בעבר, ההלכה היתה כי טעות משרדית של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועדים בבית משפט. אולם, נפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון כי כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה. להלן החלטת בית הדין לעבודה בנושא: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 28.9.2004. המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור היה יום 21.10.2004. ניסיון להגיש בקשת רשות ערעור נעשה ביום 25.10.2004, ובקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור הוגשה ביום 27.10.2004. העובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה הן כמפורט להלן: ביום 14.6.2004 הגיעו הצדדים להסדר פשרה, לפיו המשיבה תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 8,000 ₪. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי למבקש זכות לבטל את הסכם הפשרה בתוך 30 יום מהיום, בהודעה בכתב, ובמקרה כזה ישלם המבקש למשיבה הוצאות הישיבה והבאת עדים בסך של 3,000 ₪. להסכם הפשרה בין הצדדים ניתן תוקף של פסק דין. המבקש הגיש הודעה על ביטול הסכם הפשרה וביקש לבטל את ההוצאות. בהחלטה מיום 28.9.2004 קבע בית הדין קמא כמפורט להלן: "החיוב בהוצאות נקבע על מנת לפצות את הנתבעת [=המשיבה] שהופיעה לשווא לישיבת ההוכחות והשחיתה זמנה בשל דרישת התובע [המבקש] לתקן את תביעתו ולהוסיף ראיות. לכן אין מקום לביטול ההוצאות. ההוצאות ישולמו עד ליום 30.10.2004". 2.3. ההחלטה כאמור בסעיף 2.2. לעיל היא נשוא בקשת רשות הערעור שהוגשה באיחור. 3. נמוקי הבקשה הם: 3.1. המבקש החליף עורך דין, והחומר הרלבנטי הגיע לבא כוחו הנוכחי של המבקש רק ביום 22.10.2004. 3.2. ב"כ המבקש סבר בטעות כי פגרת סוכות מסתיימת ביום 10.10.2004 וכי ממועד זה מתחיל מניין הימים. 3.3. הח"מ הגיש את הבקשה ביום 24.10.2004 בדואר רשום בתקווה שינחת [כך במקור!] בבית הדין הנכבד כבר באותו יום. 4. המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה: 4.1. בקשת רשות הערעור והבקשה להארכת מועד הן המשך להתנהלות המבקש, אשר החליף עורכי דין 4 פעמים, ופעם אף התייצב לדיון כשאינו מיוצג. בתגובתה, פירטה המשיבה את מהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי, כאשר מספר פעמים לא נתקיים דיון בשל מחדליו של המבקש. 4.2. המועד להגשת ערעור חלף זה מכבר, שכן ההחלטה האמיתית עליה מערער המבקש היא פסק הדין מיום 14.6.2004. 4.3. לא מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד. 4.4. בכל מקרה, אין ממש בבקשת רשות הערעור וסיכוייה קלושים. 5. דין הבקשה להידחות, שכן המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. 6. נימוקו הראשון של המבקש הוא החלפת בא כוחו ואי קבלת החומר הרלבנטי מבא כוחו הקודם. לעניין זה נקבע בפסיקה כי מערכת היחסים בין המבקש לבין בא כוחו, לרבות תקלות במערכת יחסים זו, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד (עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר נ' ב.נ.ל. סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). לפיכך, העובדה שהמבקש החליף ייצוג אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. 7. נימוקו השני של בא כוח המבקש הוא טעות בנוגע למועד בו החל מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור, דהיינו טעות שבדין. אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..". בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', דינים עליון סד 182. וראו גם: ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904. בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702. 8. במקרה הנדון: אני סבורה כי אין לראות בטעות המבקש (או בא כוחו) טעות אופרטיבית המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. מדובר בטעות אשר ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה - בדיקת התקנות הרלבנטיות לעניין המועד להגשת בקשת רשות ערעור ולעניין מועדי פגרת סוכות. 9. לאמור לעיל אוסיף כי ההחלטה נשוא הבקשה היא החלטה דיונית, ובהחלטות מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. לפיכך, גם בהיבט של סיכויי הערעור, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור במקרה הנדון. 10. כללו של דבר: הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאת הבקשה בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם למשיבה בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הארכת מועדטעות משרדית