שבמקום לכתוב את שמה של הנתבעת "הסחוג של אמא" נכתב על התוויות שם הפירמה של התובע "טיב השום". לאור כל הטענות האלה פיטרה הנתבעת את התובע ללא תשלום פיצויי פיטורים. 8 התובע התייחס בתצהירו לנסיבות פיטוריו כדלהלן: התובע הודה כי יום אחד לפני פיטוריו, קרי ביום 12.2.98 נערך הסכם שותפות בינו ובין שותף בשם מר לידור לצורך הקמת עסק בשם "טיב ושום" שעסק בייצור מוצרים דומים לאלה של הנתבעת, אלא שלטענתו, הליך הקמת העסק התבצע לאחר פיטוריו. התובע הוסיף והעיד כי הוא לא שידל את סוכני הנתבעת לרכוש סחורה של "טיב ושום", במקום לרכוש סחורה מהנתבעת שכן, לשיטתו "כשנעשה הדבר" על ידו הוא כבר לא עבד בנתבעת. התובע אף הכחיש את מעשה גניבת הסחורות שייחסה לו הנתבעת (ר' סעיף 6 לתצהיר התובע למול סעיף 6 לתצהיר מר ששון). 9. יוצא אפוא כי השאלה הראשונה בה אנו נדרשים להכריע הינה שאלה שבעובדה והיא: האם התובע אכן ביצע את המעשים החמורים שמייחסת לו הנתבעת, ובכלל אלה גם מעשי גניבה ממעביד וזאת, בשים לב לדרישת הפסיקה הקובעת כי על מעביד המבקש להוכיח ביצוע מעשים חמורים מצד עובדו המהווים עבירה פלילית - להוכיח את טענותיו, ברמת הוכחה מוגברת הקרובה לזו הנדרשת במשפט הפלילי (ר' אנואר חמיד). 10. נקדים ונציין כי במקרה זה הנתבעת אכן השכילה להרים את הנטל הכבד המוטל עליה ולהוכיח להנחת דעתנו, ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת, כי התובע אכן ביצע את המעשים החמורים המיוחסים לו כפי שיפורט להלן: 11. אשר לטענה בדבר פתיחת עסק מתחרה על ידי התובע במהלך תקופת עבודתו בנתבעת יאמר כך: התובע הודה למעשה בתצהירו, כי הוא הקים עסק המתחרה בעיסקה של הנתבעת בשם "טיב ושום" אולם לטענתו הוא החל לעבוד בעסק זה לאחר סיום עבודתו בנתבעת. דא עקא שטענה זו של התובע נסתרה מניה וביה במסמכים שהציג התובע עצמו וביניהם הסכם השותפות שנערך בינו לבין שני שותפים נוספים לצורך פתיחת "טיב שום" (מיום 12.2.98), קרי, יום אחד לפני פיטוריו של התובע (ר' ת/3) זאת שעה שהתובע לא יכול היה לצפות ואף לא צפה בפועל, את פיטוריו יום לאחר עריכת הסכם השותפות. מעבר לכך, עיון בהסכם השותפות [ת/3] מלמד כי התובע חבר לשותף בשם מר יואל ליצור, אשר בנתיים הלך לעולמו, לצורך הקמת "טיב ושום" וזאת עוד לפני עריכת הסכם השותפות [ת/3]. יצויין כי ת/3 נערך על פי הרשום בו, לצורך צירופו של צד ג' נוסף, מר זרח דנין לשותפות שהיתה כבר קיימת במועד זה (12.2.98) בין התובע לבין מר ליצור. כך למשל, נכתב בס' 4.2 להסכם השותפות מיום 12.2.98 לאמור: "מוסכם בזה בין הצדדים כי מאחר וצד א' וב' [מר ליצור והתובע] השקיעו ופיתחו את עסק השותפות עובר לחתימתו של הסכם זה, אזי צד ג' [מר זרח דנון] ישקיע את הסך של __ ₪ כחלקו בהון ההתחלתי של השותפות".(ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). משמע - מן ההסכם ת/3 ניתן ללמוד כי עוד לפני עריכתו - ובעת שהתובע היה עדיין עובד הנתבעת - הוא הקים שותפות עם מר ליצור לצורך עיסוק בייצור ירקות מוחמצים קרי - לצורך הקמת עסק המתחרה בעיסקה של הנתבעת. זאת ועוד, התובע נחקר בחקירתו הנגדית בבית הדין אודות הקמת השותפות בעת שעבד בנתבעת כאשר בעדותו ניסה להכחיש את העובדה כי שותפות זו הוקמה זמן רב לפני פיטוריו מן הנתבעת. דא עקא, שעדותו של התובע בהקשר זה נשמעה מתחמקת, בלתי סבירה ומכאן גם בלתי אמינה: התובע העיד כי הסכם ת/3 נחתם ביום 12.2.98, (יום לפני פיטוריו) וכי הוא לא ידע ביום 12.2.98 כי עומדים לפטרו למחרת היום. עם זאת, התובע העיד באופן מתחמק עת שנשאל כמה זמן עבר מאז החל את המו"מ עם מר ליצור ועד לעריכת הסכם השותפות הראשון ובלשונו: "כאשר את שואלת אותי כמה זמן לקח מאז שאני התחלתי את המו"מ עם מר ליצור ועד אשר שנחתם הסכם השותפות, אני משיב כי דבר כזה יכול לקחת שעה שעתיים יום או יומיים וכאשר את שואלת אותי כמה זמן זה לקח במקרה המסויים הזה אני משיב שאני לא זוכר אולי יום או יומיים." (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 14-17). עוד העיד התובע בהקשר זה: "כאשר את שואלת אותי איך אם כן אני מסביר את ס' 4.2 לת/3 [סעיף המציין כי התובע ומר ליצור השקיעו, פיתחו את עסק השותפות עובר לחתימת ת/3 קרי לפני 12.12.98] - אני אומר שזה מה שכתב העו"ד על פי מה שיואל [ליצור] אמר לו לכתוב, אני לא הייתי חשוב, מה שהיה חשוב זה שאני חיפשתי עבודה." (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-3). 12. נוסיף ונציין כי בעוד שבתחילת עדותו הודה התובע בפה מלא כי במועד חתימתו של ת/3 הוא לא ידע שעומדים לפטרו למחרת היום (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורה 13) הרי שבהמשך עדותו שינה טעמו, מן הקצה אל הקצה, והעיד כי מנהל הנתבעת אמר לו לפני פיטוריו כי הוא יפוטר למחרת היום. (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 4-6). הסתירות הללו בגרסאות התובע בעניין כה עקרוני מטילות צל כבד על מהימנות גירסתו בכללותה. משכך, אנו מאמצים בהקשר זה את גירסתה של הנתבעת (המתיישבת למעשה אף עם גירסתו הראשונית של התובע) לפיה, במועד שנחתם הסכם השותפות ת/3 התובע לא ידע כי הוא עומד להיות מפוטר יום לאחר מכן. העובדה שהתובע הקים שותפות המתחרה בנתבעת בעודו עובד בנתבעת מלמדת על כוונתו הפסולה לפגוע בנתבעת ואף לפועל להרס הנתבעת וזאת בעודו עובד אצלה. ממכלול הראיות, לרבות תוכנו של ת/3, ניתן ללמוד כי התובע לא החל בפעילותו המתחרה יום לפני פיטוריו - שהיו כאמור בלתי צפויים מבחינתו - אלא חודשיים קודם לכן. על עובדה זו ניתן ללמוד ממסמכים נוספים שהוצגו בפנינו הנושאים את חתימת שותפו של התובע מר ליצור מיום 4.11.97 (מסמכים שנערכו למעלה 4 חודשים לפני פיטוריו של התובע) ובהם מסמך התחייבות לעמידה תחת פיקוחה של הרבנות האיזורית לב השרון, לצורך הפעלת מפעל "טיב השום". (ר' נ/1). יוטעם כי התובע לא טען בהקשר זה כי הוא חבר למר ליצור לאחר הקמת "טיב השום" כמו כן ניתן ללמוד על עובדה זו גם מתעודת הכשר שהופקה למפעל "טיב השום" על ידי הרבנות האיזורית לב השרון ביום 22.12.97 וזאת לאחר שרב המועצה לב השרון, כב' הרב פנחס כובאני העיד בפנינו כי תעודת הכשרות מוצאת רק לאחר שמפעל היצור כבר קיים עומד על תילו ורק לאחר שהוא או משגיח מטעמו מבקר במפעל (ר' עמ' 1 לפרוטוקול מיום 23.12.04 שורות 17-18). יצויין כי עדות זו של כב' הרב כובאני - שאין אנו מוצאים מקום לפקפק באמינותה - סותרת את גירסתו הבלתי סבירה של התובע בחקירתו הנגדית לפיה, ניתן לקבל תעודת כשרות גם לפני הקמת המפעל (ר' עמ' 6 לפרוטוקול שורה 7). 13. זאת ועוד אחרת, על העובדה שהתובע פעל נמרצות להתחרות בנתבעת בעודו עובד אצלה, ניתן ללמוד אף מעדותם של עדים נוספים שהעידו בפנינו: כך למשל העד מר אלעזר דרור שזומן ליתן עדות מטעם הנתבעת, העיד כי הוא רוכש מהנתבעת מוצרים מזה 10 שנים וכי הוא הכיר את התובע שנהג לקבל ממנו, ההזמנות שהופנו לנתבעת. עד זה העיד, כי התובע פנה אליו, בעודו עובד בנתבעת, והציע לו סחורה דומה לזו של הנתבעת במחירים נמוכים יותר וכן, כי התובע אף הגיע לעסוקו והראה לו דוגמאות של מוצרים הנושאים תוויות של "טיב השום" (ר' עמ' 24 לפרוטוקול שורות 1-9). מר דרור הוסיף והעיד כי הוא יודע על כך שהתובע עשה כן בעודו עובד הנתבעת משום שבעת ההיא הוא עדיין הזמין באמצעותו הזמנות מן הנתבעת. ובהמשך עדותו העיד לאמור: "התובע הגיע אלי הראה לי את הדוגמאות של הסחורה, ואמר לי את המחירים, ואני אמרתי לו שהוא עובד אצל הנתבעת (אצל ששון), ואיך אתה יכול לעשות לו דבר כזה, אז הוא אמר לי שזה העניין שלי [צ"ל שלו] ואני אקבל את הסחורה במחיר נמוך יותר. איני זוכר האם קניתי מהתובע. יכול להיות שקניתי אצלו פעם אחת." (ר' עמ' 24 לפרוטוקול שורות 13-18). עוד העיד מר דרור לאמור: "אני יודע שהתובע עבד באותה תקופה שהוא פנה אלי והציע לי למכור מוצרים משלו. אני שאלתי אותו האם הוא עדיין עובד בנתבעת באותו זמן שהוא פנה אלי, והוא אמר לי שכן, ושהוא מתכוון לעזוב והוא עושה עבודות הכנה על כך. אני חושב שהמחיר הנמוך יותר שהציע התובע למוצריו היה נמוך בכ- 30% ממחירי הנתבעת." (ר' עמ' 25 לפרוטוקול שורות 1-7). אנו לא מצאנו כל סיבה לפקפק באמינות עדותו של עד זה. זאת עוד, בחינתה של התוויות שהפיקה "טיב ושום", כפי שהוצגו במהלך עדותו של מר דרור והשוואתן לתוויות הנתבעת מלמד - כי מדובר בתוויות דומות עד מאוד בעיצובן ובצבעיהן (ר' נ/4). על פעילותו הנמרצת של התובע - בעודו משמש כעובד הנתבעת - במסגרת "טיב השום" העידו גם העד מר ציטרשפילר ספק של הנתבעת, מנהל הנתבעת מר ששון וכן הגב' רחל קוליק מי שהיתה מנה"ח בנתבעת עד סוף שנת 97. עדים אלה התייחסו בעדותם גם למעשי הגניבה המיוחסים לתובע. את עדותם נבחן לפרטיה בהמשך הדברים. 14. לאור קביעותינו דלעיל בדבר חוסר מהימנותה של עדות התובע, לאור המסמכים שהוצגו לבית הדין ת/3, נ/1 ו-נ/4 ולאור עדותם, האמינה בעיננו, של כב' הרב כובאני, מר ציטרשפילר, מר דרור, הגב' קוליק ומר ששון, הגענו למסקנה כי הנתבעת השכילה להוכיח ברמת הוכחה העולה בהרבה על זו הנדרשת בהליך אזרחי, כי התובע אכן הקים עסק מתחרה בנתבעת עבד בו במהלך עבודתו בנתבעת ובמהלך מספר חודשים לפני פיטוריו, כי התובע אף ניצל שלא כדין את קשריו עם לקוחות הנתבעת לצורך תחרות בלתי הוגנת בנתבעת, תוך הפרת אמונים. 15. אשר לטענת הנתבעת בדבר גניבה ממעביד יאמר כך: הנתבעת זימנה לעדות את מנהלת החשבונות בתקופה הרלוונטית גב' רחל קוליק, אשר סיימה את עבודתה בנתבעת בסוף שנת 97'. עדה זו העידה, כי במסגרת תפקידה היא נהגה לבדוק את החשבוניות שהפיקה הנתבעת ולהתאים אותן לתעודות המשלוח ולאחר מכן לרשום את הנתונים בספרי הנתבעת. עדה זו הוסיפה והעידה כי באחת הפעמים הגיעה לידיה חשבונית שלא נמצאה לה תעודת משלוח ומשניסתה לאתר את תעודה זו היא קיבלה תעודה משללם בלתי חתומה. לאחר בירור התחוור לה לטענתה כי בתעודה זו נרשם מוצר שהנתבעת אינה משתמשת בו כלל מסוג פטרוזיליה יבשה (ר' נ/3 וכן ר' עמ' 26 לפרוטוקול שורות 10-22). יצויין, כי לבית הדין הוצגו מספר חשבוניות המתייחסות למוצר זה אשר הופקו על ידי חב' תיבולים בע"מ - ייצור ושווק תבלינים: חשבונית מס' 4624 מיום 8.10.97, חשבונית מס' 4478 מיום 29.9.97 וחשבונית מס' 3246 מיום 21.7.97 (ר' נ/3). כל החשבוניות הללו, מתייחסות לחודשי עבודתו האחרונים של התובע בנתבעת, ככל הנראה לאחר שכבר החל להפעיל את "טיב השום". הגב' קוליק הוסיפה והעידה כי לאחר המקרה הראשון בו נמצאה תעודת משלוח ביחס למוצר שאינו בשימוש הנתבעת ביקש ממנה מר ששון, לאתר תעודות משלוח נוספות בהן נרשם מוצר זה וכי תעודות שכאלה שמועד הפקתן היה סמוך למועד האירוע - אכן נמצאו. התובע לא הכחיש את העובדה כי בתקופה בה עבד בנתבעת, הנתבעת לא השתמשה בפטרוזליה יבשה. התובע הוסיף והעיד כי ייתכן שסחורה זו סופקה לנתבעת בשל טעות, ומשהוצגו בפניו החשבוניות נ/3 העיד כך: "אני משיב כי אני ראיתי מספר רב של חשבוניות ואיני יכול לומר דבר על החשבוניות הללו." הגב' קוליק העידה עוד כי על תעודות המשלוח חתם בד"כ התובע או עובד אחר בשם יפת יפת (ר' עמ' 27 לעדות הגב' קוליק). התובע הוסיף והעיד באופן בלתי משכנע, כי יתכן והוא הזמין מתיבולים קוסברה יבשה ואצל הספק נרשם בטעות פיטרוזיליה יבשה (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 17-24, עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-4). עדותה של הגב' קוליק עשתה עלינו רושם אמין ואין אנו מוצאים מקום לפקפק באמיתות עדותה שניתנה כשש שנים לאחר שסיימה עבודתה בנתבעת. הנתבעת זימנה לעדות עד נוסף לתמיכת גירסתה היא ספק של הנתבעת מר ציטרשפילר שהיה הבעלים של חברת תיבולים מי שהנפיקה את החשבוניות נ/3. עד זה העיד כי הוא שימש שנים רבות כספק התבלינים של הנתבעת עד לשנת 2003 וכי התובע הוא שנהג להזמין מתיבולים תבלינים. מר ציטרשפילר הוסיף והעיד כי החשבוניות נ/3 הונפקו על ידו בגין סחורה אשר סופקה על יסוד הזמנה שהזמין התובע עבור הנתבעת. מר ציטרשפילר הוסיף והעיד כי הוא הבחין בתקלה בנוגע להזמנה זו, עת שבא לגבות את התשלום בגינה או אז הסתבר לו ממר ששון כי הנתבעת לא קיבלה סחורה בגין החשבוניות נ/3 (ר' עמ' 28 לפרוטוקול שורות 21-26, עמ' 29 לפרוטוקול שורות 1-2). יש לציין כי מר ציטרשפילר העיד כי הוא התקשר לתובע וסיפר לו כי הנתבעת לא קיבלה את הסחורה שהוזמנה על ידו ואילו התובע השיב לו כי הוא מקים מפעל לסלטים וכי הסחורה סופקה לשם. מר ציטרשפילר הוסיף והעיד כי הוא שמע את הדברים מהתובע לאחר שהתקשר אליו למכשיר הטלפון של הנתבעת שהיה מצוי בידי התובע. שכן, זה היה מספר הטלפון היחיד שהיה בידיו אז, באמצעותו יכול היה לאתר את התובע (ר' עמ' 29 לפרוטוקול שורות 8-9). כמו כן העיד מר ציטרשפילר כי בעקבות שיחה זו הוא כעס מאוד על התובע, ביקש ממנו שיפנה אל מר ששון ויסביר לו את אשר ארע וכי התובע השיב לו, כי מר ששון כבר יודע שהוא (התובע) הולך להקים מפעל של סלטים ו"שהוא כבר יסתדר עם ששון". (ר' עמ' 29 לפרוטוקול שורות 10-12). מר ציטרשפילר, הוסיף והעיד אף על תגובתו של מר ששון לאחר שהוא [מר ציטרשפילר] התקשר אליו לספר לו על שיחתו עם התובע ובלשונו: "הוא [מר ששון] היה מאוד נרעש הוא היה מופתע אבל הוא אמר לי משהו שאני זוכר את רוח הדברים שהיו לפני כשש שנים. הוא נשמע לי מאוד פגוע, מהפרת אמון ובגידה... שהוא כבר שבועות מסתובב עם הרגשה לא טובה בבטן לגבי התובע והוא מאוד חושש שהתמונה שמתבהרת היא של הקמת מפעל מתחרה מתחת לאף שלו תוך כדי גניבת סחורות מהמחסן שלו". (ר' עמ' 29 לפרוטוקול שורות 15-20). מר ציטרשפילר העיד עוד כי התובע עדכן אותו בכך שהסחורה שהוזמנה על ידו עבור הנתבעת כביכול, נמצאת במושב ניצני עוז אצל אדם בשם ליצור (שותפו של התובע ל"טיב ושום") וכי התובע אמר לו שמר ליצור עומד להיות שותפו ואף המליץ לו (למר ציטרשפילר) לפנות למר ליצור על מנת לקבל את הכסף. לדבריו, הוא אכן פנה למר ליצור שאישר לו כי הסחורה שסופקה ע"י חברת תיבולים אכן נמצאת אצלו, כי הוא והתובע לא הצליחו "להרים את הפרויקט של מפעל סלטים" ולכן ביקש לשלוח משאית על מנת לקחת את הסחורה חזרה. עוד העיד מר ציטרשפילר כי חב' תיבולים אכן שלחה משאית ל"טיב ושום" למפעלה בניצני עוז אשר השיבה חזרה את הסחורה המפורטת בחשבונית 4264 (נ/3). לגבי שתי החשבונית האחרות הכלולות בנ/3 לא ידע מר ציטרשפילר לומר האם הסחורה הוחזרה אם לאו או אם שולם בגינה (ר' עמ' 29- 30 לפרוטוקול). אין אנו רואים מקום או סיבה לפקפק באמינות עדותו של מר ציטרשפילר ואנו מקבלים אותה כדבר אמת. מר ששון העיד אף הוא על מעשה הגניבה המיוחס לתובע ובהקשר זה מסר בעדותו כי מנה"ח של הנתבעת דאז הגב' קוליק היא שפנתה אליו בענין זה על מנת לקבל ממנו הסבר כיצד הועברה לנתבעת חשבונית בגין פטרוזיליה יבשה, מוצר שלא היה שלא היה שאינו בשימוש הנתבעת. מר ששון הוסיף והעיד כי הוא יידע את מנהלת החשבונות כי המוצר אינו בשימוש הנתבעת וכי בעקבות זאת הוא פנה אל מר ציטרשפילר מחב' תיבולים לצורך בירור העניין. סבורים אנו כי מן החשבוניות המלמדות על הזמנת מוצר שלא היה בשימושה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית, מעיתוי הוצאת החשבוניות שהיה בסמוך לפיטורים ובמהלך התקופה בה החל התובע להפעיל את "טיב השום", מעדותו של מר ציטרשפילר הקושר ישירות בין התובע לבין הזמנת הסחורה על חשבון הנתבעת והעברתה לעיסקו של התובע מהתייחסותו המגומגמת של התובע לחשבוניות נ/3 וכן, מעדות התובע המודה כי הנתבעת לא עשתה שימוש בפטרוזיליה יבשה ומעדות הגב' קוליק ניתן ללמוד ברמת הההוכחה המוגברת הנדרשת כי אכן התובע עשה ניסיון ליטול סחורה שלא כדין על חשבון הנתבעת. נסיון זה לא צלח לאחר שהתחוורו לנתבעת מעשיו של התובע כשם שהעידו עליהם מר ששון, הגב' קוליק ומר ציטרשפילר. 16. כללם של דברים - שוכנענו ברמה ההוכחה המוגברת והנדרשת לצורך ההכרעה בטענות שהועלו כלפי התובע, כי התובע אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו: שוכענו כי התובע אכן ניסה ליטול שלא כדין ותוך הפרת אמונים מרכושה של הנתבעת וכי התובע מעל באמונה של הנתבעת, שעה שפתח עסק מתחרה בעודו עובד בנתבעת. זאת תוך נסיון לפגוע ברווחיה של הנתבעת באמצעות פנייה ללקוחותיה בהצעה לרכוש מוצרים דומים למוצריה במחירים מוזלים. 17. משכך, השאלה הבאה שעלינו להכריע הינה: מה צריכות להיות ההשלכות של קביעות אלה קביעת זכויותיו של התובע עם סיום עבודתו והאם יש בקביעות הללו כדי להצדיק שלישת פיצויי פיטורים מהתובע. ביחס לשאלה זו נקדים ונציין כבר עתה כי לדעתנו נסיבות הפיטורים של התובע מצדיקות שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים וזאת מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 כפי שיפורט להלן: 18. האפשרות של שלילת פיצויי פיטורים (בחלקם או במלואם) בנסיבות המתאימות הוסדרה בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). בהקשר זה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי "עניינים אלה [של שלילת פיצויי פיטורים מעובד בשל נסיבות פיטוריו] הוסדרו בחוק והמחוקק גילה את דעתו בנידון, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: ה"שלילה" כולה או מקצתה, אפשרית רק מכוח הסכם קיבוצי (ס' 16) או על פי שיקול דעתו של בית-המשפט ('רשאי בית-המשפט לקבוע ....') כשהוא מונחה על פי כללים של הסכם קיבוצי (ס' 17).." (ר' דב"ע ל"ח/23-3איבון אהרון נ' בנק ירושלים לפיתוח משכנתאות בע"מ עבודה ארצי כרך י"א 219). התובע לא טען לקיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים או לקיומו של הסכם קיבוצי הכולל הוראות בעניין משמעת החל על המספר הגדול ביותר של העובדים בענף בו הועסק. על כן לא הוכח כי ניתן היה להפעיל את הוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים (ר' דב"ע לא/3-3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ - ניסים יוסף פד"ע ב', 215 וכן, בג"צ 623/87 שרה שלפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מב (3), 148 להלן: "עניין שלפי"). משכך, רשאי בית-הדין להניח שהמדובר בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי וכפועל יוצא מכך לקבוע, מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, האם פיטוריו של התובע היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויי פיטורים או קבלת פיצויים חלקיים בלבד כאשר בבוא בית הדין להכריע בסוגיה זו הוא יונחה ע"י הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, כשם שנקבע בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים לאמור: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטורים של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבעו. בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים." נקבע כי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים הינו הסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן: "התקנון"). על פי הוראות סעיף 53 לתקנון עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה יהיה צפוי לאחד מאלו: "א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום. ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים. ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים" (ראה ס' 53 לתקנון). עוד נקבע בתקנון כי הישנות עבירה על הוראותיו תגרום להחמרת האחריות האמורה (ר' ס' 55 (1) לתקנון). על השיקולים אותם יש לשקול לצורך ההכרעה בדבר אופן יישומו של סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, לאור הוראות סעיף 53 לתקנון, עמד בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון (עבודה ארצי ל"ג (7) 28) לאמור: "ככלל גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתרה. עם זאת, שעה שבאים אנו לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו ובין היתר, חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור". בע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, תק-אר 2002 (4) 86 נכתב בהקשר זה לאמור: "בבואנו לקבוע את שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים המגיעים למערער, אנו לוקחים בחשבון, בין מכלול שיקולינו, את חומרת הפרת המשמעת, את מספר שנות עבודתו של המערער אצל המשיבה, את הסכום שהופקד בקרן מבטחים עבורו ואת דרך פיטוריו." 19. נראה כי השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין אמורים להיגזר מתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד ומהתכלית שבשלילתם מאידך: אשר לתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים נפסק כי היא נועדה, בין היתר, להבטיח לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה אחר (ר' ע"א 300274/96 שאול צדקא נ' מ"י, תק-אר 2001 (3) 947). אשר לתכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים הרי שזו נועדה להביא להענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה ולהרתיע עובדים אחרים מפני ביצוע מעשים דומים. במקרים מסויימים שלילת פיצויי הפיטורים נועדה לאפשר למעביד להיפרע על הנזקים שגרם לו העובד מתוך כספי הפיצויים שנצברו בקופת גמל. 20. לאור התכליות הללו נראה כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים עליו לשקול שיקולים כגון: מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד (או שהעובד התכוון לגרום למעביד), תפקידו של העובד ומידת האמון הנגזרת הימנו, משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו הפסולים, השפעת המעשים הללו על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל, משך תקופת עבודתו (עובדה המשליכה מחד על עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד במקרה של שלילת פיצויי הפיטורים ומאידך גם על קביעת עוצמתה של הפרת האמון מצד העובד, שהינה רבה יותר ככל שמערכת היחסים ממושכת יותר). כמו כן יש להביא בחשבון נתונים כמו סכום פיצויי הפיטורים שיוותר בידי העובד למחיה לאחר הפעלת הסנקציה של שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים (וזאת ביחס לתקופת עבודתו וביחס לתקופת העבודה (הצפויה) העומדת בפניו, לנסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת השתכרותו העתידית. 21. יישום השיקולים שפורטו לעיל במקרה דנן, מוביל לדענתו למסקנה כי יש לשלול מן התובע לחלוטין את מלוא פ"פ לו הוא זכאי. נראה כי על מידת החומרה של מעשה התובע ובהם נסיון ליטול מרכוש הנתבעת שלא כדין ובנוסף לכך גם הקמת עסק מתחרה בנתבעת בעודו משמש כעובד הנתבעת מתוך פניה ללקוחות הנתבעת אין צורך להכביר מילים ובמיוחד חמורים הדברים שעה שהם נעשים על ידי עובד ותיק המועסק שנים ארוכות כמנהל מפעל ונהנה מאמון מלא של מעבידו. מעשים אלה באים ללא ספק בגדרן של הפרות המשמעת החמורות הנקובות בתקנון המשמעת שעניינן חבלה במהלך התקין של העבודה. שכן לו היה התובע מצליח לממש את כוונותיו באופן מיטבי, הרי שמשמעות הדבר יכולה היתה להיות הרס מוחלט של הנתבעת וזאת בעוד התובע עדיין מועסק על ידה. מכאן שהיקף הנזק שהתכוון התובע לגרום לנתבעת היה עצום לו אכן מעשה ידיו היה עולה יפה. התובע ניסה מספר פעמים ליטול מרכושה של הנתבעת. הוא התחרה בה באופן פסול במשך תקופה של חודשים לפני פיטוריו. בנסיבות הללו ועל אף שאין אנו מתעלמים מחומרת הסנקציה של שלילת פ"פ מעובד ותיק, סבורים אנו כי המדיניות הראויה היא שלילה מוחלטת של פ"פ בשים לב לשיקולים עליהם עמדנו לעיל ובמיוחד לאור העובדה שמדובר בעובד ותיק בתפקיד מרכזי שנהנה מאמון רב של מעבידו, עובד אשר ביקש להביא במעשיו לקריסת עיסקו של מעבידו בדרכי מירמה ושאר מעשים המהווים בהפרת אמונים. זאת במהלך תקופת עבודתו אצל המעביד. ספק בעינינו האם יש דוגמא להפרת אמונים חמורה מזו מצד עובד. אי לכך הסנקציה הראויה לדעתנו במקרה זה הינה שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים ודחייה של התביעה לתשלום פיצויי פיטורים במלואה. ג. זכאות התובע לדמי הבראה 22. התובע טען כי הוא זכאי לפדיונם של 15 ימי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות. הנתבעת טענה כי דמי הבראה בגין תקופה זו שולמו לתובע. 23. הנתבעת הגישה לבית הדין תצהיר משלים של מר ששון אליו צורפו העתקי המחאות המלמדים על תשלום דמי הבראה הן בגין שנת 96' והן בגין שנת 97' ומשכך יש לדחות את התביעה לתשלום דמי הבראה (ר' סעיף 4 לתצהיר המשלים של מר ששון מיום 2.3.03 וכן העתק הטבלה המצורפת לתצהיר זה וצילומי המחאות המצורפים אליו). ד. זכאות התובע לפדיון חופשה: 24. אין חולק על כך כי בהתאם לויתקו, התובע היה זכאי ל- 72 ימי חופשה. זאת שעה שהנתבעת הפרישה עבור ימי חופשה לשירות התעסוקה הפרשות חלקיות בגין 12 ימי חופשה בלבד (ר' תצהיר מר ששון וכן, עמ' 20 לפרוטוקול שורות 11-12, שם הודיעו הצדדים כי אין מחלוקת על כך כי הפרשה בגין ימי חופשה נעשתה רק עבור 12 יום). הנתבעת השליכה יהבה על עדות התובע לפיה, הוא נטל ימי חופשה בפועל, אלא שמעדות זו אין ניתן ללמוד מתי ניטלה החופשה בפועל ולמשך כמה זמן. כידוע, הנטל להוכיח את נטילת החופשה, את מועדי החופשה ואת מישכה מוטל על המעביד וזאת לאור הוראות ס' 26 לחוק חופשה שנתית המחייבות את המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו פרטים אלה. במקרה זה הנתבעת לא הציגה לבית הדין פנקס חופשה ומשכך לא עמדה בנטל להוכחת טענתה בדבר מיצוי יתרת ימי החופשה להם היה זכאי התובע. משכך, אנו קובעים אפוא כי התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין 36 ימי חופשה וכי התובע זכאי לקבל תשלום עבור פדיון חופשה בשיעור של 5,076 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 13.2.98 ועד למועד התשלום בפועל. (הסכום חושב על בסיס השכר של 3,525 ₪ כמופיע ברשימת המוסכמות סע' 2 וכן, עמוד 4 לפרוטוקול מיום 6.1.03 באשר לממוצע ימי העבודה החודשיים (25) ולכן, 3525. = 141 ₪ (תעריף יומי) , 141*36 (ימים ) = 5,076 ₪ ) 25 ה. זכאות התובע לפדיון 10 ימי חג מוסלמים. 25. התובע טען כי הוא זכאי לפדיון 10 ימי חג מוסלמים בשיעור של 1,680ש"ח. הנתבעת השליכה יהבה על עדות התובע לפיה הוא לא עבד בימי החג היהודים על אף שקיבל שכר בגינם ומשכך טענה כי אין הוא זכאי לכפל תשלום בגין ימי חג. ביחס לטענה זו אנו מקבלים את עמדת הנתבעת. התובע לא השכיל להוכיח את זכאותו לקבלת שכר בגין ימי חג מוסלמים בנוסף לתשלום עבור ימי חג יהודים. ו. סוף דבר: 26. לאור כל אשר קבענו לעיל, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,076 ₪ בגין פדיון חופשה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 13.2.98 ועד למועד התשלום בפועל. יתר העתירות שבכתב התביעה לרבות, העתירה לתשלום פיצויי פיטורים נדחות. לאור קביעותנו ביחס לתביעה לתשלום פ"פ אשר כאמור נדחתה במלואה ואשר היא אשר היוותה את עיקר התביעה בתיק זה אנו מחייבים את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת בסך של 10,000 ₪. מוצאים אנו לציין כי הנתבעת השקיעה מאמצים רבים שהיו כרוכים כמובן והוצאות רבות לצורך התגוננות מפני התביעה לתשלום פ"פ ולצורך הוכחת הטענות החמורות שהעלתה כלפי התובע ברמת הוכחה מוגברת. משכך ולנוכח הממצאים שקבענו באשר להתנהגותו הפסולה של התובע, מצאנו לחייבו בסכום הוצאות זה. בית הדין השרעי (מוסלמי)דמי חגים